אור ברסלב
ביאור מנחם הלכות גיטין › סימן קכה

ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון

הלכות גיטין · סימן קכה

סימן קכד

ב"ש סק"ה מ"ש ועיי' סק"ך סק"ט אם שנים יכולין לכתוב הגט ואפשר לומר אם פסול כתוב ועדיין לא גמר הכשר. ולפום ריהטא אפ"ל דכוונתו בהאי אפ"ל דקמ"ל דגם להך דיעה דאין שנים יכולין לכתוב הגט מ"מ אם כתב הפסול רק מקצת האות וגמר הכשר כשר. דאנו מחשבין כתיבת הפסול כמו דלא נכתב דמי הואיל דלא מהני כתיבתו ולזה לא איכפת לי בכתיבת הפסול דלהוי כמו אם כתבו שנים אבל ז"א דא"כ דהו"ל להב"ש להסתופף גם בכתיבת שנים כשרים אם הא' לא גמר האות וגמר הב' אם נימא דכשר דלא הוי כאם כתבו שנים הואיל דהא' לא גמר ואמרינן דלענין חק תוכות אם לא גמר כל האות ע"י ח"ת כשר כדכתב הב"ש כל שצריך לסייע לגמור האות כשר. לזה ה"ה לא הוי כתבו שנים הואיל דהראשון לא גמר את כל האות. לכן אחר העיון נראה דכוונת הב"ש כ"ה אם מיגרע ע"י כתיבת הפסול גם בלא כתב רק מקצת האות דהא אם הפסול כתב כל האות ודאי הי' פסול לזה מסופק הב"ש גם במקצת האות אם מגרע כתיבת הפסול לזה תולה במ"ש לעיל סי' ק"כ דכשר בכתבו שנים ע"ז מסופק בכתיבת פסול אם מגרע עי"ז אבל אי נימא דכתבו ב' פסול ליכא ספיקא כלל דבלא"ה פסול משום כתיבת שנים וא"כ אפ"ת דכתיבת הפסול לא מגרע מצד עצמם מ"מ פסול דהא כתבו שנים. וזה אין לומר כמו דלא מגרע כתיבת הפסול מצד עצמו הואיל דלא גמר כל האות ה"ה דלא מיפסל עי"ז דליהוי כותבו שנים הואיל דלא גמר האות דז"א דבשלמא כתיבת הפסול לא מיגרע עי"ז מצד עצמו הואיל דמ"מ לא גמר את כל האות ולא מיקרי הגט שכתבו הפסול אבל לענין כתיבת שנים י"ל דפסול דהתורה כתב הלשון וכתב דמשמע לשון יחיד דיהי' א' כותב ולא שנים אפי' במקצת האות נמי מיקרי כתיבת שנים לזה תולה הספק שלו רק אלעיל דסובר שם דכתיבת שנים כשר לזה מסופק באם גרע באם כתב הפסול אם מיפסל הגע מצד כתיבת של הפסול גם במקצת האות ומ"מ דעתו דג"כ כשר ולא מגרע כתיבת הפסול מצד עצמו כמו בחק תוכות דאם רק התחיל במקצת וגמר בכשרות דמהני ולא מיפסל הגט עי"ז משום חק תוכות ה"ה לא מיפסל משום כתיבת הפסול במקצת האות וזה הוי רק להך סברא דכתבו שנים אמרינן דכשר אבל אי כתב מקצת שלא לשמה וגמר לשמה בזה אפ"ל דפסול דמאי מהני מה דגמר האות לשמה הא מ"מ מקצת האות נכתב שלא לשמה וכונו לשמה בעינן והאיך יוכל לחזור לכשרותו. ובזה מיושב קושית הב"ש לעיל סקכ"ג דלמה לא נקיט הרמב"ם משום בר כריתות ולמה קאמר טעם בעכו"ם משום אדעתא דנפשי' עביד כקושית התוס' שם על הש"ס אמאי קאמר הש"ס הטעם בעכו"ם משום דדעתא דנפשי' עביד. ולהנ"ל ניחא. דמשום הטעם דאדעתא דנפשי' עביד ואינו כותב לשמה כפירש"י הוי פסול גם בכתב העכו"ם מקצת האות שלא לשמה ולא מהני מה דגמר השני לשמה דאיך ערפה חוזר להכשרה אבל להטעם דלאו בר כריתות והוי הפסול מצד עצמו בכתיבת הפסול מהני בגמר הכשר האות כמו בחק תוכות להב"ש דמהני בגמר בכשרות ולא מגרע מה דנכתב מקצת האות ע"י חק תוכות אבל בעיקרא דמילת' צ"ע קצת דבשלמא ת"ת לא מגרע עי"ז דמ"מ שנגמר האות בכשרות וקודם שנגמר לא הי' בו צורת האות כלל רק ע"י גמר והא נגמר בכשרות אבל בכותי הפסול גם במקצת האות הוי גם מקצת האות זה צורת מקצת האות וא"כ אפ"ל דלא מהני גם בגומר הכשר דאף במעשה של הכשר לא נטהר המקצת דבתחלה אבל בחק תוכות ע"י גמר האות כדינו נשלם כל האות כדינו והוי כאילו לא הי' מעולם חק תוכות. וצ"ע בזה כמ"ש:

ח"מ סק"ה מ"ש אבל היכי דעדיין צריך ולהוסיף אחר שגרד אין זה חק תוכות זה דעת מהר"י בן חביב ז"ל וכן שיטת רוב הפוסקים וכמבואר בא"ח סי' ל"ב אבל הרד"ך ז"ל בתשובה וסייעתו חולקים וס"ל דכל האות בעינן דיהא חק יריכות ולא סגי אם השלימה ע"י חק יריכות כ"ה בס' נ"פ סקי"ח עיי"ש:

ב"ש סק"ז מ"ש דעת המגיד דאם אין תינוק יכול לקרות לכ"ע פסול כתב ע"ז הג"פ וז"ל ויראה לי דהיינו דווקא בתורף הגע אבל בתופס אפי' אין תינוק יכול לקרות מחמת הדיבוק כשר וכ"מ בב"י בסי' קכ"ו בשם הרשב"ץ לחלק בין טופס לתורף לענין רגלי ההי"ן וקופי"ן נוגעין לגגין. ובס' מנהיר ע"ח ס' ק"ח נשאל על הגע שניתן דהיתה בו דיבוק ד' בה' מתיבה דהוית ופסק מאחר דרוב הפוסקין מכשירין אחר הנתינה א"צ להחמיר דלא כהר"י מינ"ץ דהביא דעת א"ז וראב"י לפסול כי הם מיעוטא נגד הפוסקים דמכשירין בדיעבד אחר נתינה ובתנאי דתינוק דלא חכים יכול לקרות אבל אם אין התינוק יכול לקרות בודאי הגע פסול. לז"כ הג"פ הואיל דהוית הוי מן הטופס אין לפוסלו אחר נתינה גם באין התינוק יכול לקרות וכן הביא תשובת מהר"י סג"ל אבל מהריב"ל ח"ג סי' ס"ט הכשיר בתיבה כדי דהי' הוא"ו תואר נו"ן ארוכה אם נמצא אחר נתינה או לכתחלה במקום עגון הואיל דהוי במקום הטופס. ומסיים הג"פ וכן דעתי נוטה הואיל דאין משמעות הגירושין. ויש ראי' דיש חילוק בין טופס לתורף בענין הדיבוק מהא דכתב הרמ"א רגלי ה"א וקו"ף יש לפסול אפי' דיעבד א"כ לכאורה קשה מהא דאמר הש"ס לא לכתוב למח"ך דמשמע כי חוכא. ופירש"י דנא יהא מדובק רגל הה"א לגג דיהי' נראה כח' ומשתמע כי חוכא הא בל"ז פסול אם רגל הה"א דבוק להגג כדעת רמ"א ומאי צריך הש"ס למצוא הטעם דפסול דיהא כי חוכא. אבל להנ"ל א"ש דהך תיבה דלמהך הוי בטופס וגם התיבה דלהתנסבה הוי בטופס ועיקר התורף הוי הרי את מותרת לכל אדם דזה גופו של גט וא"כ מחמת דיבוק אות לא מיפסל עי"ז בטופס לזה הוצרך למצוא דיש לפעמים משכחת דגם בטופס יהא פסול דהיינו תיבה דנמה"ך אם ה"א רגלה דבוק להגג פסול גם בטופס משום דנשתנה המלה והענין דיהא נראה כמחך ויהי' כמבטל הענין וכן משמע בתשובת מהרי"ק מזה שהרגיש על דין דביקות מהש"ס הנ"ל וכפי הנ"ל ניחא דיש חילוק בין טופס לתורף כמ"ש ודו"ק:

ב"ש סק"ח מ"ש ולפמ"ש איירי כאן ר"ל בסק"ז הביא דעת המגיד דגם המכשירין הכשירו דווקא בהתינוק יכול לקרות. א"כ הרמ"א דהביא דעת המכשירין הוי רק באופן דהתינוק יכול לקרות. ומ"מ החמיר הרמ"א דדווקא בהני ג' אופנים ע"י תיקון דווקא ובסמוך כתב ברגלי ה"ה וקופי"ן דנוגעין וכשר במקום עגון גם בלי תיקון כמבואר בח"מ ס"ק כ"ג אם התינוק יכול לקרות לז"כ דשם איירי דכבר ניתן הגט לאשה לכן כשר גם בלי תיקון במקום עגון אבל כאן איירי דעדיין לא ניתן הגט ע"ז מהני המקום עיגון להפריד האות ולא הוי זה כחק תוכות ע"י הגריד' אלא חשוב חק יריכות הואיל דהאות עצמה נכתב כתיקונה. לז"כ דהב"י חולק בזה וס"ל דאם כבר ניתן הגע כשר גם בלי עיגון או ביש עיגון ולא ניתן עדיין מותר ליתן גם בלי תיקון אבל דעת הב"ש גם ביש עיגון ולא ניתן עדיין אין ליתן בלי תיקון רק יתקן מפני מראית העין אבל אם לא חתמו העדים עדיין מחוייב לתקן גם בלי עיגון כשהבעל מצוה לתקן או כשהסופר הבעל יש כאן יש לתקן גם בלי ציווי רשות הבעל אבל צ"ע קצת דמ"ש כשהסופר הבעל יש כאן יש לתקן גם בלי ציווי הבעל והיינו אם עדיין לא חתמו העדים והטעם בזה משום הואיל דמן הדין כשר בלי תיקון לכן מהני בודאי התיקון הא מבואר לעיל בס"ק קכ"ב ס"א במחבר דאם הגט הוי כשר מדינא רק מכמה חומרות שנהנו להחמיר הוי עשו שליחותן וצריך הבעל לחזור ולצוות להסופר ולעדים. וא"כ כאן ע"כ הדיבוק הוי הפסול רק מכח חומרא כדכתב בעצמו דכשר עפ"י הדין גם בלי תיקון וא"כ איך יש בכח להסופר בלי ציווי הבעל הא הוי עשו שליחותו. ואי איירי דהפסול דהדיבוק הוי מדינא לא הי' מהני התיקון בלי עיגון. ובודאי דברי הב"ש קאי אדסמוך לי' דכתב דכשר עפ"י הדין בלי תיקון וא"כ אמאי מותר הסופר לתקן בלי רשות הבעל. אבל א"ש. דלפימ"ש הרמ"א לעיל דאם עדיין לא נתתם יכולין לכתוב אחר ולא הוי עשה שליחותו א"כ לז"כ הב"ש דיכול הסופר לתקן קודם החתימה גם בלי רשות הבעל אפי' היכי דהתיקון הוי רק מכח חומרא בעלמא. אבל מ"מ קשה הא הב"ש כתב לעיל בסק"ו דהרמ"א לא הכריח כן רק למ"ד ע"מ כרסי אבל למ"ד ע"מ כרתו הוי עשו שליחותן וצריך הבעל דוקא לחזור לצוות להסופר ולהעדים א"כ הדק"ל וגם הרמ"א כתב כאן כשהבעל מצוה לתקן מבואר נמי דדעתו הואיל דהפסול לא הוי מדינו רק מכת החומר' אין לתקן רק שהבעל מצוה עוד לחזור ולתקן מהאי טעמא דהוה עשה שליחותו. צ"ע בזה:

ב"ש סקי"א מ"ש ובלבוש מחלק ר"ל בין אם נפל הדיו בעת דהי' האות לח א"כ עי"ז נתקלקל גוף האות לזה לא מהני מה דהוי נעל מתוך האות דעי"ז הוי ח"ת דבעת נפילת הדיו, נתערב הדיו עם האות עצמו והוי כאלו לא הי' מעולם אות כלל אבל כשנתייבש האות מקודם ואח"ז נפל הדיו על האות ולא נתערב הדיו בגוף האות רק דנתכסה האות מהדיו שנפל לזה מותר ליעול הדיו שנפל והוי כמגלה הכיסוי אבל ע"ז קשה מ"ש הב"ח דז"א אלא לדעת הסמ"ק אבל לדעת ריב"א דפוסל כשנופל עפה דיו בתוך חלל הב' ועי"ז נעשה פ' ולדעת ריב"א אין חילוק בין אם הי' מעיקרא לח או יבש ואפ"ה פסולו הואיל דאזלינן אחר עכשיו דהשתא ע"י נפילת הטפה נתקלקל האות הוי ח"ת ול"מ אם ע"י נפילת טפה דיו נעשה אות זה לאות אחר אלא אפי' דנתקלקל דלא הוי עי"ז שום אות כלל מ"מ אם ע"י נעילת הדיו מעל האות נתגלה האות מבפנים מקרי ח"ת לז"כ הב"ש דבסדר מהר"ם מפרש דברי הלבוש דעיקר החילוק בין אם נפל הדיו על האות בעובי האות דלא נתפשט הדיו כלל לחוץ החלל של האות אם רשאי ליטול הכיסוי מעל האות אם נתייבש מעיקרא דדומה לעפרות זהב דיכול לגרוד הזהב אבל אם נפל הדיו לתך חלל האות אסור ליטול הדיו מתוך האות גם אם נפל הדיו לאחר שנתייבש כדעת ריב"א דהוי ח"ת עי"ז הואיל דלא עשה מעשה עכשיו בגוף האות אלא נשארה האות עשויה ע"י גרידה מבפנים והוי ח"ת ומיהו יש תקנה שימחוק ממנה עד דלא תשאר צורת האות דהיינו שימחוק חציה ויחזור ויכתוב חציה לדעת רוב הפוסקים מהר"י בן חביב וסייעתו ולדעת המחמירין צריך לגרור כולה ולחזור ולכתבה. אבל דעת הב"ש דזה אין רשאי דאסור להיות גט במחק או טישטוש גם בין אות לאות משום תשש זייף אבל בזה אם מותר להעביר הקולמוס לאחר שניטל הטפה דיו מתוך האות ונתקן האות ע"י ת"ח אם מותר להעביר על האות הקולמוס ולעשות עי"ז חק יריכות. ראיתי בס' ג"פ דנסתפק בזה והביא דברי ספר התרומה ס' ר"ה דכתב דאע"ג דגבי שם שנכתב שלא לשמה מהני העברת הקולמוס לשוי' לשמה שאני התם דהאות נעשה כתיקון ואינו מחוסר אלא לשמה מהני העברת הקולמוס אבל ח"ת דאין שם האות עלי' העברת הקולמוס לא משוי לי' האות וכ"מ בהג"א פ"ב דגיטין דף כ' אבל מדברי התוס' פ"ב דגיטין ד"ה דיו ע"ג דיו משמע מדבריהם היכי דהכתב הב' מתקן כלום חשיב כתב ע"ג כתב וא"כ יש לדון מדבריהם דהעברת קולמוס ע"ג ח"ת משוי לי' חק יריכות וכ"מ לקמן בסי' קל"א דהעברת קולמוס לשוי' לשמה י"א דחוששין לו. וא"כ יראה דה"ה להעברת קולמוס לעשות עי"ז חק יריכות דחוששין לזה כ"ע בס' ג"פ וגם הסברא נותנת בזה דאדרבה בהיכי דהי' מתחלה שם כתב עליו אלא שנכתב שלא לשמה מ"מ מהני העברת הקולמוס לעשות עי"ז לשמה אף דכתב ע"ג כתב לא מהני ואין הכתב הב' עושה פעולה דהא בכתב הראשון נמי מיקרי כתב מ"מ מהני הערת הקולמוס מה"ש בכה"ג דהוי זה האות מתחלה חק תוכות וע"י העברת הקולמוס נעשה חק יריכו' א"כ הכתב השני הוא עיקר ומועיל בודאי יהי' מהני וכבר העיר בזה הגאון בספרו ישועת יעקב ז"ל. ומיושב בזה קושית הרשב"א במס' שבת בהא דמוקי הש"ס הגי' אות אחת כגון דשקיל גגו של חי"ת ועשאו ב' זייני"ן הא הוי ח"ת ובזה א"ש דמ"מ מהני העברת הקולמוס ודו"ק בזה:

ח"מ סקי"ב מ"ש אם הכוונה להחמיר לכתחלה לא הי' צריך לכותבו דהרי כבר מבואר דאין להפריד האותיות אם נוגעין וראיתי בתשובות נ"ב סי' פ"ה דתירץ דלעיל הוי מהדיו עצמו שנכתב האות נוגע באות אחר ע"י דיבוק א"כ מה בכך דהאות ניכר מ"מ לא הוי עי"ז מ"ג דלכתחלה אינו מחמיר בגט כמו בתפלין לענין מ"ג אבל כאן איירי דנפל טיפת דיו. והגם דא"א לצמצם דלא יהא נמשך על הגויל המקיפו מ"מ הואיל דהאות ניכר א"כ בודאי דיו של האות משחיר טפי ועי"ז ניכר וממילא אינו מפסיד מה דיצא על הגויל דגם דיו של הטיפה מיקרי מ"ג נגד שחרורית האות א"כ לא הי' מקום להחמיר מצד דאינו מ"ג לזה קמ"ל הרמ"א דאעפי"כ מחמירין לכתחלה. ועכ"פ בדיעבד דכבר ניתן כשר בדעת מהרי"ק הובא בב"ש בסקי"ב. ובלא"ה לק"מ דהא הב"י בא"ח סי' ל"ב הקשה איך מכשירין באיפסוק בנוקבא והא אמרינן כל אות דאינו מ"ג פסול. ותירץ חדא דלא מיקרי אינו מ"ג אלא בדיבוק אות זה לזה. ועוד תירץ דבעת הכתיב' בעינן דיהי' מ"ג והא דמכשירין באיפסוק בנוקבא בנעשה אחר הכתיבה הנקב. וא"כ בנ"ד בנפל טפת דיו ואינו מגיע להאות אחר וגם נעשה הטיפה אחר הכתיבה לכל התירוצים לית בה חשש דמ"ג ולזה קמ"ל הרמ"א דאעפ"כ יש להחמיר לכתחלה אלו דברי קדשו ז"ל. שוב ראיתי בס' ג"פ ס"ק ל"ז דבמקום עגון ועת הדחק גם לדעת מהרי"ק ומהר"פ יכול למחוק טפת דיו הואיל דהאמת ניכר ולא חשיב עי"ז ח"ת והביא דעת המרד"ך בטפה דיו ואינה ניכרת האות דהיינו דווקא דנפל בחלל האות ואינו נוגעת בצידי האות דלהוי כגופה אז מפלגינן בין אם האות ניכר לאינה נכרת אבל היכי דנפל' הטפה גם בצידי האות אז ודאי אין האות ניכר ואם מחקה הוי חק סוכות ע"ז כתב הג"פ ויראה לי דהיא חומרא יתירה דגם אם הטפה נוגעת בצידי האות אם תיקון קורא אותה יכול לגרור הטפה ולא הוי ח"ת אבל אם נשתנה האות ועי"ז יש לחוש דנקרא שה אחר והוי כשינוי שמו דעתו נוטה להחמיר בכה"ג גם בדיעבד דיש סברא לומר הואיל דהטיפה משנה עי"ז השם ופסול גם בדיעבד גם כתב לחלק בנפלה טפת דיו ולא נשתנה צורת האות דאסור למחקה למהרי"ק ולהר"פ היינו דווקא בסכין אבל אם מיד כשנפלה הטפה דיו קודם שנבלע הטפה בנייר קדם הסופר ומצץ הדיו בהלשון וקנחו מעל הגט ולא הי' ניכר עי"ז שום מחק מסתברא דיש להקל הואיל דאפי' נתייבשה שם הטפה לא הי' משנה עי"ז צורת האות ומותר מן הדין למחקה בסכין אלא משום חומרא אין מוחקין בסכין הואיל דניכר המחק אבל בכה"ג אין להחמיר הואיל דאין ניכר המחק וכ"ש דאם נפל עפצי על הגט נעשה בהגט כתמים דאין לפוסלו הואיל דהאמת ניכר ומיהו בנפל טיפת דיו על האות ועל ידי זה נשתנה משמעות הגירושין דאם הי' הטפה נתיבש שם הי' הדיו משחית צורת האות אלא דקדם הסופר וקנח בלשונו נ"ל דפסול דהוי ח"ת. דמה לי הסיר הטפה של דיו ע"י סכין אחר שנתייבשה. ומה לי הסיר משם בעודה לחה דהא נשחת האות מחמת הטפה ולא הי' שמה עלי' אף דעכשיו קנחה בלשונו. ועי"ז האות ניכרת מ"מ לאו כתיבה מיקרי ואם השליך עפר על הגט כדי לייבש או עפר זהב יש להחמיר דזאת מבטל כתב הראשון וכה"ג בס"ת ותפילין פסול. ולכך בגט גם אם גרדן מהגט צ"ע להכשיר ה"ה אם נפל טפת שעוה עיייש:

ב"ש סקי"ד מ"ש נוהגין לשרטט וראיתי להגאון מהר"י מלבוב ז"ל דהוליד דין חדש דאם נכתב הגט על דבר שיכול לזייף בזה לא בעינן שירטוט. דהטעם דבעי שרטוט בגט דאם השיטות לא היו מיושרים ושורה א' נכתב יותר חוץ לשיטה משיטה הב' שלאחרי' הוי עי"ז כתב מעוקם. ועי"ז יוכל לכתוב בשיטה שלפני' מה שירצה לזייף וכמו כן בשיטה שלאחרי' וכן בכל השיטות שהם מעוקם ויהי' הכתב הגט מיושר כדי שלא ניכר והוי כתב דיכול לזייף אך קיי"ל באם נכתב על כתב דיכול לזייף דכשר דהלכה כר"א אמנם באמת קיי"ל דמודה ר"א במזוייף מתוכו שהוא פסול. וצ"ל מה דמועיל לפי הדין אם על דבר שיכול לזייף דכשר היינו כדכתב המרדכי באם ניכר הזיוף דנכתב על נייר מחוק ודיפתרא אז כשר הואיל דתצטרך להביא הע"מ אבל כאן דאינו יוכל להכיר בשום אופן הזיוף דהא נכתב כהוגן והוא באמת הוסיף איזה תיבות לפני השיטות ועי"ז השיטות מיושר ולא ניכר פסולו כלל בזה אמרינן דמודה ר"א במזויף מתוכו דהיא פסול דלא תצטרך להביא הע"מ. ולכן באינו משורטט פסול אבל בכתב הגט על נייר מחוק ודיפתרא דהוא כתב דיכול לזייף דבלא"ה צריכה להביא הע"מ להב"ד א"כ בלא"ה אין חשש דיוסיף בהגט אצל השורות שום דבר א"כ לא בעינן שרטוט דהואיל דניכר הזיוף אמרינן דהגט כשר בנכתב על דבר שיכול לזייף כסברת המרדכי הנ"ל ולפי"ז נסתר מה דהביא הב"י בשם הקדמונים להוכיח דלא בעינן שירטוט מהא דכותב הגט על יד של עבד דאין לשרטט ידו של עבד משום דהוי איסור דכתובת קעקע או מטעם אחר (אבל גוף הכתב של הגט על ידו של עבד איירי דלא הי' כתוב בכתובת קעקע אלא כתיבה סתם בדיו כדאמר הש"ס גיטין דף כ' ע"ב בשלמא מתני' לרבא לא קשיא בעידי מסירה ור"א דאמר ע"מ כרתי) ולהנ"ל לא מוכח מידי דיד של עבד הוי ככתב על דבר שיכול לזייף דבעי הע"מ דווקא. וממילא א"צ לשירטוט דהא בזה פיסולו יהי' ניכר ע"י ע"מ ואין חשש כלל דילמא יכתוב מה דבעי גם בלי שירטוט אבל בעלמא בעינן שירטוט דלא יהי' יוכל לזייף והא אין פיסולו יהי' ניכר ולא יהיה ע"מ עי"ז ורש"י דס"ל דשירטוט בעי מן התורה. ועכצ"ל דיד של עבד איירי בשירטוט. ודו"ק בזה:

ח"מ סקכ"א מ"ש כתב הד"מ אם הי' הנקב מצד האות ובהאות עצמו לא הי' נקב כשר כצ"ל. והוסיף התו"ג דמיירי דנשאר ג"כ מ"ג סמוך להאות בין האות להנקב. אבל אאמ"ו הרב הגדול מהר"נ ז"ל בספרו עצי לבונה כתב שם בשו"ת להגאון מהרש"ך מברא"ד בדעת הב"י דהך קלף לבן שסביב האות א"צ שיהי' סמוך ממש ונוגע בגוף האות אלא אף אם יש ביניהם איזה נקב אין הנקב חוצץ ומפסיק בין היקף הקלף לתמונת האות וזה קרי נמי שפיר מו"ג משא"כ דביקות אות באות עצמו או ק' פשוטה בסוף הקלף דליכא שום היקף קלף ולכך פסול מטעם דאינו מ"ג כלל. ובזה א"ש דברי הט"ז והאריך שם בזה לזה תמהני דהגאון התו"ג כתב בעצמו בהסידור שלו בדיני טעות בס"ת אות ק"ז דכ' ג"כ אם יש היקף קלף דהיינו מ"ג לאחר הנקב דהוי מעבר לנקב נמי כשר דדוקא בנגיעה פסול דליכא מ"ג בין אות לאות אבל נקב ויש מעבר לנקב גויל לא איכפת לן בזה והיינו הואיל דמ"מ בין אות לאות יש מ"ג וא"כ אפי' אם הנקב סמוך לאות ואחר הנקב יש מ"ג אין מפסל עי"ז ומהני הקפת גויל מה דיש לאחר הנקב מעבר הנקב קודם התחלת האות השני. א"כ מבואר דכשר נמי באם יש מ"ג מעבר השני של הנקב כדעת הרב אאמ"ו ז"ל. וכן הסכים הגאון עצמו בסידור הנ"ל. וכאן סובר התו"ג דבעינן דיהי' המ"ג בין האות להנקב ולא סגי מה דיהי' מ"ג מעבר הנקב בצד הב'. וצ"ע אלי כעת. ועיי' מזה בס' שו"ת בית אפרים ובספר לבושי שרד שהאריך בזה עיי"ש:

ח"מ סקכ"ה מ"ש ונראה ר"ל דק"ל הא במקום עיגון דעת הרמ"א, בריש דבריו דכשר בלי תיקון א"כ מה הוסיף עכשיו הרמ"א דביש עיגון כשר ע"י תיקון הא במ"ע כשר בלי תיקון. לז"כ דבריש דבריו איירי הרמ"א בתינוק יכול לקרות וא"כ אין הקלקול גדול כ"כ אבל כאן איירי הרמ"א באין התינוק יכול לקרותו מהני המקום עיגון דיהי' מותר עכ"פ לתקן אבל בלי תיקון פסול ולא מהני גם מקום עגון:

בא"ד מ"ש מ"מ נראה דבמקום עגון כשר הגט כצ"ל:

ב"ש סקכ"א מ"ש ובטופס מכשיר הרשב"ץ ור"ל דהא גם אם חסר תיבה אחת מן הטופס לא מיפסל בכך כ"ש כשכתב סוף התיבה חוץ לשיטה וצ"ע דלפי הטעם דח"מ ס"ק י"ט א"כ גם בטופס יש חשש דע"י הטופס יבוא לידי זיוף בתורף שיוסיף בכל השיטות אות אחת כדי להשוות את הכתב ולא יהא הזיוף ניכר. ומודה ר"א במזויף מתוכו לבד שהיא פסול כסברת המרדכי דהביא הב"ש לעיל בסקי"ד סק"ג א"כ אמאי מקיל הרשב"ץ בטופס יותר מן התורף דהא לא יהא ניכר כלל הזיוף לעולם:

ב"ש סקכ"ד מ"ש תרי בבות כאן. ר"ל דמיישב נמי מה דק"ל להח"מ סקכ"ה דמה חידש רמ"א בזה. לז"כ הב"ש דהרמ"א חידש ב' דינים ברישא אם כבר ניתן הגט מהני המקום עגון דעל ידי זה מה דלא הוצרך לכתוב גט אחר ומגורשת בגט זה לבד וסיפא מהני מקום עגון דיהי' רשאי לתקן עכ"פ וליתן לה הגט זה אבל בלי שיתקן לא מהני מה דהוי מקום עגון ליתן לכתחלה לה גט זה בלי תיקון:

בא"ד מ"ש אע"ג בדביקות אותיות. ר"ל דלעיל כתב המחבר בסעיף ו' בדביקו' האותיות יגרוד ביניהם להפרידם וכן והביא הב"ש בסק"ח דעת המ"ב דאם דעדיין לא חתמו העדים כשר לתקן הדביקות גם בלי דחק ועיגון. ואמאי סובר כאן ברגלי ה"א וקופי"ן אם נוגעין דלא מהני לתקן קודם החתימות רק במקום עגון דווקא. ולעיל סובר הב"ש בשם המ"ב להיפך. וזש"כ לע"ל בחצי עגול הוא דעת המ"ב כמבואר בב"ש מה"ק. ולז"כ הב"ש [דשאני ברגלי ה"א וקופי"ן אם הם דבקין דהוי התיקון בגוף האות הוי יותר ח"ת אם יפרידם משא"כ לעיל דעת המ"ב שפיר דלא בעי מקום עגון קודם חתימת העדים דלא הוי התיקון בגוף האות אלא הפירוד בין האות לאות וא"כ לא הוי ח"ת בגופן של האותיות. לז"כ אע"ג דבתפלין יכול לגרד ברגלי ה"א וקו"ף שאני גט מתפילין דאם לא יתקן יצטרך גניזה לדבר שבקדושה אבל בגט אפשר לכתוב גט אחר ולז"כ דיודי"ן שעל האלפין הוי דין כרגלי ה"א וקופי"ן דאסור לתקן בגט הואיל דהוי התיקון בגוף. ובעינן מקום עגון גם קודם חתימת העדים. והעלה דכן עיקר דהא לדעת הרמ"א הדין גם בדביקות האותיות זל"ז אין להפרידן רק במקום עיגון וגם קודם החתימות כדכתב הרמ"א ס"ו ויש מקילין בעת הדחק ועיגון קודם שחתמו העדים לתקן ולהפרידן מה שדביקות זל"ז יש עכ"פ די להקל בדביקות האותיות דמ"מ אין התיקון בגופן של האותיות ולא להקל ברגלי ה"א וקופי"ן לתקן קודם חתימת העדים אבל בדביקות האותיות לא בעינן מקום עגון כלל קודם חתימת העדים. כ"ה ביאור דבריו לכאורה בהשקפה ראשונה. אבל לפי"ז סותר הב"ש בעצמו דכאן ס"ל דיודין שעל האלפין דינן שוה לרגלי הא וקופין דבעינן מקום עגון גם קודם חתימת העדים. ובסמוך סקכ"ו כתב בעצמו להקשות ב' דינים אהדדי דמתחלה כתב הרמ"א ואם צריך לתקן שאינן נוגעין במקום שראוי ליגע דהיינו יודין שעל האלפין מתקן אפי' בלא עיגון ואח"ז כתב הרמ"א מיד ואם אינו מה שראוי ליגע כגון יו"ד שבאל"ף י"א דבמקום עיגון יש להכשיר בדיעבד. לז"כ הב"ש לתרץ דלעיל איירי הרמ"א קודם החתימות העדים לכן לא בעי הרמ"א מקום עגון. אבל אח"ז מיירי הרמ"א לאחר חתימת העדים לכן בעי הרמ"א מקום עיגון. וא"כ עכ"פ מבואר דעת הב"ש דקודם חתימת העדים הוי הדין ביודין שעל האלפין לא בעינן מקום עגון. וא"כ הב"ש סותר א"ע מסקכ"ד לס"ק כ"ו. וכבר הניח זה בצ"ע כבוד אאמ"ו הרב ז"ל בספרו עצי לבונה בה' ס"ת בסי' ר"פ. וגם אלי צ"ע מאוד בלא"ה דהא עיקר סברת הב"ש דברגלי ה"א וקופי"ן הוי הדין דגם קודם החתימות בעינן מקום עגון. הואיל דהוי דבוק רגל ה"א להגג אם יפרידן הוי כח"ת וכן בקופי"ן נמי ה"ע אבל ביודי"ן שעל האלפין אם אינן נוגעין שפיר מה שייך בזה לומר דאם יתקן ולהמשיך היטב היו"ד להאלף מה ח"ת שייך בזה לפסול עי"ז דלהוי בעי מקום עגון דווקא. דאדרבה מתקן בחק יריכות וא"כ יודי"ן שעל האלפי"ן לא דמי כלל לרגלי ה"א וקופי"ן בטעמן וא"כ אמאי כתב הב"ש בס"ק כ"ד דלכן באינו נוגע יודין שעל האלפין בגט אסור לתקן דהוי כרגלי ה"א וקופי"ן ובעי מקום עגון. גם קודם חתימת העדים. וגם מה דסובר דבתפילין מותר ברגלי ההי"ן וקופי"ן מבואר בהדיא בא"ח סימן ל"ב סעיף כ"ה דאסור לגרור בתפלין אם רגלי ה"א וקופי"ן נוגעין. לכן לאחר העיון נראה דה"פ בדעת הב"ש דשאני דבוק ה"א וקו"ף שהוא תיקון בגוף האות אם יפרידן והוי עי"ז שפיר ח"ת לכן בעי גם קודם החתימות מקום עיגון אבל בדביקות אותיות דלא הוי התיקון בגוף אות כל כך לזה קודם חתימת רשאי לתקן בלי מקום עגון. אבל לאחר חתימת העדים דחתמו בפיסול הוי הדין גם בדביקות האותיות בעינן דווקא עקום עגון ואי ליכא מקום עגון אין רשאי לתקן אחר החתימות. ולז"כ אע"ג דבתפילין יכול לגרד בדביקות האות זל"ז מ"מ בגט שאני ואין רשאי להפרידן בלי מקום עגון לאחר חתימת העדים דחתמו בפסול. ולז"כ וכן אם אינו נוגע יודין שעל האלפין אסור לתקן בגט לאחר חתימת העדים הואיל דחתמו בפיסול אלא בעי מקום עיגון דוקא כדכתב בסקכ"ו אבל לאחר החתימת העדים אין לתקן אלא במקום עגון ביודין שעל האלפי"ן אבל קודם החתימות הוי הדין ביודין שעל האלפין לא בעינן מקום עגון כלל. לזה העלה כדעת המ"ב דרגלי ה"א וקופי"ן הואיל דהתיקון הוא בגוף האות הוי התיקון שפיר ח"ת בעינן גם קודם חתימת העדים מקום עיגון דוקא אבל שלא במקום עגון אין רשאי לתקן. אבל בדביקות האותיות זל"ז או שעל האלפין דדמי להאותיות דביקות דדינן שוה. דקודם חתימת אם נמצא זה הפסול מותר לתקן להפריד האותיות מזה לזה ולהמשיך יו"ד לאל"ף אם אינו נוגע שפיר גם בלי שום עגון אבל אחר החתימות בעינן גם באותיות דביקות וביודין שעל האלפין אם אינו נוגע שפיר דלהוי מקום עגון דווקא אז רשאי לתקן. כ"ה ביאור דברי הב"ש על מכונו וקצת למדתי זה בס' תו"ג ואני הוספתי בס"ד בביאור היטב באריכות כמ"ש. ודו"ק בזה:

ב"ש סקכ"ו מ"ש כבר כתבתי לדעת רמ"א דווקא בדיעבד ומקום הדחק. ור"ל כמבואר בסק"ח דאפי' באותיות דבוקות זל"ז בעינן דיהי' ג' אופנים. ולזה ה"ה נמי כאן הפי' מ"ש הרמ"א וי"א דבמקום עגון יש להכשיר בכה"ג הוי נמי דווקא בדיעבד ועת הדחק, דהיינו שכבר ניתן הגע ומקום עגון. ולז"כ להקשות ע"ז ממ"ש הרמ"א בסעיף זה ואם צריך לתקן כגון שלא נוגעין במקום שראוי ליגע יתקן קודם שיכתוב כדת משה וישראל הרי דלא הזכיר מקום עגון וגם אפי' לכתחלה מתקן לז"כ ליישב דצ"ל דלעיל איירי הרמ"א דנודע הטעות קודם חתימת העדים לכן לא בעינן מקום עגון. אלא אפי' בלי מקום עגון מותר לתקן גם לכתחלה אבל בלאחר חתימות נודע הטעות והפסול אין לתקן רק במקום עגון ובדיעבד. וא"כ האי וי"א במקום עגון יש להכשיר איירי לאחר חתימת העדים נודע הפסול לזה בעינן דווקא בדיעבד ומקום עגון. דהיינו עת הדחק ולז"כ וכ"כ בדברי סדר מהר"ם ר"ל דהביא ראי' דבעינן דווקא מקום עגון בלאחר חתימות אז מותר לתקן או בדיעבד שכבר ניתן להאשה בעינן נמי מקום עגון דווקא להכשיר דהא חזינן דבסדר מהר"ם מבואר דגם באותיות דביקות זל"ז הדין שוה לנגיעת ההי"ן וקופי"ן דגם קודם החתימה בעינן דווקא מקום עגון. אז רשאי לתקן כמוזכר דעתו לעיל בסקכ"ד דהרמ"א וסדר מהר"ם ס"ל כן לזה הכריע הב"ש כאן להקל דעכ"פ הדין דלאחר חתימת העדים בעי מקום עגון דווקא גם באותיות דבוקות זל"ז הדין דניהו דלא פסקינן כהרמ"א וסדר מהר"ם בקודם חתימת העדים דבעי מקום עגון אבל לאחר חתימת העדים בעינן ודאי מקום עגון ובדיעבד אז מכשירין וז"ש הב"ש לעיל יש להכריע להקל בדיבוק אותיות זל"ז דלאחר חתימה בעי מקום עגון דהדין שוה לנגיעת רגלי הקו"ף. ולזה סיים אבל אם אינו נוגע שפיר ר"ל היינו דקיל יותר גם מאותיות דבוקות זל"ז הוי הדין גם לדעת מהר"ם הדין כן דהיינו ביודין שעל האלפין דנגעו קצת רק אינו נוגע שפיר בזה הדין לכ"ע דלא בעי מקום עגון קודם חתימת העדים. אבל לדידן דעת הב"ש כ"ה דבאותיות דבוקות זל"ז דקודם חתימת העדים לא בעינן מקום עיגון רק ברגלי ה"א וקו"ף בעי מ"ע גם קודם החתימות. ובאותיות שאינם נוגעים שפיר הוי הדין באותיות דבוקות זל"ז ובאותיות שאינו נוגע שפיר זה קיל יותר לכ"ע כמ"ש:

ב"ש סקכ"ז מ"ש לאפוקי. אם שם הבעל ישראל הוי תורף ר"ל דלא כהח"מ דס"ל דלא משכחת דאלף למ"ד בישראל דיהא בתורף רק בטופס דהיינו כדת משה וישראל לזה ק"ל להח"מ מאי סיים הרמ"א אם הוא בטופס הא ע"כ בטופס הוא דהא כדת משה וישראל הוא מהטופס לז"כ הב"ש דהא משכחת דשם הבעל הוי ישראל א"כ הוי שם ישראל מן התורף א"כ הוי האל"ף למ"ד מן התורף. וא"כ כתב רמ"א דאם הוא בטופס דהיינו האל"ף למ"ד מתיבה כדת משה וישראל הוי כשר אבל לאפוקי אם האלף למד משם הבעל ישראל דהוי מן התורף הוי פסול אם כתבו ביחד כמ"ש:

ב"ש סקכ"ט מ"ש גם י"ל גיפלאסין גרע טפי ועיין מזה בס' עצי לבונה מאאמ"ו הרב ז"ל בסי' רפ"ה ס"ח דהאריך בדברים נכונים לפלפל בדברי הב"ש עיי"ש ודו"ק:

ב"ש סקל"ג מ"ש דודאי לדינא דש"ס דמותר לכתוב הגט על דבר שיכול לזייף א"צ לערות. דהא עיקר הטעם דבעינן דיהא מעורה כדי שלא יהא יוכל לזייף בין השיטות אבל להש"ס דמותר לכתוב על דבר שיוכל לזייף לא בעינן מעורה. וצ"ע אלי קצת בזה הא עיקר מה דכשר להש"ס לכתוב על דבר שיכול לזייף משום דיהא ניכר הזיוף ותצערך להביא העדי מסירה לפני הב"ד וא"כ ממילא ליכא חשש זיוף אבל כאן אם לא יהי' מעורה ויהי' יכול לזייף בין השיטין ולא יהא ניכר הזיוף ולא יהא ע"מ א"כ בזה מבואר בש"ס דמודה ר"א במזויף מתוכו שהוא פסול והיינו דהזיוף הוי רק מתוכו ולא ניכר מבחוץ כלל ועי"ז לא יצטרך להביא הע"מ כסברת המרדכי דדוקא בניכר הזיוף אז קיי"ל אם נכתב הגט על דבר שיוכל לזייף שהוא כשר דיהי' ע"מ אבל אם לא ניכר הזיוף הוי עיקר הזיוף מתוכו בזה מודה ר"א דפסול וא"כ כאן אם לא הי' מעורה הוי ראוי גם להש"ס להיות פסול דהוי גט שיכול לזייף ולא יהי' ניכר הזיוף. ואדרבה בנכתב הגט על נייר מחוק ודיפתרא דהוי כתב שיכול לזייף בזה כשר גם בלי מעורה דהא כאן ע"כ יצטרך להיות ע"מ לפני הב"ד וליכא חשש זיוף בין השיטין אבל בכתב פשוט דלא הוי יכול לזייף מסתברא דגם להש"ס בעינן מעורה דהוי רק מזויף מתוכו ולא ניכר הזיוף מבחוץ בזה מודה ר"א דפסול כמ"ש:

ב"ש סקל"ו מ"ש אם נקרע מתוך האות כצ"ל:

ח"מ סקמ"ג מ"ש דאף בס"ת מקילין לכתוב בקולמוס של כנף לכתחלה כצ"ל:

תוכן העניינים

ביאור מנחם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה