אור ברסלב
ביאור מנחם הלכות גיטין › סימן קכד

ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון

הלכות גיטין · סימן קכד

סימן קכג

ח"מ סק"א מ"ש על הב"ח וכי אין הנאה גדולה מזו. אבל אפ"ל דעת הב"ח כ"ה אף דיש לו הנאה מה שגירש את אשתו וא"צ לקנות נייר אחר מ"מ הוא אינו מתכוין להנות מחמת שהנייר איה"נ והנאה באה לו ממילא רק דעת הבעל שיגרש אשתו אבל אין דעתו ורצונו להנות דוקא הואיל דהנייר הוה איה"נ והוה דבר שאין מתכוין ומותר גם לכתחלה ובפרט לדעת הג"פ דמקיים מ"ע לגרש את אשתו והוה מצוה ולאו ליהנות ניתנו ומ"מ העלה הג"פ באריכות דלכתחלה אין לכתוב הגט על איה"נ:

ב"ש סק"ב מ"ש אבל האי אם לא חטא. ר"ל דמתרץ קושית הח"מ דהקשה הא דין זה של הר"ן הוי רק לר"ש אבל אנן קיי"ל, דלא אמרינן כל העומד לישרף כשרוף כרבנן וכזה פסק הרמב"ם באשם תלוי דוקא בנודע לו אחר שנזרק אז יאכל לכהנים אבל לא בנודע לו קודם שנזרק אין יאכל לכהנים אף דהדם בכוס ולא אמרינן כל העומד ליזרק כזרוק דמי. ולפי"ז אם כתב הגע על דבר הצריך ביעור לא הוי כשרוף ולזה כ' הב"ש דלעולם דין זה של הרמ"א הוי אליבא דכ"ע גם לדעת הרמב"ם ומזה אין ראי' ממה דפסק הרמב"ם לענין אשם תלוי דלא כר"ש ז"א דבאמת באשם תלוי גם ר"ש מודה דלא אמרינן כל העומד ליזרק כזרוק דמי בנודע לו שלא חטא כשהדם בכוס משום הואיל דנודע לו בעת הדם בכוס קודם זריקה שלא חטא מעולם כלל הוי הבשר חולין למפרע וזה חילוק מאם נמצא פסול בקרבן קודם זריקה בעת הדם בכוס דזה לא שייך לומר איגלאי דלמפרע הוי חולין דאדרבה מתחלה הי' קדשים רק אח"ז נעשה הפסול בגוף הקרבן בזה סובר הרמב"ם כר"ש גם כשהדם בכוס יאכל הבשר לכהנים. ועפי"ז נמי ל"ק מה דפסק הרמב"ם דכלי השרת מקדש דם הנפסל ליקרב הואיל דהי' קודם הפסול בכלי שרת ואמאי פסק הרמב"ם שוב בפ"ד דוקא כשנודע הפסול לאחר זריקה אבל אם נודע הפסול קודם זריקה בעת הדם בכוס לא אמרינן דכלי שרת מקדש כדי שיזרק הדם דעי"ז יאכל לכהנים אבל להנ"ל א"ש דמה דפסק דכלי שרת מקדש הדם בכוס דאיירי דהפסול נמצא בקרבן גופי' לכן אמרי' שפיר בעת הדם בכוס נמי יזרוק דהכלי שרת מקדש אבל בפ"ד איירי באשם תלוי בזה לא אמרינן כשהדם בכוס כלי השרת מקדש לזרוק הדם גם לר"ש הדין כן הואיל דנודע לו שלא חטא איגלאי למפרע דהבשר הוי חולין. ולז"כ דאין להביא ראי' דהרמב"ם פסק דלא כר"ש מדסובר רפ"ג מה' מעילה דחייבין מעילה רק אחר זריקה אבל קודם זריקה לא נקרא היתר לכהן ולר"ש הוי היתר לכהנים גם קודם זריקה לז"כ דלענין מעילה גם ר"ש מודה דלא פקעי הקדושה לענין מעילה אלא לאחר זריקה כדעת התוס' במעילה דף ה'. וא"כ דין זה הוי גם להרמב"ם כן כדכתיבנא. ולפי"ז הי' אפשר לפרש דהטעם של הרמ"א דסובר אם כתב הגע על דבר דצריך ביעור הוי הגע בטל לא מטעם דכל העומד לישרף כשרוף דמי אלא הטעם של הר"ן בזה משום דלא הוה דבר המתקיים והוי כמו אם כתב על עלה של זתים או של בצלים דמבואר אח"ז בהרמ"א בשם הר"ן דפסול הואיל דלא הוי דבר המתקיי' כה"נ הטעם באיה"נ בדבר הצריך ביעור עכ"פ לא מיקרי דבר המתקיים והר"ן לשיטתו אזיל אבל ז"א דבדבר שאין מתקיים כעלה של בצלים לא מהני רק פסול ולא בטל לדעת הר"ן דמביא הרמ"א אח"ז וכאן בדבר הצריך ביעור הביא הרמ"א דעת הר"ן דהוי הגט בטל א"כ מבואר דאין הטעם כן א"ו העיקר כסברת הב"ש דגם ר"ש באשם תלוי מודה ודברי הר"ן גם להרמב"ם כמ"ש ודו"ק:

ב"ש סק"ג מ"ש תירוץ המרדכי הואיל דניכר הדבר דהוא דבר שיכול לזייף ליכא חשש דילמא אתי למיסמך בלי ע"מ משא"כ במזוייף מתוכו ממש מ"ה לא הוי מזוייף ממש כצ"ל. כן הגיה הס' טו"ג עיי"ש:

בא"ד מ"ש וכן מוכח דאל"כ קשה מה מהני ע"מ. אלו תיבות הם ט"ס וכ"מ בב"ש במה"ק דהשמיט אותן וכצ"ל. אלא לפי"ז קשה מה מהני ע"מ מאחר דהם אינן לפנינו ור"ל דהקשה על הרמב"ם דס"ל דגם בע"מ ואינן לפנינו רק שניתן בע"מ מהני לזה הקשה מה מהני ע"מ אם הם אינן לפנינו וכ"מ בב"ש מה"ק לז"כ דא"ל הטעם הא דבעינן ע"מ כדי דיהי' מוכח מתוכו כדבעינן לר"מ דיהי' מוכח מתוכו ולכן לר"א מהני ע"מ דהוי כמוכח מתוכו לז"כ דהא הרמב"ם ס"ל דלעולם חיישינן דשמא יש עוד אחד דשמו כשמו גם בלא הוחזקו וא"כ כל הגיטין הוי אין מוכח מתוכו והו"ל דלא מהני ע"ח לבד כמ"ש:

ח"מ סק"ו מ"ש וכי גרע פפי"ר מעלה זית דכשר וראיתי בס' ישועת יעקב דהביא תשובת מהר"ם מלובלין ז"ל בסי' ק"א וז"ל ופליאה בעיני דמע"ל כתב גט של נייר שקורין פאפיר מה דאינו נוהגין במדינתינו. וכעת זה ימים רבים מה דנתפשט המנהג לכתוב גט על נייר גם במקום דקלף מצוי ואין דחק בדבר אבל ראיתי בס' ט"ז דכתב דעתו דיותר טוב לכתוב על נייר מלכתוב על קלף הואיל דהקלף עב הרבה ויכול לגרור את האותיות ולכתוב אחר במקומה וחשיב יותר שיכול לזייף אבל נייר דקורין פאפיר דהוא דק מאוד אם נכתב הגט א"א למחוק עוד באופן שלא יהי' ניכר. וכתב דמאתו יצא הוראה זו לכל ישראל לכתוב על נייר פאפיר. גם בס' ג"פ העיד דבעיר הקודש ירושלים תובב"א ג"כ נהגו לכתוב על נייר וגם בשאר ארצות תורגמה נהגו כן עיי"ש:

ב"ש סק"ו מ"ש וא"צ העבד להיות כפות וזה דעת הב"י בהשגתו על ר"י דסובר דבעינן דיהי' העבד כפות ע"ז תמה הרב"י ז"ל דלא הזכיר כפות רק במוסר גט ליד עבדה בתורת חצר. וחצר מהלכת לא קנה ולכן בעינן דיהי' כפות אבל בכותב על יד העבד ומוסר העבד מאי ענין כפות לזה. אבל בשו"ת מעיל צדקה ובס' ג"פ כתבו ליישב דעת ר"י דבעינן כפות הואיל דבעינן דיהי' דומיא לספר שאינו מהלך ע"ש:

ב"ש בא"ד מ"ש ועיין ב"י דהביא פלוגתא דהרשב"א והר"ן אם צריך ליתן לה במתנה העבד. ודעת הר"ן דלא סגי במה דמסר העבד והגט לידה רק בעינן דהעבד יקנה לה בתורת הקנאה גמורה. וראיתי בס' ישועת יעקב ז"ל דכתב דלדעת הר"ן הנ"ל למ"ל לרמב"ח למיבעי אם בדנפשי' עיין בפשיטות הנ"ל לרמב"ח לספיקי דמה חזקה יש כאן דשמא מסר לה הגט בתורת כריתות לבד ולא הקנה לה בתורת קנין גמור ולז"כ וצ"ל הואיל דודאי גירשה וליכא ריעותא אמרינן דודאי עשה הדבר באופן המועיל ובזה א"ש דל"ק מאי פריך ות"ל דהוי כתב דיכול לזייף הא בכתב דיכול לזייף לא הוי רק פסול מדרבנן ומטעם גזירה בעלמא אבל להסברא דלא הי' לה חזקה הוי הגט בטל אבל להנ"ל א"ש. דעיקר הפירכא ות"ל דהוי דבר דיכול לזייף ופסול מדרבנן וא"כ כיון דיש ריעותא ממילא יוכל לומר דהי' מסר לה בלי הקנאה וא"כ למ"ל לרמב"ח לומר דילמא מדנפשי' עייל. דהשתא אין לומר דמסתמא עשה הבעל כהוגן דהרי חזינן דלא עשה כהוגן דהרי נכתב הגע על דבר שיכול לזייף ופסול עכ"פ לזה ממילא נוכל לומר דמסר לה הגט ולא הקנה לה בתורת קנין באופן המועיל. וזה עיקר פירכת הש"ס וא"כ כדמשני הש"ס דאתיא כר"א ובע"מ או בכתובת קעקע וא"כ לא הוי יכול לזייף וליכא ריעותא אמרינן דמסתמא עשה הכל כהוגן ומסר לה בהקנאה גמורה כדעת הר"ן הנ"ל ודו"ק:

ב"ש סקי"ב מ"ש ול"ק מה דהקשה הב"ח ור"ל דהקשה דהא ע"כ הפלוגתא דאביי ורבא דף כ"ב בכותב הגע על עלה של עציץ נקוב הוה רק בפסיקת מהיניק' בקרקע דאל"ה לא הי' אביי מכשיר כדכתב הרא"ש וז"ל אעפ"י דהעציץ בידה כ"ז שלא פסקה יניקת העלה כדאמרינן בסמוך מכר בעל זרעים לבעל העציץ לא קנה עד שיחזיק אבל במשיכת העציץ או בהגבהה לא קנה הזרעים הואיל דאכתי חשובין מחוברים בעת משיכה. וקמ"ל זה אביי דאעפ"י דצריך ליתנה לה בהפסקת יניקה לא חשובה בהכי מחוסר קציצה מבואר דבעינן דיהא תלוש וא"כ לרש"י דמכשיר קציצה בתלוש אמאי חייש רבא לשמא יקטום הא גם אם נקטום כשר קמיעה בתלוש ולז"כ הב"ש דלפמ"ש דעיקר החשש הוה שמא לא יפסוק היניקה וזה חש רבא שמא יקטום קודם פסיקת היניקה ויהי' קטומה מהמחובר דפסול וזה נמי דעת רש"י דכתב בשמא יקטום העלה והוי קציצה מהמחובר והיינו קודם פסיקת היניקה וכה"ג מתרץ בס' קרבן נתנאל דהקשה כה"ג דע"כ איירי בפסיקת היניקה א"כ אמאי חייש רבא גזירה שמא יקטום הא אם יקטום בהפסקת יניקה אינו אלא איסור מדרבנן והוי כמו גזירה לגזירה אבל להנ"ל א"ש דחייש רבא שמא לא יפסוק היניקה ויניח העציץ במקומה ויקטום העלה ויהי' קציצה מהמחובר. לז"כ הב"ש אבל זאת קשה על רש"י דמכשיר קטומה בתלוש מדכתוב בהדין דעלה של עציץ הטעם שמא יקטום העלה והוי קציצה מהמחובר והיינו קודם פסיקת היניקה מבואר דעתו דאם נכתב הגט על התלוש ליכא פסול אם יקטום קודם נתינה וא"כ אמאי הוצרך רש"י לפרש בהדין הא' בכותב הגט על חרס של עציץ נקוב דכשר לכ"ע דלא חיישינן שמא ישבור מהחרס כשיעור הגט שנכתוב עליו ויתן לה דלא יפסיד החרס הא החרס הוי תלוש א"כ אף אם ישבור מהחרס ליכא פסול כלל לדעת רש"י דמכשיר קטומה בתלוש א"ו רש"י סובר דקטומה בתלוש פסול וא"כ דברי רש"י סותר את א"ע וכבר קדמו הר"ן בסתירתו דברי רש"י וגם המהרש"א ז"ל הרגיש בזה על התוס' דמהדין דכותב על החרם מבואר דעת רש"י דבקטומה בתלוש נמי פסול. אבל הגאון מהר"י מלבוב ז"ל שיכל את ידיו דגם להך שיטה דהדין דכותב על החרס וכן הדין של עלה של עציץ איירי באינו נקוב. וש"ס דנקיט נקוב לרבותא דאביי דמכשיר גם בנקוב כמבואר בהרא"ש מזה מ"מ א"ש דעת רש"י דלעולם ס"ל לרש"י קציצה בתלוש כשר רק רש"י לשיטתו אזיל דסובר לעיל דף ז' דדוקא בעציץ של עץ בעי נקוב אבל בעציץ של חרס לא בעי נקוב. והרמב"ן ז"ל ביאר טעמו הואיל דיש אדמה תחת החרס חשיב מחובר לקרקע ע"י האדמה דתחתיו הוי כ"ש החרס עצמו הוי מחובר לקרקע גם בלי נקוב ואם שובר מן החרס זו השיעור הגט שיכתוב עליו הוי כעוקר דבר מן המחובר ולז"כ רש"י דלהכי לא חיישינן שמא ישבור מהחרס משום דלא יפסיד מהחרס דאי לא הי' הטעם דפסידא והי' חיישינן דשמא ישבור מן החרס הי' פסול דהוי קציצה מן המחובר לדעת רש"י ועכ"ז בשקיל ויהיב לה לכולו חרס אין הגט עי"ז בטיל דמחובר בעצמו אם אפשר לקבלו אינו פסול לענין גט אבל אם ישבור מהחרס הוי קציצה מהמחובר הואיל דעיקר החשש שמא ישבור מהחרס בעת שעומד על הקרקע חשיב מחובר, לקרקע דמין במינו אינו חוצץ לכן הוצרך רש"י לומר דלא חיישינן לזה שעא ישבור מהחרס דלא יפסיד החרס ולכן כתב רש"י בעלה של עציץ הטעם שמא יקטום מהמחובר היינו קודם פסיקת היניקה והוי קציצה מהמחובר אבל קציצה בתלוש סובר רש"י שפיר דכשר רק דהחרס לא מיקרי תלוש בעת דעומד על הקרקע רק אם שקלה להחרם מהקרקע דין תלוש עליו כדאמר הש"ס מכר בעל העציץ לבעל זרעים כיון דמשך קנה ופרש"י דעציץ הוי תלוש היינו אם שקל להעציץ מהקרקע הוי העציץ כתלוש דנקנה במשיכה אלו דבריו ז"ל בתוספו' ביאור על דבריו ז"ל. אמינא אנא בס"ד דלהך שיטה דהש"ס איירי בחרס של עציץ נקוב בדוקא הוי עיקר בדין השני רבותא בהדין של עלה של עציץ נקוב לאביי אבל בדין הראשון ליכא פלוגתא ולא שייך לומר דלרבותא נקיט הש"ס נקיב א"כ בודאי בחרס בדוקא נקיט הש"ס נקוב וא"כ אין התחלה כלל לקושית הר"ן והמרשא"ה והב"ש הנ"ל. דבאמת י"ל דרש"י סובר קציצה בתלוש כשר אלא בחרס של עציץ הואיל דנקוב נקרא מחובר לקרקע ע"י האדמה והזרעים שבתוך החרס וחרס דעציץ גופי' עומד על הקרקע ונקוב הוא הו"ל העציץ כמחובר לקרקע ממש וא"כ אם ישבור מהחרס הוי קציצה מהמחובר ממש לז"כ רש"י ולא חיישינן. ר"ל דקשה לרש"י דאמאי בהדין דחרס בעציץ נקוב הוי הדין לכ"ע גם לרבא כשר ובהדין השני בעלה של עציץ נקוב פליג רבא וסובר דפסול לז"כ רש"י האי ולא חיישינן ור"ל דבאמת הואיל דשני הדינים איירי בנקוב הוי באמת דין אחד להם ונקרא בשניהם מחובר לקרקע רק החילוק כן הוא דבכתב הגט על החרס אף דהחרס מחובר הוי ע"י נקבים שבתוך החרס להקרקע ודין תורת מחובר להחרס בעת עמידה על הקרקע מ"מ הגט כשר אם נכתב על מקצת החרס ולא חיישינן שמא נקטום מהחרס כשיעור כתיבת הגט ויתן לה ויהי' קטומה מהמחובר ממש קודם פסוקת היניקה החרס מהקרקע לז"כ רש"י דלא חיישינן לזה דלא יפסיד החרס ע"י שבירה וא"כ הואיל דלא חיישינן להשבירה מהמחובר לכן כשר לכ"ע גם לרבא. אבל בהדין השני בכותב הגט על עלה של עציץ נקוב דהוי העציץ תורת מחובר לקרקע ע"י הנקבים פוסל רבא שפיר דשמא נקטום מהעלה והוי קטימה מהמחובר ממש הואיל דליכא פסידה בהקטימה מהעלה יש חשש דודאי יקטום מהעלה ואביי לא חייש לקטימה מהעלה דיש ביכלתו ליתן לה כל העציץ עם העלה וא"כ עיקר החשש שמא יקטום מהמחובר אבל קציצה בתלוש סובר רש"י שפיר דכשר ואין ראי' כלל מהאי דחרס דהדין דחרס יש לו תורת דין מחובר באם לא פסקה היניקה מהקרקע רק דמ"מ לא חיישינן לקטומה בעת שעומד על הקרקע משום פסידא וא"ש דעת רש"י על מכונו והב"ש אזיל לשיטתו בס"ק י"ג דאפילו באינו פוסק היניקה חרס דינו כתלוש לא זכיתי לעמוד על דעתו הרמה ולהעלות אל בית שמואל הרמתה ולידע דמי הכריחו לזה. דממ"נ או דנימא דהסוגיא איירי באינו נקוב וא"ש כתירוץ הגאון מלבוב או דנימא דהסוגיא איירי בנקוב וא"ש דהחרס ע"י נקבים הוי על החרס הדין מחובר בלא פסקה היניקה מהקרקע כי לכל השיטות איירי הדין דחרס דנקוב החרס דהא גם להך שיטה דלרבותא נקיט הש"ס נקוב הוי עיקר הרבותא בסיפא בהפלוגתא דאביי ורבא ולא כהדין דחרס דליכא פלוגתא כלל. וא"כ ע"כ איירי הדין דחרס נקוב וא"כ עולה דעת רש"י ז"ל על נכון באין התחלת קשיא כלל. ומזה לא יכולתי להבין מי הכריח להגאון מלבוב ז"ל לתרץ דינו דחרס באינו נקוב הא הדין דחרס איירי בנקוב דוקא אליבא דכ"ע דעיקר הרבותא דלהך שיטה דאיירי באינו נקוב בהדין דעלה בסופו והוי רבותא לאביי כמבואר בהרא"ש מזה. אבל בחרס איירי דווקא בנקוב ועולה דינו של רש"י שפיר. ואני נותן שבח והודי' להש"י אשר עזרני כה ואחר הבינותי זה מצאתי בספר גט פשוט דכתוב העיקר ליישב דעת רש"י הואיל דהחרס איירי דנקוב הוי החרס מחובר לקרקע ושני דינים הנ"ל איירי ממחובר אבל בתלוש ממש סובר רש"י דכשר קטומה בתלוש וכן דעת מרן הב"י דכתוב גבי כתבו על החרס של עציץ נקוב דחשיב מחובר כדכתיבנא ונהנתי מאוד שכוונתי לדעת הגדול ז"ל ודו"ק בזה:

ב"ש סקט"ז מ"ש הא נעשו רשעים אפי' כתבו ולא מלאו בדיו הוי העדים פסולים מדרבנן ר"ל דזה מבואר בש"ס דמכות דף כ"א דאם כתבו ככתובת קעקע ומלאו בדיו הם רשעים מן התורה וחייבים מלקות דהוי ממש כתובת קעקע רק דע"כ איירי כאן בחקיקה לבד ולא מלאו בדיו על החקיקה דאל"ה הי' הגט פסול דהוי כתב ע"ג כתב א"ו דאיירי בכתובת קעקע לבד ומ"מ העדים הוי רשעים מדרבנן כמבואר בתוס' גיטין דף כ' ע"ב ד"ה בכתובת קעקע כתבו דמן התורה ליכא איסורא עד שיכתוב ויקעקע בדיו ומיהו איסורא איכא הכא מדרבנן גם בכתובת קעקע לבד לז"כ דבשלמא מה דהסופר נעשה רשע עי"ז לא הוי הגט פסול כמבואר בסי' קכ"ג ס"ה מזה אבל אם העדים הוי רשעים מדרבנן הוי הגט פסול אבל לדעת הרמב"ם פ' מה' עכו"ם דליכא בחקיקה בלי כתיבה אפי' איסור דרבנן מדכתב חקק ולא רשם בכתב ע"ג או רשם בכתב על היד ולא חקק פטור מבואר דגם איסור דרבנן נמי ליכא דאי יש איסור דרבנן לדעתו הו"ל דאם עבר בין בכתיבה לבד או בחקיקה לבד לוקין מכת מרדות א"ו סובר דגם איסור דרבנן ליכא בכה"ג ומ"מ אפ"ל דגם הרמב"ם סובר דיש איסור דרבנן ומ"מ אינו ראי' מדכתב ברשם לבד או בחקק לבד דפטור דאזיל לשיטתו דס"ל דאינו חייב מלקות אלא בחקיקה מתחלה ואח"ז מיד רשם בדיו. אבל אם כצב מתחלה באצבע על היד ואח"ז חקק ע"ג כתב אינו חייב מלקות וכן משמע בברורי הרש"ל על הסמ"ק סי' ס"א דדברים ככתבן דדוקא בשורט מתחלה על הבשר ואח"כ כותב ולאפוקי מדעת מפרשים דסברי דה"ה להיפך נמי חייב וכדעת רש"ל מבואר בדברי הר"ן דכתב על המתני' דכותב בכתובת קעקע דבעי דוקא שיקעקע תחלה ואח"ז כתב אז חייב ולא להיפך וכ"מ בפירוש הר"ע מברטנור"ה על המתני'. דוקא שיקעקע תחלה. וקרא משמע הכי דכתובת תוך קעקע לא יתנו. וא"כ הואיל דהרמב"ם דייק בלשון ששורט מתחלה בבשר ואח"ז ממלא מקום השריטה דיו או בשאר צבעונין דאז יש לו דין כתובת קעקע וחייב מלקות ולא בכותב מתחלה ואח"ז חקק. דאל"ה הו"ל לבאר א"כ לזה לא הי' יכול הרמב"ם לכתוב ברשם לבד בלי חקיקה כלל גם אח"ז דיש חיוב מכות מרדות דהא גם אם הי' חקיקה אח"ז ליכא חיוב מלקות מן התורה ולזה ממילא בלא חקק כלל ליכא מכות מרדות דהכתיבה לבד אין חיוב מלקות מדרבנן ג"כ אבל איסור מדרבנן יש גם בחקיקה לבד או ברשימה לבד. אמנם ז"א אלא העיקר דלהרמב"ם ליכא איסור אפי' מדרבנן דהש"ך ביו"ד סובר בדעת הרמב"ם דחייב בין בכתיבה בתחלה ואח"כ רושם או בחקיקה מתחלה ואח"ז כותב. ושניהם שוים לחיוב וכן הוא דעת הב"ח. ואפ"ל דזה שציין הב"ש לעיין בהרמב"ם וש"ע דשם מבואר דעת הרמב"ם דבחדא לבד ליכא איסור דרבנן מדכתב פעור. וכזה ראיתי בס' משנת חכמים על הרמב"ם מהגאון מהר"י ז"ל מזאמישט דכתב בפשיטות דדעת הרמב"ם כ"ה דאפי' איסור דרבנן ליכא בחקיקה לבד או ברשימה בכתב לבד ועפי"ז מתמי' על הב"ש דמנ"ל דהעדים הוי רשעים מדרבנן וגם מהתוס' אין ראי' דעיקר ראיות התוס' מהא דאסור ליתן אפר מקלה דזה הוי רק לרב אדא ולאינך אמוראי דס"ל כן אבל לדידן דקיי"ל כרב אשי דמותר ליתן אפר מקלה א"כ אדרבה משם ראי' דגם איסור מדרבנן ליכא וגם בלא"ה קיי"ל להלכה כדעת הרמב"ם. דבדרבנן הלך אחר המיקל ומסיים פוק חזי מאי עמא דבר דלפעמים אדם רושם א"ע בדיו בבשרו או בשאר צבעונין ולא שמענו מעולם דיש איסור דרבנן כלל בזה. ולדעת הב"ש דיש איסור דרבנן בחקיקה לבד לכן הוי העדים רשעים מ"מ לא קשה הא קיי"ל דכל פסולי דרבנן בעי הכרזה ולא מיפסלי אלא מהכרזה ואילך וכן העיר בזה הפר"ח אבל הגאון הנ"ל מתרץ זה דלפי מה דמבואר בנמ"י בפז"ב דלאותן עדות שנפסלים בשבילו אעפ"י בלא הכרזה נפסלים דדוקא אם נפסלו מחמת שעוברין עבירה דרבנן אינן נפסלין עד שיכריזו עליהן ולא כן אם נפסלו מחמת עדותן וא"כ ה"נ דנפסלו מיד שחתמו גם בלא הכרזה עדותן בעילה ומיישב בזה קושית הש"ך בחו"מ סי' ל"ד ס"ק כ"ג והאריך שם קצת בזה ולפי"ז הדק"ל קושית הב"ש הנ"ל הא העדים הוי רשעים אבל צ"ע אלי דהא גם התוס' מסיק דהגע כשר דגם באיה"נ ד"ת כשר הגע ועיקר ראיות הב"ש דיש איסור דרבנן מהתוס' ולהתוס' לא הוי הגט פסול כלל ובלא"ה י"ל דהעדים לא הוי כלל רשעים עי"ז דהעדים לא התכוונו לעשות עבירה דכתובת קעקע רק הם חתמו לשם עדות בלבד ודבר שאין מתכוין מותר בכל התורה כמו דקיי"ל בכותב על עבדו שלא להבריח דליכא איסור וכבר מבואר זה בס' ג"פ עיי"ש:

בא"ד מ"ש ואפשר דהם שוגגים ור"ל דזה נתברר דהיו העדים שוגגים דאל"ה אין אדם נאמן על דבר עבירה לומר שוגג הייתי. א"ו כמ"ש:

בא"ד מ"ש מטעם זה ר"ל מטעם גזירה חתימה אטו כתיבה וא"צ להטעם דשם ימחוק הגט כדעת התוס' עיי"ש.

ב"ש סקי"ז מ"ש דהא ע"כ הי' מוכרח דהעבד הי' שלו ור"ל דהקשה מאי החילוק בין אם העבד מוחזק דהוא שלה דהיא מגורשת אבל במוחזק העבד שהוא שלו אינה מגורשת דהא גם במוחזק דהעבד הוא שלה עכ"פ היתה צריכה קודם הגע להקנות העבד לבעלה וא"כ נעשה העבד של בעל ממילא אינה נאמנת דנתגרשה ממנו דהא הגודרת אין להם חזקה הואיל דפעם אחת מעולם הי' העבד של בעל וא"כ ממילא אינה נאמנת דנתגרשה דעי"ז אין חזקה כמו במוחזק דהעבד הוא של בעל ומאי נ"מ בזה:

ב"ש סקי"ח מ"ש אע"ג בעבד י"ל. ר"ל דלפמ"ש התוס' גיטין דבעבד דכתב הגט על ידו ויש לו הוכחה דהעבד הוא שלו דמי לפרה שאין כותב עליו הגט וא"כ י"ל דפרה דכתב עליו הגע עדיף דאיכא תרי הוכחות מ"מ קמ"ל דשווין:

ב"ש סקי"ט מ"ש אלא בטבלא יש לחוש שמא אינה יודעת להקנות לו אלא נותנת לו בדרך שאלה ואינה מגורשת. לזה קמ"ל דהאשה יודעת להקנות לו ואמרינן דבודאי הקנתה לבעלה כצ"ל:

ב"ש סק"כ נרשם בטעות על סעיף זה אלא צ"ל נרשם על ס"ח מ"ש המחבר ה"ז מגורשת ונתקבלה דהוי כאילו אמר לה מחלי לי כדי שיוי הט"ס ולזה כתב דמזה ראי' דלא כמהרש"ך דהביא בס"ק י"ט דס"ל דחז"ל הקנהו לבעל דא"כ למ"ל לרשב"א לומר דהוי כאמר מחלי לי הא בל"ז מגורשת דהא נתן לה הט"ס לפרעון כתובה והדר אקנו רבנן לבעל א"ו דהרשב"א אינו סובר כהרש"ך. אבל התו"ג מיישב זה דהא מ"מ עכ"פ הי' צריך הבעל לחזור ולומר ה"ז גיטך דהא בעת נתינת הגט הי' הט"ס שלו וכשנתנו לו לפרעון כתובתה נעשה שלה וא"כ אח"ז דרבנן הקנה לו הי' הבעל צריך לחזור ולומר לה ה"ז גיטך לזה הוצרך הרשב"א לומר דהוי כאילו אמר מחלי לי כתובתך אבל באמת י"ל דסובר כהרש"ך עיי"ש ואפ"ל דדעת הב"ש דהפרעון כתובה מהט"ס והגט באין כאחד כמו דאמרינן גיטו וחצרה באין כאחד וצ"ע בזה:

תוכן העניינים

ביאור מנחם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה