ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון
הלכות גיטין · סימן קכג
ב"ש סק"א מ"ש דלא אתיא לא כר"מ ולא כר"א האי ברייתא דתניא הגט בטל עד שיאמר לסופר ולעדים חתמו. מבואר דכתיבה וחתימה בעי לשמה וישמעו מפי הבעל ולר"מ ולר"א די בחד דיהא לשמה לז"כ דאתיא כר"י דבעי כתיבה וחתימה לשמה מפי הבעל:
בא"ד מ"ש הא לא הוי אלא חשש בעלמא מדרבנן. והדבר לכאורה צריך ביאור דמנ"ל דלהתוס' לא הוי אלא מדרבנן דלמא הואיל דבעי לשמה דכתיב וכתב לה דרשינן לה לשמה הוי הדין דבעינן לשמה מן התורה ובחפשי מצאתי ראיתי בתוס' בעירובין דף י"ב ע"א ד"ה אבל דכתבו להקשות אר"פ דמשני אבל בתורה דסתמא מיכתבנא ה"נ מחיקינן וא"כ אמאי בגט בענין זה פסול ולא חשיב לשמה אע"ג דלא בעינן שליחות בגט ותירצו דלעולם חשיב בסתמא כמו לשמה ומ"מ מדרבנן פסול. ולז"כ הב"ש לדעת התוס' דבסתמא בגט הוי הפסול רק מדרבנן ואמאי קאמר הברייתא הגט בטל אם לא שמעו מפי בעל ממש ומזה יש לי קצת סתירה לדברי הגאון הבית מאיר ז"ל שכתב בסי' ק"ך על הב"ש בסק"ח וז"ל וכן לשיטת התוס' הוי' כאלו כתב בסתם לשמה א"כ אינו פסול מדרבנן צ"ע מנ"ל הא דלענ"ד אף אינו לשמה הוי פסול תורה ותדע דהא נובע מהברייתא דקתני בעל עד שישמעו קולו ודייקינן מיני' כל עניני פסולים אלו ובחדא מחתא מחתינהו אלו דבריו ז"ל והא כאן הביא הב"ש דברי הש"ס זו והקשה ע"ז דאמאי קתני דהגט בטל הא לא הוי אלא חשש בעלמא ומדרבנן הרי דידע בש"ס זו ומ"מ פשיטא לי' להב"ש דלא הוי אלא מדרבנן וע"כ דדעתו ע"י התוספות דעירובין הנ"ל וכדכתיבנא.
ב"ש סק"ב מ"ש אע"ג דמחוסר הקנאה. ור"ל דהר"ן הקשה על המתני' דקתני האשה כותבת את גיטה עז"כ אע"ג דמחוסר הקנאה לז"כ הואיל דלא הוי מעשה בגופו ולא הוי מחוסר מעשה דל"ד לקציצה דהוי מחוסר מעשה מיקרי בין כתיבה לנתינה אבל הקנאה בין כתיבה לנתינה זה לא מיקרי מחוסר מעשה בגוף הגט כמו בקציצה דהוי המעשה בגופו של גט. ולז"כ הישועת יעקב ז"ל דצ"ע דמהש"ס דחולין בפ' כיסוי הדם. לענין קדשים לפי דבעינן פדיון בין שחיטה לכיסוי לא מיקרי ושפך וכסה אף על גב דהמעשה לא הוי בגוף השחיטה מכל מקום מיקרי מחוסר מעשה עיי"ש:
ב"ש סק"ד מ"ש לפ"ז בגט אפי' בדיעבד פסול ור"ל כמו בס"ת ותפילין דבעינן כתב אשורית דמבואר דעת הב"י בשם סה"ת דפסול אם כ' ביד השמאל ולא מחלק דבשבת שאני דבעינן מלאכת מחשבת לכן בגט יש לפסול אם נכתב ביד השמאל ודמיא לשבת דלא הוי כתב לז"כ מיהו י"ל ור"ל דבשלמא בס"ת ותפילין דבעי כתב אשורית דוקא ולזה אם כתב בשמאל פסול דלא הוי זה מיקרי כתב מדבעינן דוקא כתב אשורית מוכח דבעינן מ"מ מלאכת מחשבת אבל בגט דכשר בכל כתב מבואר דלא הוי קפידא דלהוי מלאכת מחשבת לכן גם אם כ' בשמאל כשר ג"כ כתב בכה"ג א"ח סי' ל"ב בהגהות הטור אבל כתיבה בפה לא מהני ולא הוי כתיבה לכ"ע הרמ"ע מפאנו ז"ל:.
ב"ש סק"ה מ"ש ונראה דס"ל דא"צ שליחות בגט מדלא כתב הטעם דחש"ו פסולים משום דלאו בני שלוחים נינהו. ור"ל דסובר כתירץ התוס' גיטין דכ"ב ד"ה והא. ומ"מ סובר הטעם בעבד פסול הואיל דלאו בני כריתות נינהו. מבואר דס"ל דכריתות הוי ב' דברים. אף דלא בעינן דיהא בר שליחות מ"מ בעינן דיהא בר כריתות א"כ יהא קשה על הרמב"ם קושית התוס' הנ"ל דהקשו הרי חש"ו לאו בר שליחות ומאי מהני בגדול עע"ג ותירצו דלא בעינן שליחות בגט. וחזר והקשו אמאי פסול הש"ס בכותי משום אדעתא דנפשי' עביד בלא"ה הו"ל לפסול הואיל דלאו בר כריתות ע"ז תירצו הואיל דלא בעינן שליחות בגט לכן לא בעינן נמי בר כריתות כמו מילה בכותים דאינו פסול משום דלאו בר כריתות הואיל דאינו צריך שליחות במצוה וא"כ מבואר דעת התוס' דשליחות וכריתות הם חדא מילתא ותליא זב"ז א"כ להרמב"ם דסובר בעבד פסול משום דלאו בר כריתות אף דבגט לא בעינן דיהא בר שליחות גם להרמב"ם דהא לא פסול חש"ו מטעם דלאו בר שליחות מבואר דס"ל דא"צ שליחותם בגט מ"מ סובר דבר כריתות בעינן דלזה עבד פסול הואיל דלאו בר כריתות הוא. וא"כ חוזר עליו קשיות התוס' הנ"ל דלמ"ל להש"ס לומר הטעם בכותי דמדעתי' דנפשי' עביד ת"ל הא לאו בר כריתות הוא אע"ג דאין צריך שליחות בגט מ"מ בעינן דיהא בר כריתות וזש"כ צריך ישוב לשיטת הרמב"ם מקושיות התוס' הנ"ל דהוכיחו דכל היכי דלא בעינן שליחות גם כריתות לא בעינן ממילה ע"י כותי ובהשקפה ראשונה י"ל דלק"מ קושי' התוס' להרמב"ם דלכן לא קאמר הש"ס דפסול כתיבה בכותי משום דלאו בר כריתות דהש"ס רצה לכלול גם מומר בהדי נכרי והמומר הוי בר כריתות לזה קאמר הש"ס טעם כולל משום אדעתי' דנפשי' עביד וזה פסול במומר נמי כדכתב הב"ש בעצמו טעמו דהרמב"ם. כן י"ל לכאורה על הש"ס אבל ז"א דהב"ש כתב בסימן קמ"א סקמ"ז דעת הרמב"ם דמומר נמי לאו בני כריתות הוא דמיום שנעשה מומר הוי כאלו אינו בת"ג וקידושין וגם דעת התוס' כן וזה שרמז הב"ש כאן לעיל בסי' קמ"א. ולפ"ז סותר א"ע ממ"נ כאן בתחלה למ"ש בסי' קמ"א. אמנם ליישב קושי' התוס' לפמ"ש הפ"י לומר דהעלה דעת הרמב"ם דסובר נמי דבעינן שליחות בגט לענין כתיבה ומשום זה באמת התורף פסול בחש"ו הואיל דלאו בני שליחות הם. ומתני' דקתני הכל כשרין לכתוב אפי' חש"ו איירי מטופס ולא גזרינן משום חשש שליחות טופס אטו תורף וע"ז פריך הש"ס דהא לאו בני דיעה הם והוי שלא לשמה ובזה הענין דיהא הכתיבה לשמה גזרינן בכ"מ טופס אטו תורף וע"ז משני הש"ס בגדול עומד ע"ג כמבואר בפי' באריכות מזה. ולפי"ז א"ש דעת הרמב"ם דלכן נקט הרמב"ם הטעם בכותים דפסול משום שלא לשמה דאדעתי' דנפשי' עביד דמשום זה פסול בכותים גם לכתוב הטופס דגזרינן טופס אטו תורף אבל אי הי' נקיט הטעם בכותים משום דלאו בר כריתות הוא לא הי' פסול הכותים לכתוב את התורף לבד. ולכן גם הש"ס נקט הטעם דוקא משום דכותים אדעתא דנפשי' עביד דהוי שלא לשמה דפסול גם התופס. ועיקר הפירכא דש"ס על המתני' דאיירי בטופס דכשר ע"ז פריך הש"ס א"ה כותי נמי והא תניא בכותים פסול. ולזה משני הש"ס דבכותים פסול משום שלא לשמה ואדעתא דנפשי' עביד ולזה פסול גם בטופס משום שלא לשמה וגזרינן טופס אטו תורף ולא מהני גם בגדול עע"ג אבל בחש"ו מהני גדול עע"ג בטופס לכתוב. ולפי"ז יתורץ ג"כ קושיות המהרש"א ז"ל דמאי פריך הש"ס והא תניא בכותי פסול הו"ל להגמרא לומר דלכן בכותי פסול דלאו בר כריתות הוא אבל להנ"ל א"ש דאי הי' הש"ס משני כן הי' אכתי קשה דמשום הטעם דלאו בר כריתות לא הי' פסול רק בתורף ועיקר פירכא דהש"ס מטופס דהמתני' מכשיר בחש"ו ולזה פריך הש"ס א"ה כותים נמי והא תניא בכותים פסול גם בטופס וע"כ משום טעם אחר ולא משום דהוי בני כריתות אלא כדקא משני הש"ס משום חשש דלא לשמה דפסול בכותי גם בטופס אטו תורף ולכן לא מהני גם גדול עע"ג אבל בחש"ו מהני גדול עע"ג בטופס דלא שייך אדעתא דנפשי' עביד והוי שלא לשמה אלא דהטעם דלאו בר שליחות ומשום זה לא גזרינן טופס אטו תורף כמ"ש ודו"ק:
בא"ד מ"ש לפי"ז אם כתב כותי את הגט הגט בטל. ר"ל לחילוק הב"ש בדעת הרמב"ם דאף דא"צ שליחות מ"מ בעינן דיהא בר כריתות וא"כ אם כתב הכותי הגט אף דלא בעינן שליחות מ"מ בעינן דיהא בר כריתות וכותי לאו בר כריתות ולזה לא מהני גם בישראל עע"ג אבל לדעת התוס' דסובר הואיל דלא בעינן שליחות א"צ שיהא בר כריתות וא"כ בכותי בישראל עע"ג לא הוי רק פסול מדרבנן דילמא אדעתא דנפשי' עביד ואינו כותב לשמה ומומר דהוי בר כריתות הוי ספק דילמא אינו כותב לשמה ואדעתא דעצמו עביד והוי ספק גם ישראל עומד ע"ג. ולזה רמז לעיין בסי' קמ"א דשם הביא דעת התוס' ורמב"ם דס"ל דמומר נמי לאו בר כריתות והרמב"ן והרשב"א סוברים כשיטת התוס' דא"צ שליחות בגט ולכן הכשירו עבד לכתיבת הגט ולז"כ דהרמב"ן סותר א"ע דכתב דהבעל צריך לצוות משום דבעינן שליחות ולפ"ז אפ"ל דגם הרמב"ן סובר דא"צ שליחות בגט ולכן הכשיר עבד לכתיבת הגט ומ"מ כתב שפיר דבעל צריך לצוות לא משום דבעינן שליחות אלא משום דהוי כאינו כותב לשמו כמו שכתבו התוס' לשיטתם כן כמבואר מזה בס"ק א' אבל מדכתב הב"ש להקשות דברי הרמב"ן ש"מ דראה לשון זה בהרמב"ן דכתב בעינן שליחות בגט ולאו דברי הב"ש כן ואינו הרמב"ן אצלי לעיין בו כעת. ומ"ש הב"ש נשמע אם כתב עבד הוי ספק גט זה מילתא באפי נפשה ולא קאי לדברי הרמב"ן הנ"ל אלא דלכן הוי בעבד ספק גט משום המחלוקת הפוסקים אי בעינן שליחות בגט דלהרמב"ם אף דלא בעינן שליחות מ"מ בעינן דיהא בר כריתות א"כ בעבד הוי גט בעל דלא הוי בר כריתות אבל להתוס' הואיל דלא בעינן שליחות לא בעינן בר כריתות והוי הגט כשר בכתב העבד הגע. לכן לדידן הוי בעבד ספק גט משום מחלוקת התוס' והרמב"ם הנ"ל וכן מה דסיים הב"ש אח"ז א"כ אם כותב כותי וישראל עע"ג הוי ספק גט דזה לא קאי לדעת ר"י והרמב"ם דלדעתם דבעינן שליחות או בר כריתות הוי בכותי הגט בטל נמי ולא מהני גם ישראל עע"ג אלא קאי לדידן לענין דינא הוי ספק הואיל דלהרמב"ם א"צ שליחות ולדעת התוס' א"צ בר כריתות לזה הוי בכותי עע"ג הוי ספק גט דילמא דעיקר כהתוס' דא"צ בר כריתות ומה דסיים ואם ישראל עע"ג תליא בפלוגתא אם בעינן שליחות ור"ל דלדעת ר"י דמצריך שליחות בגט לא מהני בחש"ו ישראל עע"ג אבל לדעת התוס' והרמב"ם דסוברים דא"צ שליחות בגט מהני בישראל עע"ג בחש"ו לפי"ז לדידן הוי בחש"ו בישראל עע"ג הוי ספק דילמא הוי העיקר כדעת התוס' והרמב"ם דא"צ שליחות בגט ומהני ישראל עע"ג כ"ה ביאור דבריו כמ"ש:
ח"מ סק"ו מ"ש והוה ספק מגורשת. ור"ל דאיירי בגדול עע"ג דאל"ה הי' הגע אפי' בטל כדכתב הב"ש בסק"ה וז"ל ואם חש"ו כותבים ואין ישראל עע"ג לכ"ע בטל עיי"ש:
ח"מ סקי"א מ"ש דבשבת ויוה"כ אף דהעדים היו שוגגים כצ"ל ור"ל דחילוק יש דבשבת ויוה"כ הוי גם אם העדים אין מזידים מ"מ הוי הגע בעל דהסופר הוי כעכו"ם גמור אבל ביו"ט אין הפסול משום הסופר אם העדים אינן חתומים ביו"ט בזדון אלא עיקר הפסול בגט אם העדים היו חתומים בזדון ביו"ט אבל משום הסופר לא הוי גט פסול אף אם הי' הסופר כתב בזדון ביו"ט אבל בשבת ויוה"כ הוי הפסול בגט משום הסופר לבד אם הי' כותב בזדון אף אם העדים לא היו חתומים בזדון וראיתי להמ"ל הלכות מלוה פ"ח דין א' דהביא דמהר"ש יפה ז"ל הוכיח דרבינו הרמב"ם ז"ל פסק בהפלוגתא דאיפלגי אביי ורבא בריש תמורה אי כ"מ דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני אי לא מהני דלרבא לא מהני ולאביי מהני מבואר דרבינו פסק כאביי ור"ל ממ"ש הרמב"ם גבי כתבו וחתמו בזדון ביו"ט דאינה מגורשת דהעדים הוי פסולים דלמ"ל האי טעמא ת"ל הא אמר רחמנא לא תעביד מלאכה אי עביד לא מהני וא"כ הגט אין בו דין גט ופסול. וגם ממ"ש אח"ז אם כתבו ביו"ט ונמסר לה בפני עדים כשרים דהוי פסול גרידא מדרבנן ואמאי הא לרבא לא מהני והא לרבא דאי עביד לא מהני והגע אין בו דין גט כלל מדין תורה. א"ו ש"מ דהרמב"ם פסק כאביי אלו דבריו ז"ל ולפמ"ש לעיל בסי' נ"ה דעת המהרי"ט ז"ל דגם לרבא דס"ל אי עביד לא מהני היינו דוקא היכי דאמרינן דלא מהני נתקן האיסור עי"ז והוי כדלא עביד איסור מעולם כלל לכן שפיר קאמר רבא דלא מהני כי היכי דיהי' ניצול מהאיסור וניתקן מהאיסור. אבל היכי אף דאי אמרינן דלא מהני לא נתקן האיסור עי"ז והאיסור יהי' נשאר במקומו ולא נתקן עי"ז כמו בשוחט בשבת או מכר בשבת דגם אי נימא דלא מהני אי אפשר להנצל מהאיסור שיחול דהא עבר מ"מ גם אי נימא דלא הוי המכירה דנתבטל ע"י שמכר בשבת מ"מ הוא עבר האיסור ע"י מכירה בזה קאמר רבא נמי דאי עביד מהני וזה נמי דעת הש"ך בחו"מ סי' ר"ח כפי שהסביר הגאון הנה"מ שם ולפי"ז פסק הרמב"ם כרבא כאן. דהא האיסור מה שכתבו וחתמו בזדון ביו"ט אף אי נימא דלא מהני מ"מ האיסור לא נתקן עי"ז דמ"מ האיסור עברו. א"כ בזה קאמר רבא נמי דאי עביד מהני ולכן הוצרך הרמב"ם להך טעמא דאינה מגורשת דהעדים הוו פסולים. וכן בדין אח"ז לא כתב רק דהגט הוי פסול משום דכתב ביו"ט ולא הוי הפסול רק דרבנן אבל מה"ת הוי גם לרבא אי עביד מהני. הואיל דלא נתקן האיסור עי"ז כלל ולעיל כתבתי באריכות מזה עיי"ש ודו"ק:
ב"ש סק"ח מ"ש כאן הוי כל ב' אותיות כמעשה אחר. והתב"ש בס"ב השיג ע"ז וגם בפירוש המשניות להרמב"ם מבואר דדוחה דעת התוס' דסובר דפ"א בשחיטה לא נעשה מומר והשיג ע"ז דבשחיטה יש ב' פעמים בתחלת שחיטה ובסוף. ובספר ישועת יעקב ז"ל כתב דבלא"ה פסול הגט דכתוב אדעתא דנפשי' בעת הכתיבה בשבת ולא הוי לשמה וזה טעם נכון אף דאמרינן דבפ"א לא נעשה מומר מ"מ הכתיבה הוי בוודאי ממילא אדעתא דנפשי' עיי"ש ודו"ק:
ב"ש סק"ט מ"ש אבל כותבין וחותמין בלילה. ומ"מ אין נותנין בלילה גם זה הגט שנכתב ונחתם בלילה אלא בעת הדחק כדכתב הח"מ בס"ק י"ג אלא אנתינת הגט קאי ור"ל דאע"ג דמותר לכתוב ולחתום בלילה מ"מ אין לגרש דהיינו ליתן לה בלילה דנתינת הגט הוי דין ואין דנין בלילה. וזה דעת הרמ"א דאין לגרש בלילה כדי ליתן לה בלילה ועי' מזה בג"פ דמסיק דמיד הבעל ליד האשה בעצמה לכתחלה לא עבדינן אבל בדיעבד או בשכ"מ במקום עגון ועת הדחק עבדינן גם לכתחלה. ועי' מזה בשעה"מ פ"א מה"ג שהאריך קצת בדין זה ע"ש:
ח"מ סקי"ב מ"ש וגם חתמו העדים בזדון. ור"ל דברישא בחתמו העדים בזדון ביו"ט ונמסר גם לפני אותן העדים הוי אינה מגורשת כלל הואיל דלא היו כשרים כלל לא הע"ח ולא הע"מ דהרי הם פסולים מה"ת משום דחתמו ביו"ט בזדון אבל כאן בסיפא אף דליכא הע"ח כשרים משום דחתמו ביו"ט בזדון מ"מ הגט בעל לא הוי מה"ת דהא הוי הגט נמסר לפני ע"מ אחרים כשרים הלכך לא הוי רק פסול ולא בטל משום הסופר אינו מגרע דלא הוי רק ישראל רשע ומשום ע"ח אמרי' כאלו לא הי' הוי רק פסול ולא בטל משום הסופר אינו מגרע דלא הוי רק ישראל רשע ומשום ע"ח אמרינן כאלו לא הי' חתומים כלל ונמסר בפני ע"מ אחרים כשרים לזה הוי רק פסול: