ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון
הלכות גיטין · סימן קכ
ב"ש סק"א מ"ש ומזה הוכיח התוס' בגיטין דף כ"ב ע"ב דא"צ שליחות בכתיבת הגע דהתוס' ד"ה והא לאו בני דיעה הקשו אמאי לא פריך הש"ס דבלא"ה לא מהני כתיבת חש"ו דהא לאו בני שליחות הם ותירצו דכתיבת הגט לא בעינן שליחות והביא ראיה ממילה ומה דאמרה התורה וכתב לא קאי על הבעל אלא על הסופר והא דבעל צריך לצוות דאם אינו מצווה הוי כאינו כותב לשמו הרי מבואר מהתוס' דלא כהטור וב"י דסוברים דבעינן שליחות בכתיבת הגט ולדעתם הדרא קושית התוס'. ומיהו יש ראיה להתוס' דא"צ שליחות בכתיבת הגע מהא דגיטין דף י"ט בההוא גברא דעל לבי כנשתא ושקיל הס"ת ויהיב לדביתהו ופריך הש"ס והא בעינן לשמה ולדעת הטור הנ"ל להש"ס ליפריך הא בעינן וכתב דיהא הבעל בעצמו או שלוחו שיכתבו א"ו מבואר כהתוס' דלא בעינן שליחות בכתיבת הגע. וכבר נתעורר ע"ז הגאון מהר"י מלבוב בספרו ישועת יעקב האריך בזה ומסיים דמ"מ לענין דינא אין נ"מ בזה בין להתוס' ובין להרמב"ם והעור אם נכתב בלי ידיעתו שיאמר להסופר כתוב הגע בטל או מטעם שליחות ומטעם דחשיב שלא לשמה וגם בסתמא שנכתב שלא לשמה הגט בטל לדעתו עיי"ש וביתר שאת מצאתי לבעל גט פשוט דכתב וז"ל ולכל הסברות יראה אם לא ציוה הבעל לכותבו לשמו אעפ"י שכתבו לשמו והקנהו הסופר לבעל אח"כ ה"ז גט בעל מה"ת וכן משמע דעת הרמב"ם והעור סי' קכ"ג בשם הרמ"ה ז"ל דגם ריח הגט אין בו ומה דמבואר בתוס' דעירובין דף י"ג ד"ה אבל דהוי רק פסול מדרבנן אין זה העיקר עיי"ש:
ח"מ סק"א מ"ש דבדיעבד כשר בלי הקנאה לבעל דשלוחו כמותו עז"כ תמה התו"ג דאין שייך לומר בנייר שליח דהוי כשל בעל מטעם שלוחו כמותו דזה שייך לענין עשי' בלבד דמה דמועל על הבעל בזה יכול לעשות שליח עבורו והוי השליח כבעל אבל לא בחפץ השליח בלא הקנאה לבעל דליהוי כשל בעל מטעם דשליח כמותו עיי"ש. ונ"ל דא"ש דלפי המבואר בש"ס גיטין ד' כ' ע"א דאמר הגמרא דלמא נתינת הגע היא תדע דשלחו מתם דכתבו על איסור הנאה כשר והכי איפסק הלכתא הרי חזינן מדכשר הגע על איה"נ מבואר דלא בעינן דליהוי הנייר של בעל דהא לא גרע אם הגט נכתב על נייר מאיה"נ דזה בוודאי לא הוי של בעל דהא הוי איה"נ ומ"מ כשר הגע חזינן דעיקר הקפידא היה על הנתינה דליהוי מבעל כדאמר הגמרא דלמא נתינת הגע ועל הנתינה יכול הבעל לעשות שהשליח יתן לה עבורו והוי כידו לידה וא"כ מאי מגרע אם הנייר ג"כ של שליח הא נעשה שליח ליתן לידה וזה עושה השליח הנתינה עבורו אע"ג דהנייר הוי של השליח ולא יהיב הבעל כלום דלא גרע אם הנייר הוי איסור הנאה דג"כ אין נותן הבעל כלום לאשה רק דנותן מידו לידה ע"ז מהני שלוחו דהוי כבעל וא"כ עולה דעת הח"מ שפיר דכשר בדיעבד בלי הקנאה לבעל גם אם הנייר הוי של השליח מטעם הנ"ל כמ"ש ודו"ק:
ב"ש סק"ב מ"ש ולהרמב"ן גם בכה"ג כשר ביאור ד"ק דהרמב"ן סובר גם בעלמא א"צ הסופר להקנות לבעל בפירש הקלף ודיו אלא אמרי' דרבנן אקנו לבעל במעות שמשלם להסופר והביא הרמב"ן ראי' ע"ז מהא דמבואר בגיטין דף ס"ו מי דהי' מושלך לבור ואמר כל, השומע קולי יכתוב גט לאשתי דכותבין ונותנין בלי הקנאה לבעל אלא אמרי' דרבנן אקנו לבעל אף דשם אקנו רבנן לבעל בלי מעות דשם א"א בענין אחר כלל אבל בעלמא בעינן דהבעל ישלם מעות. ורבנן אקנוה להבעל וא"צ הסופר להקנות בפירוש להבעל וזה עיקר ראיתו מהש"ס הנ"ל דאמרינן דרבנן אקנוה להבעל ומה דס"ל בעינן דישלם הבעל מעות למד כן מהש"ס דג"פ דההוא דיהיב זוזא לספרא ואקנו רבנן לבעל. אבל הרמ"ה ס"ל דצריך הסופר תמיד להקנות לבעל בפירש הקלף ודיו ולא ס"ל דרבנן אקנו לבעל והאי דמושלך לבור דשם הי' הסופר ג"כ שליח ליתן לידה בשליחותו והוי הסופר במקום הבעל ממש ולמ"ל הקנאה מן הסופר לבטלו דהסופר הוי שליח בכלו. ושליחו של אדם כמותו. אבל היכי דהסופר לאו שליחו של בעל ליתן לידה הגט אלא הבעל דבר עם איש פרטי שילך לאיזה סופר לכתוב גט עבורו והבעל ישלם לסופר והגט לא יגיע לעולם ליד הבעל אלא דזה השליח מקבל הגע מהסופר ויתן לידה א"כ לפי מה דקיי"ל דמטלטלין אין נקנין במעות אלא במשיכה מטעם גזירת חז"ל דשמא נשרף חיטך בעלי' כמבואר מזה בח"מ סי' קצ"ע לכן כאן משיכת השליח לא מהני דהבעל יקנה הקלף ודיו מהסופר קודם כתיבה א"כ אף כשישלם הבעל להסופר אח"ז מ"מ בעת הכתיבה לא הי' הקלף ודיו של בעל דבמה קנה הבעל לכן ס"ל לרמ"ה דהסופר צריך בכה"ג להקנות לבעל בפירש הקלף ודיו קודם כתיבה וזה מהני גם ע"י שליח של בעל וז"ש הב"ש. משא"כ אם הסופר כותב ואדם אחר שליח ליתן לידה היינו באופן דלא הגיע הגע כלל ליד הבעל לעולם אלא השליח ימסור לידה אחר כתיבת הסופר הגט משא"כ היכי דהבעל דיבר עם הסופר בעצמו ונתן לו טעות וקיבל הגט ומסר לשליח שיתן לה בזה בודאי א"צ הסופר להקנות לבעל בפירש הקלף ודיו דלא מצינו בכ"מ דצריך הסופר להקנות ללוקח החפץ דהא קנה הלוקח במשיכה ומעות אלא הרמ"ה איירי באופן הנ"ל דהבעל לא עשה משיכה כלל בהקלף ודיו בזה מחלק הרמ"ה בין ההיא דמושלך לבור דנעשה הסופר שליח בכולי לבין היכי דנעשה שליח מבעל לקבל גט מסופר ליתן לידה. וממילא להרמב"ן דס"ל דבעלמא אמרינן דרבנן אקנוה לבעל במעות א"כ לדעתו הוי אם הסופר כותב בחנם לא אמרינן דרבנן אקנו לבעל רק בהאי דמושלך לבור דא"א בענין אתר וא"כ לא מהני גם אם הסופר ג"כ השליח ליתן לידה דנעשה שליחו בכולו דהא לא ס"ל סברת הרמב"ן הנ"ל אבל להרמ"ה כשר גם אם הסופר כותב בחנם אם הוא שליח גם כן ליתן לידה דנעשה שליח בכולי' וא"צ הסופר להקנות לבעל בפירוש ולז"כ הב"ש והמחבר דכתב אף אם שלוחו כותבו ונעשה שליח בכולו מ"מ צריך הסופר להקנות לבעל בפירש דלכתחלה לא יסמוך על סברת הרמ"ה הנ"ל ולז"כ אבל אם הבעל נותן מתחלה מעות לסופר לקנות קלף ודיו בזה ג"כ א"צ הסופר להקנות לבעל הקלף ודיו דהסופר זוכה לו בעת שקנה דלא בעינן דהבעל בעצמו יקנה מהחנות קלף ודיו אלא מהני אם הסופר קנה עבורו וכל הני הוי הקפידה בהקלף ודיו אבל בקולמוס ושאר כלי כתובה א"צ הסופר בודאי להקנות לבעל קודם כתיבה דהקולמוס וכלי כתיבה אינו אלא בתורת שכירות לבעל דהדרי בעיניהו ובשכירות מטלטלין קיי"ל בחו"מ סי' קצ"ע סעיף וא"ו דאקמי' אד"ת דניקנין במעו' לחוד דלא שייך לומר נשרפו חיטך בעלי' דהואיל דהגוף שלו טרח ומציל כמבואר שם לכן אין קפידא בדיעבד בלא הקנה הקולמוס וכלי כתיבה לבעל בפירש אלא דיקנה לבעל עבור המעות דהם בשכירות אצלו רק לכתחלה בעינן גם בקולמוס וכלי כתיבה דצריך להקנות לבעל בפירש דלא אתי למטעי בקלף ודיו אבל בדיעבד אם הקנה הקלף ודיו ולא הקנה הקולמוס וכלי כתיבה כשר בדיעבד מטעם הנ"ל כן נלע"ד לבאר דברי קדשו בפשיטות ודו"ק:
בא"ד מה שכתב ואם הקלף והדיו של אותו האשה אז לכולי עלמא פסול אם האשה לא תקנתה לבעל כצ"ל ור"ל כמו דאמרינן בגיטין דף כ' ע"ב בהיו מוחזקין בטבלא שהיא שוה אמרינן דאשה לא ידעה להקנות לו ושאני זקן דידע לאקניהו וא"כ ל"ק ע"ז מה שכ' מהא דמבואר לעיל בסי' כ"ח סעיף ב' דאם קדשה בגזל דידה וקיבלתו ואמרה הן דמקודשת מטעם דודאי הקנתה לו החפץ וא"כ ה"נ נימא אם גירשה ברצון וקיבלה דודאי הקנתה לבעל הנייר והדיו. אבל לפימ"ש א"ש דשם חזינן בעת שאמר לה הרי את מקודשת לי ואמרה הן גליא דעתה בהדיא לכל דנתרצית להתקדש לו בגזל דידה ובודאי היתה מוחלת לו החפץ כדי לאקדושי לי' דע"ז אמרה הן אבל כאן אף דקיבלה הגט ברצונה לא ידעה לאקנוהו הואיל דבהגט אינו מדבר על עסקי הקלף והדיו רק מגרשה בסתם עם הגט לכן אמרינן דלא ידעה האשה לאקנוהו לבעל דסברה האשה דא"צ שיהא הנייר והדיו של בעל ולזה לא ידעה שתקנהו לי' אבל בקידושין כל אשה יודעת דמקדשה בשווי החפץ לזה ידעה אם לא נתן לה כלום אינו מקדשה וא"כ כשהחפץ שלה בודאי הקנתה לבעל כדי שיכול לקדשה בדמי החפץ כד"ת ודו"ק בזה:
ב"ש סק"ג מ"ש אבל נתן לו בהקפה דהיינו דנתן לו הגט ברצון כדי לפרוע לו לאחר זמן אף דאח"ז לא פרע לו לא הוי גזל בידו דאמרינן דרק חייב לו דמים בלבד. ור"ל הואיל בעת משיכת הגט מהסופר הוי בתורת מקח ונעשה שלו מיד ודמים בלבד הוא חייב להסופר והכי דייק מור"ם דכ' וגזלו ממנו ולא פרע לו. ור"ל דמתחלה בא לידו בתורת גזילה מבואר דאם כשלקחו מתחלה בתורת מקח אע"ג דאח"ז נמלך שלא לפרעו הוי גט דאמרינן דדמים בלבד חייב לו הבעל ואינו רוצה ליפרע להסופר וראיתי בס' גט פשוט סק"ח דכתב וז"ל איברא דיש קצת סתירה לזה מ"ש הב"ח בח"מ סי' צ"ו סעיף כ"ג וז"ל לוה שאין לו לשלם לכל הבע"ח ויש ביד הלוה סחורה אשר לקח בהקפה מאיזה אנשים אין להשאר בע"ח חלק בזו הסחורה וכ"כ הרי"ף פ' התקבל וכ"כ הטור בסי' ק"ח ס"ז ולפי הנ"ל נמי נימא דמיד שלקח זה הלוה הסחורה בהקפה מיד המוכר דמים בלבד הוא דחייב להמוכר וא"כ יהי' המוכר ככל שאר בע"ח ולא יהא עדיף משאר בע"ח ויהיו כולן בכלל החלוקה גם בזה הסחורה. ולזה מסיק דגם להבע"ח דוקא אם יש עוד הסחורה בעין ת"י הלוקח לא מכרה או נתנה זו הסחורה לשום אדם לזה סובר הב"ח דזו הסחורה לאו בכלל חלוקה אבל אם זו הסחורה מכרה לוקח לאיש אחר מה שעשה עשה כיון דכבר לקחה הלוקח ברשות וגם אינה ת"י. וא"כ ה"נ הואיל דמסר הגט להאשה הוי מגורשת גם לדעת הב"ח ז"ל דכיון דלקח הבעל הגט מידי הסופר ברשות כדי שיפרע לו אח"ז א"כ דמים בלבד הבעל חייב להסופר גם אם נמלך שלא לפרעו אח"ז וקרינן שפיר ונתן. אבל לענ"ד צ"ע לפימ"ש הב"ש לעיל סי' צ' בס"ק ל"ח דעת הנ"י והב"ח הנ"ל דגם אם נתחלק אותן סחורות בעד סחורה אחרת לא הוי הסחורה הראשונה בכלל חלוקה והוי כאלו בעין הי' הסחורה מבואר גם אם ליתא הסחורה בעין ביד הלוקח רק דנתן הלוקח זה הסחורה לאיש אחר ונטל עבור זה הסחורה סחורה אחרת מ"מ לא הוי הסחורה הראשונה בכלל חלוקה א"כ נימא נמי הא הלוקח לקח ברשות וגם הסחורה אינה ת"י הלוקח וא"כ דמים בלבד היא חייב הלוקח להמוכר ויהי' המוכר שוה לשאר הבעל חובות ולא יהא עדיף מב"ח אחרים כמו הכא דאמרינן הואיל דהבעל לקח ברשות ע"מ ליפרע לו לאח"ז וכעת ביד האשה אף דהבעל נמלך שלא לפרעו אמרינן מ"מ דרק דמים בלבד הבעל חייב להסופר ומגורשת וצ"ע כעת בזה:
ח"מ סק"ה מ"ש וכעין זה כתב הרא"ש גבי איה"נ ור"ל דאם מכר לאחר איה"נ ונטל דמי וקדש בהם אשה מקודשת הואיל דהדמים שהיה תמור איה"נ לא הוי תופסין את האיסור והוי הדמים של מוכר ממש ודמים אחרים חייב המוכר להלוקח עבור מה שנטל ממנו תמור איה"נ הנ"ל וא"כ המוכר קידש בדמים שלו ממש כה"נ אמרינן דבעל חייב להסופר דמים בלבד. לז"כ מיהו כבר נתבאר לעיל ר"ל דשם לא הוי ע"י איה"נ רק ספק מקודשת א"כ ה"נ לא הוי רק ספק גט לז"כ דיש לחלק בין מוכר במעות למוכר בהקפה כצ"ל ור"ל דיש חילוק דכאן בתחלה נטל ממנו הגט בהקפה דיפרע לו אח"ז לכן גם אח"ז אם אינו רוצה ליפרע לו לא הוי הגט גזל רק דדמים בלבד הוא חייב לו אבל לעיל נטל המוכר איה"נ ממש וקידש בדמיהן דאותן הדמים הם בגזילה באו ליד המוכר דהא המקח ע"י איה"נ הוי מקח טעות לזה הוי רק ספק מקודשת אבל אם נותן לו הגט ע"מ לשלם לו מיד ואינו משלם לו מיד ור"ל דהי' התנאי בט"מ לשלם מיד וא"כ כשנתבטל התנאי נתבטל המעשה ונתבטל הנתינה דלמפרע ומיהו הגאון הבית מאיר ז"ל כ' דאפי' בסתם אם נתן לו הסופר הגט בדרך מכירה ולא פרע לו הבעל מיד והסופר נפיק ועייל אזוזי ותובעו להבעל עבור הגט והבעל דוחהו להסופר בלך ושוב נמי יש לעיין דהגט יהי' נתבטל עי"ז דעפ"י הרוב הסופר הוא עני וקיי"ל דמטלטלין כדין קרקע דאפי' משך והמוכר עייל ונפיק אזוזי לא קני ומה בכך שכבר הקנהו הסופר לבעל הא עיקר הקנין הי' ע"י סמיכתו דאמר לו שיפרע וכעת דלא פרע לו עוד עי"ז למיפרע לא הוי של בעל ולזה מנהג שאנו נוהגין כעת דהסופר אומר לבעל בפירוש קודם כתיבה שנותן הבעל הנייר והדיו וכל כלי כתיבה במתנה גמורה ובזה לא יבוא עוד לשום חשש אף אם הבעל לא יפרע לו דהא הכל נתן לו במתנ' והגם דיש חשש עבור שכר כתיבה מ"מ ל"מ למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי הוי השכירות בודאי רק מלוה בעלמא והגט הוי שלו וקרינן שפיר ונתן. אלא גם למ"ד אומן קונה בשבח כלי מ"מ א"ש כי הקלף שוה לסופר קודם הכתיבה מאחר הכתיבה דלא שוה מידי משא"כ בעדים אם לא פרע להם עבור חתימתם מבואר בגט פשוט באריכות דאצלם לא שייך לומר אומן קונה בשבח כלי לכ"ע ול"ד לסופר דשכירתו בעד כתיבת הגט אבל בע"ח דלא שייך כן אלא עיקר השכירות שילך לראות העדות וא"כ אין להם זכות בגוף הגט כלל:
ח"מ סק"ח מ"ש אבל אם חתמו ולא הכרו והאמת כ"ה כשר בדיעבד דהא בעת הסכנה כותבין אעפ"י שאין מכירין ור"ל דעכשיו אנו מכירין המגרש והמגורשת בט"ע ונתברר לנו שזה הוא שגירש וגם ששמו כשמה באמת כך הוא וכשר וקמ"ל דלא נאמר הואיל דכתבו בלי הכרה הוי כנכתב ונחתם שלא לשמו לזה קמ"ל דזה רק חומרא בעלמא ולא חיישינן בדיעבד:
ח"מ סק"ט מ"ש הטעם דצריך הסופר להכירן משום דבעינן לשמה ולכאורה מה בכך אם הסופר אין מכיר הא נכתב בידיעת הבעל והוי שפיר לשמה והאיך שייך הטעם דלשמה להסופר ואפ"ל לפי מה דקיי"ל כתב סופר מובהק וע"א עמו עה"ח כשר א"כ משכחת לפעמים דהסופר יהא לעד ג"כ ובעדים בעינן בודאי הכרה לבעל ולאשה לז"כ הח"מ הטעם ג"כ על הסופר לבד דיהי' צריך להכיר משום הטעם דלשמה ודו"ק בזה:
ב"ש סק"ד מ"ש ונראה אפי' אם מכירין שמותם ר"ל שם הבעל והאשה העומדים שם בב"ד מ"מ צריכין העדים לידע דהם בעל ואשתו דאיל"ה דלא הי' הכרה להעדים שהם בעל ואשתו לא היה מהני מה דיודעים דשמותן של אלו כך הם. דיש חשש דלמא זו האשה לאו היא של זה המגר' רק מגר' לאש' זו דהיא אשת אחר דשמו כשם בעל זה לזה בעינן דיהיו מכירין דהם בעל ואשתו העומדים לפניו לז"כ ואם אין אשתו עמו ר"ל הואיל דא"א באופן אחר סגי עכ"פ באם יודעים דשם אשתו כך שמה הנכתב בהגט ולזה לא חיישינן דילמא מ"מ מגרש לאשת אחר הואיל דידעינן דיש לו אשה ששמה כך דנכתב בגט זה לכן לא חיישינן לחששא רחוקה וראיתי בס' גט פשוט דכתב ע"ז דיש לתמוה מאי פריך הש"ס לשני יוסף ב"ש ומסיק הש"ס דב' יב"ש אין מגרשין אלא זה בפני זה. והא להנ"ל דהרמב"ם סובר דהעדים צריכים ג"כ לידע דהם בעל ואשתו וזו האשה המתקבלת הגט מבעלה זה תו ליכא למיחש למידי גם ביש ב' יב"ש בעיר אחת ואמאי הוצרך הש"ס לומר דב' יוסף ב"ש אין מגרשין אלא זבפ"ז הא אפי' זה בל"ז מותר לגרשה הואיל דהעדים יודעים בבירור דהם בעל ואשה ויודעין שמותן ג"כ תו ליכא למיחש כלל. ובדרך למודי עיינתי בס' שעה"מ פ"ב מה' גיטין כ' דלק"מ דהעיקר מה דהוצרך הרמב"ם הכרה הנ"ל הוי רק לע"ח מטעם הנ"ל דלמא נותן גט לאשת אחר דשם בעלה כשמו אף דיודעין שמותן של האיש והאשה העומדים בהב"ד מ"מ צריכין לידע דהם בעל ואשה גם כן כדעת הב"ש בדעת הרמב"ם אבל בע"מ מודה הרמב"ם דא"צ הע"מ לידע דהם בעל ואשה אלא אפי' הע"מ אינן יודעין דהם בעל ואשתו מ"מ ליכא חשש כלל דלמא מוסר הגט לפניהם לאשת אחר דשמה לאו כשם הנכתב בהגט או דשם בעלה לא הוי כשם בעל הנכתב בהגט הא הע"מ צריכין לקרות הגט וידעו דזה לאו שמותן כשם הנכתב בהגט רק עיקר החשש הוי באמת כפירכת הש"ס באם יש ב' יוסף ב"ש ליחוש דילמא ממטיל אתתא דלאו דילי'. וע"ז הוצרך הש"ס לתרץ דאין מגרשין אלא זבפ"ז והא דלא משני דיהיה התיקון דגם הע"מ צריכין להכיר דהם בעל ואשה משום דאין זה תקנה טובה דיש טרחא למצוא העידי מסירה כדכתב התוס' בגיטין דף כ"ד ד"ה בע"מ ור"א עיי"ש ודו"ק:
בא"ד מ"ש ומשמע מכל הפוסקים אפי' לא הוחזק כאן בעיר זו שמגרש דיש עוד אחד בעולם דשמו כשמו מ"מ צריכין לידע שם אשתו הנכתב בגט דאל"ה יש חשש שמא יש אחד בעולם דשמו כשמו וימסור הגט לאשת השני אבל אי ידעינן שם אשתו דשמה כך באמת כמו שנכתב בגט ממילא אזלא החשש שמא יש עוד א' דשמו כשמו דב' חששות לא חיישי'. לזה כתב ואפשר אם הוחזק ר"ל אבל בהוחזק בעיר זו דיש עוד א' בעולם דשמו כשמו צריכין להכיר שם אשת השני אם שמה ג"כ כשם אשה זו דלא הוי אלא חשש אחד בלבד והתקנה לגרש זה בפני זה לא שייך כאן דהא השני רחוק מכאן ואינו בעיר זו רק הוחזק דיש בעולם עוד אחד. ובזה סרה תמיהת התו"ג על הב"ש דהבין דמ"ש הב"ש דהוחזק איירי בכאן ולזה מתמה דלמה צריכין לחקור אשת השני הא מגרשין זבפ"ז ולהנ"ל א"ש דהב"ש מיירי דכאן הוחזק דיש עוד בעולם דשמו כשמו כמש"כ ודו"ק:
בא"ד מ"ש ויש לחלק. ר"ל דלעיל איירי במקום עיגון משא"כ כאן דאפשר לכתוב גט אחר וכ"מ בהרא"ש גיטין דף כ"ז וגם י"ל הואיל דאפשר לתקן בהכרה מש"ה חיישינן גם בלא הוחזקו עוד דשמה כשמה לכן צריך לחקור אח"ז:
ב"ש סק"ח מ"ש סבירא להרמב"ם. ר"ל דהיש מכשירין דהביא המחבר כאן הוא דעת הרמב"ם דמכשיר נשתתק ע"פ כתבו. ולמד זה מדקאמר הש"ס ד' ע"ב ע"א לאפוקי מדר"כ דסובר בחרש דיכול לכתוב עפ"י כ"י ולא ממעט הש"ס הדין דמתני' בנשתתק דיכול לגרש. מזה המציא לחלק דנשתתק עדיף מחרש כדמשני הש"ס דף ע"א אילם קאמרת ולדעתי הוי בנשתתק הדין דמהני גם כת"י או הרכנו. ובחרש לא מהני בין כת"י ובין הרכין דהא לדעתו כ' והרכין שוה אבל התוס' והרא"ש הוא דיעה הא' של המחבר דס"ל דבין נשתתק ובין חרש לא מהני כתבו וקשה אמאי קאמר הש"ס דווקא לאפוקי מדר"כ ואמאי לא אמר הש"ס גם לאפוקי הא דמתני' הדין דנשתתק דמבואר דכשר. לזה חילקו בין הרכין שהוא מעשה בגופו לכת י והמתני' איירי בהרכין לכן מהני והש"ס ממעט דינו דר"כ דאיירי ע"פ כת"י לכן לא מהני, ולפ"ז חרש שהרכין מהני. ונשתתק בכת"י לא מהני להתוס' והרא"ש. ולדינא הוי נשתתק בכת"י ספק דאורייתא דלהתוס' לא מהני נשתתק בכת"י ולהרמב"ם מהני בנשתתק עפ"י כת"י ולהיפך חרש ע"פ הרכנו הוי נמי ספיקא ד"ת. רק נשתתק ע"פ הרכנו זה מהני לכ"ע. דלהתוס' מטעם הרכנו ולהרמב"ם מטעם נשתתק. וה"ה להיפך חרש ע"פ כת"י לכ"ע הגט בעל להרמב"ם משום דחרש הוי ריעותא ולהתוס' משום כת"י לז"כ מה דמבואר בתוספתא דנא הוי רק פסול י"ל דלפוסקים דלא פסקו כברייתא דממעט אומר אמרו ה"ה לא פסקו לענין כתיבת יד, חרש לז"כ הש"ג דהוי רק ספק מגורשת אבל רבינו הגדול בעפ"י כתב וז"ל אף דאין דרכי בחבורי זה לכתוב מה שנוגע לפסק הלכה עכ"ז לא אוכל להתאפק ומילתא דתמיהה מדכר דכירנא דכל הפוסקים פסקו דלא כר"כ לענין כת"י של חרש הואיל דרב אשי בתראה היא מסיק הכי לאפוקי דר"כ מ"ש מאומר אמרו דכתבו התוס' וכמה גדולי הפוסקים דקיי"ל כשמואל אע"ג דרב אשי פליג ע"ז וקאמר לאפוקי ממ"ד מודה ר"י באומר אמרו וא"כ לענין כת"י חרש נמי הו"ל למימר הכי אילו דבריו ותמי' דלא הביא האי דברי רבינו הב"ש ז"ל דהביא דעת הש"ג דמטעם זה הוי רק ספק מגורשת הואיל דלא פסקינן כר"א לאומר אמרו ה"ה לא פסקינן כרב אשי לענין כתיבת חרש כסברת הפני יהושע ז"ל הנ"ל. והנה מ"ש הב"ש בשם התוס' דהרכין עדיף ולא מצאתי בתוס' כן דאדרבה דהתוס' דף ע"א ד"ה ורב יוסף סובר דכתיבא עדיפא מהרכין. וגם בתוס' דף ע"ב ד"ה קולו לא מחלקי אלא בין חרש לאלם ולא כתבו דכת"י דחרש לא מהני רק דהרא"ש לבד כתב כן דהרכין עדיף בשם ר"ת אבל זאת תמי' לי דלדעת הרא"ש דהרכין עדיף הואיל דהוי מעשה בגוף כמו קול לפ"ז מאי פריך הש"ס לעיל ארב כהנא דמאי קמ"ל בחרש דאינו שומע ואינו מדבר דיכול לדבר מתוך הכתב דכותבין ונותנין גט לאשתו הא תנינא בנשתתק והרכין מהני וכותבין גט לאשתו הא לדעת הרא"ש קמ"ל חידוש גדול דגם כת"י דחרש נמי מהני וזה לא נשמע ממתני' דהמתני' איירי רק מהרכין אבל לא בכת"י ולזה קמ"ל ר"כ דגם כת"י דחרש מהני והתוס' נשמר מזה דהקשו דאדרבה הו"ל ליפרך למ"ל הכת"י בהרכנה סגי וא"כ ס"ל להתוס' דכ"י עדיפא מהרכין ומזה ראי' למ"ש דהתוס' לא ס"ל כהרא"ש אם כן פריך הש"ס שפיר דמה קמ"ל ר"כ דכת"י דחרש מהני הא אפי' הרכנה נמי מהני. וא"כ לפ"ז לא ק"מ קשיות התוס' הנ"ל דאדרבה דזה גופי' פירכת הש"ס על ר"כ מאי קמ"ל בכת"י הא ממתני' מבואר דגם הרכנה דלא הוי עדיפא כמו כת"י שהוא מעשה ע"י גופו וידו. ומ"מ מבואר במתני' דמהני הרכנה וא"כ גם דברי התוס' בקשיותם צ"ע דלסברתם דכת"י עדיפא לא הי' התחלה לקשיותם כלל דאדרבה זה גופי' הוי פרכת הש"ס על ר"כ אבל לדעת הרא"ש דסובר דהרכין עדיפא מכת"י דחרש צ"ע דברי הש"ס הנ"ל כמ"ש:
בא"ד מ"ש הד"מ בשם הרד"ך ז"ל דבמקום עגון יש להקל זה קאי אפקח שהרכין כמבואר בד"מ אבל חרש ע"י כתב ודאי גם במקום עגון פסול מדרבנן עכ"פ עיי"ש:
ב"ש סק"ט מ"ש מיהו י"ל דקפידא הוי רק בתורף דאל יכתבו שנים. ורבינו הגדול הב"ש ז"ל כיון בדעת הח"מ להאמת דהא מבואר בדברי הרמב"ם בפ"ג מה"ג די"ז כתב אחד מאלו החמשה הטופס. והניח מקום התורף וכתבן הפיקח ה"ז גט כשר הרי דנכתב הגט ע"י שני בני אדם ומ"מ ס"ל להרמב"ם דכשר א"ו דע"כ לא כתב הח"מ דשנים פסול רק בתורף דוכתב דכתיב בקרא אתורף קאי אבל טופס כשר ע"י שני ב"א וכן משמע בשעה"מ בפ"א מה"ג ד"ו ועפי"ז נ"ל ליישב קושית מהר"י כולי על הח"מ ממ"ש הרא"ש על אודות ש"ה דהביא גט ולא היו הווין ארוכין דמצי הב"ד לתקן הא כי מתקן הוי נכתב הגט ע"י שנים על ידי הסופר והב"ד אבל להנ"ל א"ש דמקום הווין הויין בטופס דתורף הוי רק מקום האיש והאשה והזמן והמקום הרי את מותרת לכל אדם דלית בהו הווין ארוכין שרינן לכתוב אריכות. א"ו דבטופס איירי הרא"ש ולכן מצי הב"ד לתקן. שוב ראיתי בס' פר"ח דכתב בפשיטות דטופס מצי למכתב חד גברא והתורף גברא אחרינא כדעת הח"מ וב"ש עיי"ש