אור ברסלב
ביאור מנחם הלכות גיטין › סימן קיט

ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון

הלכות גיטין · סימן קיט

הלכות גיטין

ב"ש סק"א מ"ש ובפרישה כתב. ור"ל דמדברי הפרישה נדחה דברי הח"מ דסובר בס"ק א' באם לא בא עלי' ליכא איסור דאל תחרוש א"כ איך כתב הפרישה דאחר נישואין לא מהני אם מודיע לה ויש איסור משום בני גרושת לב וא"כ מה שאל רב משרשי לרבא אם לבו לגרשה מהו וכי לא ידע הדין דבני גרושת לב וגם דבא להשיב משום דאל תחרוש א"כ ה"ד דיהי' עובר משום בני גרושת לב. א"ו דבני גרושת לב משכחת שבא עלי' ולבו לגרשה אם עובר משום בני גרושה ואיסור דאל תחרוש איירי בלא בא עלי' וזה דהשיב רבא באם לבו לגרשה ולא בא עלי' עובר משום דאל תחרוש הרי מבואר דלא כהח"מ. לז"כ מיהו דברי הפרישה אינו מוכרחים ר"ל לדחות דברי הח"מ די"ל חילוק אחר דאם חישב בעת הביאה לגרשה אז אסור משום בני גרושת הלב ואם בעת הביאה אין דעתו לגרשה אז יש איסור משום אל תחרוש. אבל אם לא בא עלי' כלל ליכא איסור משום דאל תחרוש כלל כדעת הח"מ ומותר לישב עמה אף אם דעתו לגרשה לזמן המוגבל. וגם בלא"ה יש חילוק לענין הבנים דהוי פגומים אבל עליו ליכא איסור. לזה קמ"ל דגם עליו יש איסור משום דאל תחרוש וכמ"ש:

בא"ד מ"ש ולכאורה י"ל ר"ל דמשכחת עוד אופן דהוי בני גרושת לב גם באינו שונא אותה רק דאסור לו מן הדין לדור עמה אז הוי הבנים בני גרושת לב ורבא לא איירי מזה האופן רק איירי באם בעת הביאה דעתו לגרשה משום שנאה אז השיב משום דאל תחרוש כהח"מ כמ"ש:

ב"ש סק"ב מ"ש גם י"ל ר"ל דמ"מ י"ל דפליגי גם בזיווג ב' וס"ל לב"ש דמ"מ אין יכול לגרשה משום דבר לבד והקרא דלא יוכל לשלחה דכתוב באונס אתי דחייב להחזירה וזה הוי החילוק בין אונס לשאר נשים. לז"כ א"כ כל ימיו באונס ל"ל דחייב להחזירה הא ממילא נשמע באונס דחייב להחזירה דאי אין חייב להחזירה מאי עדיפא אונס משאר נשים לב"ש לז"כ וי"ל דאי לאו כל ימיו רק היה כתוב לא יוכל לשלחה בלבד הייתי אומר דגם באונס אין חייב להחזירה רק דהקרא דלא יוכל לשלחה אתי דכופין באונס דאל יגרשה וזה הוי לבד החילוק בין אונס לשאר נשים לענין כפי' דבשאר נשים אין כופין לב"ש ג"כ אף דיש איסור לב"ש בשאר נשים בזיוג שני דאם יגרש מ"מ אין מוטל על הב"ד לכפות את הבעל שאל יגרש כדי שיהי' חילוק בין אונס לשאר נשים הואיל דבאונס כתבה התורה קרא יתירא דלא יוכל לשלחה לכן משום זה כתוב בתורה ג"כ כל ימיו להורות דבאונס חייב להחזירה וממילא כעת אין סתרה מקרא זה לומר מה החילוק מאונס לשאר נשים דהא ע"י קרא זה דכל ימיו יש חילוק דבאונס חייב להחזירה אם עבר וגירשה אבל בשאר נשים אין חייב להחזירה אם עבר וגירשה וא"כ כעת דיש חילוק בלא"ה מאונס לשאר נשים ממילא דגם בשאר נשים הדין דכופין אותו שאל יגרש בזיווג שני לב"ש משום דבר לבד וזה רק ידענו אם כתוב באונס כל ימיו אמנם בלא"ה י"ל דלק"מ קושיות הב"ש דלמ"ל כל ימיו דחייב להחזיר' הא נשמע מלא יוכל לשלחה די"ל דאי לא כתוב כל ימיו ה"א דהקרא דלא יוכל לשלחה אתי באונס דחייב מלקות באונס. וזה החילוק בין אונס לשאר נשים לענין מלקות ולא הוי לאו זה ניתק לעשה דיכול להחזירה הא לא כתבה התורה עשה דכל ימיו להורות דחייב להחזירה רק לא יוכל לשלחה בלבד למלקות אתי באונס לכן משו"ה הי' אמרינן דגם באונס אין חייב להחזירה לזה כתבה התורה כל ימיו להורות דחייב להחזירה וא"כ ממילא באונס אין מחוייב מלקות אם גירשה דהא הוי לאו הניתק לעשה. ולפי"ז יש חילוק בין אונס לשאר נשים לענין דחייב להחזירה וזה הוי רק אם כתוב כל ימיו אבל איסור יש ג"כ בשאר נשים לב"ש גם בזיווג שני וזה הוי רק בנשואה אבל בארוסה מותר לגרשה גם משום דבר לבד. וכ"מ בס' ג"פ בשם תשובות מהרשד"ם דלא לפליגי ב"ש וב"ה ור"ע אלא בנשואה דהקרא דכי מצא ערות דבר בנשואה לבד כתיב וכן משמע מדברי ב"ה דאמרי אפי' הקדיחה תבשילו דהוי למלאכות שהאשה עושה לבעלה וא"כ אית לן למימר דע"כ לא פליגי ב"ש וב"ה אר"ע אלא אנשואה אבל בארוסה כ"ע מודים דאפי' מצא אחרת נאה ממנה רשאי לגרשה אמנם מסיים הג"פ דאפי' בארוסה אם הי' מתייחד עמה בחדר אחד כמו ט' חדשים כמנהג אנשי יהודא דהארוס מתיחד עם ארוסתו כדי שיהא לבו גס בה ארוסה זו דין נשואה יש לה דא"י לגרשה בהקדיחה תבשילו בזיווג ראשון ואדרבה יש להחמיר בה יותר מנשואה דעלמא מפני שמתייחד עמה עודה ארוסה כעובדא דהרא"ם עיי"ש:

ב"ש סק"ו מ"ש דהרמ"א איירי בזיווג ב' ושונא אותה אז יכול לגרש גם באין מסלק לה כתובתה אבל הרשב"א מיירי דאין שונא אותה רק דחלתה דחייב לרפאותה אז אין יכול לגרשה באם אין מסלק לה כתובתה רק כשמסלק לה כתובתה אז יכול לגרשה בלי דעתה. ולא זכיתי להבין לפ"ד דברי הש"ס דאם אמר הרי גיטך וכתובתך תרפא א"ט רשאי ואיירי דאינו שונא אותה לדעת הב"ש א"כ איך יכול לגרשה דהא כתיב דוקא אם שונא לה. וכ"מ בכ"פ ס"ק י"ב דאינו רשאי לגרשה אם הקדיחה תבשילו אם אינו שונאה עי"ז וכן דעת הח"מ והב"ח דבלי שנאה א"י לגרשה כלל כדכתב הב"ש בסק"ד וזיוג שני אפי' בלא דבר רק שונא אותה ישלחנה מבואר בלי שנאה אינו יכול לגרשה ומשמע גם במסלק לה כתובתה. ואי איירי הש"ס דקאמר דיכול לומר הרי גיטך וכתובתך תרפא את עצמה בשונא אותה בלא"ה יכול לגרשה גם באין מסלק לה הכתובה וכדעת הכ"ש. וגם א"ל דחלתה גרע ויכול לגרשה גם באינו שונא אותה ז"א דא"כ לקתה מידת הדין. הואיל דחלתה יהי' יכול לגרשה גם באינו שונא אותה ואם היא בריאה דוקא בשונא אותה א"ו דברי הש"ס איירי בשונא אותה דוקא אז יכול לגרשה אם מסלק לה כתובה וא"כ נעלמו ממני דברי הב"ש במאי איירי וגם א"ל דהש"ס איירי דווקא בחלתה כמו בנכפית דז"א דהא בזה מסיק הב"ש גם באין מסלק לה כתובת' יכול לגרשה ולולי דמסתפינא הי' אפ"ל דהרמ"א סובר בדעת המחבר שיכול לגרשה בלי דעתה איירי באשה רעה בדיעות ושאינה צנועה ודברי מחבר קאי אדלעיל אסעיף ד' בכה"ג יכול לגרשה בלי דיעתה וע"ז הוסיף הרמ"א גם באין לו לסלק כתובתה יכול לגרשה בלי דעתה וא"כ דין זה לא פליג אדברי הרשב"א דסובר באין מסלק לה כתובתה אין יכול לגרשה דשם איירי באשה כשירה לכן בעינן דוקא שמסלק לה כתובתה כדברי הש"ס הנ"ל ולזה סיים הרמ"א דר"ג החרים דא"י לגרשה בלי דעתה וא"כ הוי הדין גם באשה רעה ואינה צנועה דמצוה לגרשה אבל בלי דעתה אין יכול לגרשה בע"כ בזה"ז וא"כ א"ש דלק"מ קושית הח"מ והב"ש כדכתיבנא ואם שגיתי ח"ו ה' הטוב יכפר לי א"ס:

ב"ש סק"ח מ"ש ועיי' ב"ח דכ' דמתירין לו בהסכמת מאה רבנים ומשליש לה סך הכתובה והנדוניא ויתן הגט ליד השליח ויעשה אותו שליח להולכה ולמוסרו לידה כשתתרפא ולהכין לה מיד הכתובה ואז מותר לישא אחרת וכפי התקנה זו נהגו בכל דור ודור. וחדשים מקרוב באו הרבנים הגדולים דייני צדק דק' ליסא לבטל התקנה זו עפ"י הסברא הואיל דאין יכול לגרשה כעת א"כ לא מצי משוי שליח כדברי הש"ס דכל מידי דלא מצי עביד בנפשו לא מצי משוי שליח וכן מבואר בתוס' במס' נזיר דף י"ב ד"ה באשה שיש לה בת דהקשו דאיך משוי שליח להפריש חלתו קמח לכשיהיה עיסה הא אין בידו עתה להפריש דהמפריש חלתו קמח לא עשה כלום והחזיק ע"י רבינו הגדול בעל פ"י ז"ל בחידושיו למס' גיטין ודעתו דלא מהני הגע כלל הואיל דבעת הכתובה לא היה ראוי ונתינה אם אין יכולה לשמור גיטה בזו השעה דד"ת אינה מתגרשת כלל כדאמרינן בפ' מי שאחזו לר' יוחנן דאחר שאמר כתבו גט דאין כותבין עד שישתפה והטעם הואיל דהוא לא מצי עביד לא מצי משוה שליח וה"ה בשוטה לכ"ט הדין כן וזה שיטת הטור ס' קכ"א עפ"י פי' הפר"ח ולדעתי צריך להתיישב הרבה בדבר שקרוב בעיני דלא הוי גט כלל וכן דעת הג"פ וכן כתב רבינו הגדול בעל משנה למלך ז"ל בפ"ו מה' גיטין והביא ראי' ממאי דקיי"ל באשה דעלמא לא הוי גט משום דאין בידו לגרשה וה"נ כיון דאין בידו לגרשה עכשיו מפני שמותר הו"ל כאשה דעלמא הואיל דבעת הציווי לא היתה בת גירושין כלל נמצא כאלו נכתב בלי צווי והאריכו בזה וראיתי בס' בית מאיר ז"ל ובס' ישועת יעקב ז"ל דכתבו לעמוד על דעת הקדמונים ז"ל היפלא מהם דבר וכיס"ד דלא הרגשו במימרא דר"ה דכל מידי דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח דלפי"ז הי' קשה לדעת הטור בשם הרמ"ה בס' קכ"ג והר"י שם דמצריכו שליחות בכתובת הגט וכי נימא דאם אין הבעל יכול לאמן ידיו בכתיבת שום אות דנימא נמי הואיל דלא מצי עביד בעצמו לא מצי משוי שליח להסופר לכתיבת הגט. וכן קשה לכ"ע באם המגרש חולה ואין יכול להלוך בשום אופן למקום האשה שהיא רחוקה ממנו כמה דהרי אין בידו לגרשה דכתיב ונתן בידה איך משוי שליח לגרשה ומשנה שלימה שנינו השולח גט והניחו זקן או חולה. וע"כ לא הקשה הרא"ש סוף קידושין על רבינו יואל דגוסס א"י לגרש אלא דא"כ אף כשהוא עדיין חי מה בכך ואי לאו בר נתינה משום דחשיב כמת אפי' שליחו לא מצי יהיב לה והרי גוסס בלי ספק גם בעגלי צב א"א לבוא אצלה בגבולה וא"כ אף אי גוסס בר גירושין אכתי באופן זה דהיא רחוקה ממנו לא מצי עביד בעצמו בהגירושין וא"כ איך שלוחו מצי לגרשה, וא"ל דמימרא דר"ה אינם אלא במידי דלא מצי עביד מצד חקי התורה הוא דא"י לגרש משא"כ אם א"י לכתוב או אין בכחו להלוך וגוסס לר"י מצד חקי התורה הוא דאין יכול לגרש אף כי יכול למיעבד כל משפטי הגט אבל ז"א דהא ר"ה סתמא אמר כלל דכל מידי דלא מצי עביד לא מצי לעשות שליח יהי' החסרון מה שיהי' וכן מוכח בב"ק דף ק"י דאי דכהן לא, מצי עביד ע"י הדחק לא מצי למיעבד שליח א"ו העיקר כ"ה דגוף הענין דילפי כמו בנשתטה הבעל נתבטל השליחות מה"ט דכל מלתא דלא מצי עביד בעצמו לא מצי לעשות שליח ה"ה בנשתטית אבל באמת הם שני ענינים נפרדים ול"ד אהדדי דהתם הגירעון הגירושין מצד הבעל בעצמו דאיהו א"י לגרש לזה לא יוכל למנות שליח דהשליח הוי כגופו והרי גופו לאו בר גירושין ולא עדיף השליח מבעל משא"כ בנשטית דמצדו לא יבצר כח הגירושין ועיקר המניעה הוי דאשתו כעת אינה יכולה לקבל גט א"כ מדוע לא יוכל הבעל לעשות השליח לגרשה בעת שתהי' דעתה צלולה לקבל גיטה ושליח נעשה כמותו לכל דבר דאיהו בר גירושין כעת. ועיקר הסברא דר"ה כ"ה דכל שאין בכחו לא מסתבר דמצי ליתן כח להשליח ולעצמו אין כח זה. ומזה הוי פשיט להש"ס דנזיר ויבמות דצריך להיות הכח בעת מינוי השליח כי מה יתן ומה יוסיף הכח בתר המנוי. וא"כ ניחא בזה במי דא"י להלוך בעצמו אל האשה דמ"מ יכול לגרשה ע"י השליח דכח ההולך א"צ השליח לקבלו ממשלח דהרי בר גירושין הוא לאשתו הסמוכה אליו וכח ההילוך יש בשליח מבלעדי משלחו משא"כ לכתוב גט ע"י סופר לאשה דעלמא זה הוי חסרון בכח גוף המשלחו שאין בכחו לגרש לאשה דעלמא דאינה אשתו ולאו בת גירושין הוא. וא"כ י"ל ע"כ לא מדמה הרא"ש גוסס לדר"ה וכן הטור בס' קכ"א עפ"י פירוש הפר"ח בשוטה בעת הכתיבה אלא דהנהו הוי החסרון והגרעון בכחם בעצמם משא"כ בנשתטה היא די"ל מה בכך שאין לה יד להתגרש אין החסרון בכחו רק דעיקר המניעה והחסרון בכוחה דהיא אין לה יד לקבלו כעת אבל כשיהי' לה יגרשנה שליחו כי אז לא נתוסף לו כח ממשלחו אלא דהיא השיגה ידה לקבלו אבל כח הבעל הי' לו מאז שמינהו לשליח וככחו אז כן כחו עתה מבלי הוספת כח להמשלח ובזה יונח בכל המקומות שדברו הגדולים הנ"ל וכ"א על מקומו יבוא בשלום. והגאון בספרו ישועת יעקב כ' עוד לתרץ עפ"י דעת מהרי"ט ז"ל בתשובה דהעלה דהא דאמר ר"ה דכל מידי דלא מצי עביד השתא לא מצי למיעבד שליח היינו דסתמא דמלתא כ"ה דודאי אין כוונתו לעשות שליח כ"א בדבר שבידו לעשות כעת אבל אם עושה שליח בפירוש אף במה דלא מצי עביד השתא אף בזה דלא מצי עביד השתא מועיל השליחות. וכן משמעות רבינו הגדול ז"ל בלשונו דכתב ואין אדם עושה שליח משמע דסתמא אין עושה שליח רק במה דמצי עביד אבל אם עושה השליח בפירוש מהני. ובזה נתיישב קושית התוס' הנ"ל מחלה דהיכי דאומר בפירוש מהני. ולפי"ז בנ"ד בנשתטית דמשוי שליח בפירוש יכול לעשות שליח גם במידי דלא מצי עביד בעצמו אבל במידי דאיהו לא מצי עביד כלל לעולם ולא מצי משוי שליח גם בעושה השליח בפירוש וכמבואר להדיא בש"ס קידושין בהא דאמרינן הני כהנא שלוחי דרחמנא נינהו. דאי אמרת שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ושליח מצי משוי. הרי מבואר גם בעושה השליח בפירוש על דבר דלא מצי עביד בעצמו לא מהני משום הסברא הנ"ל הואיל בקרבנות אין ביכלתו לעשות בעצמו לעולם דזר פסול להקרבה לזה לא מצי משוי שליח גם בפירש אבל בדבר שעושה שליח על לאחר זמן אז יהי' גם בידו לעשות הדבר רק כעת אין ביכלתו לעשות בעצמו מצי משוי שליח בפירש רק בסתמ' דמלתא אם לא עשאו בפירוש אמרינן דלא היה דעת המשלח במידי דלא מצי עביד בעצמו כעת. כ"ה דעת מהרי"ט בתשובה. ובזה מתורץ קושית משנה למלך דהקשה על מהרי"ט מהש"ס דנזיר דף י"ב דפריך הש"ס על הך מלתא מהאומר לאפוטרופס כל נדרים שתדור אשתו ועד שאבו' ממקום פלוני הפר לה יכול יהיו מופרין ת"ל וכל ואלו גבי דידי' תניא האומר לאשתו ולפ"ד מהרי"ט באומר בפירוש מהני מאי קושיא הא שם איירי דבהדיא משוי שליח לכן מהני גם במידי דלא מצי עביד בעצמו. אבל להנ"ל א"ש דבש"ס דנדרים בעי בעל מצי מפר בלי שמיעה או לא ופשוט מהאומר לאפטרופס כל נדרים והא לא שמע והקשה הר"ן דלמא הוי שמיעת אפטרופס כשמיעת הבעל ותירץ דמי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ושליח משווי והיינו ר"ל דהא גם הבעל אינו יכול להפר בלי שמיעה בשום פעם לעולם ולזה א"י לעשות שליח ע"ז ופריך הש"ס שפיר ולזה משני הש"ס דאמר לכי שמענא ואמר כן בפירוש כמבואר בהר"ן ולפי"ז ה"פ בהש"ס הנ"ל דהאומר לאפטרופס כל נדרים הפר לה ולא אמר הפר לה אח"ז וס"ל להש"ס בה"א דאף דאינו אומר לכי שמענא ע"כ דעתו כן דאיל"ה הא סתמא דמלתא לא משוי שליח במידי דלא מצי עביד בשום אופן בעצמו ולזה קאמר הגמרא דאי נימא דגם במידי דלא מצי עביד מהשתא אף דמצי עביד לאח"ז, מ"מ א"י לעשות שליח בסתמא א"כ בהאומר לאפטרופס על לאחר מכן יצא מגדר בני אדם. וא"כ מי יודע דעתו דלמא דעת הבעל להפר לה בלי שמיעה ובזה ודאי לא מהני כלל. ולזה משני הש"ס דאתיא כר"א דלכי ישמע מצי עביד השתא ומש"ה אמרינן דמסתמא כוונת דבריו לכי ישמע. ובזה יתורץ דעת הרמב"ם דכתב אהאי דינא דהאומר לאפטרופס בפי"ג מהנ"ד והרי הש"ס מסיק דהך מלתא אתיא כר"א אבל לדידן דלא קיי"ל הכא למה מבי' הך דינא כמבואר בלח"מ דעמד בזה ולהנ"ל א"ש דלדידן דקיי"ל דבעל מפר בלי שמיעה א"כ בלא"ה לק"מ קושית הש"ס דכיון דאמר בפירוש משוי שליח ונסתייע שיטת מהרי"ט לנכון א"כ בנ"ד בנשתטית דבעת שתתרפא היא יש ביכלתו לגרשה לזה יכול לעשות שליח בפירש גם במידי דלא מצי עביד מהשתא. וא"כ דעת הב"ח נכון שישליש הכתובה והגט יעשה ע"י שליח ליתן לה כשתתרפא רק הדמי הכתובה ישליש ליד שליש המרוצה למשפחתה. ואם אין לו דמי כתובתה במקום ובעת דהדין נותן שיגרשנה מחוייבת לקבל גט גם בלי פרעון כתובתה והיינו בידוע בבירור שאין לו דמי כתובתה. ועל החכם שבדור מוטל הדבר לעיין בכ"ז לתקנות אשה שלא תצא בפחי נפש חלילה וכל טצדקי דאפש' עבדינן והאריך בזה עיי"ש ודו"ק היטב:

ב"ש סק"י מ"ש ותוס' והרא"ש פ' החרש הביאו הירושלמי כי אבי' חי וכן עתים חלים ועתים שוטה כי אביה א"י לשמור אותה כל פעם גם בעת שהיא שוטה תביא לידי זנות ור"ל לצדדין קתני דכתב מתחלה ב' דינים א' כשאביה חי דמגורשת מדאורייתא הואיל דאביה יכול לשמור גיטה וכן אם היא עתים חלים אז הוי גם באין לה אב יכול לגרשה דיכולה לשמור גיטה ומגורשת נמי מדאורייתא וע"ז מסיים דמ"מ לכתחלה אסור לגרשה בשניהם מדרבנן משום גזירה דגם בהדין א' כשאביה חי מ"מ חיישינן דתביא לידי זנות כי אביה א"י לשמור אותה בכל פעם ומ"ש גם בעת שהיא שוטה תבוא לידי זנות קאי זה על דין הב' בעתים חלים דסובר דיכול לגרשה משום דיכולה לשמור גיטה. עז"כ דגם בעת שהיא שוטה תביא לידי זנות ונתן טעם בזה דגם בזה אסור לגרשה לכתחלה משום דחיישינן דתביא לידי זנות בעת דהיא שוטה ולפי"ז לא מהני גם בעתים חלים גם כשאביה חי דהא יש חשש דתביא לידי זנות בעת דהיא שוטה ואין אביה יכולה לשמור אותה בכל פעם דאירע לה שטוחה וכ"מ בתוס' שם דגם באחד מהם או דיש לה אב או בעתים חלים גם באין לה אב הוי כיכולה לשמור את גיטה ומגורשת מדאורייתא אבל מדרבנן אסור גם בשניהם יחד משום גזירה דגרירה ובדיעבד תליא בפלוגתא זו דכתב הב"ש בס"ק י"ב דלי"א בדיעבד אינה מגרשת כיון דתקנו חז"ל דאל יגרש אותה אפי' עבר וגירשה אינה מגורשת ה"ה אם אביה חי או דהיא עתים חלים. ומ"ש הרמ"א דלא מהדרינן עובדא היינו בלא החזיקה ג' פעמים והי' נראה דתשאר כך אבל ביש לה וסת ג"פ גם בדיעבד לא מהני. אמנם ראיתי בס' ג"פ דמתמוה מאוד על דין זה דעתים חלים ועתים שוטה דלכתחלה א"י לגרשה דא"כ ה"ה אשה נכפית דמיקרי נמי עתים חלים ועתים שוטה כדמוכח במס' ר"ה בפ' ראוהו ב"ד דף כ"ח דנכפה הוי עתים חלים ועתים שוטה וכ"מ בחו"מ סי' רל"ה סעיף כ"ח הוי לפי"ז הדין דא"י לגרשה באשה נכפית מימים לימים גם בעת דהיא חלימה שלא ינהגו בה מנהג הפקר כמו הדין דהכא בעתים חלים ובעתים שוטה ובהדיא מבואר לעיל בסי' קי"ז במחבר סעיף י"א מי שנודע לו דאשה היא נכפית כופין אותה לקבל גט וכן פסק הרמ"א והיא דעת הרא"ש גם בס' מנהיר עיני חכמים ס"א ובפ' י"ב כתב הרב בהדיא בעתים חלים ועתים שוטה והיא נכפית ומסכים עפ"י תשובת הרא"ש הנ"ל לגרשה בע"כ ולא הרגישו בדבריהם מהא דירושלמי דאוסר לכתחלה לגרש בעתים חלים ועתים שוטה. וכ"ש לגירסת ר"ש דאינן מהפך הירושלמי ואינה מגורשת אפי' בדיעבד לזה יצא לחלק באשה נכפית דלא שייך גרירה דכל הקרב לה איכא סכנה בדבר וממילא נא תבוא לידי זנות אבל כאן איירי באשה דהיא שוטה ואין סכנה בדבר לזה שייך החשש דגרירה וא"כ ל"ק מהא דלעיל. וגם יש חילוק בין אם אין לה ועת קבוע אין לחוש שתחזור לשטוח וא"כ מזה איירי הרא"ש לעיל לכן כופין אותה אבל כאן איירי הרמ"א ביש לה וסת קבוע לשטותה לכן חיישינן להך טעמא דגרירה וגם מחלק אם החולי דנכפית היא מזמן לזמן בכי הא לא תיקון רבנן שלא יגרש דלא ינהגו מנהג הפקר דבידה לשמור א"ע במקום צנוע קודם שיבוא לה וסת הכפי'. ומזה איירי הרא"ש לעיל אבל הא דירושלמי מיירי בנכפית ביום א' וביום זה חלימה ג"כ ואין לה להחולי זו שעה קבוע ביום זה רק משעה לשעה לכן יש חשש גרירה ואסור לגרשה מה"ט דכתיבנא. שוב ראיתי בס' מעין גנים בחידושיו על אה"ע מאמ"ו הרב ז"ל דכת' וז"ל ונ"ל דכל זה מיירי בנשתטות אחר נישואין אז אסור לגרשה משום גרירה דתביא לזנות דא"י לשמור א"ע מזנות וכן משמע לשון המתני' נשתטית לא יוציא דמשמע דאח"כ נשתטית אבל בנשאם מתחלה דהיתה קודם עתים חלים ועתים שוטה או ביש לה אב כיון דמדאורייתא מגורשת דהוי יכולה לשמור גיטה אף דאין לשמור א"ע מ"מ שייך הסברא דקאמר הש"ס בפ"ב דכתובות עד האידנא מאן נטרוה ואין מועל עליו החיוב לשמרה ממה שהיתה קודם נישואין ומה אכפית לן בזה להטיל עליו לשמרה מה שלא נשתטה תחתיו ואפשר דגם לכתחלה יכול לגרשה באם עתים חלים ועתים שיטה ומ"מ סיים דצ"ע לדינא הואיל דהפוסקים לא דברו מזה כלום ולפי"ז אפ"ל נמי דל"ק מהא דלעיל דשם איירי בידוע דהי' לה זה המום דנכפה קודם נישואין רק דא"י אם הי' קודם אירוסין ג"כ או לאחר אירוסין אבל זה ידוע דלאחר אירוסין קודם נישואין הי' לה הנכפה לזה שייך הסברא של א"א ז"ל אבל כאן דאיירי דנולד לה המום זה לאחר נישואין לכן אסור לגרשה כמ"ש ודו"ק:

בא"ד מ"ש ובדיעבד היא מגורשת בכה"ג אפי' א"י לשמור גיטה. ולכאורה הא הרמ"א סובר בסיום דבריו דאפי' בדיעבד אינה מגורשת וקאי בהיא יודעת לשמור גיטה ומ"מ ס"ל דאינה מגורשת. וא"כ הוי כ"ש באינה יודעת לשמור גיטה. ואפ"ל דמה דסובר כאן דמגורשת בדיעבד איירי בעתים חלים ועתים שוטה וגירשה בעת חילומותה והי' נראה להם שתשאר כך. וז"ש הב"ש בסקי"ב ומ"ש בסמוך עתים חלים ועתים שוטה היא מגורשת דהי' נראה להם שתשאר כך הי' כוונתו לרמז על ס"ק זה דסובר דמגורשת בדיעבד כמ"ש:

ב"ש סקי"ב מ"ש ואם חר"ג דומה לתקחז"ל י"ל בזה"ז אפי' אם עבר וגירש אינה מגורשת זה קאי אשאר נשים שנתגרשו בע"כ דאי בנשתטית גם בלי חר"ג לא מהני מכח תקחז"ל שאל יגרש אותה משום זנות ומ"ש ובזה שפיר מ"ש הב"ח היכי דמתירין לו לישא אשה אחרת ר"ל במקום מצוה והיא יכולה לשמור את גיטה וא"ע ג"כ יכולה לשמור דיש בה דעת רק דאינה רוצה לקבל הגט קמ"ל דמחמת תקר"ג לא הוי גט גם בדיעבד ולכן חייב בכל חיוב ממון אבל בנשתטית בלא"ה לא הוי גט. אך צ"ע דאם מיירי במקום מצוה הא בזה כתב הרמ"א לעיל דיכול לגרשה בע"כ וליכא בזה חר"ג והב"ש כתב בסק"ח בשם מהרמ"פ להתיר יותר לגרש בע"כ מלישא אחרת רק בהסכם מאה רבנן וא"כ למה כתב כאן מחמת תקר"ג חייב בכל חיוב ממון דהא בזה ליכא תר"ג כלל וצ"ע וכבר הרגיש בזה אאמ"ו ז"ל בספרי הנ"ל עיי"ש. ועי' בג"פ סקכ"ו כ' וז"ל כאן לא הביא מור"ם מחלוקת אבל לעיל סי' א' הביא די"א גם במקום מצוה תיקן ר"ג דלא לישא ב' נשים ויראה דה"ה תקנה זו דאין לגרשה בע"כ גם במקום מצוה ואדרבה תקנה זו היא יותר נפשטת דהרי הר"ן כתב דשלא לישא ב' נשים לא פשטה בספרד כ"א בצרפת אבל התקנה שלא לגרש בע"כ פשטה בכל ישראל והרשד"ם חייש לדברינו עיי"ש:

ב"ש סקי"ג מ"ש כי א"א לספר לה ז' נקיים ור"ל דכל פעם בעת חלומתה נתעורר חמוד חדש תמיד בכל ימי הספירות ז"נ שלה א"ו דלא חיישינן לזה ויכולה לספור ז"נ בעת שטותה ע"י נשים פקחות ולא חיישינן דלמא נתעורר לה חימוד חדש כמ"ש:

ב"ש סקי"ד מ"ש והר"ן ס"ל ביאור דבריו כ"ה דאיתא בש"ס כתובות דף כ"ז ע"ב בעי אביי מהו לעשות בגרושה כן דהיינו בנזהרין להתייחד בחצר כעובדא דר"ז אם מותר לכהן לדור עם גרושתו בחצר אחת כפירש"י ופשיט מברייתא אם היא כהן לא תדור עמו במבוי מבואר דכ"ש בחצר בודאי אסור גם בנזהרין להתייחד דהא מבוי גדולה מחצר ורבים נכנסין במבוי מ"מ אסור לדור כהן עם גרושתו הוי כ"ש בחצר דאסור גם בעובדא דר"ז אבל ישראל שגירש אשתו אם מותר לדור עם גרושתו בחצר אחת אין האיסור מבואר בש"ס להדיא דהש"ס לא קאמר רק דישראל שגירש אשתו לא תנשא בשכונתו וממילא לדור עמה בשכינה אחת שרי וממילא י"ל דבחצר אחד מותר ישראל לדור עמה בחצר אחת הואיל דלא ניסת לאיש אחר רק לדור עמו מותר בחצר אחת ואף די"ל הסברא דגם לדור בלבד אסור בישראל עם גרושתו בחצר אחת מ"מ הואיל דאין מבואר האיסור בהדיא בהש"ס י"ל כמו דמותר לדור ישראל עם גרושתו בשכינה א' כפירש"י כה"נ מותר ישראל לדור עם גרושתו בחצר אחת אם נזהרין להתייחד כעובדא דר"ז א"כ המחבר כאן דסובר גם בישראל שגירש אשתו אסור לדור עם גרושתו בחצר א' מבואר דאינו סובר כגירסת רש"י וכפירש"י דהא לרש"י אין מבואר בהש"ס לאיסור וז"ש הב"ש מדאסורה לדור בחצר אחת כצ"ל ומ"ש ומדאסורה לדור בשכונתו ט"ס ור"ל דקאי על דברי המחבר דאסור לדור עמה בחצר אחת ע"כ לא איירי בגרושה מישראל והיא לא ניסת לאיש אחר בזו החצר ור"ל דאי ס"ד דהמחבר סובר כרש"י בודאי ע"כ לא הי' איירי המחבר בגרושה מישראל דאסור לדור עמה בחצר אחת דהא לרש"י אין מבואר בש"ס לאיסור בזה א"ו סובר המחבר כדעת הרמב"ם דגריס בברייתא הנ"ל המגרש את אשתו לא תדור עמו בחצר ופירוש האיבעיא דש"ס באשת ישראל שגירשה אם מותר לדור עמה בחצר אחת אם נזהרין להתייחד כעובדא דר"ז ופשיט הש"ס לאיסור מברייתא דתניא המגרש את אשתו לא תדור עמו בחצר א"כ להך גירסא מבואר האיסור להדיא בש"ס גם בגרושה מישראל דאסור לדור עמה בחצר אחת גם בנזהרין מלהתייחד כעובדא דר"ז ולזה כתב המחבר דגם בגרושה מישראל אסור לדור עמו בחצר אחת דאסור לגירסת הרמב"ם בש"ס ולגירסתו הוי גם בנזהרין מלהתייחד דיש אחרים עמם בזו החצר מ"מ אסור דהא בזה הי' האיבעיא דש"ס ואיפשטא הש"ס מברייתא לאיסור מבואר דלא כהח"מ דהסיב דעת הר"ן דמתיר בגרושה מישראל לדור עמה בחצר אחת אם נזהרין מלהתייחד כעובדא דר"ז על דעת המחבר שהיא דעת הרמב"ם דהא להרמב"ם מבואר בהדיא בש"ס גם בנזהרין להתייחד לאיסור גם בגרושה מישראל אלא דעת הר"ן אפשר לומר דקאי לגירסת רש"י דהאיבעיא באשת כהן ובגרושה מישראל לא איירי לאיסור לדור עמה בחצר אחת אף די"ל הסברא מבחוץ לאיסור מ"מ בנזהרין להתייחד כעובדא דר"ז י"ל דסובר רש"י דמותר לדור עמה בחצר כדעת הר"ן מבואר דלכל א' יש שיטה אחרת בש"ס דלא כהח"מ בזה כ"ה ביאור דברי הב"ש ז"ל מיהו הג"פ כתב בס"ק מ' דיראה לו מדעת רש"י מדכתב אבל ישראל כ"ז שלא ניסת תדור בשכונתו אלמא דבחצר מודה רש"י דאינו דר בחצר אחד גם בלא ניסת לאיש אחר ומ"מ העלה דבאחרים עמהם בחצר כעובדא דר"ז מותר לדור ישראל עם גרושתו בחצר אחת ומפרש דעת הירושלמי כן אך דעת הרמב"ם אינו כן אלא אסור דהי' לו גירסא אחרת בש"ס דילן והעלה הג"פ להלכה דבשעת הדחק יש להקל לסמוך אדעת הר"ן דמתיר ביש עמהם אחרים בזו החצר כעובדא דר"ז עיי"ש:

ב"ש סקט"ו מ"ש ואם נתגרשה א"צ ריחוק אלא ממבוי מבואר דאם לא נתגרשה מבעל השני צריכה ריחוק מבעל הראשון גם חוץ למבוי ולז"כ מ"ש הרמ"א ואם ניסת לא תדור עמו במבוי משמע חוץ למבוי מותר איירי בנתגרשה מבעל השני וזה דלא כהר"ן דס"ל בנתגרשה מבעל השני א"צ ריחוק גם ממבוי הואיל דאין בזה חיוב מלקות דז"א הא הרמב"ם פסק בכהן דבא על הגרושה אינו לוקה ומ"מ פסק כאן אם הוא כהן לא תדור עמו במבוי הרי מבואר גם בליכא מלקות מ"מ צריכה ריחוק מהמבוי ולזה ה"ה בישראל שגירש אשתו וניסת ושוב נתגרשה צריכה ריחוק מהמבוי גם בליכא מלקות וכשאני לעצמו אפ"ל הטעם בישראל וניסת ונתגרשה דצריכה ריחוק מהמבוי לפי מה דהסביר בס' ישועת יעקב ז"ל החילוק דבישראל מותר לדור עם גרושתו בלא נישאת לאחר במבוי כדעת הר"ן לעיל הואיל דיכול לקדשה שנית וא"כ שייך הסברא דלא שביק התירא ואכיל איסורא לבעול אותה בלי קידושין אבל בכהן דא"א לקדשה אחר הגע דהא בכהן שקידש ובעיל גרושתו לוקין לזה צריכה ריחוק ממבוי דחיישינן דיבוא עלי' דלא שייך הסברא לא שביק היתירא ואכיל איסורא לפי"ז א"ש בגרושה לישראל אחר שנתגרשה שנית דצריכה ריחוק מהמבוי דלא שייך נמי הסברא דלא שביק התירא ואכיל איסורא דהא לוקין אותו אם יבעול אותה ויקדשה דהוי מחזיר גרושתו משניסת והוי כמו בכהן עם גרושתו כמ"ש ודו"ק:

תוכן העניינים

ביאור מנחם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה