ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי ערלה· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה
פרק א · הלכה ד
ה"ג ניחא נטיעה של ערלה. פי' דגבי ערלה איכא למימר שאינו אלא נטיעה אחת והשאר אינו ערלה:
נטיעה של כלאי הכרם. פי' הא דקתני גבי כלאי הכרם נטיעה. וכי כל הנטיעות אינן של כלאים והלא קידש כל הכרם ולא פחות גפנים. ואמאי קאמר נטיעה:
ומשני כיני מתני' ערוגה של כלאי הכרם. פי' שלא זרע כל הכרם כלאים אלא שזרע כנגד נטיעה אחת ערוגה. שאינו נאסר אלא אותו נטיעה ואח"כ נתערבו:
ה"ג וכן א"ר יוסי בר בון מתני' בערוגה של כלאי הכרם כו'. כדפי':
לוקט ג' אשכולות. פי' גבי נטיעה של ערלה שנתערבה שלוקט לכתחילה ג' אשכולות ומותר:
ומקשי תמן אמר פי' רשב"ל:
היו לו מאה חביות ונתפתחו. פי' אז מותר. אבל אינו רשאי לפתוח לכתחילה. והכא אמר שלוקט דמשמע שלוקט לכתחילה:
ומשני תמן בשם ר"ש כו'. פי' דפליגי. ומקשי ממתני' על ר"ל בשם חזקי' והתנינן הרי זה לא ילקוט ואם ליקט יעלה בא' ומאתים. משמע דלכתחילה אסור ללקוט. ומשני כאן בשליקט ג'. פי' דאיכא למיתלי האיסור בנשארות:
כאן בשליקט כולן. דודאי האיסור כאן אלא שהוא מבטל איסור לכתחילה:
ה"ג תני רמוני באדן ספיקן מעלה וודאן אינו מעלה. פי' דרמוני באדן הוי מדברים החשובים דקחשיב במתני'. ואם נפל רמוני באדן של איסור לתוך היתר אפי' באלף לא בטל. ואשמועינן הכא דדוקא וודאן אינו מעלה. דהיינו אם נפלו רמוני של איסור ודאי לתוך היתר אז אינו מעלה:
אבל ספיקן. דהיינו שנפל רמון של איסור לתוך של היתר ונאסרו. ואח"כ נפל מרובו למקום אחר מותר. דהא הוי ספק אם הוא הרימון של איסור שנפל או לא. ולכך מעלה:
ה"ג אף בקרקע כך ספק מעלה ודאי אינו מעלה. פי' דקרקע הוי נמי דבר חשוב שאינו מעלה. ואתי לאשמעינן דדוקא ודאי איסור שנתערב במחובר אז אינו מעלה. אבל ספק איסור אף שנתערב במחובר מעלה:
ה"ג שנתערבו בנטיעות ספק מעלה ודאי אינו מעלה כו':
ר' יודן בעי אף בנבילה כן. פי' דגם בנבילה כשהיא חתיכה הראויה להתכבד אינה בטלה. אם ג"כ יש חילוקים בין ספק לודאי או שאין חילוק שאף ספק נבילה אינה בטילה. והאי ספק היינו ספק איסור. ספק מותר. ולא כמו גבי רמוני באדן שהספק הוא שנפלה ממנו למקום אחד שאינו יודע אם האיסור נפלה או לא אלא שהספק הוא בגוף הענין. דהיינו שספק נבטלה ונתערבה דומיא דגבי ערלה בקרקע דהספק היינו שספק ערלה נתערבה ולכך רצה לפשוט מקרקע. ואינו פושט מרמוני באדן דהיינו האיסור בטל ברוב ואינו אסור אלא מדרבנן ולכך הקילו:
ודחי דקרקע יש לו עליה. פי' שהרי בודאי יתלוש ולא יניחו כך במחובר:
אבל נבילה אין לו עליה. דשמא לא יחתוך אותה לעולם ולכך אפשר דאף ספק אסור:
שכן דרך בני אדם להיות מודל בגפנים. פי' וא"כ אינו ניכר שעושה כן כדי לבטל האיסור ולכך מותר:
ה"ג תמן תנינן סאה תרומה שנפלה למאה וטחנן ופיחתן. כשם שפיחתו החולין כך פיחתו התרומה ומותר. תני אף טוחן הוא בתחילה ומתיר. מתני' דר' יוסי דאמר אף יתכוין וילקוט ויעלה בא' ומאתים. אר"ז ד"ה היא כו'. וה"פ דהאי תני טוחן הוא בתחילה ומתיר קאי על סוף מתני' דקתני לפחות ממאה. פי' שהי' אסור וטחנן והותירו וידוע שהקמח של חולין יפות משל תרומה דקתני שמותר דהשתא מחמת הטחינה הותירו. ועליה אמר שמותר אף לכתחילה לטחון ולהותיר ואין בו משום מבטל איסור לכתחילה. ורצה לאוקמי הכא כר' יוסי. פי' דהא ר' יוסי סבר הכא במתני' כיון שדרך בני אדם להיות מדל בגפנים וא"כ אינו ניכר שעושה לכתחילה כדי לבטל האיסור מותר. וה"נ דרך בני אדם לטחון ולכך מותר לטחון. ומשני ר"ז דהכא אפי' רבנן מודו שמותר לטחון לכתחילה:
שכן דרך הכהנים להיות. פי' דהכא אף שיהא אסור יהא מותר לכהנים והכהנים לא יאכלו בלא טחינה וא"כ סוף סוף יהא נטחן ולכך מותר לטחון אפי' לכתחילה. אבל גבי ערלה שאם יהי' אסור יהא אסור לכל ולא יהא ניטחן כלל לכך אסור לטחון אף שהוא דרך לטחון:
ומפרש במאי פליגי. כלומר ר' יוסי ורבנן בכלאי הכרם כדפי':