ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי ערלה· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה
פרק א
הלכה א
ה"ג כתיב עץ מאכל את שהוא למאכל חייב:
ומקשי מעתה אותן של מאכל. פי' לא ניבעי אלא שיהא העץ של מאכל:
ת"ל ונטעתם עץ מאכל. פי' שיהא הנטיעה לשם עץ מאכל. אבל אם הנטיעה לשם עצים אף שהעץ הוא של מאכל פטור מערלה:
ר' יוסי למד דבר מתחילתו. פי' שלא בעי כלל האי ונטעתם. אלא שמעץ מאכל לחוד ידעינן שצריך שיחשוב עליהן בשעת נטיעה. ר"ל היות עץ מאכל אינו צריך שיכול ללמוד דבר מתחילתו. שזו היא מדה בתורה שאנו לומדין דבר מתחילתו. וכן ר' יונה למד דבר מסופו. ולא היה צריך עץ מאכל כלל אלא ללמד שיהא מחשב עליהן מתחילה לשם עץ מאכל. ואם חישב לעצים פטור:
יאות ארשב"ג מ"ט דרבנן. פי' שאין מחלקין. ומשני דאיירי שמשנה סדר נטיעתן שמוכח מתוך מעשיו שיהי' לעצים ואינו רוצה למאכל:
וכדמפרש לעצים ברוצף. פי' שהוא נוטע א' קרוב לחבירו שמוכח מזה שאינו ראוי אלא לעצים:
לקורות במשפה. פי' דהיינו שחתך כל הענפים וניכר שהן עומדין לקורות:
לסייג מקום הסייג. פי' כיון שהוא נוטע במקום הראוי להיות סייג. מקום הסייג מוכיח עליו שהן עומדין לסייג:
כל האילנות באין למחשבה. פי' אם חישב לעצים שפטור מן הערלה:
חוץ מן הזית ומן התאינה. פי' שהן חשובין וכדמפרש שכל האילנות הן אילן סרק חוץ מאלו:
תני בשם ר"ש אין לך בא למחשבת פטור. פי' שר"ש פליג. וסבר שכלן אין באין למחשבת פטור אם חשב לעצים אלא אלו השלשה מינין שחושב כאן מפני שאינן חשובין כ"כ:
ומיבעי לי' מהו שיהא חייבין במעשרות. פי' אם חישב לעצים:
ומפרש בפלוגתא דר' בא בר ממל ור' הילא בר בא בר ממל אמר חייב. כדמפרש ממה שיש לך ואין לו את חייב ליתן לו והאי נמי יש לך ואין לו הוא. כיון שהוא משמר פירותיו:
ור' הילא אמר פטור מן הדא. כוסבר שזרע לזרע ירקה פטור. פי' דבכוסבר איכא שני דברים. הזרע. והירק. וכיון שעיקר המחשבה שלו בשביל הזרע שלו מה שהוא לוקט מירקה פטור אף שהוא נשמר ג"כ כשהוא משמר לזרע וה"נ כשהוא לעצים אף שהפירות נמי נשמרין מתוכו פטור:
ודרש שנייא היא כוסבר שיש לו גורן אחרת. פי' משום הכי הירק פטור דיהי' לו גורן שיהא חייב והיינו הזרע. אבל (הכלל) [הכא] גבי עצים אם תפטור את הפירות מן המעשרות אין לו גורן אחרת שיהא חייב במעשרות:
והיידא אמרת דא. פי' מהיכן שמע ר' הילא הדא מילתא:
ומפרש מן הדא. המקיים מלאה של כרוב. פי' שדה גדולה של כרוב לזרע:
בטלה דעתו. פי' לפי שאיך דרך לזרוע שדה גדולה לזרע והוי כאילו לא חישב כלל:
קלחין יחידין. פי' אם זרען לזרע:
לא בטלה דעתו. פי' וזרען חייב וירקן פטור וגבי כרוב מתחילה הוא ירק וכשנעשה זרע הירק מתקשה ונעשה עץ:
א"ר יונה והוא שליקט ירק. פי' הא דקתני גבי מלאה של כרוב שבטלה דעתו וירקן חייב:
היינו בשליקט בשעת הירק. פי' קודם שנעשה הזרע:
אבל אם לא ליקט ירק. פי' אלא אח"כ כשנעשה הזרע כבר נפטר דהוי עצים:
כך אנו אומרים עצים חייבין כו'. וא"כ לפי זה הא דקתני גבי קלחין יחידין דלא בטלה מחשבתו היינו אפי' כשליקט ירק דהוי ראוי לאכילה פטור משום דמחשבתו הי' לזרע. אף שאעפ"כ הי' נשמר גם הירק מ"מ אזלינן בתר מחשבתו וכיון שהי' מחשבתו לזרע פטור. ה"ה כשהיה מחשבתו לעצים אף דהכא ליכא אלא גורן א' דכשיתלש הירק לא יהי' זרע כלל:
והשתא מיבעי לי' מהו שיהיו אסורין משום גזל. פי' אם חישב לעצים:
ומקשי וכי עצים אינן אסורין משום גזל. ומשני כגון אילין תותיא דלא אית בהון ממש. פי' שהעצים אינן חשובין לכלום ואינן אסורין משום גזל. לכך מיבעי לן על הפירות כשחישב עליהן לעצים:
ה"ג רמון שחשב לשם רמון בנות הדס שחשב לשם בנות הדס. פי' שהם אינן פירות חשובין. ואמרינן עליה בשם ר"ש שאותן פירות אם חישב עליהן לעצים פטורין דגריע יותר משאר פירות:
ומיבעי לן אם חשב לשם רמון אם תמיד הן חייבין בערלה או שיש נפקותא כדמפרש ופשיט אית תנא תני חייב ואית תנא תני פטור כו'. ומקשי אם הרוב משמרין הוי כמו תאינה וזית אלא אפי' מחצה משמרים מהני מחשבה להתחייב בערלה. אבל אם הרוב משמרין א"צ מחשבה:
א"ר מתיא מן דבתרה. פי' שמעינן שמחצה משמרין מהני מחשבה דקאמר מקום שאין הרוב משמרין לו אפי' חישב פטור. פי' והיינו דוקא שהרוב אין משמרין הא מחצה משמרין מהני מחשבה:
כאן צ"ל א"ר יוסי אפי' נטעה. פי' דהיינו כשאין הרוב משמרין דאמרת שאם חישב פטור. היינו אפי' נטע דהוי מעשה נמי פטור:
ואח"כ גרסינן. גפן שעלה במקום חורשין. פי' ביער:
פטורה מן הערלה. פי' וקא סלקא דעתך דטעמא דפטור משום שעלה מאיליו:
וע"ז מקשי. והתנינן העולה מאיליו חייב בערלה:
ומשני תמן במקום ישוב. ברם הכא במקום חורשין. פי' דעיקר פטור הוא הכא מפני שהוא במקום חורשין:
ותי' כשנטעה שנטעה. מיותר:
הדא דתימא כשאין עושה כדי טפילתה. פי' שהפירות אינן שווין שכר טיפולה אז במקום חורשין פטור:
אתרוג שנטע למצותו. פי' שעיקר הנטיעה הי' בשביל לצאת בו בחג הסוכות אם חייב בערלה:
ופשיט לי' דחייב. ומקשי ולא כן תנינא ולקחתם לכם. פי' גבי אתרוג:
ולא מן המצות. פי' שלא יקח אתרוג ממעות מעשר שני וגרסינן הכא:
אוף הכא לכם ולא מן המצוה. פי' הא דכתיב שלש שנים יהיו לכם ערלים. היינו נמי דוקא אילן הנטוע לכם ולא הנטוע לשם מצוה:
ומשני תמן ולקחתם לכם. פי' דלכם קאי אלקיחה. והיינו ולא מן המצוה דמן המצוה אסור ליקח אתרוג. כמו ממעשר שני אבל הכא כמה דתימר תמן. פי' גבי שופר יום תרועה יהי' לכם (מ"מ דוקא) [משמע מ"מ] ה"ה הכא:
ומקשי מה בינו למשמר פירותיו לעצים. פי' שפטור והכא חייב הא בשניהם לא נטעה בשביל להנות מהם:
מכשם עד ברם: מיותר . מאינו רוצה עד אין אדם מיותר:
וכצ"ל. תמן הוא רוצה בעציו. פי' הוא רוצה יותר בעצים מבפירות דהן חשובין יותר לעצים מהפירות:
ברם הכא רוצה בפריו. פי' שהוא רוצה בפיריו דהיינו שהרצון שלו שיהי' טוב זה הפרי לבד ולא העץ:
דכתיב פרי עץ הדר. אלמא דזה שמחשב לשם מצוה לא בטל האתרוג מלהיות פרי כדמפרש:
אם את קורהו עץ אין אדם יוצא י"ח בחג הסוכות. פי' באתרוג שנטע לשם כך אלמא שלא בטל (טעם) [שם] פרי מיני' וה"ה הכא לענין ערלה. משא"כ בעצים שבטל שם פרי מיני' ואינו רוצה כלל שתהא נקרא פרי:
מה דמי לה. פי' מה את יכול למיבעי:
זית שנטע להדליק בו בחנוכה. פי' דהתם נמי מצוה ואינו רוצה שיהא פרי כלל. דהתם לא בעינן פרי:
ומקשי ר' יוסי בר בון. האי מצוה דדבריהן היא והיאך יכול לפטור ערלה שהיא דבר תורה:
ומפרש מה דמי לה. פי' מה את יכול למיבעי:
זית שנטע להדליק בו את המנורה דזה וזה דבר תורה. פי' ואינו צריך התם פרי כלל אם הנוטע לשמן הוי כנוטע לעצים או לא. ולא איפשיטא:
ה"ג היא הדא היא הדא צד התחתון לסייג והעליון למאכל התחתון פטור והעליון חייב. צד התחתון למאכל והעליון לסייג העליון פטור והתחתון חייב:
כיצד הוא יודע. פי' איזה למאכל ואיזה לסייג:
ר' זירא כדעתי'. פי' הא דבעי גדל מתוך האיסור כו' היינו משום אין גידולי איסור מעלין את האיסור:
נטע לסייג וחישב למאכל באה במחשבה. פי' והוי למאכל וחייב בערלה:
למאכל. פירש שאם נטע למאכל ואח"כ חשב עליו לסייג:
לא הימנו. פי' אינו נפטר מן הערלה:
ה"ג מכיון שחישב עליו מחשבת חיוב חייב. פירש כל האילן בערלה (פי') ולא אמרינן דמה שגדל במחשבת פטור מערלה פוטר אותה החתיכה של אילן:
ומקשי והתנינן ר' יוסי אומר אפי' הפנימי לערלה כו'. אלמא חלקינן האילן לשתים שיהא חציה חייב וחציה פטור והכא החתיכה של מחשבת סייג מותר לעולם ומה שיגדל אחר מחשבת המאכל יהא אסור:
ודחי תמן המאכל לעולם. פי' מה שחישב למאכל אותו צד יהי' למאכל לעולם ואותו הצד שהוא לסייג לעולם. אבל הכא לא חישב אלא שיהיה שנה ראשונה לסייג ואח"כ יהי' כל האילן למאכל. דהיינו שלא חילק בין חצי לחצי אלא אכל האילן [חישב] שתהא שנה ראשונה לסייג ואח"כ למאכל דכיון דעירב בו מחשבת חיוב פי' דהשתא יש באילן מחשבת חיוב. ולכך חייב. אבל התם לא עירב זה החצי עם החצי השני כלל. ולכך לא נקרא שם עירוב מחשבת (חייב) [חיוב]:
נטע ג' שנים עד הוסיף. צ"ל למטה קודם א"ר יוחנן:
ה"ג הוסיף תוספתו מהו. פי' אם הוסיף אותן הפירות עצמן שגדלו בשעת מחשבת סייג ואח"כ שחישב עליו למאכל הוסיף אותן הפירות גופא ומיבעי לי' מהו:
וקא"ר ירמי' התוספת פטור. משום דאחר שליש הראשון הי' בפטור מערלה לא נאסור אותן הפירות מערלה:
ה"ג והכא עיקר פטור. פירש מערלה שהרי גדל בשעת מחשבת סייג:
ותוספתו פטור. פי' אף התוספות שהוסיף אח"כ בשעה שחישב למאכל נמי פטור:
כאן צ"ל מה שכתב למעלה נטע ג' שנים לסייג ואח"כ חישב עליו למאכל א"ר יוחנן דר' ישמעאל כל שאין לו ערלה אין לו רבעי. פי' אף בשנה הרביעית שחישב עליו למאכל נמי פטור מרבעי כיון שלא היה לו ערלה:
א"ר יונה עיקר ערלה צריכה לי'. פי' הא דמיבעי ר' יוחנן אם צריך שלש שנים ערלים דוקא היינו לענין עיקר ערלה. דהיינו אם אין לו ג' שנים ערלה דהיינו שחישב בשנה ראשונה לסייג אף שחישב אח"כ למאכל אין לו ערלה. ולא שמיע לי' האי ברייתא דתני לעיל נטע שנה ראשונה וכו':
א"ר יוסי עיקר רבעי צריכה לי'. פי' שערלה נהג אף שאינו שלש שנים שלימות כדקתני בברייתא נטע שנה ראשונה כו'. והא דבעי ר' יוחנן היינו לענין רבעי שאינו נוהג רבעי כשאין לו ערלה אינו נוהג רבעי אי נוהג רבעי אף שלא נהגו שלש שנים ערלה כיון שנהג ערלה עכ"פ. ולא איפשיטא:
כאילו כולו בארץ. פירש וחייב במעשרות:
רשב"ג אומר צד הנטוע בארץ כו':
ר' אבוהו בשם ר' יוחנן נעשה כטבל וכמעושר מעורבין זה בזה. פי' לרבי דסבר כאילו כולו נטוע בארץ לאו דכולה חייב מן הדין אלא דלא מחלקינן לומר צד הנטוע בארץ כו' בודאי הוא גדל מן הארץ וכן אותו צד שבחו"ל בודאי הוא גדל מחו"ל אלא דאמרינן שאפשר שאף שהוא בארץ יונק מאותו צד שבחו"ל וכן להיפך ולכך מחייבין את כולו כאלו טבל ומעשר מעורבין זה בזה. ולכך מספיקא מחייבין את כולם. והאי טבל ומעשר היינו אותן הפירות. היונקות מא"י הוי טבל. ואותן הפירות היונקות מחו"ל הוי מעשר. פי' שהן פטורין ממעשרות:
ר' זעירא בשם ר' יוחנן שורש הפטור פוטר. פירש כיון שיש כאן שורש פטור נפטר כל האילן אפי' אותו צד הנטוע בארץ:
ומקשי מה כרבי. פי' הא דלא מחלק האילן לומר שיהא אותו צד חייב ואותו צד פטור היינו כרבי:
דאמר שרשין חיין זה מזה. פי' וא"כ אין אנו יודעין איזה מארץ ואיזה מחו"ל כיון שאף שורש הארץ יונק מאותו צד שבחו"ל. ואותו צד שבחו"ל יונק מאותו צד שבא"י לפיכך לא מחלקין האילן שיהא חצי חייב וחצי פטור אלא כל האילן כאחד בין לפטור בין לחיוב:
וע"ז מקשי והא ר' מחייב. פי' כל האילן והכא אמרת שורש הפטור פוטר (פי') משמע דכל האילן פטור:
מתי' ד"ה היא והכא מיותר:
וצ"ל במקומן והא רבי מחייב והכא אמרת [פטור] ומשני הן דתימר שורש הפטור פוטר. פי' שיהא פטור כל האילן בשורש שהשריש מתוך של חבירו לתוך שלו. פי' דגבי ביכורים בעינן דוקא שיהא שלו ובשל חבירו פטור. מפרש הכא דאם הושרש מתוך של חבירו לתוך שלו נמי פטור אבל אם השריש מחו"ל לארץ לא בדא שורש הפטור פטור וכו'. כצ"ל. פי' בין לענין מעשר ובין לענין ביכורים אין השורש פוטר אלא שחייב כל האילן לרבי שאין מחלק בין צד לצד. ובשהשריש מתוך של חבירו לתוך שלו פטור הכל לרבי:
ומקשי והתנינן כו'. פי' כיון דסברת שבשורש שהשריש מתוך של חבירו לתוך שלו כל האילן פטור אמאי הכא במתני' תני צד הפנימי למאכל צד הפנימי חייב ויפטור צד חיצון לצד פנימי ואי משום דדמי לשורש שהושרש מחו"ל לארץ א"כ אפי' צד החיצון יהא חייב:
ומשני ר' זירא אמר להם סתם. פי' שלא פירש בשם מי:
ר' לא בשם ר"א. ראוי הוא לחשוב עליו ולחייבו. פי' לעולם דמי לשורש שהושרש מתוך של חבירו לתוך שלו. והא דאינו פוטר צד החיצון לצד הפנימי היינו משום דצד החיצון נמי ראוי שיהא חייב והיינו אם יחשוב עליו למאכל ולכך אינו פטור גמור לפטור צד הפנימי אפי' לרבי:
ר' יוסי בשם ר' יוחנן שרשים אין בהן ממש. פי' אין מה שנשרש במקום פטור פוטר את האילן כדמפרש לקמן בסמוך בין לענין ערלה דהיינו שנשרש מחו"ל לארץ ובין לענין ביכורים דהיינו שהשריש מתוך של חבירו לתוך שלו:
אר"ז לר' יוסי בפירוש שמעתי מר' יוחנן. פי' שאין השרשים ממש לענין ביכורים:
או בערלה הוויתין קיימין. פי' שהייתם עוסקין בדין ערלה:
ואידכרתין הדא מילתא בביכורים. פי' והזכיר ענין ביכורים:
ואמר שרשים אין בהם ממש. פי' וסובר אתה שהוא אומר לענין ביכורים. אבל באמת לא אמר אלא לענין ערלה. אבל בביכורים אכתי לא ידעינן אם יש בהן ממש או לא:
הדא דתימר. פי' הא דאמרינן שרשים אין בהן ממש:
בהשריש מחו"ל לארץ. פי' אז אמרינן דשרשים אין בהן ממש להקל לפטור מן המעשרות:
אבל משהשריש מארץ לחו"ל. פי' שהשריש מחיובו יש בהן בהן ממש:
סיפקה לזקינה פטור. פי' מערלה דהוי כזקינה:
והקדש חייב כו' כצ"ל:
ותי' לחו"ל פטור מיותר:
לצד התחתון כו' חייב. פי' ואותן צד התחתון שחישב עליו לסייג שהוא פטור מערלה אם סיפקה לו הסיפוק חייב וכדמפרש שהוא ראוי לחשוב עליו וכו':
ר' יוסי כרשב"ג. פירש ר' יוסי דסבר במתני' בצד הפנימי למאכל והחיצון לסייג שמחלקין האילן שיהא חציה פטור והיינו צד הסייג וחציה חייב דהיינו צד המאכל והיינו כרשב"ג דאמר נמי הכא צד הנטוע בארץ חייב. אלמא שמחלק האילן:
ומשני ערלה תלויה לדעתו. פי' דערלה צריכה מחשבה לאכילה אבל מחשבת סייג פטור ולפיכך כשחישב על מחצה לסייג נמי פטור. אבל גבי מעשרות אין תלוי בדעתו אלא צריך שיהא עומד בארץ וכיון שמקצתו עמד בארץ ואיכא למימר דחייב הכל:
הלכה ב
ונטעתם פרט לשנטעו גוים. פי' דדריש מכי תבואו ונטעתם. דהיינו דוקא מה שיטעו לאחר ביאה. אבל מה שימצאו נטועים פטור. והיינו שנטעו גוים:
הדא אמרת שורש פטור פוטר. פי' דהכא משמע אפי' לא נטע אלא מעט קודם ביאת הארץ נמי פטור. והיינו שנשרש קודם ביאת הארץ שהוא שורש הפטור דהיינו שהיה בשעת פטור לפטור:
וכר' ישמעאל כו'. פי' לר' ישמעאל דאמר כל ביאת כו':
בשבע שכיבשו ושבע שחילקו פטור. פי' אפי' נטע בשבע שכיבשו ושבע שחילקו אחר ביאה נמי פטור וא"כ אתיא מתני' דקתני נטע עד שלא כיבשו חייב דלא כר' ישמעאל:
ה"ג בשבע שכיבשו ושבע שחילקו פטור:
מודה ר' ישמעאל בחלה. פי' שבחלה מודה ר' ישמעאל שתיכף משעת כניסת הארץ נתחייבו:
ותי' בערלה מיותר:
ותני כן. פי' דר' ישמעאל מודה בחלה:
בבואכם. פי' גבי חלה כתיב:
לפי ששינה הכתוב משמעו שמנו חכמים חיובו. פי' שבכולן כתיב כי תבואו. וכאן כתיב בבואכם היינו תיכף משעת ביאה:
ה"ג תמן הוא אומר. היא הקמה היא עזיבה. פי' דפסוק אחד כתיב הקם תקים עמו. ופסוק אחר כתיב עזוב תעזוב עמו. וא"ר ישמעאל שאין חילוק וילפינן זה מזה:
וכן היא שיבה היא ביאה. דהיינו ושב הכהן ובא הכהן דילפינן זה מזה:
היא גאולה היא פדיה כו'. פי' אלמא שאין מדקדק כ"כ והכא הוא משני בין לשון כו'. פי' דדייק מדכתיב בבואכם ולא כתיב כי תבואו:
ותי' היא שבירה היא נתיצה מיותר:
תמן הוא אומר אני לא שמעתי אלא בהמ"ק פי' הא ירושלים אף שהיא של רבים מטמא בנגעים:
והכא הוא אומר הכין. פי' שנטוע לרבים חייבין בערלה ומשני תמן אמר כו' שמועה. פי' שהוא שמע כן:
ברם הכא גרמיה. פי' והוא סבר שלדידי' אין חילוק בין יחיד ובין רבים:
א"ר יוסי בר בון תיפתר כרשב"א. פי' האי ברייתא דאני לא שמעתי דמשמע התם שירושלים חייב בנגעים אף שהיא של רבים אתיא כרשב"א דסבר אליבי' דר' יהודא דאף גבי ערלה חייב של רבים. ומתני' אתיא כת"ק דרשב"א אליבא דר' יהודא:
ה"ג דתני רשב"א אומר משמו. פי' משום ר' יהודא הנוטע לרבים והעולה מאיליו. לתוך שלו חייב לרה"ר פטור:
בשגזל קרקע. פי' הא דקתני במתני' והגזלן שנטע דחייב בערלה. היינו כשגזל קרקע:
יש יאוש לקרקע. פי' שנשתקע השם:
ה"ג מייתי נטיעות בספינה בגושיהון. עם גוש עפר שלהן. מחו"ל ונציב לון בארץ:
ומפרש לר' יונה. פי' דאמר לעיל עיקר ערלה צריכה. פי' דהיינו כשאין לו ג' שנים ערלה ואז אינו נוהג ערלה כלל לכך מייתי בגושיהון כדי שישכור השני ערלה דליהוי תחילת נטיעה בחו"ל. ובחו"ל אין איסור ערלה אלא מהלכה אבל מדאורייתא מותר ולכך אפי' כשהביאן אח"כ לארץ נמי מותר משום ערלה משום דלא יהי' לו ג' שנים ערלה שלימות דמה שהי' בחו"ל היה פטור והשתא שהובא בארץ אין למנות למפרע כלל שני ערלה דהוי כמו אילן שהבריכה שנה אחר שנה דמונה לו משעה שנברכה אף שבתחילה היה פטור מ"מ מונין לו מתחילת נטיעותיו. וה"נ מונין לו מתחילת נטיעתו שהי' בחו"ל והיה פטור שנה א' מערלה לכך לר' יונה ליכא ערלה כלל. ולר' יוסי דאמר עיקר רבעי צריכה לי'. פי' דערלה ודאי אסור אף שאין לו ג' שנים שלימות אלא שרבעי אינו נוהג אלא כשהיה לו ג' שנים שלימות והכא דנציב לון בחו"ל והביא בגושיהון כדי לפוטרן מרבעי. והיינו כדי לשכרו רבעי:
ה"ג חייב בערלה מאימת הוא מונה לו משעת נטיעתו. פי' של אילן סרק ולא משעת ההברכה דלא נחשב לי' ההברכה לתחילת נטיעה אלא התחלת נטיעה של האילן סרק נחשב נמי נטיעה לההברכה. ומפרש רשב"ל דדוקא דברים שהן באין במחשבה פי' אם חישב עליהן לאכילה הוי אוכל אז אינו נחשב ההברכה כאילו היא תחילת נטיעה. אבל ערבה. פי' אם הבריך בערבה (פי') שאינו אוכל כלל:
הוי כאילו נטוע בארץ. פי' ומונין לו מתחילת ההברכה:
ור' יוחנן אמר אפי' ערבה. פי' אפי' ערבה אין מונין לו משעת ההברכה אלא משעת נטיעתו:
ומקשי והא תנינן כו' ואם נטע או הבריך או הרכיב יעקור. פי' דקס"ד דהוי כאילו נטע בשביעית. אלמא שההברכה נחשבת כנטיעה. ועליהם מקשי ע"ד דרשב"ל. פי' דסבר גבי ערבה דהוי כאלו נטועות בארץ:
דו פתר לה הערבה. פי' הא דקתני הכא יעקור דמשמע דהוי כנטיעה:
ההברכה. היינו כשמבריך בערבה:
ע"ד דר' יוחנן דאמר אפי' בערבה. פי' דאמר אפי' כשמבריך בערבה לא הוי כתחילת נטיעה אלמא אין מונין לו אלא משעת נטיעתו של אותו ערבה קשה אמאי יעקור. ומשני שנייא היא שהן מתאחין בשביעית. פי' אף שאינו נחשב כנוטע מ"מ צריך לעקור דהוי מלאכה בשביעית מה שהן מתאחין:
והיידא אמרת דא. פי' מהיכן אתה יכול להקשות. ומפרש מהכא הנוטע והמבריך והמרכיב ל' יום לפני ר"ה עלתה לו שנה שלימה כו'. פי' והיינו לענין שני ערלה שמונין לו אותן השלשים יום לשנה. אלמא דמונין לו משעת ההרכבה. דאי משעת נטיעתן למאי חשבינן אותן השלשים יום שהרכיב לפני' ר"ה לשנה כיון שאינו חושב השנים אלא משעת נטיעה של אותן הערבה ולא משעת ההרכבה כלל:
לית כאן מרכיב. פי' ומ"ש כאן מרכיב הוא טעות:
אפילו כרשב"ל לית כאן מרכיב. פי' אפילו לרשב"ל דאמר ערבה הוי כאילו נטוע בארץ ואם כן יכול לאוקמי אותן בערבה אפ"ה צריך לומר דלית כאן לשעבר. פי' דאפי' לר"ש אסור להרכיב ולא אמר לשעבר דהיינו אם הרכיב הא בתחילה לא כדקתני אף ע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן והכא משמע אפי' לכתחילה דקתני הנוטע והמבריך והמרכיב כו':
מפני שהשרשים מפעפעין אותו. ויונקין מן הארץ אף שאינו נקוב וכדמפרש אין כלי חרש עומד כו'. פי' שאין מעכב ליינק השרשים מן הקרקע:
ה"ג מפיק לישנא אין כלי חרש עומד כו':
נטע בו דלעת. פי' באותו עציץ גופא שנטע בו אילנות נטע בו ג"כ דלעת. מיבעי לי' אם הוי כנקוב אצל הדלעת פי' כיון דאמרינן שהשרשין מפעפעין אותו ונחשב כנקוב וא"כ אף הדלעת יונק או לא:
ה"ג אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה דכתיב כי תבואו אל הארץ ונטעתם. פי' משמע בכל מקום בארץ. ופטור מן המעשרות דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה ושדה משמע בגלוי ולא בבית:
בשביעית צריכה. פי' משום דכתיב תרווייהו כדמפרש ארץ ושדה:
הלכה ג
[מתני'] הבריכה שנה אחר שנה ונפסקה מונין לו משעה שנפסקה כו' ט"ס. וצ"ל משעה שנברכה כמו גבי אילן שנעקר ובו בריכה דחזרה הזקינה להיות כבריכה. פי' ומונין משעה שנברכה. וה"ה הכא. והיינו רבותא דאין מונין לו משעה שנפסקה:
[גמ'] כיני מתני' אם הי' יכול לחיות. דהשתא ודאי יכול לחיות אחר שעשאו בעפר אלא דהעיקר אם אף קודם שעשאו בעפר הי' יכול לחיות לא מיחשב כנטיעה חדשה. אבל אם לא הי' יכול לחיות נחשב השתא כנטיעה חדשה:
פחות מכאן כתלוש. פי' אם אין בשורש כמחט של מיתון הוי כתלוש:
וכדמפרש השתחווה לו אסרו. פי' משום עבודה זרה:
חזר בו חזקיה. פי' ממאי דאמר דאם אין בו כמחט של מיתון הוי כתלוש:
א"ר יונה מן הדא. פי' מן הדא שמעינן דחזר בי':
חזקי' שאל שליש מחט שנה. פי' אם סמכינן לענין זה דאם השורש הוא כשליש מחט של מיתין שהוא שנה אחר נטיעתו וא"צ למנות לי אלא עוד שני שנים כו'. אלמא דסבר חזקיה שאף פחות ממחט של מיתין הוי כמחובר. דאי הוי כתלוש מאי מיבעי לי' אם יש בו שליש מחט אם חשבינן לי' שנה משני ערלה הא כל זמן שאין בו כדי מחט הוא כתלוש ואין ערלה כלל אלא עד אחר שיהא בו מחט מיתון:
ה"ג מן מילתא דר' יוסי חזר בו ר' יוחנן. פי' מן מילתא דר' יוסי שמביא בשם ר' יוחנן שמעינן שחזר בו ר' יוחנן. פי' ממאי דאמר כיון שיש בו מחט של מיתן דבר בריא שיש לו ג' שנים. פי' וסמכינן עלי' לענין שני ערלה אלמא שבג' שנים יהי' כדי מחט של מיתון. ומר' יוסי משמע שאין תלוי הא בהא כלל. דאפי' אם יהיה ג' שנים אין בו כמחט של מיתון כו':
דאמר ר' יוסי בשם ר' יוחנן אפי' יש בו ג' שנים כו':
ומתי' חזר בו עד דאמר ר' יוסי מיותר:
א"ר יודן מתניתא [מסייעא] לר' יוסי. פי' שאינו נעשה מחט של מיתון בג' שנים כלל:
דאמר רבי מהו כשאמרו בנות חמש בנות שש בנות שבע. פי' וכי באילן אחד יש בו כל הזמנים:
ומפרש אלא בגפנים בנות שש כו'. אלמא דעכ"פ לג' שנים אינו נעשה אילן כלל. וכמחט של מיתון הוא שרש של אילן:
ה"ג בזיתים בנות שבע. ומקשי ואנן חמינן מרוויתא דתאינה אתיא בפורייא. פי' גדולות קודם שש:
ומשני כד טריפן לעוביו. פי' שבעוביו הן גדילין עד שש אבל בגובהן גדילין קודם שש:
ובו בריכה ובו ברכה. תי' ובו ברכה מיותר:
ר' הונא בשם ר' יוחנן ובו הברכה. פי' שמפרש מלשון בריכה. ומפרש הטעם דקרא לי' בריכה:
ומייתי א"ר מנא אית בר נש קרון לה ברכה בריכה. פי' מה שמבריך קורין לו בריכה ומפרש הלשון כמ"ד בוא ברוך ה' מלשון ברכה:
טהרה הילדה. פי' אף שהי' תחילה קודם הסיפוק ערלה. כיון שסיפקה לזקינה טהרה משום ערלה:
ר' לעזר מיותר:
אע"פ שהבריכן לארץ מותר. פי' והוי כנטוע אפ"ה כיון שסיפקה מותר. אלמא דאף אחר נטיעה אם סיפקה לזקינה מותר. דאל"כ קשה דה"נ ניחוש דלמא השריש תחילה בארץ קודם שנתאחה בסיפוק (והאף) אלא ודאי דבכל ענין מותר:
ודחי דר' יהודא היא דאמר מתאחה היא כו'. פי' מסתמא מתאחה תחילה כשעושה שניהם כאחד אבל אם הבריכן תחילה ואח"כ סיפקן אסור דאין סיפוק מטהר:
ה"ג ר' יוסי בשם ר' יוחנן סיפוק אין מטהר השרשים. פי' אם נשרשו קודם לכן אין הסיפוק שאח"כ מטהר אותן ופליג אהא דא"ר חנינא לעולם שטהרה הילדה: