ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי ערלה· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה
פרק א · הלכה ג
[מתני'] הבריכה שנה אחר שנה ונפסקה מונין לו משעה שנפסקה כו' ט"ס. וצ"ל משעה שנברכה כמו גבי אילן שנעקר ובו בריכה דחזרה הזקינה להיות כבריכה. פי' ומונין משעה שנברכה. וה"ה הכא. והיינו רבותא דאין מונין לו משעה שנפסקה:
[גמ'] כיני מתני' אם הי' יכול לחיות. דהשתא ודאי יכול לחיות אחר שעשאו בעפר אלא דהעיקר אם אף קודם שעשאו בעפר הי' יכול לחיות לא מיחשב כנטיעה חדשה. אבל אם לא הי' יכול לחיות נחשב השתא כנטיעה חדשה:
פחות מכאן כתלוש. פי' אם אין בשורש כמחט של מיתון הוי כתלוש:
וכדמפרש השתחווה לו אסרו. פי' משום עבודה זרה:
חזר בו חזקיה. פי' ממאי דאמר דאם אין בו כמחט של מיתון הוי כתלוש:
א"ר יונה מן הדא. פי' מן הדא שמעינן דחזר בי':
חזקי' שאל שליש מחט שנה. פי' אם סמכינן לענין זה דאם השורש הוא כשליש מחט של מיתין שהוא שנה אחר נטיעתו וא"צ למנות לי אלא עוד שני שנים כו'. אלמא דסבר חזקיה שאף פחות ממחט של מיתין הוי כמחובר. דאי הוי כתלוש מאי מיבעי לי' אם יש בו שליש מחט אם חשבינן לי' שנה משני ערלה הא כל זמן שאין בו כדי מחט הוא כתלוש ואין ערלה כלל אלא עד אחר שיהא בו מחט מיתון:
ה"ג מן מילתא דר' יוסי חזר בו ר' יוחנן. פי' מן מילתא דר' יוסי שמביא בשם ר' יוחנן שמעינן שחזר בו ר' יוחנן. פי' ממאי דאמר כיון שיש בו מחט של מיתן דבר בריא שיש לו ג' שנים. פי' וסמכינן עלי' לענין שני ערלה אלמא שבג' שנים יהי' כדי מחט של מיתון. ומר' יוסי משמע שאין תלוי הא בהא כלל. דאפי' אם יהיה ג' שנים אין בו כמחט של מיתון כו':
דאמר ר' יוסי בשם ר' יוחנן אפי' יש בו ג' שנים כו':
ומתי' חזר בו עד דאמר ר' יוסי מיותר:
א"ר יודן מתניתא [מסייעא] לר' יוסי. פי' שאינו נעשה מחט של מיתון בג' שנים כלל:
דאמר רבי מהו כשאמרו בנות חמש בנות שש בנות שבע. פי' וכי באילן אחד יש בו כל הזמנים:
ומפרש אלא בגפנים בנות שש כו'. אלמא דעכ"פ לג' שנים אינו נעשה אילן כלל. וכמחט של מיתון הוא שרש של אילן:
ה"ג בזיתים בנות שבע. ומקשי ואנן חמינן מרוויתא דתאינה אתיא בפורייא. פי' גדולות קודם שש:
ומשני כד טריפן לעוביו. פי' שבעוביו הן גדילין עד שש אבל בגובהן גדילין קודם שש:
ובו בריכה ובו ברכה. תי' ובו ברכה מיותר:
ר' הונא בשם ר' יוחנן ובו הברכה. פי' שמפרש מלשון בריכה. ומפרש הטעם דקרא לי' בריכה:
ומייתי א"ר מנא אית בר נש קרון לה ברכה בריכה. פי' מה שמבריך קורין לו בריכה ומפרש הלשון כמ"ד בוא ברוך ה' מלשון ברכה:
טהרה הילדה. פי' אף שהי' תחילה קודם הסיפוק ערלה. כיון שסיפקה לזקינה טהרה משום ערלה:
ר' לעזר מיותר:
אע"פ שהבריכן לארץ מותר. פי' והוי כנטוע אפ"ה כיון שסיפקה מותר. אלמא דאף אחר נטיעה אם סיפקה לזקינה מותר. דאל"כ קשה דה"נ ניחוש דלמא השריש תחילה בארץ קודם שנתאחה בסיפוק (והאף) אלא ודאי דבכל ענין מותר:
ודחי דר' יהודא היא דאמר מתאחה היא כו'. פי' מסתמא מתאחה תחילה כשעושה שניהם כאחד אבל אם הבריכן תחילה ואח"כ סיפקן אסור דאין סיפוק מטהר:
ה"ג ר' יוסי בשם ר' יוחנן סיפוק אין מטהר השרשים. פי' אם נשרשו קודם לכן אין הסיפוק שאח"כ מטהר אותן ופליג אהא דא"ר חנינא לעולם שטהרה הילדה:
ותי' שרשים אין בהם ממש. מיותר:
ה"ג אר"ז בפירוש שמעתי מן ר' יוחנן. פי' שסיפוק אין מטהר:
או מן שיטתי' כו' כדמפרש ואתון סברין מימר הקדש פטור וזקינה פטור. פי' ואין למידין זה מזה כיון ששניהם פטורין מערלה. וכמו שבהקדש אם נטע תחילה ואח"כ הקדיש כיון שנתחייב בתחילה אין הקדש פוטרו ה"ה גבי זקינה אם נטע תחילה ואח"כ סיפקא לזקינה נמי אינו מטהר ובשביל זה אתון אמרין בשם ר' יוחנן הדא מילתא ולא דמיא. פי' פטור דהקדש לפטור דזקינה הקדש ראוי לפדותו ולחייבו:
אית לך מימר גבי זקינה כו'. פי' הקדש יכול לבוא לידי חיוב אבל זקינה אינו יכול לבוא לידי חיוב ולפיכך איכא למימר שפוטר אם סיפק לה או הילדה:
ותי' הואיל וראוי לחשוב ולחייבו. מיותר:
אתרוג שחנט בשנת ערלה וסיפקו לחבירו. פי' אחר החנטה גם בשנת ערלה למ"ד סיפוק מטהר הילדה וא"כ יצא מתורת ערלה ומותרין הפירות להבא אלא שאותן הפירות שחנטו בשעת ערלה אפי' הוסיף כמה אסור:
ומפרש שאין גידולי איסור מעלין את האיסור. פי' מה שגדל מתוך האיסור אינו מעלה את האיסור:
ומדייק מכאן הא. פי' מכאן מוכח דילדה שסיפקה טהורה הילדה. פי' ופירות שלהבא הם מותרין:
אין תימר לה טהרה. פירוש וא"כ אף פירות שלהבא הוא ערלה א"כ מאי קאמר אין גידולי איסורין מעלין את האיסור משמע שהן אסורין מחמת גידולי איסור:
הא איסור הוא. פי' הא פירות שהוא מוסיף בעצמם הם אסורין משום ערלה כמו הפירות שהיו תחילה וא"כ מהיכי תיתי דעולה:
ה"ג אפי' מוסיף כמה איסור הוא:
ותי' ויצא (בשעת) [בשנת] היתר מיותר:
(ר"ש) [ר"ז] בשם רבנן כו' ויצא בשנת היתר. פי' אחר החנטה קודם גמר פרי אפילו מוסיף כמה אסור:
ולוקין עליו. פי' על אותן הפירות שניתוסף בשנת היתר:
ותיבות וסיפקו לחבירו מיותר:
הכא אתון אמרין שאין גידולי איסור מעלין את האיסור. פירוש הא הן עצמן אינן איסור אלא שאין האיסור בטל בתוכן להיות מותר:
והכא אתון אמרין שלוקין עליו בכזית. פי' משמע שהן עצמן אסור. דאל"כ אלא שאינו מעלה את האיסור קשה וילקה לפי חשבון. פי' שלא ילקה אא"כ יאכל כ"כ שיהיה לפי חשבון האיסור ששם כזית מאיסור עצמו:
ומשני כאן מחמת עצמו הוא חי. פי' מחמת האילן עצמו שהיה בשעת חנטה איסור לכך הוי איסור עצמו ולוקין עליו בכזית:
וכאן מחמת הסיפוק הוא חי. פי' והסיפוק הוא היתר והוי זה וזה גורם שמותר אלא שאין גידולי איסור מעלין את האיסור:
ומפרש השתא מעתה. פי' כיון שמה שהוסיף מחמת עצמו הוי כמו גוף האיסור:
אתרוג שחנט בשנת הערלה וכו'. פי' אפי' הי' שניהם. דהיינו שיצא בשנת היתר וגם סיפקו לחבירו אפ"ה לא טיהרו זה את זה. דזה שיצא בשנת היתר אינו מעלה כלל. כיון שאעפ"כ הוא גוף האיסור. ומה שסיפקו לחבירו אין גידולי איסור מעלין את האיסור:
ה"ג וסיפקו לחבירו לא טיהרו זה את זה כו' כצ"ל. ומה שביניהם מיותר:
בשהם חלוקין מיותר:
וה"ג מה אנן קיימין. פי' הא דפליגי רבנן אר' מאיר ומתירין סיפוק ע"ג סיפוק כו':
אם דבר בריא כו' ד"ה מותר. פי' הא ר"מ סבר כן:
ואם דבר בריא הוא שהוא כו' ד"ה אסור. פי' הא ודאי אף רבנן אסרי דהא כיון שהוא חי מכח הילדה הוי כילדה:
ומפרש אלא כי אנן קיימין בסתם. פי' דרבנן מתירין אפי' בסתם כשאינו יודע ור"מ אוסר בסתם אא"כ דבר בריא שהוא חי מכח הזקינה:
ומקשי ויבדוק. פי' אמאי מתירין רבנן בסתם כיון שיכול לבדוק יבדוק. קשה ויבדוק ולא נוקי אחזקה:
ומפרש כיצד הוא יודע. ומשני א"ר יודן תיפתר כשנשרו העלין. פירש ואינו יכול ליבדוק:
וה"ג ויבדוק כיצד הוא יודע כו':
ה"ג בריכה שנפסקה כו':
דא"ר יוסי בשם ר' יוחנן בצל שעקרו. פי' בערב שביעית:
ושתלו. פי' בשביעית:
מכיון שהשריש אסור. פי' דהוי כאילו גדל כל הבצלים בשביעית וכן לענין מעשר:
בצל שעקרו ושתלו. פירש אף שעישר תחילה צריך לעשר לפי כולה. דמה שהושרש הוי כאילו נזרע מחדש:
דלא תסבור [מימר] אוף הכא. פי' גבי בריכה שנפסק הכן וא"צ מאתים כך צריך להשמיענו דדוקא אם הוסיף במאתים אסור ואי לא לא:
כאן צ"ל א"ר יוחנן לא סוף דבר בריכה. פי' דהיינו שנפסקה מן הזקינה והשתא אינה חיה אלא מן הבריכה:
אלא אפילו אילן אם נפסק. פי' ותלוי בבריכה דאמרינן חזרה הזקינה להיות כבריכה ואסור משום ערלה דהפירות שהיו שם מתחילה אם הוסיף במאתים אסור:
ה"ג חילפא שאל לר' יוחנן ולרשב"ל תיבל. פי' מיני תבלין מהו שיאסר ביותר ממאתים כו'. פי' אם אוסר אם לאו:
וא"ל אין תיבל אוסר כו':
ומקשי והא תנינן כו' אין תימר למאה. פירש שאר אסורים או תרומה:
ולמאתים. פי' בערלה:
אפי' לא חימץ ואפי' לא תיבל. פי' אפי' דבר שאינו מחמץ אוסר בשיעור הזה אלא ודאי אף ביותר ממאתים אוסר:
ומשני אלא בענבים אנן קיימין. פי' הא דאמר אין תיבל [אוסר]. היינו בתבלין של ענבים שאינו אוסר ביותר ממאתים. אבל שאר תבלין אוסר:
והשתא מפרש דהיינו דווקא בשלא צמקו או בשלו הענבים. פי' אז אינו אוסר ביותר ממאתים. אבל אם צמקו או בישלו אוסר:
ה"ג חייא בר בא בשם ריב"ל מתני טעמים בא' ומאה. פי' אז מותר אבל פחות מכאן אסור:
ר' יוסי בשם ריב"ל מתני טעמים א' מששים. פי' נמי אינו אוסר. ומשמע לי' כל מתני טעמים אפי' תבלין:
ולפיכך מקשי ר"ש בר יצחק לר' חייא בר בא. פי' דאמר נותני טעמים בא' ומאה:
הא ר' יוסי פליג עלך. פי' דאמר בשם ריב"ל נותני טעמים א' מששים:
ומתני' פליגא על תריכון. פי' דאמר שתבלין אפי' יותר ממאתים אוסר דקתני כל המחמץ כו'. א"ר ירמיה תיפתר בשר בבשר. פי' הא דאמרינן נותני טעמים בא' ומאה או בא' וששים היינו אם נתערב בשר בבשר שנתינת טעם בשר אינו אלא בזה השיעור. אבל תבלין אוסר ביותר ממאתים:
א"ר יוסי היא בשר בבשר היא שאר כל הדברים. פירש אפי' אינו בשר השיעור של נתינת טעם כן:
למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' חוץ מתבלין דא"ר אבהו בשם ר' יוחנן כל האיסורין משערין אותו כאילו הן בצל או קפלוט כו' כצ"ל. וא"כ אין חילוק בין בשר בבשר לשאר כל האיסורין:
ומקשי מאי כדון. פי' כיון דכל האיסורים משערין אותו כאלו הן בצל או קפלוט א"כ במאי פליגי:
ומפרש בהן אמר בצל או קפלוט נותני טעמים בא' מששים. וההן אמר נותני טעמים כו'. והשתא מפרש מהיכן למדו זה השיעור:
ומפרש מ"ד נותני טעמים א' מששים את עושה את הזרוע א' מששים. פי' דכולהו ילפינן מזרוע בשלה דגבי נזיר דכתיב ולקח הכהן הזרוע בשלה מן האיל. והזרוע אסורה לזרים והיא מתבשלת עם האיל ואינו נאסר מכח זה. ומיני' ילפינן לכל האיסורין שאין אוסרין בכשיעור זה ועלי' פליג כדמפרש. למר הזרוע מאיל א' מששים לכך כל האיסורין אוסרין. עד א' מששים. ולמר א' ממאה כו':
תני ר"ח. פי' דר"ח פליג וסבר דילפינן מאיל דכשיעור שהזרוע מן האיל אסור בכל האיסורין. מדאיצטריך להתיר גבי איל. אלא שצריך מעט יותר מזה השיעור. דהיינו למר ששים וא' ועוד. ולמר מאה וא' ועוד ולכך הוצרך לאשמועינן גבי איל שאפי' במאה לחוד נמי מותר ותיבת תוב מיותר:
משערין בהדין ירבוזה. פי' אם הירבוזה הי' מוסיף מאתים אף שזה המין אין מוסיף מאתים אסור וכן להיפך:
ומפרש כיצד הוא יודע. פי' הירבוזה גופא:
ומפרש לוקט אחד. פי' שתולש אחד:
ומניח. פי' השאר:
מה שזה פוחת. פי' בכמה זמן שמה שהותלש פוחת. בודאי זה המחובר הוסיף. ומשערין כל הירקות כשיעור הזה:
ותי' אחד מיותר: