ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי ערלה· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה
פרק א · הלכה ב
ונטעתם פרט לשנטעו גוים. פי' דדריש מכי תבואו ונטעתם. דהיינו דוקא מה שיטעו לאחר ביאה. אבל מה שימצאו נטועים פטור. והיינו שנטעו גוים:
הדא אמרת שורש פטור פוטר. פי' דהכא משמע אפי' לא נטע אלא מעט קודם ביאת הארץ נמי פטור. והיינו שנשרש קודם ביאת הארץ שהוא שורש הפטור דהיינו שהיה בשעת פטור לפטור:
וכר' ישמעאל כו'. פי' לר' ישמעאל דאמר כל ביאת כו':
בשבע שכיבשו ושבע שחילקו פטור. פי' אפי' נטע בשבע שכיבשו ושבע שחילקו אחר ביאה נמי פטור וא"כ אתיא מתני' דקתני נטע עד שלא כיבשו חייב דלא כר' ישמעאל:
ה"ג בשבע שכיבשו ושבע שחילקו פטור:
מודה ר' ישמעאל בחלה. פי' שבחלה מודה ר' ישמעאל שתיכף משעת כניסת הארץ נתחייבו:
ותי' בערלה מיותר:
ותני כן. פי' דר' ישמעאל מודה בחלה:
בבואכם. פי' גבי חלה כתיב:
לפי ששינה הכתוב משמעו שמנו חכמים חיובו. פי' שבכולן כתיב כי תבואו. וכאן כתיב בבואכם היינו תיכף משעת ביאה:
ה"ג תמן הוא אומר. היא הקמה היא עזיבה. פי' דפסוק אחד כתיב הקם תקים עמו. ופסוק אחר כתיב עזוב תעזוב עמו. וא"ר ישמעאל שאין חילוק וילפינן זה מזה:
וכן היא שיבה היא ביאה. דהיינו ושב הכהן ובא הכהן דילפינן זה מזה:
היא גאולה היא פדיה כו'. פי' אלמא שאין מדקדק כ"כ והכא הוא משני בין לשון כו'. פי' דדייק מדכתיב בבואכם ולא כתיב כי תבואו:
ותי' היא שבירה היא נתיצה מיותר:
תמן הוא אומר אני לא שמעתי אלא בהמ"ק פי' הא ירושלים אף שהיא של רבים מטמא בנגעים:
והכא הוא אומר הכין. פי' שנטוע לרבים חייבין בערלה ומשני תמן אמר כו' שמועה. פי' שהוא שמע כן:
ברם הכא גרמיה. פי' והוא סבר שלדידי' אין חילוק בין יחיד ובין רבים:
א"ר יוסי בר בון תיפתר כרשב"א. פי' האי ברייתא דאני לא שמעתי דמשמע התם שירושלים חייב בנגעים אף שהיא של רבים אתיא כרשב"א דסבר אליבי' דר' יהודא דאף גבי ערלה חייב של רבים. ומתני' אתיא כת"ק דרשב"א אליבא דר' יהודא:
ה"ג דתני רשב"א אומר משמו. פי' משום ר' יהודא הנוטע לרבים והעולה מאיליו. לתוך שלו חייב לרה"ר פטור:
בשגזל קרקע. פי' הא דקתני במתני' והגזלן שנטע דחייב בערלה. היינו כשגזל קרקע:
יש יאוש לקרקע. פי' שנשתקע השם:
ה"ג מייתי נטיעות בספינה בגושיהון. עם גוש עפר שלהן. מחו"ל ונציב לון בארץ:
ומפרש לר' יונה. פי' דאמר לעיל עיקר ערלה צריכה. פי' דהיינו כשאין לו ג' שנים ערלה ואז אינו נוהג ערלה כלל לכך מייתי בגושיהון כדי שישכור השני ערלה דליהוי תחילת נטיעה בחו"ל. ובחו"ל אין איסור ערלה אלא מהלכה אבל מדאורייתא מותר ולכך אפי' כשהביאן אח"כ לארץ נמי מותר משום ערלה משום דלא יהי' לו ג' שנים ערלה שלימות דמה שהי' בחו"ל היה פטור והשתא שהובא בארץ אין למנות למפרע כלל שני ערלה דהוי כמו אילן שהבריכה שנה אחר שנה דמונה לו משעה שנברכה אף שבתחילה היה פטור מ"מ מונין לו מתחילת נטיעותיו. וה"נ מונין לו מתחילת נטיעתו שהי' בחו"ל והיה פטור שנה א' מערלה לכך לר' יונה ליכא ערלה כלל. ולר' יוסי דאמר עיקר רבעי צריכה לי'. פי' דערלה ודאי אסור אף שאין לו ג' שנים שלימות אלא שרבעי אינו נוהג אלא כשהיה לו ג' שנים שלימות והכא דנציב לון בחו"ל והביא בגושיהון כדי לפוטרן מרבעי. והיינו כדי לשכרו רבעי:
ה"ג חייב בערלה מאימת הוא מונה לו משעת נטיעתו. פי' של אילן סרק ולא משעת ההברכה דלא נחשב לי' ההברכה לתחילת נטיעה אלא התחלת נטיעה של האילן סרק נחשב נמי נטיעה לההברכה. ומפרש רשב"ל דדוקא דברים שהן באין במחשבה פי' אם חישב עליהן לאכילה הוי אוכל אז אינו נחשב ההברכה כאילו היא תחילת נטיעה. אבל ערבה. פי' אם הבריך בערבה (פי') שאינו אוכל כלל:
הוי כאילו נטוע בארץ. פי' ומונין לו מתחילת ההברכה:
ור' יוחנן אמר אפי' ערבה. פי' אפי' ערבה אין מונין לו משעת ההברכה אלא משעת נטיעתו:
ומקשי והא תנינן כו' ואם נטע או הבריך או הרכיב יעקור. פי' דקס"ד דהוי כאילו נטע בשביעית. אלמא שההברכה נחשבת כנטיעה. ועליהם מקשי ע"ד דרשב"ל. פי' דסבר גבי ערבה דהוי כאלו נטועות בארץ:
דו פתר לה הערבה. פי' הא דקתני הכא יעקור דמשמע דהוי כנטיעה:
ההברכה. היינו כשמבריך בערבה:
ע"ד דר' יוחנן דאמר אפי' בערבה. פי' דאמר אפי' כשמבריך בערבה לא הוי כתחילת נטיעה אלמא אין מונין לו אלא משעת נטיעתו של אותו ערבה קשה אמאי יעקור. ומשני שנייא היא שהן מתאחין בשביעית. פי' אף שאינו נחשב כנוטע מ"מ צריך לעקור דהוי מלאכה בשביעית מה שהן מתאחין:
והיידא אמרת דא. פי' מהיכן אתה יכול להקשות. ומפרש מהכא הנוטע והמבריך והמרכיב ל' יום לפני ר"ה עלתה לו שנה שלימה כו'. פי' והיינו לענין שני ערלה שמונין לו אותן השלשים יום לשנה. אלמא דמונין לו משעת ההרכבה. דאי משעת נטיעתן למאי חשבינן אותן השלשים יום שהרכיב לפני' ר"ה לשנה כיון שאינו חושב השנים אלא משעת נטיעה של אותן הערבה ולא משעת ההרכבה כלל:
לית כאן מרכיב. פי' ומ"ש כאן מרכיב הוא טעות:
אפילו כרשב"ל לית כאן מרכיב. פי' אפילו לרשב"ל דאמר ערבה הוי כאילו נטוע בארץ ואם כן יכול לאוקמי אותן בערבה אפ"ה צריך לומר דלית כאן לשעבר. פי' דאפי' לר"ש אסור להרכיב ולא אמר לשעבר דהיינו אם הרכיב הא בתחילה לא כדקתני אף ע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן והכא משמע אפי' לכתחילה דקתני הנוטע והמבריך והמרכיב כו':
מפני שהשרשים מפעפעין אותו. ויונקין מן הארץ אף שאינו נקוב וכדמפרש אין כלי חרש עומד כו'. פי' שאין מעכב ליינק השרשים מן הקרקע:
ה"ג מפיק לישנא אין כלי חרש עומד כו':
נטע בו דלעת. פי' באותו עציץ גופא שנטע בו אילנות נטע בו ג"כ דלעת. מיבעי לי' אם הוי כנקוב אצל הדלעת פי' כיון דאמרינן שהשרשין מפעפעין אותו ונחשב כנקוב וא"כ אף הדלעת יונק או לא:
ה"ג אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה דכתיב כי תבואו אל הארץ ונטעתם. פי' משמע בכל מקום בארץ. ופטור מן המעשרות דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה ושדה משמע בגלוי ולא בבית:
בשביעית צריכה. פי' משום דכתיב תרווייהו כדמפרש ארץ ושדה: