פרק מו - לא להתיאש! · צער גידול בנים
בטרם יצא מוהרנ"ת מאומאן לכיוון טשהערין, נתבשר על אסון כבד שארע לאחד מצאצאיו: נכדו הקטן, בנו יחידו של ר' דוד צבי, נסתלק. מוהרנ"ת חש היטב בצער וביגון, והוא כתב אז לבנו:
"הנה עתה קבלתי מכתבך מצערך הקשה והכבד, ובכל צרתך לי צר, כי היה בני, כי בני בנים הם כבנים. ומה אומר לך בני חביבי לנחם אותך, גלוי לכל, כי אין אתה הראשון חס ושלום, כי מיתה היא המהלכת על כל הארץ, וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום "ועתה למה אבכה אני הולך אליו וכו'." ובפרט כי גם זה שנעדר בעוונותינו הרבים הוא לך לבן בעלמא דאתי... רק העיקר שתשים אל לבך מעתה ליישב עצמך היטב מה נעשה עמך בזה העולם. ומה שעבר עבר, כי חנון ורחום הוא ית' ומרבה לסלוח, ומעתה תראה לקבל עליך להשליך מעליך מעשי נערות וטפשו"ת ורוגז וקפידות, אפילו במקום שעושים עולה נגדך... ואם ירצה השם קיויתי לחסדו שתלד אשתך מהרה בנקל זרע של קיימא [אשתו היתה צריכה ללדת בסוף החורף], והמקום ינחם אותך בתוך אבלי ציון וירושלים ויטיב לך מעתה" (עלים לתרופה תמו).