פרק מו - לא להתיאש!
ניצלנו מבין שיניהם...
שנת תר"ד הראתה בראשיתה פנים שוחקות למוהרנ"ת. כמה שבועות אחרי סוכות, התארס נכדו ר' דוד צבי (בנו של ר' יצחק). מוהרנ"ת שמח מאד, הוא עסק אז בכתיבת הלכה ארוכה בנושא השמחה, ואיך שעשיית המצות בשמחה מקרבת את הגאולה.
בחנוכה הוא כתב לר' יצחק:
"ובאמת בכל יום עושה השם עם כל אחד חסדים חדשים... ובודאי צריכין בכל יום להודות עליהם, שזה עיקר שעשוע עולם הבא, שצריכין להמשיך על עצמו בכל יום ויום כי לכך נוצרנו להודות ולהלל לשמו הגדול יתברך בכל יום ובכל עת... מכל שכן בימי חנוכה... (עיין תורה ב' ליקו"ת שם מבואר שימי חנוכה הם ימי הלל והודיה שזהו שעשוע עולם הבא).והנה בני ידידי, הנה עזרך השם שעשית שידוך הגון עם בנך, נכדי ידידי שיחיה, וצריכין להודות על העבר ולבקש על להבא שנזכה שיהיה הזיווג עולה יפה ויגמר בכי טוב בכל הבחינות".
"וכן עוד כמה ישועות ונפלאות שעשה השם עמנו בכלל... שבעצם גלותנו מכל הצדדים, שאין בעולם נרדפים כמונו [חסידי ברסלב], נבזים ודוויים סחופים אנחנו בין ישראל בעצמן, ובשפלינו זכר לנו כי לעולם חסדו... לולא השם שהיה לנו וכו' לולי ה' שהיה לנו שהוא חידוש נפלא שניצלנו מבין שיניהם שהיו רוצים לבלענו חיים ח"ו, ברוך ה' שלא נתננו טרף לשיניהם... וזיכיתנו בשנה הזאת להוציא לאור [הספרים] וכו'..." (עלים לתרופה תמה).
* * *
התמוטטות גג הקלויז
באחד הימים שלאחר החנוכה, פרצה סופה עזה באומאן, רוחות סוערות נשבו במלוא עוזן, רוחות שבכוחן לפרק הרים ולשבר סלעים. היא פגעה בקלויז המתנוסס לתפארה באומאן, והגג שעליו קרס והתמוטט.
מוהרנ"ת הגיע לאומאן בעשרה בטבת (ינואר 1844), ומצא את החורבן שאירע בקלויז, מרכז הגג התמוטט ונשארו רק הצדדים.
מוהרנ"ת שיגר מיד אגרת לבנו ר' יצחק בו הוא מודיעו על אסון נפילת הגג:
"באתי לפה ביום ג' עשרה בטבת העבר ומצאתי הריסה בגג הביהמ"ד שלנו, שביום ה' שלפניו נפל הגג העליון שעל בית העליה... על ידי הרוחות והזוועות, והיה נס שלא נהרג ולא ניזק שום בריה. וגודל הצער והרעש והפחד שהיה לר' נפתלי וביתו בעת שנפל יוכל לשער, כמעט שיצא רוחם. ועתה עומד הביהמ"ד בלי גג העליון, רק הגג שמן הצדדים נשאר".
להפוך היגון ואנחה לשמחה
מוהרנ"ת, שהיה אז בגיל ששים וארבע, וסבל ממחלת המעיים, קיבל קשה מאד את המקרה המצער הזה, כי בגלל התנאים החורפיים הקשים, היה בלתי אפשרי להתחיל מיד בתיקון הגג. אולם הוא ידע שאם לא יפעלו במהרה, יזיק הדבר להמשך קיום הקלויז, אשר המתנגדים חורקים עליו שיניהם גם בלא זה. ומצד שני הוא רצה לנסוע לאיזור טשהערין, כדרכו בכל חורף לגייס תמיכה למען הדפסת ליקוטי הלכות כרך ב'. הוא כתב לר' יצחק:
"עצת ה' היא תקום. וה' ית' יחזק לבבך ולבבינו שנזכה לשמח נפשנו ולהפוך כל היגון ואנחה לשמחה. שאחרי כל מה שעבר עלינו אנו זוכים להיות נקרא על שמו הקדוש ואין אנו שמחים על צרת נפילת הגג ממקום קדוש כזה... רק אנו מצטערים בצרתו, ואנו בטוחים בה' שיתקן הכל מהרה" (עלים לתרופה תמו).
גזירה חדשה באומאן
בעת ההיא נתעוררה בעיה נוספת לחסידי ברסלב: הרשויות באומאן חוקקו חוק חדש, שכל התושבים שאינם רשומים רשמית כתושבי העיר יגורשו מן העיר. באופן ישיר השפיעה גזירה זו על ר' נפתלי, חברו של מוהרנ"ת, שנולד בנמירוב ועבר לאומאן אחר הסתלקות רבינו. ולמרות שגר שם כשלושים שנה, לא קבל מעולם רשיון לגור שם ולא נרשם כתושב. עד חודש "מאי" (אייר) עליו לצאת מאומאן-קבעו שלטונות העיר.
ר' נפתלי היה אובד עצות. הוא עבר זה מכבר לאומאן בכדי להיות יחד עם אנשי שלומינו קרוב לציון רבינו, ובנה לעצמו חיים חדשים יחד עם קבוצת תלמידים (ראה פרקים כז, לא) היאבד עתה את כל זה?
לאחר מחשבה רבה הגיע למסקנה כי בכל זאת ישנה נקודת אור בגזירה זאת, והוא, שעתה תהיה לו ההזדמנות להגשים את שאיפת חייו לבקר או אפילו להתיישב בארץ ישראל. אולם בגילו (ר' נפתלי, כמו מוהרנ"ת, היה בן 64) לעקור למדינה אחרת הוא לא דבר של מה בכך, בפרט שתנאי הישוב בארץ ישראל היו קשים ביותר.
ר' נפתלי שיתף את מוהרנ"ת בהתלבטויותיו, ומוהרנ"ת אכן המליץ על כך שר' נפתלי יעבור לארץ ישראל עם אשתו. ועבור קושי החיים בארץ, ידאג מוהרנ"ת שאלה שתמכו בו עד עתה ימשיכו לשלוח לו את הכספים לארץ ישראל.
ומכיון שמוהרנ"ת היה בין כה וכה בדרך לטשהערין, קבל על עצמו לגייס את עזרתו של בנו של ר' נפתלי, ר' אפרים. אולם לבסוף כנראה נתבטלה הגזירה, מכיון שר' נפתלי גר באומאן עד שנסתלק בשנת תר"כ.
קרן קבועה לחסידי ברסלב
למרות שמוהרנ"ת היה מוקף בצרות ובקשיים, לא ביטל את נסיעתו לטשהערין וקרימנטשוק בזמן שהוא רגיל לנסוע מדי שנה. מחמת תשישותו עקב זקנותו, ידע שלא יוכל להמשיך זמן רב בנסיעותיו, ולכן החליט שבנסיעה הזאת יקים קרן קבועה והיא תהיה מקור תמיכה לחסידי ברסלב ולכל עניני רבינו לעתיד.
בכל מקום שנסע באותה שנה, לקח עמו את ר' נחמן מטולטשין תלמידו המובהק, ואמר לו:
"בזה אני מראה לך את הדרך, ובשנה הבאה תוכל לנסוע כבר לבדך" (שיח שרפי קודש א' תקסז).
* * *
את היסוד אי אפשר להחריב
מוהרנ"ת עמד אז לקראת סיום הלכה בנושא השמחה שהתחיל בתחילת החורף שעבר. הוא עודד את עצמו, וצירף זאת להלכה בצורה נפלאה:
"הס"א שהם העכו"ם והרשעים המתנגדים אל הקדושה מתעוררים בכל פעם לעקור ח"ו את הכל, שרוצים להרוס עד היסוד... ואע"פ שבעוה"ז התגברה הס"א והיכלי התמורות שהחריבו את בית המקדש ב' פעמים, אעפ"כ לשוא עמלם... כי לא החריבו רק הבנין שעל היסוד, שהם בחינת גג. כי כלל הבנין נגד היסוד הוא בחינת גג. וזה בחינת "מה לך אפוא כי עלית כולך לגגות?" (ישעיה כב א'), שהפסוק אומר מה לך אפוא, ומה אתה מתפאר כל כך כי עלית כולך לגגות? כי כל החורבן הוא רק שעלית כולך לגגות להחריב הבנין שעל היסוד שהוא בחינת גג. אבל יסוד הבנין שהוא עיקר הבנין אי אפשר לך להרוס לעולם!..."
"על כן כל אדם צריך לשמח עצמו בכל יום בזה, בהניסים והישועות של עבר והוה ועתיד... ועיקר השמחה על ידי התקוה שאנו מקווים על הבנין בית השלישי שלעתיד שיתקיים לעולם" (ליקוטי הלכות הודאה ו' סח-סט).
צער גידול בנים
בטרם יצא מוהרנ"ת מאומאן לכיוון טשהערין, נתבשר על אסון כבד שארע לאחד מצאצאיו: נכדו הקטן, בנו יחידו של ר' דוד צבי, נסתלק. מוהרנ"ת חש היטב בצער וביגון, והוא כתב אז לבנו:
"הנה עתה קבלתי מכתבך מצערך הקשה והכבד, ובכל צרתך לי צר, כי היה בני, כי בני בנים הם כבנים. ומה אומר לך בני חביבי לנחם אותך, גלוי לכל, כי אין אתה הראשון חס ושלום, כי מיתה היא המהלכת על כל הארץ, וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום "ועתה למה אבכה אני הולך אליו וכו'." ובפרט כי גם זה שנעדר בעוונותינו הרבים הוא לך לבן בעלמא דאתי... רק העיקר שתשים אל לבך מעתה ליישב עצמך היטב מה נעשה עמך בזה העולם. ומה שעבר עבר, כי חנון ורחום הוא ית' ומרבה לסלוח, ומעתה תראה לקבל עליך להשליך מעליך מעשי נערות וטפשו"ת ורוגז וקפידות, אפילו במקום שעושים עולה נגדך... ואם ירצה השם קיויתי לחסדו שתלד אשתך מהרה בנקל זרע של קיימא [אשתו היתה צריכה ללדת בסוף החורף], והמקום ינחם אותך בתוך אבלי ציון וירושלים ויטיב לך מעתה" (עלים לתרופה תמו).
מכתבי תנחומין
מוהרנ"ת ביקש מר' יצחק לראות לחזק ולעודד את ר' דוד צבי ולדאוג לשלומו בהעדרו, ואז נסע לטשהערין והאיזור סביב לה. הוא חזר סמוך לפורים תר"ד. אז כבר נסתיימו שבעת ימי האבילות על נכדו, ובביתו של מוהרנ"ת שררה אוירה חגיגית יותר. נחמן בנו, היה אמור להתחתן בקרוב. אבל בדיוק אז, אירעה סדרה של אסונות.
מרת חנה, אשתו של ר' דוד צבי, חלתה בדלקת קשה בפה. היא לא יכלה להכניס שום דבר מאכל לפיה, מלבד שתיית מים.
באותה תקופה, חלו בנוסף, אשתו של מוהרנ"ת ואמה של חנה, מרת דישל, וכמוה נכדו של מוהרנ"ת הבן של חנה צירל. להוסיף על סבלם נודע להם שבתו של ר' אברהם בער, נכד רבינו, נפטרה זה עתה מדלקת בפה, וזאת אחרי שנפטרו לר' אברהם בער שני ילדים בשנה שעברה. עוד נכד של רבינו, ר' אפרים (בנה של שרה), שאז ביקר אצל מוהרנ"ת, נפל למשכב כשהוא קודח מחום.
כמה ימים לאחר מכן, נפטרה אשתו של ר' דוד צבי, בתה של דישל. במשך ה"שבעה" כתב מוהרנ"ת מכתב תנחומין לר' אברהם בער, שגם אצלו נפטרו שני ילדים, ותוך כדי כך ניצל את ההזדמנות לשפוך את מר ליבו:
"היות שכבר שמעת, שנפטר בנו הקטן הנחמד של בני, דוד צבי שיחי', כאשר סיפרתי לך בטשהערין, והוא שבר גדול אצלו כי הוא חולה ובעל חטוטרת (גבן) ועני ואביון, ואין לו שום נדן אפילו פרוטה אחת, רק מה שאני בעניותי מחזיק אותו זה תשעה שנים, והיה כל חיותו ונחמתו בנו הנ"ל, שהיה יפה עינים, ובחורף הזה נשבת משוש לבו, השם יתברך ינחמנו".
"כעת הייתי בליפוויץ והגבלתי זמן נישואי בני נחמן שיחי' בר"ח ניסן, ובאתי לביתי על שבת זכור, והייתי רוצה להכין עצמי על החתונה. בתוך כך נחלשה מאד כלתי, אשת בני דוד צבי שיחי', וגם היתה מעוברת בחודש השמיני, והיינו מצפים שתלד זרע של קיימא, וזאת תהיה נחמתינו, בפרט נחמות בני הנ"ל. ובתוך כך נחלשה מאד, כי היה לה חולאת ומכה בתוך פיה, וביום ד' פרשת פקודי העבר נפטרה לעולמה ושבקה לן חיים והולידה הולד אחר מיתתה, כנהוג בישראל, וזוגתי ובני ובפרט בני, דוד צבי שיחי', עתה אבלים בביתי. וגודל המרירות שעבר עלינו תוכל להבין מעצמך, אין לנו על מי לנו להשען כי אם על אבינו שבשמים, בעל החסד בעל הנחמות והישועות ינחם ויושיע את בני דוד צבי שיחי' וינחם כל האבלים שבביתי ויהפוך אבלם לששון. הרחמן יגדור פרצותינו ופרצותיך ופרצות כל ישראל וינחם כולם בתוך אבלי ציון וירושלים" (עלים לתרופה תנב).
* * *
ביגון ומחלוקת
בעקבות האסונות נאלץ מוהרנ"ת לדחות את נישואי נחמן בנו. כן היה עליו לעמול קשו"ת לנחם את אשתו מרת דישל באבדן בתה (שהיתה בתו החורגת של מוהרנ"ת שנישאה לבנו ר' דוד צבי), ועוד יותר קשה היה לו לנחם את ר' דוד צבי, שאיבד את אשתו ובנו יחידו.
באותה עת גם נתעוררה מחלוקת במשפחת בית רבינו, כשכל המעמסה היתה על שכמו של מוהרנ"ת. לבסוף הצליח אמנם מוהרנ"ת להשכין שם שלום-אך בתנאי שעד הקיץ תעבור אדל לגור בארץ ישראל מפני שקשה מאד היה לפשר לגמרי על חילוקי הדעות שביניהם (עלים לתרופה תנ"ג). 5
* * *
להמתיק הדינים הקשים
למרות כל הקשיים, התנחם מוהרנ"ת במעט אור שהיה מנת חלקו, והוא שהספר תורה שהוזמן על ידי קהילת טשהערין למען הקלויז והתחילו לכותבו בקיץ שעבר התקדם יפה, והוא כמעט נסתיים, הוא כבר חזה את סיומו והשמחה שתתלוה לכך (ראה עלים לתרופה תלב). 6
אולם מלבד זה היה המצב קשה מנשוא, גג הקלויז שקרס, עדיין לא תוקן, הקשיים המיוחדים בגיוס הכספים, המחלות והאסונות במשפחתו-כל אלה גרמו לכך שחורף תר"ד היה אחת התקופות הקשו"ת ביותר בחיי מוהרנ"ת. היה זה מבחן קשה למוהרנ"ת שהאמין בקריאתו של רבינו "לא להתייאש!" (ליקוטי מוהר"ן תנינא עח), וחרף הכל המשיך במשימותיו הקדושות, לבנות את בית רבינו ולהפיץ דעתו הקדושה בעולם.
כל הסבל והיסורים שעברו עליו, היו עבורו בסופו של דבר כירידה לצורך עליה, והוא קיים בעצמו את דברי רבינו, להפוך את המניעות לנעימות, והמתיק את הדינים ששררו עליו, כפי שהוא כותב באחת מהלכותיו, פרי אותה תקופה קשה:
"וכל זה היא בחינת תפילת מנחה. שאז מתעורר בחינת תחילת הצמצום, שמשם כל הדינים, וצריכין להמתיקן בתפילה בכוונה שהיא בחינת תשובה כנ"ל. כי זה ענין של התלהבות האור והצמצום וכו'. זה נעשה אצל האדם בכל יום ויום כפי תיקון הבריאה של אותו היום שהוא צריך להמשיך. כי כמו שבתחילת הבריאה נעשה זה אצל השי"ת בעצמו, שבתחילה היה האור אין סוף ולא היה מקום לבריאה וכו' וצמצם האור לצדדין וכו'..."
"וזה בחינת תפילת המנחה שהיא קרבן עני בחינת תפילה לעני וכו' כי מחמת העסקים של האדם בכל יום, ע"פ רוב אין ניצולים ממחשבות פגומות. ועל כן תפילת המנחה היא בחינת תשובה, שצריך מתוך כל עסקיו לזכור את עצמו בהשם ולשוב אליו ית'... וכשמרחם על עצמו ורואה עניותו ואינו מתייאש עצמו מן הרחמים ומתפלל לה' בבחינת תפילה לעני כי יעטוף, שהוא מעוטף בצרתו, ואין לו מקום לנוס ולברוח ימין ושמאל, כמו שצעק דוד, סבוני גם סבבוני וכו'. ואעפ"כ הוא מתגבר בכל מה דאפשר לברוח מהמחשבות רעות וצועק להשם ית' וכו' שכל זה הוא בחינת תפילת מנחה כנ"ל... ואז נמתקים כל הדינים שיונקים מתחילת הצמצום כי נתגלה שבהצמצום בעצמו נעלם השי"ת. כי הצמצום הוא חסד גדול כדי לגלות אלוקותו ומלכותו עי"ז דייקא, כידוע. וזה בחינת 'שכן אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה...' כי אין שום הסתרה והעלמה בעולם, כי גם בתוקף הדינים וכו' שנמשכין מתחילת הצמצום, גם שם נמצא השי"ת... הצדיק האמיתי מתפלל על זה תמיד: "ענני ה' ענני, שתרד אש וכו'" שהוא בחינת התגלות התורה וכו'".
תיקון מטומאת מת...
מוהרנ"ת שילב את מאורעותיו הקשים בתוך הלכה זו. כן אנו מוצאים ביטוי להאסונות והאבלות שהיו בבית מוהרנ"ת בקטע הבא:
"וזה בחינת ניחום אבלים... ואח"כ קורין פרשת פרה אדומה שהיא מטהרת מטומאת מת. ע"י הקרבנות שבבהמ"ק מגלין כי מלכותו בכל משלה... ופרה אדומה היא חידוש יותר, כי מעשיה בחוץ..."
"והכהן בעוצם רוחו, והעיקר בכח משה רבינו שכל הפרות נקרא על שמו כשרז"ל, עי"ז יש לו כח להוציאה אל מחוץ למחנה ולשוחטה שם נוכח פתח אהל מועד שהיא המשכן וביהמ"ק... עיקר תיקון פרה אדומה ע"י משה רבינו וכל הפרות נקראין על שמו..." (ליקוטי הלכות, תפילת המנחה, ז' לא-לב).
חשיבות הצדקה לבנין הקלויז
מוהרנ"ת היה באמצע כתיבת הלכה זו סמוך לפורים תר"ד. הוא דיבר על קריאת התורה בשבת שקלים, וקישר את תרומת הצדקה השנתית ששימשה להחזקת המשכן, ואח"כ בית המקדש, שנבנו על מנת לגלות אלוקות בעולם.
מוהרנ"ת כותב שלמרות חורבן הבית-התגלות ה' ממשיכה עד היום בבתי הכנסת ובבתי המדרש. הצדקה שנותנים עבור תמיכתם הרי היא כמו הצדקה שנתנו עבור בית המקדש, והיא מסייעת להמשיך קדושה לעולם. קטע זה של ההלכה מתייחס לכספים שהיו דרושים בכדי לתקן ולהחזיק את הקלויז.
אחרי פסח, חזר מוהרנ"ת לאומאן לטפל בתקונים בקלויז. הנזק היה כה גדול עד שהיה צורך לבנות מחדש את כל הגג. היו צריכים גם להזדרז לסיים את העבודה, כדי שעצי הגג לא יתקלקלו בגשם. מוהרנ"ת היה זקוק תחילה לרשיון בניה, אשר נתעכב מעט עד שהשיגו. כן היה זקוק לכסף באופן דחוף, והוא כתב לחסידי ברסלב בטשהערין:
אין קול ואין כסף...
"ההכרח להתחיל מיד... לזאת באתי להודיעם כל זה. ומאד נפלאתי שעד הנה לא הגיע לי אפילו פרוטה אחת מהם על הבנין הזה, וכבר הבטיחו כפי הרשימה ואמרו שבודאי ישלחו תיכף קודם פסח, או אחר פסח על כל פנים, ואין קול ואין כסף, ע"כ אני שולח לכם הצעטיל מהמתחייבים ויראו שיסלקו תיכף ומיד בלי שום עיכוב וישלחו המעות לקהילת טולטשין ליד בני שיחי' כדי שלא יתבטל הבנין ח"ו. וזאת תדעו שאפילו שיסלקו כפי הרשימה, עדיין יחסר הרבה, כי ההוצאה מרובה... בודאי אי אפשר לבטל הבנין חס ושלום בשביל ההוצאה המרובה אך לעת עתה תראו שישלחו כולם כפי הרשימה ואז נדע כמה צריכין להוסיף."
הקלויז-זכות הרבים לנצח
מוהרנ"ת מפליג מאד בגודל חשיבות מעלת הקלויז עבור חסידי ברסלב לנצח:
"לא דבר ריק הוא, בנין הקדוש שלנו, כי הוא זכות הרבים לדורות לנצח אשר אי אפשר לשער כלל עד היכן זכות המצוה דרבים הזאת מגיע, עד אין סוף ואין תכלית, אשרי מי שיסייע בזה בסיוע שיש בו ממש כפי ברכת ה' וכפי לבו הטוב כפום מה דמשער בלביה גדולת אדמו"ר הקדוש והנורא מאד זצוק"ל."
"ויזכרו היטב היטב את כל מה ששמענו כבר מפיו הקדוש, ואשר ראו עיניהם בספריו הקדושים הנוראים מאד, ואשר נדבר בינינו, כי מאד מאד עמוק העסק הקדוש שהוא ז"ל עוסק עמנו עדיין לתקננו לנצח בגין דלא ניעול בכיסופא קמיה. היודע מחשבות יודע כי אני כותב כל זה בתמימות גדול, ואני יודע שאיני כדאי לעסוק בעסק נורא כזה, אך מאד עמקו מחשבותיו."
זה חלקי-להיות נקרא על שמו
בנוסף עוררם מוהרנ"ת לעזור בידו בנישואי בניו:
"ואני עני ואביון, ופרנסתי דחוקה ואני צריך להשיא בני שיחיו, וגם בני דוד צבי שיחיה בעל חטוטרת (גבן) נעשה אלמן, ואני צריך להשיאו ואין לי שום כח כי אם בפה ובכתב לעוררם ולהקיצם ולזרזם בזכות הרבים כזה. ומובטחני בלבבכם הטוב, אשר זכו בחסדו הגדול להיותם נמנים עמנו להכלל בשמו הקדוש... וכל המוסיף יוסיפו לו מן השמים עושר וכבוד וחיים טובים וארוכים לנצח... ושבתם וראיתם בין הנקרא על שמו ז"ל, ובין החולק, הלץ המבזה נקודת האמת, ובין עובד האלוקים לאשר לא עבדו, שדרשו רז"ל "בין השונה פרקו מאה פעמים ובין השונה מאה פעמים ואחד". וכן לענין שעולה על הכל, בפרט צדקה כזאת, שהוא זכות הרבים וקיים לנצח, ובין הנותן מאה רו"כ, לבין הנותן מאה ואחד."
"דברי אוהבכם לנצח, הנאנח והנדכה מאד מצרות נפשו המרובים מאד ומצרות נפשו"ת ישראל, אשר צועקים לפני מצרתם, אשר ידעתי את מכאוביהם. אבל כבר ידעתי היטב בבירור, שכל העולם מלא צרות ויגונות ומכאובות. ובחסדו הנפלא אני זוכה לזכור את כל החסד והטוב אשר עשה לנפשי אשר הבדילני מן התועים החולקים וזכני להיות נקרא על שמו ז"ל ולעסוק בעסקיו הקדושים. זה חלקי מכל עמלי, זה תקוותי לנצח..." (עלים לתרופה תנז).
המעמסה הכבדה
התיקונים לגג הקלויז נתמשכו ברוב האביב והקיץ תר"ד, והלחץ על מוהרנ"ת היה קשה מאד, כי הרי צריך לסיים את העבודה לפני ראש השנה.
מוהרנ"ת היה גם עסוק בהכנות לחתונת בנו נחמן-לאחר כל האסונות שגרמו לעיכובה. החתונה היתה אמורה להערך בליפוויץ מיד לאחר שבועות. מוהרנ"ת כתב לר' יצחק שידאג להגיע לחתונה אפילו שהיא לא תערך בברסלב. "מהראוי שתהיה על החתונה כי אין נאה לפני הבריות שאתה בני, לא תהיה על החתונה אשר אנ"ש שאינם ממשפחתי כלל, יהיו על החתונה" (עלים לתרופה תנח).
במהלך הענינים נדחתה החתונה שוב למשך כמה שבועות. בינתיים, נודע למוהרנ"ת שהעבודה לגג הקלויז מתקדמת לאט, וע"כ עליו לנסוע לאומאן לפקח ולזרז את העבודה.
כמה שבועות לאחר מכן נערכה חתונת נכדו, ר' דוד צבי, בנו של ר' יצחק. על אף שהתעסק בתיקונים לקלויז, נסע מוהרנ"ת לחתונה שנערכה בטפליק, קרוב לאומאן.
גדולתנו ותפארתנו יוודעו לעתיד לבוא
עברו עוד שבועיים, וסוף סוף הגיע המועד לנישואי ר' נחמן בן מוהרנ"ת. כנהוג היו עורכים את החתונה בעיר מגוריה של הכלה. ובהתקרב משפחת החתן לעיר הכלה, היו בני משפחת הכלה יוצאים לקבל את פניהם בשירה וזמרה, וכך היו מכניסים אותם לעיר.
"כשנודע למתנגדים תושבי העיר ליפוויץ מהתקרב מוהרנ"ת עם בנו החתן, התנפלו עליהם המתנגדים. והנה מוהרנ"ת בראותו את כל הרעש והצעקות שהיו שם, הפנה עצמו לצד ונכנס ליער הסמוך. בינתיים הלך המחותן, רבי ישראל, וקרא למשטרה, ובאו מהרה והשתיקום. כשנשקט המריבה הבחין רבי נחמן מטולטשין כי מוהרנ"ת נעלם, והבין שהלך ליער הסמוך. מיד יצא לחפש את מוהרנ"ת ביער ומצאהו יושב ומתפלל. ושמעו שטוען בתפילתו להשם ואומר: "רבונו של עולם! וכי למי יש כזו קבלת פנים כשלי? לאיזה שואב מים פשוט מקבלים את פניו כמו שמקבלים את פני? וכל זה הרי אינו אלא משום שאני מדבר מרבינו ומגלה ומפרסם גדולתו ותפארתו בעולם" (שיח שרפי קודש ג' קלה).
מוהרנ"ת ניחם אז את עצמו במה שאמר הרבי:
"אונזער גרויסקייט און אונזער שיינקייט וועט מען זעהן ווען משיח וועט קומען"-"גדולתנו ותפארתנו יוודעו לעין כל כשמשיח יבוא".
מוהרנ"ת שר לעצמו את המילים הנ"ל במנגינת "אשת חיל", אחד הניגונים הראשונים ששמע מפי רבינו. בראותו את ר' נחמן מטולטשין, חזר מוהרנ"ת לעגלה, המשיך לליפוויץ ושמח בחתונה.
ההכנות לראש השנה שנת תר"ה
אחרי החתונה חזר מוהרנ"ת לאומאן לפקח על סיום התיקונים לגג הקלויז. הוא הצליח להשיג עצים מסוג משובח עבור הסככה ורעפים לגג. הוא המשיך אח"כ לטשהערין לנסיעתו השנתית הקייצית, בדרך דיבר מתורות רבינו, וגם אסף כספים עבור פרנסתו, עבור ההדפסה והקלויז. מוהרנ"ת חזר לאומאן בתחילת אלול, והתיקונים נסתיימו בדיוק לפני בואם של חסידי ברסלב בערב ר"ה תר"ה.
* * *