פרק לו - מפעל הנעליים · הבא להרגך... חרם ושמתא
אולם ר' יודל, המקובל, שנוכח וראה במצוקתו וצרות נפשו של מוהרנ"ת שהגיעו עד כדי רציחה ממש, לא סבר כן. פקוח נפש דוחה כל המצוות שבתורה, ומן החובה להגיב בחומרא נגדם....
כבר מיד בתחילת החרפת המאבק, כשראה את הרעה הגדולה המתחוללת לבוא, קם ועשה מעשה.
הוא נטל עמו עוד תשעה מחסידי ברסלב ונגש עמם יחד לציונו הקדוש של רבינו, שם הטיל חרם ושמתא על אלו הרוצים להשמיד את מוהרנ"ת בפועל ממש רח"ל.
ביציאתו מהציון היו אלה דבריו של ר' יודל:
חז"ל אומרים: "יש זכות תולה שנה אחת, יש זכות תולה ב' שנים, יש זכות תולה ג' שנים" (סוטה כ':א') אבל יותר-לא!!!"
אמר ולא פירש. לבסוף נתברר שהמאבק הקשה לא נמשך יותר משלוש שנים: משנת תקצ"ה עד שנת תקצ"ח (1834-1838), ולבסוף קיבלו אמנם את עונשם.
ובכל זאת, כששמע מוהרנ"ת על דבר החרם של ר' יודל, לא הסכים עמו. אין זו דרכו של רבינו-אמר. אם כבר להשתמש בפעולות במקום של פקוח נפש, אז לכל היותר לנקוט באמצעים משפטיים, ללא שום אלימות וחרמות והדומה להם.
* * *