פרק לו - מפעל הנעליים · בודד במערכה
אולם שלא כמו רבינו, היה מוהרנ"ת בודד לנפשו. מאז תחילת מאבקו של הסבא משפולי נגד רבינו מתחילת שנת תקס"א (1801), תמכו ברבינו הרבה צדיקים מפורסמים, ביניהם הצדיקים הקדושים: רבי לוי יצחק מברדיטשוב, רבי גדליה מליניץ, רבי אברהם דב מחמלניק, רבי זאב וולף מטשערני-אוסטראה ועוד. צדיקים אלה אף רצו לצאת בחריפות נגד הסבא משפולי על דבר רדיפתו את רבינו, ורק משום סיבה מסויימת נתעכב הדבר. כך שלרבינו היתה תמיכה נרחבת על ידי גדולי צדיקי הדור ההוא.
אולם, בשנה זו, שנת תקצ"ה (1834), שנת הסבל והיסורים של מוהרנ"ת, כבר היו כל גדולי הדור הללו בגנזי מרומים, ובכלל מצב עם ישראל קשה היה אז מאד. האדמורי"ם ומנהיגי הקהילות נאבקו אז קשו"ת לשמור על קהילותיהם-אם מפני גזירות הצאר, אם מפני השתלטות תנועות ההשכלה שרצו לעקור ולסלף תורת אמת. ועל כולם, העניות הקשה, היכתה בהם קשות, ואף היא כתוצאה מהגזירות שניתכו עליהם בזה אחר זה, והיה תפקידם של מנהיגי הקהילות האחראיים לשה פזורה ישראל קשה מנשוא, בעת ההיא. ובודאי לא היו פנויים לתמוך בידי קבוצה קטנה יחסית של חסידי ברסלב הנרדפים על צווארם.
מוהרנ"ת מצא עצמו בודד וחשוף למערכה כבדה ביותר, ולולא חסדו יתברך לא היה נשאר אז ממנו ומעדתו הקדושה שריד ופליט. ולמען הקים ה' את דבר רבינו בהבטחתו: "מיין פייער'ל וועט שוין טלואין ביז משיח וועט קומען" 'האש שלי תוקד עד ביאת המשיח'-לא כבה נרו עד הנה.
מוהרנ"ת לא פעל ולא עשה שום פעולות נגדיות, ולא ניסה להתגונן מהם אלא על ידי תפילה ושועה להשי"ת. הוא גם התריע והזהיר, חזור והזהר, לא לעשו"ת שום דבר נגד שונאי נפשו. "ואני תפילה" היה משנן תמיד לשומעי לקחו, כל כולי אינו אלא תפילה להשי"ת, ורק על ידי כך ייושע מכל צרותיו.