פרק לו - מפעל הנעליים
כולהו כנגדו!
כתוב בזוהר (א' כח ע"א, ע"ש): "וויי לעלמא וכו' דלא מסתכלין ברזין דאורייתא, לא אשתכח עזר בהון לשכינתא בגלותא ולא למשה וכו', ובגיניה איתמר בגלותא בתראה, ולאדם-דא משה-(ע"ש)-לא מצא עזר, אלא כולהו-כנגדו" (ראה כוכבי אור חלק חכמה ובינה עמ' קכ"ג).כלומר שבגלות האחרון כשיעזבו בני האדם את החיפוש אחר פנימיות התורה, ויתעסקו רק בפשטי אורייתא, כתוצאה מכך, יהיו כולם כנגד הצדיק...
רבינו שגילה את משמעותה הפנימית של התורה, על ידי תורותיו וההשגות הנשגבות שהכניס בתוכן, משך על עצמו מחלוקת מצד רבים להתנגד לדרכו.
מוהרנ"ת שהבין את מטרתו האמיתית של רבינו, הקדיש לכך את כל חייו, להפיץ את תורותיו ולעשותן שוה לכל נפש, לכל מי אשר קרבת אלקים יחפץ, שלכולם יהיה השגה גם בפנימיות התורה, לכן עורר עליו מחלוקת עזה-כולהו כנגדו!
מוהרנ"ת כותב: "עיקר המחלוקת שבסביבותינו הוא מחמת שהתחילו קצת לכנוס דבריו הקדושים בלב כמה כשרים, ומחמת זה התגרו בנו כל כך".
בודד במערכה
אולם שלא כמו רבינו, היה מוהרנ"ת בודד לנפשו. מאז תחילת מאבקו של הסבא משפולי נגד רבינו מתחילת שנת תקס"א (1801), תמכו ברבינו הרבה צדיקים מפורסמים, ביניהם הצדיקים הקדושים: רבי לוי יצחק מברדיטשוב, רבי גדליה מליניץ, רבי אברהם דב מחמלניק, רבי זאב וולף מטשערני-אוסטראה ועוד. צדיקים אלה אף רצו לצאת בחריפות נגד הסבא משפולי על דבר רדיפתו את רבינו, ורק משום סיבה מסויימת נתעכב הדבר. כך שלרבינו היתה תמיכה נרחבת על ידי גדולי צדיקי הדור ההוא.
אולם, בשנה זו, שנת תקצ"ה (1834), שנת הסבל והיסורים של מוהרנ"ת, כבר היו כל גדולי הדור הללו בגנזי מרומים, ובכלל מצב עם ישראל קשה היה אז מאד. האדמורי"ם ומנהיגי הקהילות נאבקו אז קשו"ת לשמור על קהילותיהם-אם מפני גזירות הצאר, אם מפני השתלטות תנועות ההשכלה שרצו לעקור ולסלף תורת אמת. ועל כולם, העניות הקשה, היכתה בהם קשות, ואף היא כתוצאה מהגזירות שניתכו עליהם בזה אחר זה, והיה תפקידם של מנהיגי הקהילות האחראיים לשה פזורה ישראל קשה מנשוא, בעת ההיא. ובודאי לא היו פנויים לתמוך בידי קבוצה קטנה יחסית של חסידי ברסלב הנרדפים על צווארם.
מוהרנ"ת מצא עצמו בודד וחשוף למערכה כבדה ביותר, ולולא חסדו יתברך לא היה נשאר אז ממנו ומעדתו הקדושה שריד ופליט. ולמען הקים ה' את דבר רבינו בהבטחתו: "מיין פייער'ל וועט שוין טלואין ביז משיח וועט קומען" 'האש שלי תוקד עד ביאת המשיח'-לא כבה נרו עד הנה.
מוהרנ"ת לא פעל ולא עשה שום פעולות נגדיות, ולא ניסה להתגונן מהם אלא על ידי תפילה ושועה להשי"ת. הוא גם התריע והזהיר, חזור והזהר, לא לעשו"ת שום דבר נגד שונאי נפשו. "ואני תפילה" היה משנן תמיד לשומעי לקחו, כל כולי אינו אלא תפילה להשי"ת, ורק על ידי כך ייושע מכל צרותיו.
הבא להרגך... חרם ושמתא
אולם ר' יודל, המקובל, שנוכח וראה במצוקתו וצרות נפשו של מוהרנ"ת שהגיעו עד כדי רציחה ממש, לא סבר כן. פקוח נפש דוחה כל המצוות שבתורה, ומן החובה להגיב בחומרא נגדם....
כבר מיד בתחילת החרפת המאבק, כשראה את הרעה הגדולה המתחוללת לבוא, קם ועשה מעשה.
הוא נטל עמו עוד תשעה מחסידי ברסלב ונגש עמם יחד לציונו הקדוש של רבינו, שם הטיל חרם ושמתא על אלו הרוצים להשמיד את מוהרנ"ת בפועל ממש רח"ל.
ביציאתו מהציון היו אלה דבריו של ר' יודל:
חז"ל אומרים: "יש זכות תולה שנה אחת, יש זכות תולה ב' שנים, יש זכות תולה ג' שנים" (סוטה כ':א') אבל יותר-לא!!!"
אמר ולא פירש. לבסוף נתברר שהמאבק הקשה לא נמשך יותר משלוש שנים: משנת תקצ"ה עד שנת תקצ"ח (1834-1838), ולבסוף קיבלו אמנם את עונשם.
ובכל זאת, כששמע מוהרנ"ת על דבר החרם של ר' יודל, לא הסכים עמו. אין זו דרכו של רבינו-אמר. אם כבר להשתמש בפעולות במקום של פקוח נפש, אז לכל היותר לנקוט באמצעים משפטיים, ללא שום אלימות וחרמות והדומה להם.
* * *
עיקר תקותינו על השי"ת לבד
ואכן, בתקופת מנוסתו מברסלב, בידעו שהחסידים נשארו לבדם חשופים לקבוצות אלימות ביותר, כתב להם שינקטו בצעדים משפטיים הדרושים בכדי להגן על עצמם ולהציל את חייהם. הוא גם חיזק את ר' שמואל וינברג, אחד מהעסקנים והשתדלנים בחצרות השלטון, במאמציו אצל הרשויות, וכתב:
"אנחנו צריכין להשתדל בכל מה שאנו יכולים לקבל תוקף מהקיסר ירום הודו, כי משפט המלך בודאי אינו מסכים על הגזילות והרציחות שעושים לנו". באותו זמן אמר מוהרנ"ת לר' שמואל וינברג ולכל מקורביו: "אבל עיקר תקוותינו הוא רק על ה' ית' לבד" (עלים לתרופה קעו).
"צריכין לצעוק ולהתפלל הרבה להשי"ת בכל יום... וכל הרעש הזה בשביל לעורר אותי ואתכם לעסוק יותר בתורה ובתפילה, ובפרט בשיחה בינו לבין קונו, שצריכין להרבות עתה להרבות בזה ביותר, שכל אחד יפרש שיחתו לפני השי"ת-הן על עצמו, הן עבורי, הן על הכלל-וה' שומע תפילת כל פה, ישמע וירחם ויושיעני מהרה" (עלים לתרופה קעא).
יש לנו יסוד חזק וקיים לנצח
בכל התקופה הקשה הזו, ממעט מוהרנ"ת להתייחס לכל הצרות הנוראות ממנו סובלים הוא וכל העדה. במקום זאת הוא מעורר אותם להתאחז בהשי"ת, ולהמשיך לעסוק בתורת רבינו ובהדרכותיו ביתר שאת, כי היא תקותם לנצח.
מוהרנ"ת כותב לבנו ר' יצחק:
"העולם מלא נסיונות בכל יום בכמה אופנים, ועל כולם יש לנו יסוד מוסד, יסוד חזק וקיים לנצח, הוא הצדיק יסוד עולם (משלי י': כה) עליו יש לנו להשען כל אחד ואחד בכל מה שעובר עליו" (שם קסט).
במכתב אחר לר' יצחק הוא כותב:
"צריכין לקבוע תורתו ושיחותיו הקדושו"ת בלב כל כך, עד אשר אפילו אחר מאה שנים, כשיגיע העת לכנוס בקבר ולשכב שם, גם שם יחיה את עצמו בדבוריו הקדושים, וכן לעת התחיה ולנצח... זכרו היטב כל דיבור ותורה וכל תפילה ותפילה וכו' וכל שיחה ושיחה..." (שם קעג).
השי"ת יגמור וינצח בודאי!
במכתב לכל מקורביו הוא כותב:
"באמת על פי דרך הטבע אין אנו יודעים שום דרך איך לעמוד נגדם, וגם להתפלל ולצעוק אל השי"ת, אף על פי שבזה אנו עוסקים קצת, אבל אין אחד בינינו שיוכל לעמוד בתפילתו כנגד התגרות כזה, אשר הס"מ בעצמו חגר מתניו וחרק שיניו עלינו, אך אעפ"כ אנו מחוייבים לעשו"ת את שלנו, לצעוק ולזעוק, להתחנן לפי כוחינו-וה' שומע תפילת כל פה, אך עיקר בטחונינו הוא רק על כח תפילת הזקן שבזקנים, העוסק בזה העסק שלנו, לקרב נפשו"ת להשי"ת באמת, אשר על שמו הקדוש נקראים ברסלבר חסידים, הוא התחיל, הוא יגמור!"
"כי אם אמנם אני פחדן גדול, וכנגד זה זיכני ה' ית' להיות חזק מאד, בעזרת ה' ית', בעזות דקדושה, וה' ית' נתן מצחי חזק נגד מצחם, וב"ה אני חזק בדעתי כעמוד ברזל וכחומות נחושת, ואני מכין עצמי, בעזרת ה' ית', לדורון, לתפילה ולמלחמה" (עלים לתרופה קעד).
מוהרנ"ת היה אומר: "השם יתברך יגמור וינצח בודאי, אולם איך... איני יודע" (שיח שרפי קודש א'-תרכה).
גם אמר מוהרנ"ת: "רביז"ל בודאי יגמור את שלו, אשרי האיש שיהיה לו חלק בזה"!
* * *
שחרור מהשלטון, ופחד מרשעי ישראל
בשעה שמוהרנ"ת שהה בטשהערין, נודע לו ע"י משפחתו שעדיין לא נתייאשו אנשי השלטון מלחפש אחריו. זאת ועוד, כמה וכמה פעמים הופיעו לביתו בהעדרו במטרה לחפש עוד כתבי יד. מוהרנ"ת שנתוודע על כך, נשאר עדיין בטשהערין. הוא שהה שם עד קרוב לפורים. כאמור, סמוך לפורים קיבל רשו"ת בכתב מטעם השלטון שיכול לחזור לברסלב, כי הם הסירו ממנו את צו המעצר.
אולם יחד עם זאת קבל העתקים מצו שונה לגמרי... הלא הוא כתב החרם שהתפרסם בכל הערים והעיירות באיזור, שתוכנו הוא לרדוף את חסידי ברסלב, להדוף אותם מלהסתפח על נחלת ה', וכלשונו: "להדפם, לרדפם..." לאור זאת יעצו לו בני משפחתו של מוהרנ"ת להתעכב עדיין בטשהערין, ולא לחזור הביתה, מכיון שחייו נתונים בסכנה כתוצאה מהכרוזים הללו, על אף שחרורו מצד גורמי השלטון, כאמור, מהרסייך ומחריביך ממך יצאו!!
* * *
הרדיפות באומאן
לקראת פורים נסע מוהרנ"ת לאומאן, שם התארח אצל חבירו רבי נפתלי כשבועיים ימים.
למרות אזהרות משפחתו, הרגיש מוהרנ"ת בטוח בעצמו, בזכות רבינו, והתכונן לחזור לביתו בברסלב לפני פסח, בתקוה ששום רע לא יאונה לו.
אולם גם במעט הזמן ששהה אז באומאן, טעם מוהרנ"ת את נחת זרועם של המתנגדים. רק בהיותו בביתו של ר' נפתלי היה לו מעט מנוחה.
עוד בחייו סבל רבינו ממעט התנגדות באומאן, היה זה כתוצאה מדברי הריבות של הסבא משפולי, אך היתה זאת במידה מועטת ביחס למה שסבל מוהרנ"ת בתקופה האחרונה. גדולתו וקדושתו של רבינו, וכן התמיכה שהיתה לו כנזכר מצד הרבה מגדולי צדיקי הדור, הרתיעו את הרשעים מלהגדיש את הסאה...
לאחר הסתלקותו של רבינו, גם מעט התנגדות זו דעכה. עד כדי כך שתושבי אומאן אף נהגו לארח בביתם את חסידי ברסלב שהגיעו לשם לראש השנה.
כל זה היה מיד לאחר הסתלקותו של רבינו. אולם אל לשכוח שסאווראן שוכנת רק כשבעים קילומטר מאומאן, קרובה היא יותר אפילו מברסלב. ובכן ברבות השנים הגיעו גיצים רבים מאש ההתנגדות הסאווראנית עד אומאן, והם עוררו את ההתנגדות הרדומה זה מכבר (עי' שיחות וסיפורים עמ' קמא).
כל זאת חש מוהרנ"ת היטב על בשרו אז בשהייתו באומאן. אנשים שונים ומשונים עקבו אחריו לכל מקום שהלך, וניסו לבזותו ולהזיקו.
כשהלך לבית המרחץ, קם עליו איש בליעל בשם שניאור דוד, תפס את בגדיו של מוהרנ"ת ורצה להשליכם לאש, ולולא האנשים הסובבים אותו שעצרו בעדו היה מוהרנ"ת נשאר ללא בגדים. כשראה שמזימתו הרעה לא התבצעה, פער את פיו בחרפות וגידופים על מוהרנ"ת לעיני כולם.
ומוהרנ"ת שוב במחשבות התכלית, כדרכו, אמר לסובבים אותו בצאתו מן המקוה: "בזיון זה, בודאי עדיף הוא מגיהנום!"... הלה לא נרגע. הוא התפרץ לקלויז, והתחיל לצעוק וללעוג על חסידי ברסלב. הם הליצו עליו ואמרו: "כשמו כן הוא", כי שניאור דוד ראשי תיבות ש"ד... (שיח שרפי קודש א'-תשסז).
אעפ"כ כותב אז מוהרנ"ת למקורביו ולמשפחתו בברסלב:
"כבר הייתי אתמול על ציון הקדוש וגם במקוה-וברוך ה' לא הרגו אותי- --אני ממתין פה קצת כדי לילך על ציון הקדוש לפרש שיחתי לפני ה' ית'" (עלים לתרופה קעב).
הוא מציין גם את המנוחה שיש לו לפחות בבית רבי נפתלי:
"יש לי כאן [אצל ר' נפתלי] חדר מיוחד יפה ונאה עם כל ההצטרכות, תהילה לא-ל, תה וקפה וכל מה שמוכרח לחיי אדם" (שם קעה).
זעקות עד לב השמים
חסידי ברסלב המוכים והמושפלים, התהלכו בשבירת לב מהמצור והמצוק והרדיפות שהפכו ללחם חוקם יום יום.
בכל זאת כשנודע להם שמוהרנ"ת נמצא באומאן הגיעו אליו, להיות עמו בשעות הקשו"ת וניסו לתמוך בו לעודדו ולחזקו במצבו הנורא.
תלמידו המובהק ר' נחמן מטולטשין, המתין על רבו מוהרנ"ת שיצא ממחבואו בטשהערין. ואכן אך הגיע מוהרנ"ת לאומאן, בא אליו עם עוד כמה מחסידי ברסלב הנאמנים, להיות עמו בשעותיו הקשות. הם ברחו מעירם והגיעו לאומאן.
עוד כמה וכמה מחסידי ברסלב תושבי האזור ההוא באו אז לאומאן, ביניהם גם כמה ממקורביו מהעיר טפליק, אשר מוהרנ"ת עצמו ביקש מהם שיבואו להיות בצוותא במצבם הנורא.
רבי! איך אתם שותקים?!
כולם יחדיו עלו לציון הקדוש של רבינו, שם השתטחו בצוותא על הציון בקול שועה וזעקה... זעקותיהם ותפילותיהם היו קורעי לב, לבם היה מלא וגדוש ביסורים ובזיונות, מוכים ומושפלים באופן הגרוע ביותר, ועתה שפכו את כל לבם הקרוע והמורתח לפני הציון הקדוש.
מוהרנ"ת, שהיה נוכח בבכיים קורע הלב של תלמידיו היקרים, אשר סובלים סבל בל יתואר על לא עוול בכפם-נכמרו רחמיו, ולבו נקרע בקרבו, יצא מגדרו וכה אמר:
"מבואר מדברי השו"ע בחושן משפט שאם הרודף עד הנפש הוא גבר אלים ואין ביכולת לעמוד נגדו, מותר למסור דין לשמים"... (ראה חושן משפט תכב: א', ראה גם בבא קמא צג: א')
זעקותיהם הרקיעו שחקים. הם זעקו במר לבם:
"רבי! איך אתם שותקים כשהאחד קם נגדינו?!" "רבי! וויא אזוי שווייגט איר?!" הם פתחו באמירת פרק ק"ט בתהילים שם מבקש דוד המלך מהשי"ת שיעניש את שונאיו.
זמן קצר לאחר מכן, חלה אחד מראשי המתנגדים בשבר במעיים ממנו סבל שלוש שנים, והיתה זו מחלתו ממנה נסתלק.
ברם, הוא לא תלה את מחלתו בהתנגדותו לחסידי ברסלב, ולכן המשיך את רדיפתו כמימים ימימה. רק לאחר עוד כמה מקרים רעים שנתקל בהם, הבין שמן השמים אין רוצים בזאת, והחליט להפסיק.
* * *
כויה בגיהינום-קשה מכל הבזיונות והיסורים
במשך כל חודשי מנוסתו מברסלב, התעניין מוהרנ"ת בשלומם של מקורביו ומשפחתו, ואיך הם עומדים בסבל. הוא דרש מכל אחד ואחד שיכתוב לו בנפרד ויספר לו על מצבו. הוא רצה להשתתף בצרותיהם, להתפלל עבורם ולכתוב להם מכתבי עידוד וחיזוק.
כשיצא ממסתרו והגיע לאומאן, מצא שם מוהרנ"ת יותר מעשרה מכתבים שנשלחו עבורו, לפי בקשתו, כשהצד השוה בין כולם הוא התלוננות על ימי סבל בל יתוארו...
מוהרנ"ת התייחס לכל המכתבים, וכה ענה לחסידים:
"בודאי יהיה לנו טובה גדולה ונפלאה כל הבזיונות והיסורים ושפיכות דמים שסבלנו מהם... כויה אחת בגיהנום קשה יותר מכל היסורים בזה העולם" (שיחות הר"ן רלו)... וגם דיבר [רבינו] מענין צער השכיבה בקבר, איך ששוכבים ושומעים הרחישה של כל תולע ותולע, וזה בודאי קשה יותר מהרחישה של קול המתנגדים המחרפים... ואם אתם מסופקים אם אתם נפטרתם עי"ז מצער הגיהנום לגמרי, אך נכון לבכם בטוח יהיה, שרוב ענשי גהינום פטרתם עי"ז. על כל פנים ניצלנו מתוספת עונש הגהינום הקשה של החולקים והמתנגדים, שקורעים ורומסים ספרים קדושים כאלה, ושופכים דם ישראל כל כך..." (עלים לתרופה קעה).
אין בזיון שאי אפשר לעמוד בו
"ובודאי מי שרוצה להיות איש כשר, כאשר הורנו אדמו"ר ז"ל, לילך בתמימות ובפשיטות על פי התורה אשר ציוה משה רבינו וכמו שמסרו לנו רז"ל, בודאי לא יוכל למנוע אותו שום מניעה שבעולם" (שם קע).
"אין שום אדם שיהיה לו נסיון ומניעות שלא יוכל לעמוד בהם... בעזהי"ת יעמוד בנסיון או ישתדל לברוח מקודם שלא יצטרך לבוא לידי נסיון ולידי בזיון ח"ו, כאשר עשה רבי נחמן מטולטשין, שברח מביתו ויושב פה, וכן רבי אלי' מברסלב. וקיויתי לה' ית' שבודאי ישובו לביתם לשלום, אי"ה" (שם קעה).
ימלא פיהם חצץ...
עוד עלילה שפלה החלה להתגולל בפיות המתנגדים השפלים, שחסידי ברסלב לא מאמינים בתורה שבעל פה... דבר זה גרם להתחדשו"ת הרדיפות בכל מקום. השמצה שפלה זו זעזעה מאד את מוהרנ"ת וכותב בזעם עצור:
"ימלא פיהם חצץ של המתנגדים שמעלילים שקר מפורסם ואומרים שח"ו אין אנו מאמינים בתורה שבעל פה. תיפח רוחם ונשמתם! הלא אנו לומדים פוסקים וארבעה שולחן ערוך בכל יום, והוא הנהגה קדושה מרבינו ז"ל שהזהיר מאד על זה (ראה שיחות הר"ן כא, עו, קפה).מה נאמר ומה נדבר, האלקים מצא את עוונינו, אך בענין זה שהם מעלילים עלינו, אין אנו חייבים כלל" (עלים לתרופה קעה).
מי שלומד כל היום הוא ברסלבר...
מוהרנ"ת מדגיש את הסתירה המגוחכת בין שני סוגי טענותיהם של המתנגדים:
"וכל מה שהרעש וההעלמה גדולה יותר, יש לנו לשמוח יותר, כי אם לא היינו מתקרבים מקודם ולידע אמיתת האמת כמו שהוא, לא היה אפשר לנו עתה להתקרב בשום אופן... גם פה נמצא מתנגד אחד שבנו התחיל קצת להתקרב לאנ"ש ולמד הרבה גמרא ופוסקים, ועתה מכריחים אותו אנשי בליעל המכנים עצמם בשם חסידים, ומונעים אותו בעל-כורחו מללמוד גמרא ופוסקים ואומרים שטוב יותר לדבר עמם, ואביו צעק על בנו הנ"ל": "אני נותן לך לאכול על מנת שלא תלמד רק דף גמרא אחד בכל יום, לא יותר, כי מי שלומד כל היום, הוא ברסלבר..."
"הכלל שאין המתנגדים עומדים למנוע מללמוד ספרי רבינו ז"ל, רק פנימיות כוונת הרע שבליבם הוא לבטל מישראל כל התורה כולה"... (שם קעד).
בכל מקום שאברח-יהיו עוד ברסלבר...
כל זה לא הצליח להרתיע את מוהרנ"ת, והוא לא פוסק מלהתחזק ולעודד את עצמו ולחזק אחרים:
"עד הנה עזרונו רחמיך שזכינו לשמוע תורות ומעשיות כאלה בתוך רעש ואש המחלוקת עד לב השמים שהיה בימיו ז"ל. וגדולים צדיקיים במיתתם יותר מבחייהם (חולין ז', ב'), שאחר הסתלקותו הקדושה ראינו חידושים נפלאים וניסים עצומים יותר מבחייו, שנתן כח לעייף כמוני, למורדף בלי חשך כמוני, לכתוב ולהדפיס ספרים כאלה ולחבר ולהדפיס תפילות נוראות כאלה, ולקבץ קיבוץ כזה על ראש השנה לאומאן, וגם זכינו לבנות הבית המדרש פה... אי"ה גם אשוב מהרה לברסלב לביתי לשלום".
"אי אפשר לעמוד על סוף דעתם של המתנגדים מה חושבים בזה שרוצים לגרשני מברסלב; הלא אם אסע למקום שאסע, אודיע גם שם אמיתת תורתו הקדושה, ויהיו נעשים שם גם כן ברסלבר חסידים" (שם).
* * *
טמאו את היכל קדשך...
בליל פורים לאחר קריאת המגילה, התאספו קבוצת מתנגדים בריונים ליד הקלויז באומאן, והתחילו לידות אבנים לעבר בית הכנסת. הם שברו את הדלת וניפצו את החלונות, נכנסו פנימה, עקרו את המנורות והנברשות.
המחזה היה מסמר שער, כיצד העיזו יהודים שומרי תורה להרים יד בבית מקדש מעט.
אולם כמה מהפושעים נתפסו. הללו נתבעו לבית המשפט על ידי כמה מנגידי העיר שנפשם נקעה על המעשה הנפשע, ביניהם ר' אברהם וינברג, הנזכר לעיל. הללו נאלצו לשלם דמי כל הנזק. לאחר מכן סידר ר' אברהם הגנה משטרתית עבור הקלויז (ראה פרק לד הערה 6).
בתחילה היה רצונו של מוהרנ"ת לנסוע חזרה לביתו מיד לאחר פורים, אבל עכשיו נזקק להשאר עוד כמה ימים באומאן לפקח על התיקונים בקלויז. הוא כבר רצה לשום פעמיו לביתו, כשלפתע קיבל הודעה מברסלב שקצין המשטרה ביקר שוב בביתו.
מוהרנ"ת שלח מכתב לר' שמואל וינברג, ובקש ממנו לברר אם הקצין נשלח ע"י השלטונות, או שמא שונאיו מתגרים בו ולא יותר. ואם אכן כן הוא, בקש שיזהירו את הקצין לא לנסות להפחיד אותו. מוהרנ"ת גם ביקש מר' שמואל וינברג שיודיע לו מתי תגיע השעה בה הוא כבר יוכל לחזור הביתה ללא חשש.
רוח הקודש גלויה
באחד הימים, שהה מוהרנ"ת בציון יותר ממחצית היום. כשחזר לביתו של ר' נפתלי, הוא אמר לו: "אני אחזור הביתה לפסח בעז"ה".
באותו יום הגיעה אגרת למוהרנ"ת מברסלב בה מודיעים לו שיכול הוא עתה לחזור הביתה.
ר' נפתלי התפעל אז ממוהרנ"ת, ואמר שכנראה חזה זאת ברוח קדשו, כי הוא חזר מהציון בשמחה גלויה והכריז בודאות שהוא עומד לחזור הביתה למרות שעדיין לא נודע לו מהמכתב שהגיע מברסלב (טובות זכרונות סימן ח' עמ' קמה).
* * *
מפעל הנעליים
כשבוע לאחרי פורים אכן חזר מוהרנ"ת לביתו, לאחר העדרות של שלושה חדשים כשהוא נע ונד בארץ.
מקורביו אמנם הכינו לו קבלת פנים נאותה כפי הראוי לאיש נעלה ומורם מעם, אך גם קבלת פנים מסוג אחר נכונה לו...
משה חינקע'ס ואנשיו לא יכלו לעכל את עובדת השתחררותו הסופית של מוהרנ"ת, וכי שוב הוא יכול להתהלך ברחובה של עיר כאילו מאומה לא קרה. הם תכננו מזימות שונות כיצד להצר את צעדיו ולהרע לו כפי מה שהם יכולים.
ההזדמנות לא אחרה לבוא: באותו זמן הוצבה פלוגה צבאית בברסלב. הללו היו זקוקים לחדר גדול בכדי לייצר ולתקן נעלי החיילים. העבודה היתה אמורה להמשך חודש ימים. משה חינקע'ס, שכל מחשבתו היתה להרע למוהרנ"ת, הצליח לשכנע את מפקד הפלוגה שיקים את בית מלאכת הנעליים בתוך ביתו של מוהרנ"ת, היות ויש לו דירה מרווחת ובה כמה חדרים גדולים [אחד מהם שימש לבית המדרש שם נתאספו החסידים], והיא ודאי תתאים להשכנת בית המלאכה.
תמורת "תרומה צנועה" מיד משה חינקע'ס, קיבל המפקד את העצה ללא היסוס, ולאחר יום או יומיים מחזרתו מהגלות, הפך ביתו של מוהרנ"ת, לדאבון לבו, לבית מלאכה של נעליים מבלי שיוכל להביע את התנגדותו.
ערמות ערמות של עורות וכלי עבודה נערמו בביתו של מוהרנ"ת, ופועלים ערלים החלו להסתובב בבית ולצאת ולבוא, ולעשו"ת בו כבתוך שלהם, הדבר הטריד והפריע קשו"ת למנוחתו של מוהרנ"ת ולניהול חיי הבית כתיקונו. מה גם שעשו את שבתו חול. קול רעש של פועלים וכלי עבודה נשמע מביתו בשבת כבימי החול, והדבר פצע את לבו כמדקרות חרב.
שונאיו ידעו היטב לכוון להעמיס עליו את מלאכת הנעליים בימים הסמוכים לפסח, כאשר כל ישראל עוסקים לנקות ולטהר את בתיהם לכבוד החג הקדוש, ובביתו לא היה שייך כלל לחשוב על ניקוי והוצאת החמץ בשעה שפועלים ערלים עובדים שם במלאכה גסה, וזוללים שם חמץ ונבילות וטריפות.
גם סמוך לבדיקת חמץ, עבדו עדיין הערלים בביתו של מוהרנ"ת, ושם גם אכלו את ארוחותיהם...
רצון יראיו יעשה
מוהרנ"ת היה אומר תמיד, שברגע שמתחילים לבדוק את החמץ, הרי זה כבר "קצת פסח", וכאן לא נראה הבית כלל כאילו הפסח מתקרב. אולם אך הגיע זמן בדיקת החמץ, כמו שכח מוהרנ"ת מכל הסובב אותו, והחל להתכונן לקיים מצוה זו של בדיקת חמץ בדחילו ורחימו, כראוי וכיאות.
הוא אמר את הברכה בהתלהבות רבה כרגיל, רק השנה הוסיף עוד כוונה, שכפי שצריכים להוציא את החמץ, כך יזכהו השם להפטר מהמפעל המחומץ הלזה.
אחרי שאמר את הברכה, החל מוהרנ"ת להלך בבית אנה ואנה עם נרו לבדוק ולחפש בחורין ובסדקין כתיקון חז"ל. תחילה הוא חשש להכנס לחדר המפעל מאימת הפועלים הערלים, אולם הללו התפעלו כל כך מברכתו שנאמרה בתלהבות ובדבקות עצומה, עד אשר הם בעצמם הורו לו לעשו"ת את עבודתו הקדושה, לחפש בכל מקום שירצה ושלא יתחשב בהם כלל. תפילתו של מוהרנ"ת התקבלה מיד, וכבר נראו באופק נצנוצים של ישועה קרובה, של השתחררות משעבוד המפעל.
כי עם כוחם העצום של המתנגדים, היו יחידים מחסידי ברסלב שהיתה להם השפעה כל שהיא אצל אנשי השלטון, ולא הפסיקו לפעול ולעשו"ת שתדלנות למען יוציאו את המפעל מרשו"ת מוהרנ"ת. ובחסדי ה' הצליחו סוף סוף לשכנע אותם להוציא את המפעל מביתו.
וכבר למחרת לפני הצהריים, ערב פסח, ללא הודעה מוקדמת, נטלו עמהם את כליהם ועורותיהם ועזבו את המקום והלכו כלעומת שבאו. מיד שכרו כמה אנשים לבוא לעזור לנקות את הבית ולהכין אותו לחג.
שונאיו ראו שמבצע הנעליים נכשל, ומוהרנ"ת יוכל לחוג את חג הפסח כראוי בביתו ללא הליווי של עבודת הנעליים-עובדא שבה רצו מאד המתנגדים-הם נחלו איפוא מפח נפש, והחלו לראות בעיניהם כי ה' עמו, ורצון יראיו יעשה, וכי סייעתא דשמיא מלוה את כל דרכיו. וסוף כל סוף יוצא כשידו על העליונה.
גילוי שכינה!
לאחר חדשים של נידודים מחוץ לבית, נחוג הסדר בבית מוהרנ"ת ברוב פאר ודיצה. מוהרנ"ת הסב דרך חרות על מיטה כשפניו לקיר כמנהגו, ואמר את ההגדה בהתלהבות, בלהט אש קודש כמנהגו מימים ימימה.
מסופר על ההתלהבות הנוראה שאחזה במוהרנ"ת בליל הסדר, כי פעם בעת שהגיע למילים "ובמורא גדול-זו גילוי שכינה" אש קודש אחזתו, ונפל חלשו"ת והתעלף.
ובנוסח אחר היה מספר נכדו מורינו ר' אברהם שטערנהארץ זצ"ל, בשם זקנתו מרת חנה צירל ע"ה, שסיפרה מאביה מוהרנ"ת, שפעם אחת בהגיעו למילים אלו התעלף מהמורא הגדול. וכן היה מספר הרה"ח ר' לוי יצחק בנדר זצ"ל, והוסיף, שמוהרנ"ת היה מכסה את פניו בעת הזאת מחמת שפניו היו בוערות כלפיד אש, כדי שבני משפחתו יוכלו לשבת במחיצתו.
חרות גם מהנעליים...
כשהגיעו ל"שלחן עורך", תוך כדי הסעודה התחילו בני משפחתו לדבר על כל מה שעברו ועל הישועה שעשה עמהם ה', וכן על שיצאו לחרות מהשעבוד של מפעל הנעליים, שעלול היה להשאר בביתם לתקופה ארוכה. וכי שונאיהם נחלו מפלה שמזימותיהם השפלות בסיוע השלטון לא עלו יפה. תוך כדי כך התחילו בני המשפחה לדבר נגד שונאיהם, שונאי נפשם וחורשי רעתם. מוהרנ"ת בעדינות נפשו הקפיד עליהם וכה אמר:
"עכשיו בזמן עת רצון גדול כזה, שכמה יגיעות וטירחא היה לכל אחד ואחד לבער החמץ ולהכניס את החג ולהכין את כל המצוות לחג קדוש ונעים זה, כמה מעות הוציאו על זה-אסור לדבר סרה עליהם, הלא אחינו הם, ובודאי יהיה להם תיקון בסוף, ואנחנו נצטרך לחפש בשבילם את התיקונים!"
אחרי סעודת יו"ט, סיים מוהרנ"ת את ההגדה בהתלהבות, ובפרט באמירת "נשמת" בניגונו המיוחד המעורר את הלב.
* * *
צמיחת קרן ישועה
לפני חג הפסח, היה מוהרנ"ת סבור שהענינים ירגעו. בערב החג הוא כתב לר' יצחק על החדשות:
"ועתה, תהלה לאל, התחיל צמיחת קרן ישועה, שהסכימו בפירוש להניח לכנוס בבית המדרש. אם אמנם קשה ומר לשמוע כל זה שנצטרך על זה "הסכמה" מהם... מי ימלל גבורותיו ונפלאותיו וישועתו, אשר תהלה לאל, כבר שבתתי שלשה שבתות פה והלכתי בכל יום למקוה, תהלה לאל, ולא פגע בי אדם".
"ומגודל הנחיצה והטרדה אי אפשר להאריך, כי היום פנה וצריכין לחשוב על תפילת מנחה ומעריב, ובפרט על מצוות ביעור חמץ, כן יבער ה' יתברך היצר הרע והשאור והעיסה שבקרבינו... וישובו כולם אל האמת. והנה פה אין חדשות, רק בכל יום חושבים מחשבות רעות על עצמם. ועל שבת העבר בא חיים פייעס [בנו של אברהם פייעס] (עיין כוכבי אור מ"ג) וצעק היום בקול גדול על עצמו לעקור ולגרש את עצמו מן העולם. וה' יפיר עצתו ויקלקל מחשבתו ויהפוך הכל לטובה מהרה..."
"וזאת תדע שבנפלאותיו ית' העצומים זכיתי אתמול בסעודת שחרית בשבת הנ"ל לרקוד בשמחה, וזה נחשב לי צמיחת קרן ישועה גדולה, כן יזכנו ה' ית' שנזכה כולנו לשמוח בשמחה הרבה אשר ברחמיו עד הנה עזרונו להתקיים בין חיות רעות כאלה".
"באומאן הקלויז עומדת על תילה... אעפ"כ עדיין לא נעשה בהם משפט, ורבי אברהם [וינברג] ורבי נפתלי נרם יאיר, כפי הנשמע ממכתבם כבר שלחו העסק לקייב... גם הנגיד ר' משה פישל [לנדאו] שלח לבית המדרש דשם לבל יוסיפו לעוות, מכל שכן שלא יזיקו להקלויז, ח"ו, כי לא יהיה אחריתם טוב מזה. וגם קראו הדיפיטאט (הממונה על אנשי הצבא), וגער עליו להוציא החיל שהעמיד אצל רבי אברהם יצחק מאנ"ש להכעיס..."
בין 'קריעה' ל'קריאה'...
תוך כדי כתיבת המכתב הנ"ל שיש בו צפיה לטוב, מזכיר מוהרנ"ת גם את הצרות שעדיין סובלים בשאר מקומות: "בעיר טירהאוויצע בוער עת המחלוקת מאד מאד, והרבי רבי איציק, חתן המגיד זצ"ל, ברח מביתו, לאחד מאנ"ש היכו מכת מות..."
"חזק בני, וחזק-ממשיך מוהרנ"ת את מכתבו הנ"ל-ותיישב עצמך היטב היטב ותחשוב דרכך והסתכל ושים לבך היטב מה נעשה בעולם את כל המעשה רע, הנעשה תחת השמש, בפרט בדורות הללו, בעקבתא דמשיחא, אשר חירפו אויביך ה' וכו'. ואם אין בידך לתקן העולם, אך את עצמך בודאי תוכל להציל... הנצל כצבי מיד ותחשוב על דרכך היטב איך אתה יכול להציל נפשך משטיפת המים הזידונים של זה העולם, אם ע"י__ק_ר_י_ע_ת__התפילות והספרים הקדושים שלנו ח"ו, אם על ידי__ק_ר_י_א_ת_ם.__זכור וישב עצמך היטב החילוק וההפרש שבין שני דרכים אלו... אין מי שיקרע דף אחד מהם, כי אם כשיעבור עבירה גדולה תחילה, רחמנא ליצלן. ואין מי שיקרא ויאמר איזה תפילה או לעיין בספר, שלא יהיה לו איזה הרהור תשובה נפלא מאד"... (עלים לתרופה קפ).
הרשע לא יבוא!
בניגוד לציפיותיו הגדולות של מוהרנ"ת, שונאיו לא פסקו במזימות הרשע שלהם. במשך ימי החג בהתהלכם חפשי מהעבודה, היה עתם בידם לתכנן עוד דרכים להרע לו:
באותה עת חי בעיר בערשיד, הנמצאת בחצי הדרך בין ברסלב לסאווראן, איש צעיר, יהיר ותוקפני, בשם פנחס. חותנו של פנחס היה שותפו של משה חינקע'ס. שונאיו של מוהרנ"ת היו להוטים שפנחס יעבור לברסלב בכדי לעזור להם נגדו. פנחס היה בקי בכמה שפות ודיבר רוסית רהוטה. המתנגדים סמכו על בר נש זה שהוא כבר ימצא דרך להרע למוהרנ"ת, לפגוע בו, או להגלותו לעיר רחוקה.
כששמעו על כך מקורביו של מוהרנ"ת, פחד לבם מאד, אבל הם לא רצו לספר לו על כך במשך הפסח בכדי לא להשבית לו את שמחת החג.
אולם ביום א' דחול המועד נודע להם על עגלה שנשלחה לבערשיד בכדי להביא את אותו איש רע המעללים לברסלב. בתו של רבינו, אדל, פחדה שמא יעצרו את מוהרנ"ת בפסח. היא לא יכלה לחשו"ת יותר, ומדוחק השעה הזדרזה לביתו של מוהרנ"ת השכם בבוקר ופרצה שם בבכי תמרורים. מוהרנ"ת עמד עם טליתו על שכמו מוכן להתחיל להתפלל. בראותו אותה כה מוקדם בבוקר, הוא הבין שמשהו לא כשורה. היא סיפרה לו על העגלה שנשלחה להביא את פנחס מבערשיד.
"הוא לא יבוא"! אמר מוהרנ"ת.
"אבל שלחו לו כבר עגלה!" טענה אדל.
"הוא לא יבוא", חזר מוהרנ"ת, "הוא לא יבוא".
אדל נרגעה קצת, אולם לא הבינה איך הוא לא יבוא אם כבר שלחו עגלה בכדי לאסוף אותו.
בהתקרב בעל העגלה לביתו של פנחס, הוא שמע בכי והתיפחות, ואז ראה איך שנושאים ארון. הוא שאל מי הוא הנפטר וענו לו: "זה שבאת בשבילו. הוא חלה בלילה ומת היום בבוקר"...
ימות זכאי ואל ימות חייב...
ובברסלב, חותנו ואנשיו של המת חיכו בשמחה ובששון לבואו... אבל העגלון חזר בידיים ריקות. הוא התעכב בכוונה בכדי להגיע לברסלב בשעת מנחה כשרוב בני אדם בבתי הכנסת. בבואו סיפר לכל, מה אירע לו לפנחס. מוהרנ"ת אמר שמן השמים ריחמו על פנחס שמת לפני שהתערב במחלוקת.
הסיפור הזה הכה הדים, ורעדה אחזה את אויביו בנפש של מוהרנ"ת. הם עשו את חשבון נפשם שאולי הרחיקו לכת בהתנהגותם עם מוהרנ"ת, הם הרהרו שנית, אולי לא כדאי להמשיך במזימותיהם המרושעות של רציחה, אחרי הכל, אף אחד לא רוצה לשלם בחייו בשל כך... אעפ"כ הם המשיכו להטריד ולהציק למוהרנ"ת בכל דרך אפשרית.
* * *