פרק לה - מנוסה
כתב חרם
חכמינו ז"ל אומרים: "האי תיגרא דמיא לצינורא דבידקא דמיא כיוון דרווח רווח" (סנהדרין ז' א').דומה היא המחלוקת לצנור מים שנסדק, וכיון שנסדק, הולך הסדק ונפער עד שהופך לשטף מים רבים...
הרב מסאווראן היה אחד האדמורי"ם החשובים ביותר במזרח אירופה, ולו אלפי חסידים. השפעה רבה היה למוצא פיו בכל רחבי אוקראינה.
באותה עת הם הוציאו כרוז נגד חסידי ברסלב, ובו הוראות איך להתרחק מהם.
יורדים לחייהם
הכרוז של הרב מסאווראן נתן פורקן ליצרם הרע של רבים מהמתנגדים. ההשמצות נגד חסידי ברסלב המשיכו בקצב נמרץ יותר. ספריו הקדושים של רבינו נקרעו ונתבזו. ההכרזה על דבר חרם כלכלי נגד חסידי ברסלב, עשתה את פעולתה, ואנשים השייכים לחסידי ברסלב נאלצו לעזוב את פרנסתם, ומטה לחמם נשבר.
האלימות נגד אנשי שלומינו פרצה את כל הגבולות, כולל מכות בפהרסיא ללא מורא ופחד. בעוד שזריקת אבנים על חסידי ברסלב הפך למנהג מקובל וכדבר של מה בכך.
המצב היה קשה מנשוא, חסידי ברסלב תושבי האזור כולו סבלו סבל בל יתואר לבלתי נשוא.
כצאן לטבח יובל למכה ולחרפה---
לא רק חסידי ברסלב היו נתונים למכים, אלא הסכנה ריחפה אף על ראשם של אלה שניסו לסייע בידם. אנו למדים על כך ממאורע שהתרחש באותה שנה, בימים הסמוכים לער"ח ניסן, המתואר בספר "ימי התלאות":
"ר' ראובן יוסף היה דר בעיר הייסן, שאנשי העיר הזאת היו החסידים המתנגדים, ואנ"ש מברסלב כשהיו נוסעים לאומאן שהדרך היא על עיר הייסן, היו ישנים בביתו של ראובן יוסף הנ"ל והוא היה מקבל אותם בסבר פנים יפות ובאכילה ושתיה ככל צרכם".
"וקצת שנים לפני המחלוקת עברו שם אנ"ש ביום כ"ח אדר כדי לבוא למחרת בערב ר"ח ניסן על הציון הק' באומאן. ובבואם לפני ר' ראובן יוסף הנ"ל מצאו אותו שוכב על מיטתו במחלה מסוכנת סמוך למיתה, ולא היה יכול לטעום שום דבר, גם לא היה יכול עוד לדבר, וכשאנ"ש ראו זאת דוה לבם ע"ז מאד מצד אהבתם אותו ומצד ביטול אכסניא טובה ויקרה זאת שתתבטל במותו, כי כבר היה לאחר יאוש בלב כולם".
"וקבלו על עצמם, שבבואם למחרת בער"ח באומאן על הציון הק', והיה בקשה ותפילה הראשונה שלהם על רפואתו, כי השי"ת רב להושיע, וכן עשו. וברחמי השי"ת נתקבלה תפילתם ומאז והלאה התחיל להתרפא מיום ליום עד שנתרפא בשלימות".
"ואולם אח"כ כשעברו קצת שנים ונתעורר תבערת המחלוקת הנ"ל, ומכתבי (הנידויים והחרמות-הכותב) יצאו ונתפשטו, ויירא ר' ראובן יוסף מהמתנגדים שלא יעשו לו רעה, אז התחילו בני ביתם לדבר על לבו שיסע למנהיגם של המתנגדים להכניע עצמו נגדו. והוא נתפתה לדבריהם, כי נדמה לו ברור שאם לא יכניע עצמו לנסוע אליו יהרגוהו המתנגדים בלי ספק... כי אם לא היה מסכים על דבריו בודאי היו מכים אותו החסידים מכת רצח כאשר קרה פעם אחת לרב אחד... שלא רצה להכניע עצמו והכו אותו החסידים בצדו השמאלית עד שנחלה ומת. ומחמת כל זה הכניע עצמו ר' ראובן יוסף הנ"ל..."
"וחזר אח"כ לביתו, ותיכף בבואו לביתו, חזרה עליו מחלתו הנ"ל וכבדה עליו מאד עד שנפטר. ואז ראו עין בעין אשר כל חייו ורפואתו אז ממחלתו היתה רק ע"י התפילה של אנשי מוהרנ"ת על ציון אדמו"ר זצ"ל" (ימי התלאות כ"ג).
* * *
פניה אישית להרב מסאווראן
מוהרנ"ת ראה את חומרת המצב ומצא חוב לפעול מיד בצורה נמרצת. הוא הכיר את הרב מסאווראן עוד כשהיו שניהם אצל הרה"ק ר' לוי יצחק מברדיטשוב, ובמאמץ אחרון למנוע אסון של ממש, קם ועשה מעשה. הוא שלח אגרת להרב מסאווראן מלאה דברי תחנונים, ריצוי ופיוס בנסיון לעצור את הסכנה לחייהם של חסידי ברסלב. המכתב משקף גם את המצב הקשה בו היו נמצאים אז, ולכן מן הראוי להעתיקו.
אגרת תחנונים
וזו דבר האגרת:
ב"ה אור ליום ה', וישלח תקצ"ה, ברסלב.
מרחוק אקרא לשלום, מן האיזוב אשר בקיר לארז אשר בלבנון, הלא הוא הרב הקדוש המפורסם, נודע ביהודה ובישראל שמו, נרו יאיר, עמוד הימיני, פטיש החזק, איש אלוקים קדוש יאמר לו, לו דומיה תהילה, כבוד קדושת שמו מו"ה משה צבי, נרו יאיר.
ימחה שמי על המים למען השלום---
האמנם תמן נהיגי דלא שאיל זעירא בשלמא דרבא, עם כל זה למען גודל השלום אשר הפליגו רז"ל בעוצם מעלתו מאד, ואמרו שהשי"ת אמר "ימחה שמי על המים בשביל לעשו"ת שלום וכו'". ואמנם שלבי הולך אנה ואנה בכתיבת מכתבי זה, כי מי יודע אם יכנסו דברי בליבו הטהור, כי ברית כרותה ללשון הרע, עד שאמרו רז"ל שדוד קיבל לה"ר, אמרתי עלי לעשו"ת את שלי, ויהיה מה, ארוצה דברי אלה להציל את נפשי ואת נפשו"ת הכשרים התלויים בי. ואדוני חכם כחכמת מלאך האלקים לדעת כל אשר בארץ, ויבין כי באמת ובתמים יוצאים דברים אלה מלבי.
ולא ישפך דם נקי בישראל---
והנה באמת אין דעתי צלולה לסדר דברי כראוי לגדול הדור כיו"ב-מגודל המחלוקת והיסורים מכל צד, אפפוני מים עד נפש וכו', אך עצור במילין מי יוכל בעת כזאת. ואם זכרתי ונבהלתי, כי כפי הנשמע במדינתינו מהדיבורים שיצאו מפי מעכ"ת-חיזק ידי בעלי המחלוקת, ורוב בעלי המחלוקת חלק ליבם גם מאדוני רום מעלת כבוד תורתו, ועתה יזכור נא אדוני מהרבות גואל הדם, ולא ישפך דם נקי בישראל, כי כבר הם שופכים דמינו בבזיונות עצומות אשר לא נשמעו בעולם, ומסקלים באבנים ועפרו בעפר, ואינם חסים על נערים וזקנים, לולא ה' עזרתה לנו אזי חיים בלעונו.
הולכים וקורעים הספרים הקדושים---
ועתה ישים נא אדוני אל ליבו הטהור, אחרי אשר דרכו הטוב לתווך השלום בישראל, לעשו"ת משפט שלום בין איש לרעהו, וכמה פעמים הוא מוכרח לוותר להחייב בשביל לפשר ביניהם... קל וחומר בן בנו של קל וחומר אלף פעמים, כמה וכמה מחויב מי שיש בידו לתווך השלום בענין מחלוקת עצום כזה, שיש בו חשש סכנות נפשו"ת וחילול ה'. כי הם הולכים וקורעים הספרים הקדושים שחיבר אדונינו מורינו ורבינו הרב הקדוש זכר צדיק וקדוש לברכה, ורומסים אותם ברגליהם, וזורקים אותם לאשפתות ולמקומות המטונפים. הנשמע כזאת? או הנראה כמוהו?! ואינם נותנים אל לבם להסתכל בתוך הספר לראות, ולהבין בו, אם ראוי לבזותו כל כך...
כשל כח הסבל---
ואנשי שלומינו, המסתופפים בצילו הקדוש, ולומדים ספריו הקדושים אשר כבר נתפשטו חיבוריו ברוב ישראל, ובקצה תבל מליהם, כי כבר חזרו והדפיסו אותם במדינות הרחוקות, כאשר כבר הגיעו לידינו-בראותם גודל החציפות של העזי פנים שבדור המבזים את הספרים כל כך, והם מוכרחים לשתוק ולשום לפיהם מחסום, והחולקים אינם מסתפקים בכל זה, ומוסיפים לפעור פיהם לבלי חוק עד שמרימים ידיהם על אנ"ש העניים הנרדפים, אזי גם הם אינם יכולים להתאפק ועומדים כנגדם בכל כוחם, כי האנשים מרי נפש המה. ומחמת שהם נרדפים ביותר עד אשר כשל כח הסבל-הם מתגברים בכל כחם ביותר, כמאמר החכם: "אין גבור כמתייאש", ועי"ז רבו כמו רבו הקטטות והמריבות בכמה עיירות זה כמה פעמים.
אנחנו חזקים בנקודת האמת---
ועתה, היתכן להלהיב ולהבעיר ח"ו יותר אש המחלוקת כזה? הלא זה יודע אדוני בנפשו שאנחנו חזקים בנקודת האמת, שמן הנמנע להפריד לבבינו ח"ו ממנו ז"ל ומספריו הקדושים, מאחר שאנו יודעים בנפשינו אמיתת דבריו הקדושים המיוסדים על אדני האמת, כפי אשר קבלנו מרז"ל בש"ס ופוסקים ובכל ספרי מוסר הקדושים מהצדיקים הקדושים שהיו אחריהם זי"ע, כאשר עין כל בית ישראל ראו בספריו הקדושים, כל מי שחפץ באמת להביט בעין האמת לאמיתו, ואיך אפשר להכחיש דברים אמיתיים כאלה. ואם רבים אינם חפצים להביט בהם, מי יכריח אותם, השומע ישמע והחדל יחדל, אך איך הותר להצית האש ח"ו הבוער זה כמה שנים?!
מסרתי נפשי גופי וממוני בשביל האמת---
וזה ידוע ומפורסם שאני העני והאביון כבר השלכתי נפשי מנגד, ומסרתי נפשי וגופי וממוני בשביל האמת. וה' אלקים אמת יודע כי דברתי עם גדולי קדושי ישראל צדיקי יסודי עולם זי"ע, עם כולם דברתי הרבה גם אחר שזכיתי להתקרב לאדמו"ר המובהק, הרב הקדוש מוהר"ן זצ"ל, וכולם קרבו אותי באהבה רבה ובחבה יתירה. ובפרט הרב הקדוש והנורא מברדיטשוב, ואחריו הרב הקדוש מחמעלניק והרב הקדוש מו"ה שלום מפאריבישטש זצ"ל ושאר גדולי עולם. אצל כולם הייתי מתאבק בעפר רגליהם קודם שנתקרבתי אל אדמו"ר המובהק זצ"ל, ואח"כ, ואהבתם גברה עלי אח"כ ביותר, מחמת שראו שנשתניתי לטובה יותר, לשקוד על דלתי התורה והעבודה ביותר בעזרת ה' ית', וכולם פרסו בשלומו ז"ל על ידי...
רבה המחלוקת-מחמת דברי הבל---
והנני היום הרבה יותר מחמישים שנה, וכבר עבר עלי מה שעבר, כל משבריך וגליך עלי עברו. ואני עוסק בספריו הקדושים זה יותר משלושים ושתים שנה, וכבר זכיתי להדפיסם כמה פעמים עם הסכמות מגדולי ישראל מחברים מפורסמים גאוני עולם, ונתפשטו בכל ישראל, בפרט במדינות ליטא וריסן, ופולין גדול ובארץ ישראל. וכולם משבחים ואומרים שהם דברים נפלאים ואמיתיים, ופותחים שער לכל דופקי בתשובה, ומדריכים את האדם בדרך ישרה. לבד במדינתינו רבו המחלוקת, מחמת דברי הבל שיצא מפי החולק הגדול [הסבא משפולי] עליו ז"ל אשר לבבינו חלק ממנו לגמרי, ואיני רוצה לדבר ממנו. וגם אדוני יודע שלא היה כדאי לחלוק עליו ז"ל... עד שיבוא מורה צדק ויגלה האמת...
האלקים יבקש את הנרדף---
נא אדוני אוהב ישראל השוקד על תקנתם, ימחול לי אם יצא מתחת יד קולמוסי איזה דיבור נגד כבודו הגדול, וידינני לכף זכות, כי מרוב שיחי וצערי דברתי עד הנה מקירות הלב ולב נשבר ונכאה ונדכה עד מאד, כי נפשי נבהלה מאד ואתה ה' עד מתי... מה אומר ומה אדבר מה אצטדק, האלקים מצא את עוונינו כי צדיק ה' ואני הרשעתי, אבל האלוקים יבקש את הנרדף, אפילו צדיק רודף וכו', בפרט כי בענין המחלוקת עלינו לא צדקו דבריהם כלל.
כי גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאדונינו מורינו ורבינו ז"ל מדריך אותנו בדרך הישר בספריו הקדושים בדרך אשר דרכו בו אבותינו מעולם.
אל ישמע לקול מלחשים---
ועתה אשתחוה ואכרעה ואחוי קידה קמי דמר אלפים פעמים שישים לבו הטוב אל כל דברי הנאמרים באמת וצדק, ואל ישליך דברי אחרי גיוו, ואל נא ישית עלי חטאת אם יצא דבר נגד כבודו ח"ו, כי לא במרד ובמעל דברתי ח"ו רק מגודל הצער והרדיפות שלנו עד הנפש, ואין אדם נתפס על צערו, ואל ישמע לקול מלחשים בעלי לשון הרע...
חורקים שינם עלי---
ובוחן לבבות הוא יודע שרצוני חזק מאד לבוא באהל ביתו הקדוש, ולדבר עם מעלת כבוד תורתו פנים אל פנים ולפרש שיחתי לפניו, אך גבה טורא ביני האביון ובין רום כבודו, כי הקיפוהו חבילי טרדות מכל צד, עד אשר אין הפנאי בידו לעסוק לדבר עמי כראוי, כי לפרש שיחתי לפניו ולהציל את נפשי הייתי צריך שידבר עמי מעלת כבוד תורתו כמה ימים, כמה שעות בכל יום... וגם אני בעניי אי אפשר לי להתמהמה שם הרבה, מחמת שבאים לשם הרבה אנשים אשר חורקים שינם עלי, אשר אי אפשר לי להתוועד עמהם יחד. ובפרט ימים הרבה, כאשר אדוני יבין בחכמתו הזך.
הותר דמי אצלם---
ובאמת מחמת זה נמנעתי לבוא אליו עד הנה, ובפרט עתה שאי אפשר לי לעבור מביתי למקום קדושתו מחמת שיראתי מהחולקים, ובפרט מהעזי פנים שביניהם אשר דמי הותר ביניהם כו'. הן על כל אלה גברה המחיצה המפסקת ביני ובין כבודו הרמה, וגם על המכתב הזה נסתפקתי אם לשלחו למעכ"ת, אך לא יכולתי להתאפק.
ואני מוסר את דעתי ולבבי לה' ית' בכל תנועותי וכרצונו אעשה...
ושלומו יגדל נא כנפשו ונפש אסקופה הנדרסת...
פורש כפיו ומבקש שלום ואמת.
נתן בן מורינו הרב נפתלי הירץ מברסלב.
(עלים לתרופה קסד)
המכתב הנורא הלזה אשר נכתב מלב קרוע ומורתח של איש קדוש וטהור כמוהרנ"ת, לא זכה למענה, כפי שמצויין בעלים לתרופה כהקדמה למכתב זה:
"זה המכתב אשר שלח מורינו הרב המפורסם לשבח וכו' וכו' וכו' מוהרנ"ת זצ"ל להרב מסאווראן בזה השנה (תקצ"ה) בכדי להשקיט הריב ולהציל נפשו ונפשו"ת הנלוים אליו להצילם מהרדיפות עד הנפש שנרדפו אז. אך לא הועיל, כי לא נכנסו הדברים בלבו מחמת ריבוי לה"ר שספרו לפניו, לולי ה' שהיה לנו בעזרינו והציל נפשותינו מהרדיפות, ברוך ה' שלא נתננו טרף לשיניהם..."
אולם יש דעה, המקובלת אצל זקני אנ"ש, שהמכתב לא נמסר לידי הרב מסאווראן.
* * *
התשובה-התגברות המחלוקת...
התשובה למכתב זה היתה בהבערת האש יותר ויותר... והגם שעם ישראל בכללו היה נתון לביזה ולמשיסה, לא עזבו הללו את חרב המחלוקת, ובתוך ים הצרות המשיכו בדברי ריבות ומעשי אלימות נגד מוהרנ"ת ואנשיו.
מוהרנ"ת כותב: "המקום ירחם על בכיות וצעקות ישראל, על הקולות המרים ומרורים ממות הנשמעים בכל הרחובות... אוי ומר להחולקים ומתנגדים כשיש להם עתה פה לדבר עתק על יראי ה' כשרים ואמתיים הדבקים בצדיק האמת שממתיק מרירותא דעלמא, שכל קיום העולם על ידו... הדמעות זולפות מלבי ומעיני... כי זה סמוך שמעתי בתוך חשכת לילה קול זעקה גדולה ומרה אוי אוי ומר, בכל רחובות מספד, ובכל ראש קרחה..."
מוהרנ"ת מציין על זועה שהתרחשה שם באותו ליל שבת קודש:
"בודאי נשמע לכם המעשה זרה ונבהלה, שנעשה פה בליל שבת קודש העבר, שנהרגו כל הנפשו"ת שהיו בבית ר' נתן ב"ר צבי אפטייקר, ובשבת בעת תפילת שחרית נמצאו כולם הרוגים בביתם, דהיינו ר' נתן הנ"ל, ואשתו, ואחיו רבי אהרון משה ומשרתת, רק שני ילדים נשארו בחיים, והגדולה בת ארבע או חמישה שנים מוטלת על ערש דוי מוכה ופצועה ממכת אכזריות הרוצחים... ועדיין לא נמצאו הרוצחים רק איזה ערל נתפס על זה" (עלים לתרופה קסו). 2
ובימי צרות צרורות שכאלה ממשיכים המתנגדים בשילוח חיציהם המרים, כפי תיאורו של מוהרנ"ת: "כי מזה הצד הצרה הנ"ל, הלא למשמע אוזן דאבה נפשנו... ומצד זה מחלוקת כזה, בבזיונות כאלה, בחריקות שיניים כזה וכו'...
השונא האמיתי---
מעניין לציין, שלאחר צרות ומצוקות איומות ונוראות כאלה-עיקר פחדו ויראתו של מוהרנ"ת היה, כפי שהוא מציין בהמשך מכתבו זה: "מהשונא הגדול __ש_ב_ת_ו_ך__ ה_א_ד_ם__ בעצמו שמתגבר עליו בכל יום ובכל עת בהתגברות גדול מחדש, אשר ע"ז נאמר צופה רשע לצדיק"---
עד היכן היו מחשבותיו של אותו צדיק משוטטות בימים טרופים ההם---
* * *
מוסרים ומלשינים
ההשמצות הבלתי פוסקות נגד מוהרנ"ת הביאו לידי כך שלאחר זמן נתפרסם עוד כרוז חמור מקודמו, בו ניתנת הרשו"ת למסור את מוהרנ"ת וחסידי ברסלב לשלטונות.
הדבר התבצע הלכה למעשה על ידי שונאי נפשו של מוהרנ"ת, וכבר בימים הראשונים של חנוכה תקצ"ה, הופיעו הפוחזים הללו בביתו של ראש העיר להלשין על מוהרנ"ת. הם טענו שהוא מעורב בפעילות נגד הממשל, ושהפעיל בית דפוס בלתי חוקי. ובכלל, טענו, הקים מוהרנ"ת כת מוזרה ומשונה המתפללים ולומדים יתר על המידה... אינם עובדים ואינם מתפרנסים, והרי הם "נטל" כבד על החברה, המזיקים מאד לכל שלטון נאות... (טובות זכרונות עמ' קמ).
המלשינים הללו ידעו שתלמידי מוהרנ"ת היו באים אליו לשבת חנוכה. הם יעצו איפוא לראש העיר להמתין עד אז בכדי שיוכלו בקלות לעצור בבת אחת ובאופן מרוכז את כל האנשים המתאספים בבית מוהרנ"ת, אותה "כנופיה" המהוה "סכנה" לחברה נאותה. הם יעצו לאנשי החוק שהזמן הטוב ביותר לתפסם הוא בשעת "סעודה שלישית" של שבת קודש, שאז נוהג מוהרנ"ת לומר תורה. כמו כן כדאי להחרים את כל כתביו, כדי לעצור את השפעתו בעולם.
ובכדי שמזימותיהם השפלות יתבצעו על הצד היותר טוב, שלחו איזה מתנה למושל העיר, ובכך להטות לבבו אליהם, ויעשה כפי הנדרש.
ההתנפלות בעת רעוא דרעוין
ואמנם דברי ההסתה המשומנים בתוספת מתת שלמונים נאותה, עשו את פעולתם, ובשבת לעת ערב, בעלות המנחה, בעת שביתו של מוהרנ"ת היה מלא וגדוש והומה מחסידים ואנשי מעשה שבאו לשמוע תורה מפיו ולהתעורר בצוותא בעבודת השי"ת- התנפלו לפתע שוטרי העיר, והקיפו את הבית מכל צדדיו באופן שאף אחד לא יוכל לצאת ולברוח, ולאחר מכן התפרצו הביתה לעצור את כל הנוכחים בעת רעוא דרעוין.
המושל, בידעו היטב כי אין סיבה מספקת למעצר השרירותי הזה-צוה לעצור רק את אלה שהם אינם תושבי ברסלב; הוא ידע כי לא יעבור בשתיקה על מעצר תושבי העיר שלא עברו על שום סעיף בחוק. המחזה היה מבעית ביותר לראות כיצד המתנגדים מתלוים לשוטרים המאיימים, הניצבים ליד הדלת, כאמור בעצם יום השבת קודש בעת רעוא דרעוין, ומסייעים בידיהם בזהוי תושבי העיר שדינם היה לא להעצר...
את מוהרנ"ת עצמו לא עצרו לעת עתה-בטוחים היו שלא ינסה לברוח.
ובאשר להתנהגותו של מוהרנ"ת בשעה מאויימת זו: הוא ישב בישוב הדעת נפלא, ובשעה שנכנסו אנשי המשטרה לחטוף את האברכים הסמוכים על שולחנו, פתח בסיפור התקרבותו של ר' עוזר לחסידות ברסלב במסירות נפש (אבניה ברזל עמ' צ').
על פי צו המושל, נעלו את הכניסה לעליית הגג של מוהרנ"ת, וחתמו אותה בחותמת רשמית. המשטרה נטלה עמה כמויות של ספרים וכתבים מהבית, כולל הש"ס והשלחן ערוך של מוהרנ"ת, כמו כן חמסו את רוב כתבי ידיו של רבינו שהיו ברשותו של מוהרנ"ת, ושמר עליהם מכל משמר.
לידע ולהודיע כי הוא הדיין...
במוצש"ק, לאחר ההרס והחורבן שהתחולל בסעודה שלישית, נכנסו תלמידיו של מוהרנ"ת מעיר ברסלב לבקרו ולנסות לעודדו על כל מה שעבר עליו ועל אנשיו באותו שבת, שככל הנראה שרוי הוא בשברון לב עצום... אולם להתפעלותם הרבה מצאוהו בדביקות עצומה, כשהוא מלחש בינו לבין עצמו: "הילודים למות, והמתים לחיות. והחיים לידון. לידע ולהודיע ולהוודע שהוא אל, הוא היוצר הוא הבורא הוא המבין. הוא הדיין הוא העד הוא בעל דין, הוא עתיד לדון"---(אבות ד': כט)
ושוב עלינו לציין, כי זכרון התכלית הנצחי לא מש ממוהרנ"ת לרגע אחד בכל ימי חייו, והדבר בא לידי ביטוי נפלא בשעותיו הקשו"ת ביותר, שאז לא חלי ולא מרגיש מכל הנעשה סביבו, אחת היא מחשבתו: הילודים למות... לידע ולהודיע כי הוא היוצר והוא עתיד לדון-ותו לא מידי...
בצר הרחבת לי
לאחר שמוהרנ"ת התעורר מדביקותו, פנה לתלמידיו ואמר להם כי לשמחתו הרבה הרחיב ה' בצר לו, בכך שהמשטרה שכחה משום מה לחתום את הכניסה השניה לעליית הגג דרך המרפסת. ואם כן עליהם לקחת מיד סולם לעלות לעליה ולהוציא משם את כל כתביו שנשארו. הם עשו כן, אך בחפזונם שכחו תיבה אחת קטנה של כתבים. אותה תיבה הוחרמה ע"י השלטונות מאוחר יותר.
"כל הבורח מן הצרה הוא פקח" ,ספר המידות.
מוהרנ"ת שראה שהחבל מתהדק סביב צווארו, ובמוקדם או במאוחר ישובו לאסרו- נחפז לנוס מברסלב. תחילה הוא התחבא בעיירה סמוכה, בכוונה להתעכב שם כמה ימים עד שירגעו הרוחות. אולם כבר ביום שני שלח המושל את אנשיו לעצור את מוהרנ"ת בביתו שבברסלב. כשנודע על כך למוהרנ"ת, הבין שיצטרך לברוח ולצאת מהאיזור כולו. הוא שם פעמיו לאומאן.
כך התחילה מנוסתו החורפית של מוהרנ"ת להציל את חייו...
אומאן היתה עדיין קרובה מדי לברסלב-אזור הסכנה, ולכן נאלץ לברוח רחוק יותר, מזרחה, לטשהערין וקרמנטשוק, שם ההתנגדות היתה חלשה יותר.
* * *
להחיות עם רב...
גם בריחותיו של מוהרנ"ת ממקום למקום מפני חרב המציק, נוצלו על ידו עד תום, הוא נפגש עם אנשי שלומינו בכל מקום נדודיו, והחיה אותם בדיבורים קדושים משיבי נפש, יסוריו וטלטוליו הקשים והפחד מהסכנה התמידית המרחפת על ראשו אין מעבירין אותו על דעתו, כל מעינותיו נתונים להרבות קדושה בעולם, וכל היסורים והבזיונות אינם אלא להתקדם בעבודתו ית' על ידיהם... וכמו שהוא כותב לבנו ר' יצחק במכתב מקרמנטשוק:
"ולעת עתה החייתי הרבה בכל מקום בואי את כל אנ"ש, וגם פה קבלו אותי [אנ"ש] באהבה רבה ובתשוקה גדולה ויצאו לקראתי בשמחה, הכל יותר מקודם... אבל היסורים שהיו לי עד הנה מהנסיעה בעצמה אי אפשר לספר, כי הדרך פה מקולקל מאד, והסוסים חלשים, כמעט שכשל כח הסבל עינוי הדרך לאיש בא בימים כמוני, ואעפ"כ גם בזה היו כמה הרחבות בלי שיעור מי יתן ויזכיני ה' ית' לספר לכם הכל, למען תבינו מזה נפלאות השגחתו ית', ואיך הוא ית' מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, ומצמצם את עצמו מאין סוף עד אין תכלית בכל מעשה, דיבור ומחשבה של כל אדם כפי המקום והזמן ומרמז לו רמזים וכו' וכו'" (עלים לתרופה קסט).
תורה בעת הרעש והבריחה
בהגיעו לטשהערין, המשיך מוהרנ"ת מהמקום שהפסיק בסדרי עבודותיו, לימודיו ותפילותיו בהתלהבות ובהתעוררות כדרכו. וגם תוך כדי הבריחה לא הניח לעצמו שום חולשה בסדר לימודו וכתיבתו את ספריו הקדושים, כפי שמצויין בספר עלים לתרופה (בהערת המסדר) המסכם את התקופה הסוערת הזאת: "...והוכרח לברוח בהחבא לאומאן, ומשם לטשהערין... וזה תמצא בליקוטי הלכות תחילת הלכות דגים הלכה ה' שכתב שם 'שנתחברה בעת הרעש והבריחה', היינו הרעש והבריחה הזאת, אשר ברח אז לטשהערין..."
* * *
שחרור הנפשו"ת והכתבים
בברסלב היה דר אז אחד מהמקורבים ביותר למוהרנ"ת, בשם ר' שמואל וינברג. הוא היה מוכר לשלטונות, וכן מכיר היטב בשפה הרוסית, והיתה לו מידת מה של השפעה אצלם. ע"י צירוף של שכנוע ושוחד, הצליח להביא לשחרורם של חסידי ברסלב האסורים תוך שבוע ממאסרם, אבל ארכו עוד כמה שבועות עד שהצליח לשכנע את השלטונות להחזיר את הספרים וכתבי היד שהחרימו.
לבסוף החזירו אמנם את רוב הכתבים, אבל הרבה מתפילותיו של מוהרנ"ת וספר שלם של "הלכות" על יורה דעה לעולם לא הוחזרו.
את המאורעות ההם הוא מסכם בעלים לתרופה (בהערת המסדר):
"ואחר כך ריחם השי"ת שיצאו הנפשו"ת מהתפיסה עוד בזה השבוע שלאחר שבת חנוכה תיכף, אך כל הספרים היו בסכנה עד סמוך לשבת שירה, ובעזרת השי"ת הוציאו אותם גם כן מידם ולא נאבד מהם רק כרך אחד מליקוטי הלכות יורה דעה מאמצע הלכות שחיטה הלכה ה' עד הלכות דגים הלכה ה'. וזה תמצא-מסיים הכותב-שבספר ליקוטי הלכות יורה דעה הנדפס נחסר הלכה ה' עד הלכות דגים, כי נאבד אז, וגם הליקוטי עצות כת"י מוהרנ"ת ז"ל נאבד ג"כ אז".
בהשפעתו של ר' שמואל זה, הוכח כי מוהרנ"ת זכאי, ובעזרת "מתנה" למושל הצליח בסוף לסדר את חזרתו לביתו, מבלי שיצטרך לפחד ממאסר.
מוהרנ"ת נשאר בטשהערין עד חודש אדר, אז נסע לאומאן לפורים ולא חזר לברסלב עד כשבועיים לפני פסח.
* * *
באנו לעולם עבור עמל ויגיעה...
אם כי חלה רגיעת מה במצב עם שחרור האנשים והכתבים, עדיין רחוקה היתה הדרך מהשקטת המחלוקת לגמרי. השנאה והעוינות בעיר ברסלב וסביבתה נמשכה ללא הפסק. החולקים עשו כל אשר לאל ידם להציק לחסידי ברסלב ולדכאם. הם חיבלו בפרנסתם והחרימו את עסקיהם, ועשו הכל בכדי לרוששם. רבים מהחסידים העניים ביותר קבלו עזרה ממוסדות צדקה כולל חלוקה שבועית של קמח (ראה יורה דעה רנו: א').אלה ניסו לעצור את חלוקת הקמח לחסידי ברסלב העניים. חוץ ממה שסבלו חסידי ברסלב מחוסר פרנסה, הם היו נתונים להתעללות קבועה, קריאות לעג, סקילה באבנים והטרדה כללית.
כשמוהרנ"ת היה עדיין במחבוא בטשהערין, היה מודע היטב לנעשה בקרב אנשי שלומינו באמצעות בניו ואוהביו: ר' שכנא ור' יצחק, ר' שמואל וינברג, ר' אברהם בער ואחרים. בידינו לא מצויים מכתביהם, אולם מתוך תשובות מוהרנ"ת נראה ברור ששפכו לפניו את מר ליבם על מצוקותיהם ויסוריהם. מוהרנ"ת שהוא עצמו היה במצב קשה מאד, מצא בכל זאת את הכח והעצמה להשיב להם באריכות רבה, הוא עודדם, נחמם, חזקם ואמצם, ויעץ להם איך לפעול:
"...עם כל זה הכל הבל כי הזמן פורח, וימינו כצל עובר, ובימים מועטים יעבור ויהיה נשכח הכל. ומי שישאר על עמדו להסתופף בצל קדושתו ז"ל ולעסוק בספריו הקדושים-אשרי לו! ולהיפוך ח"ו בודאי יבוש בעצמו ויתחרט מאד... וכבר עברו בזיונות כאלה בדורות הקודמים, כשהאיר הבעש"ט ז"ל אורו הקדוש בעולם, וגם עלינו ועל כל אנ"ש עברו כאלה וכאלה, ואם באיזה אופנים עתה הבזיונות גדולים ביותר-אדרבה, מזה יכולין להבין מעלת הנחשק... 'חבי כמעט רגע עד יעבור זעם', כי בודאי לא יעזוב אותנו ה' ית', ויעשה עמנו אות לטובה ויראו שונאינו ויבושו... כי העולם מלא נסיונות בכל יום בכמה אופנים... כי לא באנו לזה העולם לאכול ולשתות ושארי תאוות ח"ו, ולא בשביל ממון וכבוד המדומה של זה העולם רק לסבול עמל ויגיעה כדי להכיר את בוראינו ויוצרינו ית"ש... כי בהכרח לסבול מרירות בכל פעם, ואחר כך השי"ת עוזר בחסדו כאשר כבר ראינו כמה פעמים וכמו שכתוב הנה לשלום מר לי מר" (עלים לתרופה קסט).
להתרגל בנסיונות...
"ואתם, אנשי עיר ברסלב, לא טעמתם עדיין צער ומרירות ומניעות עד הנה, ועתה מה אעשה לכם, אחי ורעי ההכרח שיעבור על כל אחד מניעות ונסיונות רבות מעודו ועד זקנותו; אשרי מי שיעמוד בהם. כאשר אתם רואים מה שנעשה עם משה חינקע'ס, אשר כל העולם, אפילו מתנגדים, תמהים ושוחקים ממנו, שנחלק ונפל כל כך... השם ית' ירחם עליו ויקימו וישיבו אל האמת מהרה!" (שם קעא)
לאלה שאיימו עליהם להפסיק להם את חלוקת הקמח, מוהרנ"ת כותב:
"ומה עושים כל העניים והאביונים שבכל העיירות, שאין חולקים להם שום קמח ואין שום קצבה כלל, ואעפ"כ הם חיים ומתקיימים? היעלה על הדעת, שאחרי כל השיחות שדברתי עמכם, יהיה נחשב לנסיון מה שלקחו הקמח מהעניים? והלא ידידנו רבי יודל מדאשיב ור' שמואל אייזיק ז"ל ושאר אנ"ש סבלו בנעוריהם עניות ודחקות גדולה ולא השגיחו בעירם עליהם כלל. וכן אנוכי העני והאביון, הפקרתי פרנסתי כשנתקרבתי אליו ז"ל, וב"ה לא הפסדתי על ידי זה כלל גם בעולם הזה. ואשר אתם דואגים ומצטערים על צערי... האמת שאתם צריכין להצטער בצרתי ולהתפלל ולזעוק הרבה לה' ית' שיצילני מאויבי ומרודפי..." (שם קעא).
ר' יצחק היה מארגן משלוחים של קמח בברסלב. הוא היה מגיע אחרי חצות הלילה והיה מוריד שק קמח אצל ר' לייבצ'ה, חסיד ברסלב שהיה גר בקצה העיר. ר' לייבצ'ה נטל את הקמח והביאו למוהרנ"ת.
כך דאג ר' יצחק לספק קמח למוהרנ"ת ובני ביתו בכל תקופת שנות הסבל. כששמע מוהרנ"ת שמשה חינקע'ס שומר על זכויות העניים, הוא אמר: "הרי אמר כבר רבינו, שבכל עוולה יש יושר" (שיח שרפי קודש א'-תשסו, ראה שיחות הר"ן עח).
ברסלב לא תחרב!
חסידי ברסלב מהעיר ברסלב שהיוו זה זמן ממושך מטרה לחיצם של מתנגדיהם המושבעים-תשש כוחם. היה זה נסיון קשה עבורם, המתנגדים ירדו לחייהם ממש, ועמדו בדרכם על כל צעד ושעל.
וכשכשל כח הסבל היו ביניהם כמה שרצו לפנות אל המשטרה בתקוה לעצור את מציקיהם. אמנם מוהרנ"ת כתב להם שלא יעשו כלום להלשין על שונאיהם רק ימסרו מסמכים המעידים על זכאותם (שיח שרפי קודש רמ"ה).
"כפי מכתבכם אתם מתפחדים יותר מדי, ואין אתם משגיחים כלל על גודל הישועות והניסים והנפלאות... דיקא בתוך צרה ומצוקה הזאת... ובחסדו הגדול קיויתי שבודאי אשב אי"ה בברסלב ולא יוכלו לעשו"ת לי דבר. ומזריקת אבנים אין פחד כל כך, כי גם להם יש חלונות, ואם הותר הדבר לשבור חלונות -לא יהיה נשאר חלון אחד בברסלב. אבל באמת מחוק הקיסר ירום הודו, לשפוט על זה, וכבר אמרו רז"ל "אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו" (אבות ג:ב').ובאמת אלו הרשעים הזורקים אבנים רוצים להחריב את ברסלב ח"ו שהוא ההיפוך מאבנים כמו שכתוב: "והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר" (יחזקאל לו: כו ובירושלמי: "אל תקרי בשר אלא 'לב בסר'-ראה חיי מוהר"ן אות של"ט) אבל יאבדו הם וכיוצא בהם ובסר-לב לא תחרב" (עלים לתרופה קעא).
* * *
בו יותר מבשלוחו...
מוהרנ"ת וחסידי ברסלב לא היו מודעים לכך שהצלחותיו של ר' שמואל וינברג הינם רק באופן חלקי. הסיבה העיקרית שעבורה שוחררו החסידים שנאסרו, היתה דוקא מצד המתנגדים, הללו החליטו שבמקום להשתמש עם הממשלה, יפעלו הם במו ידיהם להטות את חסידי ברסלב מן המסילה ח"ו.
אז יצא הכרוז הידוע לשימצה "להודפם, לרודפם, להומם וכו'". לא היה להם מצוה גדולה יותר מלהרע לחסידי ברסלב. אגרות נשלחו לכל העיירות והכפרים באיזור, מברסלב לאומאן וטראהוויצא, להודיע לראשי קהילות המתנגדים אודות הפקודה (ימי התלאות עמ' קמח-קמט ראה כוכבי אור עמ' לה הערה א').
סופם של עושי רשע
פתגם רוסי אומר: "עם עשרת אלפים רובל אפשר לקנות כל דבר" (כוכבי אור עמ' לה הערה א') באמצעות הכרוז הנ"ל מראשי המתנגדים חשבו לגייס לפחות מאה אלף רובל לשחד את השלטונות לבוא לעזרתם בכל הנצרך נגד חסידי ברסלב. בידיהם של כמה מהמתנגדים העשירים ביותר היו חוזים ממשלתיים על החזקת הדרכים, שערכם הגיע עד מאות אלפי רובל. הם היו מוכנים לתת עד חצי מנכסיהם עבור זה. אולם ההצלחה לא האירה להם פנים לעושי הרשע. כי מאז והלאה ירד מסחרם פלאים, עד שלא היה להם לשלם חובותיהם, ובזיון גדול יצא מכך.
* * *
כי נפל פחדם על כל החסידים
המחלוקת התפשטה והלכה לכל עיירות האיזור. סיפורים מסמרי שער התהלכו אודות התעללותם של המתנגדים לחסידי ברסלב: בעיר טראהוויצא, היכו ועינו חסיד ברסלב אחד באכזריות כזו עד שלעולם לא החלים מפצעיו, כתוצאה מהעינויים סבל ממחלת הנפילה רח"ל עד סוף ימיו.
בטולטשין סבל מאד ר' יצחק בנו של מוהרנ"ת: הפריעו לו בתפילתו בבית הכנסת, השתדלו לפטרו ממשרתו במשרד הדואר, ובבית סבל מאשתו שלא פסקה מלקנטר ולהתלונן עליו, וחייו היו קשים ומרים.
את ר' יצחק ב"ר אברהם בער מטולטשין היכו הכה ופצוע עד שהוכרח לנתק את קשריו עם מוהרנ"ת (רק לאחר שנרגעו הרוחות שב אליו). יהודי בשם ר' דוד מטולטשין שמטבעו ירא לצאת מביתו בלילות, תפסו בלילה, קשרוהו למצבה בבית הקברות, ואיימו עליו להשאירו כך כל הלילה אם לא יקלל את מוהרנ"ת. עוד חסיד מטולטשין קשרו וגררו בכל הרחובות עד שנאלץ לקלל את מוהרנ"ת.
ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה!
אחד היה בטולטשין, חסיד נלהב בשם ר' מרדכי, נסיונות קשים ומרים עברו עליו מצד הפורעים המתנגדים, אך הוא עמד בכל אלה, והוכיח נאמנות איתנה ביותר למוהרנ"ת.
הרשעים נטלו אותו וגררוהו ברחובה של עיר עד מרכז השוק, שם העמידו אותו על אבן אחת וציוו אותו לגנות ולקלל את מוהרנ"ת. למרות המכות הקשו"ת שספג מכל עבר, לא נכנע ולא זע כמלוא נימה. ובמקום זאת עמד על עמדו וניגן לעברם בקול רם בניגון מגילת אסתר: "ומרדכי__לא__יכרע__ולא__ישתחוה!" (אסתר ג':ב').
* * *
נע ונד
ר' נחמן מטולטשין היה עני מרוד ואף כסף להוצאות נסיעה בכדי לברוח מהעיר לא היה לו. באחד הימים כשהגיע לביתו, ספרו לו אשתו וחותנו על דבר הרדיפות הקשו"ת שהתפרצו באופן נורא נגד חסידי ברסלב בעיר. הם חששו לחייו ומיד שלחו אותו מהבית שיברח לנפשו. ר' נחמן היה עייף מדי מכדי לברוח כברת דרך ארוכה, כי האפשרות היחידה לברוח היתה, רגלית, כי כאמור כסף להוצאות הבריחה אין. ולכן לא התקדם הרבה בבריחתו ועצר לנוח בחוצות טולטשין בביתו של יהודי אחד שהכיר בו שהוא לא מתנגד לברסלב.
למחרת בבוקר הוא שם פעמיו לאומאן.
בדרך, עבר ר' נחמן דרך העיירה מכיליפקע. ר' נחמן לא היה לבוש כיאות בבגדי חורף להגן מפני הקור והצינה, והחליט לנסות את מזלו ולעצור לכמה שעות להתחמם. הוא הסתובב במקום עד שפגש יהודי. ר' נחמן שאל אם יש בית שיוכל שם להתחמם. שאלתו הראשונה היתה: "האתה ברסלבר? הם עלולים להרוג אותך!" מחמת פקוח נפש -השיב ר' נחמן: "אתפלא עליכם איך אתם יכולים לחשוד בי שאני ברסלבר?!"
היהודי הראה לו בית שבו יוכל לחמם את עצמותיו הקרות והעייפות מטלטול הדרכים. ר' נחמן נכנס ונעמד ליד האח. סמוך אליו בכה תינוק בעריסתו ואיש אחד נענע את העריסה בכדי להרגיע את התינוק אבל ללא הועיל, ובכיותיו גברו מרגע לרגע. לבסוף צעק האיש על התינוק:
"הנה הוא צועק כמו שברסלבר צועק בתפילתו!".
בשמוע ר' נחמן את השנאה הנוטפת מפי האיש-ברח מיד מהבית ונחפז לאומאן.
ספור התינוקת
ובברסלב גופא... שונאיו של מוהרנ"ת היו נוהגים לזרוק אבנים על ביתו בחשכת הלילה. בני הבית ידעו כבר כי עם רדת החשיכה מוכרחים להגיף את התריסים לשם הגנה.
באחד הלילות שכחו לסגור את תריסי החדר הקטן שם ישנה התינוקת הקטנה, אסתר שיינדל, נכדתו של מוהרנ"ת. פתאום התחילה התינוקת לבכות. אמה ניגשה אליה מיד, והוציאתה מעריסתה. באותו רגע חלפה ביעף אבן גדולה מאד דרך החלון ונפלה לתוך העריסה הריקנית---אילו היתה התינוקת בעריסתה, ללא ספק היתה נהרגת. נס גלוי קרה עמה, שכפסע ממש היה בינה לבין המות. לשפלות נתעבת כזאת הגיעה רשעותם של המתנגדים. במכתבו לאחר סיפור התינוקת, כותב מוהרנ"ת לבתו חנה צירל אם התינוקת:
"לבתי חנה צירל... ולבת תחי'... והנה גם לה זורקים אבנים, השי"ת יזכינו שיצאו ממנה דורות ודורי דורות שיהיו יראי ה' ואנשי אמת, כי זה כל מגמתינו.."
וכדאי להוסיף את הערת המסדר לספר עלים לתרופה על מכתב זה, המתאר בפרוטרוט את סיפור התינוקת, ממנו נוכל לעמוד יותר על המצב הקשה בו היו שרויים חסידי ברסלב, ועל עוצם גדולתו של מוהרנ"ת שלא שת לבו לכל זאת, רק עבד את השי"ת במדריגות נעלות ונשגבות:
"אמר המעתיק, המעשה זאת של התינוקת היה כך: כי באותה השנה היו זורקים אבנים לבית מורנו ר' נתן ז"ל עד סכנת נפשות, והיו מקדימים לסגור הלאדין (תריסים) של החלונות תיכף בכניסת הלילה בעוד שהיה מעט יום. פעם אחת שכחו לסגור לאדין אחד של בית קטן שקורין אלקיר, ששם ישבה בתו מרת חנה צירל הנ"ל, ובתה הנ"ל היתה עדיין תינוקת קטנה של חצי שנה, והיתה מונחת בעריסה, והעריסה היתה תלויה נגד החלון, ואמה ישבה אצלה. בתוך כך התחילה לבכות כדרך הילדים הקטנים, והוציאה אמה מהעריסה ולא הספיקה להוציא כולה מהעריסה. ובתוך כך פרח אבן גדול מאד דרך החלון בקול וברעש גדול ונפל לתוך העריסה אשר אלו היתה הקטנה בעריסה בודאי היתה נהרגת על ידי זה האבן, כי היה אבן גדול מאד, והיתה כפשע בינה ובין המות, ובנס גדול נמלטה".
"ואתה הקורא... הבן גודל הרדיפות והסכנות שעבר עליו כל ימי חייו הקדושים, ממש כוח ברזל היה כוחו שסבל כל הנ"ל, ואעפ"כ לא שת לבו לכל הנ"ל להתעצל או להתעצב ח"ו בעבודת ה' שעבד כל ימיו, רק עוד קרב את עצמו להשי"ת בכפלי כפליים, ולמד ולימד ועשה ומעשה לרבים, והכל בכח ובהתלהבות גדול ועצום מאד. וכל זה בנגלה אשר ראינו בעינינו, חוץ מה שזכה לפנימיות ונסתרות אשר אי אפשר לצייר בפה ולא בכתב, רק החכם ומבין מדעתו הבין מעט מזעיר כמציץ מן החרכים בהסתכלו על פניו המאירות או בדברו עמו פנים אל פנים, אשר פניו היתה בוערת כלפידים ממש בביטול כל הרגשו"ת בעת עוסקו בתורה ותפילה. וכמה וכמה פעמים היו זולגים עיניו דמעות מרוב דבקותו בו ית', וכל שומעו היה נופל עליו פחד ואימה ויראה ובושה אשר לא היה יכול להרים פניו מגודל הבושה והפחד שנפל עליו. מה אומר מה אדבר, אוי אוי לנו על שברינו נחלה מכותינו. השי"ת ינחם אותנו במהרה אמן".
* * *
מוסרים נפשם על קידוש השם!
היסורים שסבלו תלמידיו של מוהרנ"ת היו כה קשים עד שיחידים עמדו בנסיון הקשה והחזיקו בנאמנותם בכל התקופה עד הסוף (ימי התלאות עמ' קנ).
במכתביו מכנה אותם מוהרנ"ת:
"אנשי שלומינו נאמנים, הנאהבים הסובלים עינויים וצרות ומוסרים נפשם על קידוש השם שלום לכם ושלום לנפשיכם, חיזקו ואמצו אל תיראו כי ה' אתנו, ובודאי לא יעזוב אותנו למען שמו הגדול..."
ב"ה שלא הרגו אותנו...
מעניין לקרוא את המשך מכתבו של מוהרנ"ת ועל השמחה התמידית שלו, שעדיין הוא נשאר בחיים, המורה עד היכן הגיע מצבם הקשה:
"...אנ"ש שמחו ורקדו הרבה בעזרת השם יתברך, ובפרט במוצאי שבת היו מרקדים מתוך צעקה גדולה להשי"ת בניגון נפלא המשבר הלב מאד. וצעקנו הרבה "זך ונקי כפים חון פורשי כנפים... פדה עמך מעזים צאנך מיד גוזזים". בזכרי זאת הנה אלפים דמעות זלגו עיני, חננו ה' חננו כי רב שבענו בוז וכו'..."
"וכבר הייתי אתמול על הציון הקדוש" ממשיך מוהרנ"ת את מכתבו "וגם במקוה, וב"ה לא הרגו אותי---וגם לא הגיע לי שום אבן ח"ו---וגם בזלאטיפאלי הייתי, והתפללתי שם שחרית, והייתי במקוה, ויצאתי משם בשלום---מי יספר נפלאות ה' וחסדיו הגדולים בתוך הצרה עצמה, הן הן גבורותיו, הן הן נוראותיו, שתהילה לא-ל יש לנו קיום עד הנה..."
בדמע מתוך שמחה...
"וגם עתה אני כותב בדמע מתוך שמחה שזכינו בתוך הסתרה שבתוך הסתרה כזאת לידע מאמיתת נקודת האמת אשר הוא חיינו לנצח. כי העולם הזה הבל הבלים וימינו כצל עובר, וכבר פרחו כמה ימים וחדשים מהחורף הזה אשר עבר עלינו מה שעבר, ומה פעלו המתנגדים ברשעותם הרו עמל וילדו שקר, והוסיפו אש הגיהינום עליהם ורוח זלעפות מנת כוסם, ועלינו חמל ה' והצילנו מתועים כאלה שקורעים ספרים קדושים ונוראים כאלה, ומבזים אותם כל כך, ומוסרים ושופכים דם כשרים כל כך... בודאי אפילו טיפה דם אחת ששפכו מאתנו, ושום פרוטה של ישראל שעשקו מאתנו לא נאבד... ועלינו יזרח ה' חסדו, ובודאי הכל הוא לנו לכפרת עוון ומחילת חטא וכו', כי השי"ת יודע שאנו הולכים בתמימות באמת כאשר הורונו רז"ל. ומה שעבר אנו מחויבים לקבל בשמחה לכפרת עוון ולצעוק על להבא שיעשה למען שמו הגדול ויצילנו מהם... ויאמר די לצרותינו".
* * *