פרק לב - הגזירות · ריבוי גזירות
במשך השנים הבאות נוספו שורות של גזירות שונות ומשונות: בתקצ"ט (1839) גזרו שכל הכספים שנאספו ע"י הקהילות היהודיות למטרותיהם הפרטיות, חייבים להימסר לממשלה בכדי "לבטח את חלוקתם למוסדות היהודיים ההכרחיים". בשנת ת"ר (1840) נאסר על כל היהודים ללבוש את תלבושתם המסורתית. כן היה אסור ליהודים להתחתן לפני גיל שמונה עשרה, לצמצם את לימוד הגמרא, כמו כן פקדו עליהם לייסד רבנות מוכרת ע"י הממשלה; תנאי הקבלה ל"רבנות" זו הוציאה למעשה את כל הרבנים המסורתיים מן הכלל.
שר החינוך אובורוב, על פי הנחיית המשכילים, השקיע מאמצים "לתקן" את כל מערכת החינוך היהודית, ומינה יהודי גרמני "נאור", בשם ד"ר מקס ליליאנטל, כמפקח כללי על כל בתי הספר היהודיים. ליליאנטל הקים שרשרת של בתי ספר חדשים בהם למדו דקדוק, ספרות, חשבון, פילוסופיה ותנ"ך, ללא הלכה, משנה, גמרא ומדרש. כעידוד להורים יהודיים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר האלה, היו כל חניכי בתי ספר הללו פטורים משירות צבאי.
ליליאנטל אמנם נכשל בנסיונו להפטר לגמרי מבתי הספר המסורתייים, אולם הוא הצליח לגרום לסגירת כל בתי הדפוס היהודיים חוץ מאלה בוילנא וקייב (ז'יטומיר) והשתדל בכל כוחו להבטיח אכיפת צנזורה קפדנית על כל ספרי הקודש. הרבה מאלה שעבדו במשרד הצנזורה הרוסית היו יהודים משומדים.