פרק לב - הגזירות
צופה נתתיך!
אחת התורות הנודעות בליקוטי מוהר"ן היא התורה המכונה "בחצוצרות" (ח"א סימן ה').היתה זו התורה הראשונה אותה שמע מוהרנ"ת בהתקהל עם ועדה בראש השנה בעיר ברסלב. היה זה בראש השנה של שנת תקס"ג, השנה הראשונה להתקרבות מוהרנ"ת, והוא בן עשרים ושתים שנה בלבד.
בראשית התורה הזאת מדבר רבינו בענינם של הגזירות התלויות ועומדות לבוא על עם ה', חלילה. רבינו פותח בדברי חז"ל (סנהדרין ל"ז): "'צריך כל אדם לומר כל העולם לא נברא אלא בשבילי', נמצא כשהעולם נברא בשבילי צריך אני לראות ולעיין בכל עת בתיקון העולם ולמלאות חסרון העולם, ולהתפלל בעבורם..." על האדם להתפלל לשלומו של העולם-כותב רבינו- גם לפני הגזירה וגם לאחריה (ראה בפנים).
רבינו צפה בעיני קדשו את הגזירות הקשו"ת העומדות להגזר על כלל ישראל רח"ל, והתריע עליהם בדברי תורתו הקדושים, שיראו לבטלם על ידי התפילה והתחינה אליו ית'.
כאשר יגורתי בא...
טיבם של הגזירות אליהם התכוון רבינו בתורתו, התבהר שבועיים לאחר מכן. היה זה בשעה שממשלו של הצאר העריץ אלכסנדר הראשון הכריז, שעומדים להוציא חוקה חדשה לשם "שיפור" חיי היהודים ברוסיה: היהודים יוזמנו ליטול חלק בתרבות ובחברה הסובבת אותם, בהוסיפו, שאם לא יעשו כן מרצונם הטוב, ייאלצו לעשו"ת זאת בכח.
והיתה הגזירה קשה ואיומה הקורעת כל לב, כל מטרתה היתה לעקור חלקים גדולים מבין עם ה', להטמיעם ולערבבם בין הגויים, עד שיהיו ככל הגויים בית ישראל.
בין סעיפי הגזירה נאמר, שעל היהודים לנטוש כל סימן יהודי טהור המבדיל אותם משאר האומות. ייאסר עליהם להשתמש בשפתם, ולהתעטר במלבושיהם המסורתיים, על מנת להדמות בכל הליכותיהם לגויי הארץ רח"ל. בעיקר היתה הגזירה מכוונת כנגד ילדי ישראל, עתודת העם היהודי, לעקרם מחיק הוריהם וממקורם היהודי, לגייסם לצבא הצאר, ולהעניק להם חינוך כפרני מנותק מכל זיק של יהדות.
דחיתי אותה לעשרים וחמש שנה...
כל זמן שאנשי השלטון לא פעלו פעולות מעשיות להחיל את הגזירות על היהודים, כל עוד לא קיבלו היהודים צוי גיוס, וכיוצא בזה, ניסו הם להרגיע את עצמם כי אין זה אלא איום גרידא, וכי כזאת לא יקרה, ולכן לא עשו השתדלויות ולא הרעישו עולמות לביטולה של הגזירה. לא כן רבינו, הוא זעק והתריע שלא יתפסו לשלוה ואדישו"ת לומר שלא יעשה ה' כזאת בישראל, כי כבר ראינו בתקופות עברו שנגזרו גזירות קשו"ת נגד עם ישראל, ולא אחת בקשו אויבי היהודים לבטל את יסודות הדת, כגון שבת ומילה. הוא ראה שחינוך חילוני עתיד להרוס דורות שלמים של יהודים. ולכן פעל ועשה כל מה שביכלתו לבטל את הגזירות. ואמנם על ידי פעולותיו הקדושו"ת הצליח לדחות הגזירה, ואמר: "אם הצדיקים היו שלמים בדעתם עמי, הייתי מבטל לגמרי את הגזירות, אולם דחיתי אותם לעשרים וכמה שנים" (ראה לעיל פרק ג', ה').
נגזרה הגזירה
ואכן, עשרים וחמש שנים עברו מאז, ובשנת תקפ"ז (1827) גזרה ממשלת הצאר ניקולאי הראשון, שהיה מכונה "צאר הברזל", את הגזירה הידועה לשמצה של "הקנטוניסטים". אותה גזירה איומה ונוראה מכל, בה קבעו הרשעים מס "הטל" על כל קהילה יהודית לספק מספר מסויים של צעירים שישרתו בצבא הרוסי. הללו נקרעו באכזריות מחיק אבותיהם ואמותיהם ונשלחו לעבודת הצבא האכזרי למשך עשרות שנים.
מאז ושנים רבות לאחר מכן, היתה ממלכת הרשע רוסיה מפורסמת בהתנכלותה המרושעת לתורה ויהדות. בכל מיני אמצעים סדיסטיים ניסו למחוק את הזהות היהודית בכל מרחבי רוסיה, אולם גזירה זו היתה הראשונה והקשה שביניהן.
מוהרנ"ת היה בן ארבעים ושבע שנים, בשעה שגזירת הקנטוניסטים קיבלה תוקף מעשי. הוא אמר פעם: שתורתו של רבינו שאמר בראש השנה תקס"ג, אודות גודל מעלת התפילה שעומדת כנגד הגזירות העומדות לבוא, היתה לו למורה דרך לכל ימי חייו. אך בתקופה איומה ונוראה זו, שעת השמד וההשמדה-לבו וכליותיו יסרוהו, עליו לדאוג לתיקון העולם כלשון רבינו, אך כיצד יוכל לבצע משימה קשה ואחראית זו.
* * *
ההשכלה הארורה וגרורותיה
סיוע לאותו רשע עריץ ניקולאי ימ"ש הגיע ממקום בלתי צפוי, בדמותם של הרשעים המשכילים הארורים. בתוך תוככי קהילות היהודים הוקמה רשת של יהודים "נאורים", שהיו נחושים בדעתם לכבות את גחלת היהדות ההולכת ברוח ישראל סבא, לבזות ולבטל את המנהגים המקודשים לעם ישראל-אותם מנהגים יקרים שהחזיקו את שה פזורה ישראל בכל גלגוליה, שהם שנאו והתעיבו עד עומק נפשם. רשעי ישראל הללו פעלו יד ביד עם השלטונות "לתקן" את חיי היהודים ולעשותם ככל הגויים רח"ל.
ראשית ההשכלה ברוסיה
שיטת ההשכלה שהפיץ מוזס מנדלסון וחבריו, לא נתקבלה בראשיתה בקרב יהודי רוסיה. שנאתם של האצילים מחד גיסא, וגסות האיכרים הנבערים מאידך גיסא, הרתיעה את היהודים מלהתבולל ביניהם על אף דברי הפיתוי וההסתה של מנדלסון וגרוריו, שעל ידי קבלתם את שיטת ההשכלה יטב להם.
פלישתו של נפוליון לרוסיה תחת דגל החירות והשוויון, נתנה מיד את אותותיה השליליות בקרב היהודים המושפלים שחיו בתנאים קשים בתוך "תחום המושב". חלק מהם שהריחו את ריח החופש והדרור, התחילו להאמין שאם אמנם ישמעו לדברי ההסתה על יהדות "חדשה ומתקדמת" וינהגו לפיה, תתבטל הסיבה לאנטישמיות, ועל ידי כך יהיו היהודים רצויים בתוך החברה ה"אצילית" של שכניהם הגויים.
למרות מספרם הזעום בתחילת ההשכלה, הצליחו המשכילים הרוסיים במזימותיהם הרעות להדיח יהודים רבים ממקורם הטהור, וזאת באמצעות השתמשותם ב"מילה הכתובה". הכבוד והערכה שהעולם היהודי חולק מאז ומקדם לכתובים, נוצל עד תום. הם שטפו את הרחוב היהודי בכתבי פלסתר כתובים בלשון חלקלקות וחנופה, נוטפי מור, שהצליחו לגרות את היהודים הנשפלים והנדכאים. פרסומיהם שהופיעו בלשון הקודש ובאידיש היו מתובלים בביטויים מהתנ"ך ומדברי חז"ל, וזאת כדי לפתות את המון התמימים כי דיעותיהם המעוותות מקורם בקודש.
עיקר טענתם האיולת היתה שחוקי התורה אינם שייכים ל"עידן ההשכלה". הם לעגו והשמיצו את גדולי התורה האמיתיים, והעלילו עליהם שהם כבולים באזיקים של אמונות טפלות וחושך רח"ל, ולעומת זאת עודדו בכתביהם ללימוד פילוסופיה גויית, ספרות ואומנות אירופאית, אותן ראו כאמצעים להגיע לאושר וסיפוק בחיים.
הקמת בתי ספר לשמד
אבי ה"השכלה" במזרח אירופה היה יצחק בר לוינסון, שגר בנמירוב וטולטשין בשנים תקפ"ב-תקפ"ג (1822-3). הוא טען שהדרך היחידה לחולל שינויים של קיימא בחברה היהודית, היא לחשוף את היהודים לתרבות גויית בעודם רכים בשנים, וממילא כשאין גדיים אין תיישים... לשם כך המליץ על שינויים קיצוניים בשיטת הלימוד, ובחומר הנלמד בבתי ספר יהודיים. ואכן בשנות תק"פ-תק"צ (1820-1830) נטל חלק פעיל בהקמת בתי ספר "משכיליים" בערים ורשא, אודסה, קישינב, ריגה ואומאן.
הכסף יענה את הכל...
בתי ספר אלו לא משכו אליהם תלמידים רבים. רוב התמיכה לתנועת ההשכלה ברוסיה זרמה מכיסם של כמה יהודים עשירים בודדים, שהתביישו בקרוביהם העניים ובדרכם ה"מיושנת". אולם, למרות מספרם הקטן, העניקה להם עשירותם עמדה נכבדת בעיני הממשל הרוסי, עמהם יצרו קשרים מסועפים. השפעתם גדולה היתה יותר בחצרות הממלכה הרוסית מאשר על ההנהגה הקהילתית המסורתית. הללו לא היססו לנצל אותה השפעה בכדי להשליט את דעותיהם על הרוב. הם סיפקו לשלטונות כמויות של דפי מחקר והצעות ל"שיפור ותיקון" חיי מוסדות היהודים ברוסיה.
אם כל שאיפת המשכילים היתה להפוך את היהודים "המיושנים" ל"מתקדמים", ולחיות על פי תאוותיהם השפלות-מטרת הצארים היתה להכריחם להמיר את דתם לגמרי, או לאלצם להגר למדינה אחרת, כאשר כוונתם האמיתית בגירוש היהודים מהאיזורים הכפריים-שהיתה אחת הגזירות העיקריות מ"החוקה בקשר ליהודים" של הצאר אלכסנדר בשנת תקס"ד (1804)-היתה לסחוט את כספם, בעוד שסעיפים אחרים עוצבו כדי להחליש את הנהגתם ותרבותם המסורתית. תפקיד הרבנים יהיה מוגבל ל"ענינים רוחניים" בלבד; לשון הקודש ואידיש נאסרו במסמכים עסקיים ורשמיים (עיין ליקו"מ סי' ס"א שם מדבר רבינו מפורש מגזירה זו של חלישו"ת כתב ידינו ונתינת תוקף לכתב ידם דייקא, והוא שורש סיבת גזירה זו, ועיין בפרפראות לחכמה שם אות ג'). יהודים העובדים במשרות ציבוריות נאלצו לנטוש את מלבושם המסורתי.
מצבם של היהודים בתקופת אלכסנדר הראשון אמנם היה קשה, אולם חלומו על שינוי מהפכני בחיי היהודים רחוק היה עדיין מלהתגשם. גרמה לכך גם הסחבת והעצלות שנלותה לפעילותם של הממונים על החוק ברוסיה.
במות אלכסנדר בשנת תקפ"ה, ירש אותו אחיו הצעיר, ניקולאי. הלה היה נוצרי קנאי ואנטישמי אלים. עם עלייתו למלכות התחילה אחת התקופות החשוכות ביותר בהיסטוריה היהודית.
או אני או הוא!
את החושך הגדול שירד לעולם עם עלייתו לשלטון של הצורר ניקולאי ה"מאמין", צפה ברוח קדשו החסיד השרף ר' שמואל אייזיק מדאשיב, מהענקים שבתלמידי רבינו. היה זה בראש השנה תקפ"ז (1826). אנשי שלומינו באי הקיבוץ באומאן הבחינו בר' שמואל אייזיק שהוא סובב הלוך ושוב, הלוך ושוב, פניו להבים וכל כולו נראה נטרד מאימה גדולה, ופיו מלחש דבר מה. אחד הנוכחים ששם אזנו לשמוע מה בפיו, שמעו מלחש: "או אני או הוא"... ועדיין לא ירדו לעומק דעתו בלחש זה.
כמו כן בשמחת תורה באותה שנה בעת ריקודי ההקפות, נעצר ר' שמואל אייזיק כמה פעמים, ושוב זעק בקול גדול: אדער איך אדער ער! (כי כידוע היו חילוקי דיעות בין הצדיקים מיהו מבין המנהיגים החדשים יותר טוב ליהודים). אך עדיין לא הבין הציבור למה מתכון ר' שמואל אייזיק בזעקותיו.
רק באמצע השנה הובנה כונתו על ידי מביני מדע: רבי שמואל אייזיק צפה כאמור את הכפירה הגדולה שתתפשט בעולם עם עלייתו של המושל החדש, והדבר צערו עד מאד. צדיק זה חש כי לא יוכל לעמוד בצער הגדול של הפצת כפירה באחדותו ית', וכיון שכבר נגזרה הגזירה, התבטא ר' שמואל אייזיק נחושות: "או אני אחיה או הוא"... לבו לא עמד בו יותר, ואמנם מיד עם עלייתו של ניקולאי לשלטון שבק ר' שמואל אייזיק חיים לכל חי.
* * *
הגזירה על כל הבן הילוד...
אין לך גזירה קשה בישראל כאותה גזירה הנגזרת על ראשי תינוקות של בית רבן, ושרשה בגזירת פרעה מלך מצרים שגזר על הילדים. תמיד היו עם ישראל מוכנים למסור נפשם ולצאת להריגה ובלבד לא לפגוע באוצר היקר להם מכל-הילדים הרכים, הבל פה שאין בו חטא. כי כל המשך עם ישראל תלוי אך ורק בילדים. בתקופות הצלבנים, חמלניצקי, מרד הקוזקים ועוד פוגרומים שונים ומשונים שניתכו על עם ה', לא היתה הגזירה מכוונת על הילדים דוקא. לא פעם מוצאים שתוך כדי הפוגרומים האכזריים היו ההורים מגוננים על הילדים, ומסרו את נפשם כדי שצאצאיהם ישארו בחיים וימשיכו את גחלת היהדות לנצח.
לא כן אותם רשעים, הם נקטו בדרך האכזרית והמרושעת ביותר, וכל עיקר גזירתם מכוונת היתה על הילדים הרכים, לקרוע אותם מהוריהם ולנתקם משרשם. מושפע ע"י רעיונות המשכיל הרשע לוינסון לנתק את היהודים ממורשתם בגיל רך-נטל ניקולאי על עצמו-לבצע את המזימה המרושעת הזאת.
והיתה זו גזירת הקנטוניסטים הנוראה, הנזכרת עד היום בזועה ובחלחלה לדראון עולם. היא התחוללה בתקופה ההיא, שנת תקפ"ז (1827).
קנטוניסטים
"קנטוניסטים" ("קנטון" מחנה טירונות צבאית קטן). כל קהילה יהודית היתה חייבת לספק מס "הטל" של מספר ילדים, אשר נגזלו מהוריהם והביאום להכשרה בקנטון המקומי. למרות שגיל הגיוס לפי גזירה זו, היה שתים עשרה, לא דקדקו הרשעים יותר מדי בהוראה זו... לא פעם קרעו ילדים מחיק אמותיהם בגיל שמונה ואף למטה מזה. בהגיעם לגיל שמונה עשרה, התגייסו לצבא הרוסי באופן רישמי לתקופה של עשרים וחמש שנה!
אחד מספיחי הזוועות של גזירה נוראית זו, היתה, שראשי הקהילות היהודיות בעצמם היו חייבים להיות הבוחרים בין דם לדם. הם הוכרחו למסור את רשימת ילדי המקום המיועדים לחטיפה. ההורים האומללים היו מתחננים בדם נפשם לראשי הקהילה שלא יכניסו את שמות בניהם לרשימת החטופים. המצב היה קשה מנשוא, האנדרלמוסיא השתוללה בקהילות ישראל, עד שברבות הזמן נתהווה סחר בנפשו"ת ממש, ועשירי העיירה זכו להנצל מהרשימה הנוראה, ואילו ילדי העניים המדוכאים היו המועמדים לחטיפה.
גזירה קורעת כל לב
"תקצר כח כל עט ותלאה יד כל סופר לתאר ולצייר התמונות המבהילות, זעקת השבר והיללות של האמהות, האבות, משפחת נפש האומלל הנתפס בידי החוטפים הקורעות ושוברות הלבבות לשברי שברים. החוטפים פרצו הביתה בלווית אנשי צבא מזויינים ובזרוע חטפו את הילד מאת הוריו, ונשאוהו בזרועותיהם אל המשמר המוכן מפקידי העסקנים. המפקחים על הנאבאר (מבצע הגיוס), להחזיק שמה את הבחורים והילדים הנתפשים על מנת למוסרם לצבא. ההורים רצו אחרי החוטפים בקול מר צורח, האמהות והנשים מתופפות על לבותיהן ותולשו"ת שערות ראשן. גם הלבבות החזקים כצורי חלמיש נמסו ונהפכו למעייני מים לשמע היללות והקינות של האמהות: "בני! בני! הלואי מבטן שכלתיך בטרם נולדת, אוי ואבוי לי! אם תמסר עתה להיות עבד עבדים, לדוש בשרך על בלי התגעל באכילת טריפות וכו' וכו'. כה עמדו לפני חלונות בית המאסר בצווחות ויללות, עד אשר התעלפו וכו'" (נוה צדיקים עמ' קכ"ה-קכ"ו מזכרון יעקב פרקים מ'-מ"ו).
נחשבנו כצאן לטבח יובל
בכדי להמלט מאימת הגיוס, היו הורים שהפכו את צאצאיהם היקרים לבעלי מומים רח"ל: חתכו אצבע אחת או שתיים לילדיהם בכדי שלא יהיו כשרים לשירות צבאי, בחשבם "יותר טוב לאבד אצבע או שתיים מאשר את כל הנפש". אחרים שלחו את ילדיהם לקרובי משפחה בערים רחוקות. באיזורים שהצבא הציב פלוגות מיוחדות לצוד את אלה המשתמטים מהצבא, היו משפחות שלימות מסתתרות ביערות במשך חודשים רבים עד שהצבא עזב את המקום.
הרבה מהילדים שהתגייסו, מתו מתזונה לקויה או מהמכות שספגו. ילדים אחרים נשברו תחת לחץ העינויים והתנצרו. היו כאלה שנשארו נאמנים ליהדותם גם בתנאים הכי קשים, אולם רוב הקנטוניסטים לעולם לא חזרו הביתה. הגזירה נמשכה כ-28 שנים, עד סביבות שנת תרט"ו (1855).
יסופר, כי הסיבה להפסקת הגזירה היתה, שבשעה שהחליט הצאר ניקולאי שיטבילו את הילדים לשמד תחת גשר אחד לעין כל-היו בתוכם ילדים של מסירות-נפש, והחליטו ביניהם שכשיכנסו למים לא יצאו... הם יטביעו עצמם על קדושת שמו יתברך. ואכן כן עשו, וכולם טבעו למען שמו ית', והיה הקידוש השם גדול ונורא, וגם בלבו של הצאר זע משהו, ומרוב בזיון וקצף על גבורתם נוראת ההוד של הילדים הרכים-החליט לבטל את הגזירה הזאת.
* * *
"חינוך ותרבות" ברוח המשכילים
המשכילים לא הסתפקו עדיין בגזירה המרה של הקנטוניסטים, הם שאפו לעוד ועוד. גזירת הקנטוניסטים הכתה בסופו של דבר רק בחלק מילדי ישראל, אולם המשכילים רצו לפרוס את רשתם יותר למרחקים, ולמצוא עצה כיצד לנתק את כל ילדי ישראל מאביהם שבשמים. בשנת תקצ"א (1831) התיידד יצחק בר לוינסון שר"י עם שר החינוך הרוסי, אובורוב, ויחדיו טכסו עצה כיצד להעביר את כל היהודים על דעת קונם ולהפכם לרוסים מן המנין.
הגזירה נגד ספרי החסידות
ותהי ראשית דרכם הרעה להתנכל לספרי הקודש, מקור חיותם והמשכיותם של העם היהודי. ואכן בשנת תקצ"ז (1837), אסר שלטון הרשע-תחת השפעת לוינסון, כמה סוגים של ספרים קדושים, ביניהם ספר הזוהר הקדוש, כתבי האר"י, תורות הבעש"ט ותלמידיו עד דור שני ושלישי, ובמיוחד יצא הזעם נגד ספריהם הקדושים של הרב בעל התניא ושל רבינו, בטענה שהספרים הללו מכניסים את העם לדיכאון...
אולם לאמיתו של דבר, סיבת הגזירה על ספרים אלו דוקא, היתה, משום שהשפעת הספרים הללו היתה גדולה עד מאד בחיזוק האמונה, ונתנה כוח ואון בידי ההוגים בהם ללכת עד כדי מסירות נפש למען שמו יתברך ולא להתפעל כלל משלטון הרשע, כפי שאכן הוכח עד השנים האחרונות, כיצד החזיקו החסידים הללו את עצמם ושמרו על גחלת היהדות במסירות נפש חרף כל מה שעבר עליהם מצד אנשי השלטון הרשע.
ריבוי גזירות
במשך השנים הבאות נוספו שורות של גזירות שונות ומשונות: בתקצ"ט (1839) גזרו שכל הכספים שנאספו ע"י הקהילות היהודיות למטרותיהם הפרטיות, חייבים להימסר לממשלה בכדי "לבטח את חלוקתם למוסדות היהודיים ההכרחיים". בשנת ת"ר (1840) נאסר על כל היהודים ללבוש את תלבושתם המסורתית. כן היה אסור ליהודים להתחתן לפני גיל שמונה עשרה, לצמצם את לימוד הגמרא, כמו כן פקדו עליהם לייסד רבנות מוכרת ע"י הממשלה; תנאי הקבלה ל"רבנות" זו הוציאה למעשה את כל הרבנים המסורתיים מן הכלל.
שר החינוך אובורוב, על פי הנחיית המשכילים, השקיע מאמצים "לתקן" את כל מערכת החינוך היהודית, ומינה יהודי גרמני "נאור", בשם ד"ר מקס ליליאנטל, כמפקח כללי על כל בתי הספר היהודיים. ליליאנטל הקים שרשרת של בתי ספר חדשים בהם למדו דקדוק, ספרות, חשבון, פילוסופיה ותנ"ך, ללא הלכה, משנה, גמרא ומדרש. כעידוד להורים יהודיים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר האלה, היו כל חניכי בתי ספר הללו פטורים משירות צבאי.
ליליאנטל אמנם נכשל בנסיונו להפטר לגמרי מבתי הספר המסורתייים, אולם הוא הצליח לגרום לסגירת כל בתי הדפוס היהודיים חוץ מאלה בוילנא וקייב (ז'יטומיר) והשתדל בכל כוחו להבטיח אכיפת צנזורה קפדנית על כל ספרי הקודש. הרבה מאלה שעבדו במשרד הצנזורה הרוסית היו יהודים משומדים.
אם אין גדיים אין תיישים...
וכאמור, עיקר מטרת החץ בכל הגזירות הללו היא התנכלות לחנוך היהודי, כפי דברי חז"ל: "אם אין גדיים אין תיישים" (בראשית רבה מ"ג: ג')-אם חלילה יהיו הילדים אבודים, לא יהיה מי שימשיך את המסורת היהודית לדורות הבאים, וכך יצליחו המשכילים במשימתם הרעה לרוקן את עם ישראל מתורה ומצוות ולהפכו לנכס יצרני בחברה הרוסית, ואז ניתוקו ממורשתו היהודית וודאית רח"ל.
* * *
מלחמת רבינו בתנועת ההשכלה
רבינו הקדוש והנורא, כל תורתו הקדושה בנויה ומיוסדת על אמונה טהורה ופשוטה, ולעסוק רק בתורה ותפילה בתמימות ופשיטות-משפט שמוצא מקום נכבד בתורת ברסלב מאז הוסדה, והתרחקות כמטחוי קשת מכל זיז של מחקר באמונה, גם אם מקורו בקדושה. עקב כך הזהיר את חסידיו מאד לא ללמוד ולא להסתכל כלל בספרי המחקר גם של גדולי ישראל האמתיים, כי אין דרכינו אלא באמונה תמימה ללא חקירות. והחדיר בהם שנאה לכל קשר ושייכות עם רשעי עמנו המשכילים וגרורותיהם. הוא כינה אותם "מצח הנחש" (ראה ליקו"ת סי' ד').אולם לעומת זה יצר הוא עצמו קשר ושפה משותפת עם גדולי המשכילים שבדורו, בדרך זו היה מיוחד בין גדולי וצדיקי דורו (ראה בארוכה בפרק כ').
יתכן כי אדרבה, רבינו בידעו היטב את הפגם והקלקול הנורא הבא על ידי המשכילים, והיה זה אחת ממלחמותיו הקשו"ת בזה העולם, ניסה את כל הדרכים להכניעם ולעקרם. ומלבד תפילה ומלחמה, השתמש אף בעצתו של יעקב אבינו: דורון, הוא יצר עמהם קשרים, דיבר עמהם רבות, וכך הכניעם אליו.
אשרי מי שיחזיק עצמו באמונה
מי לנו גדול מרבינו שגילה בסיפורו הנורא "חכם ותם" את התוצאה האיומה של ההנהגה ב"חכמות" ובחקירות, שהחיפוש אחרי חכמה ומחקר, מוביל בסופו של דבר לכפירה וטירוף ומכשולות קשים.
וכן אמר רבינו:
"כשאדם הולך אחר שכלו וחכמתו, יכול ליפול בטעויות ומכשולות רבים, ולבוא לידי רעות גדולות ח"ו. ויש שקלקלו הרבה, כגון הרשעים הגדולים מאד המפורסמים, שהטעו את העולם, והכל היה ע"י חכמתם ושכלם. ועיקר היהדות היא רק לילך בתמימות ובפשטות בלי שום חכמות" (ליקוטי מוהר"ן תנינא י"ב).
רבינו ראה בהשכלה, הסתרה הקשה, הסתרה שבתוך ההסתרה של אמונת אלקותו ית' בעולם, בתקופה שלפני ביאת המשיח. "אגלה לך סוד", אמר לאחד ממקורביו, "כי מלמעלה יבוא אפיקורסות בעולם בשביל נסיון". ועוד אמר: "הולך אפיקורסות גדול על העולם... אשרי מי שיחזיק עצמו באמונה באלו העתים" (שיחות הר"ן ל"ה, קכ"ו,ר"כ).
בקיץ האחרון שלו באומאן אמר: "הנה אנחנו עתה אצל הקצה והסוף של ישראל במקום שגבול ישראל כלה. כי לכל דבר יש קץ וסוף, ואם כן גם לנו ישראל עם קדוש, יש איזה סוף גם כן, היינו שיש מקום ששם מסיים קדושת ישראל שמשם והלאה אין מתפשט קדושת ישראל, ובזה המקום היו רחוקים מאד מה' יתברך".
רבינו מסר נפשו ועתותיו היקרות להתעסק עם אותם משכילים פושעים, שהוא עצמו כינה אותם "מצח הנחש". הוא חפץ בכל מאודו להאיר מאור ה' גם בלב החוטאים הגדולים הללו, או יתכן שקיוה שהמגע שלו איתם ירכך לפחות את אכזריות הגזירות שהיו עתידים להנחית על העם, שהוא עצמו צפה והתנבא עליהם כמה וכמה פעמים.
חסידיו ומקורביו לא ירדו לעומק דעתו הקדושה של רבינו בעסקו עם מבלי עולם אלו. "במה יש לאלו הקלי-עולם איזה שייכות והתקרבות אליכם" שאל אותו פעם ר' נפתלי "הרי הם כה רחוקים מכם ומקדושתכם?!" ורבינו השיבו: "ובמה יש לכם שייכות והתקרבות אצלי? הלא אתם אצלי רק כמו נוצות שעל הבגד, שכשנופח עליהם, מיד פורחין ומסתלקין מעליו".
התנגדות זו להנהגת רבינו עם המשכילים נמשכה גם לאחרי הסתלקותו. במיוחד היו החיצים מכוונים נגד מוהרנ"ת, כי הרי רבינו צוה עליו להמשיך את הקשר עם המשכילים (כפי שתואר בארוכה לעיל).והם אמנם המשיכו להפגש עמו, התפעלו מעוצם חכמתו ומביטולו המופלא אל רבו.
ואראה את ה'!
אולם לכל אורך הדרך הובנה היטב כונת רבינו בזה, כי מדי פעם בפעם ראו התקדמות בדרך התשובה בקרב המשכילים, שהיה לפלא מאד לכל מכיריהם. הירש בער לא הפסיק להפציר במוהרנ"ת שיוכיח לו אמיתיות אמונת היחוד. ועלינו לזכור שהמדובר הוא באותו הירש בער שנשבע שבועה חמורה שלא יעלה את שם ה' על דל שפתיו רח"ל... ומוהרנ"ת השיבו, כי את קיומו של ה' אי אפשר להוכיח לאחד שאין מאמין בכך. וכשהלה לא הרפה, נזדעק מוהרנ"ת: "מה אתה שואל אותי על ה'? אומר לך ברורות 'ואראה את ה''!".
הדברים שיצאו מלב בוטח ומאמין כשל מוהרנ"ת בנחישו"ת ובבהירות רבה, השפיעו על הירש בער עמוקות יותר מכל מיני חקירות והוכחות, והאמין לו. ויש לציין שבהזדמנות אחרת בעת שיחתו עם אחד על אמונה ברורה, אמר לו מוהרנ"ת: "וואס רעדסטו צו מיר פון גאט, כ'האב געזאגט הירש בער'ן 'ואראה את ה'' און ער האט מיר געגלויבט" (מה אתה מדבר עמי מה', אני אמרתי להירש בער 'ואראה את ה'', והאמין לי...)
* * *
מוהרנ"ת והגזירות
למרות מערכת היחסים הקרובה של מוהרנ"ת עם המשכילים של אומאן-או אולי דוקא בשל כך-לא ציפה הרבה מהם. הוא ידע היטב לאן פניהם של האפיקורסים מועדות, ומה הם מסוגלים לעשות. הוא ידע גם שזה הנסיון הקשה של עקבתא דמשיחא.
מוהרנ"ת היה אומר שבמגילת סתרים של רבינו, שם מתואר מה שיתרחש באחרית הימים, לא מוזכרת מלחמת גוג ומגוג, וזאת מחמת הסיבה שמלחמה זו שלפני ביאת המשיח לא תהיה מלחמה בגשמיות אלא מלחמה של אפיקורסות, שתציף את כל העולם רח"ל. הוא הבין שהתפרצות ההשכלה בתקופה ההיא, הן היריות הראשונות במלחמה כבדה זו.
אמונה ומצוות מעשיות
מוהרנ"ת כמלומד מפי רבו, ידע היטב שחיצי האפיקורסים מכוונים במיוחד נגד קיום מצוות מעשיות. רבינו כותב (ליקו"מ סי' צ"א) אודות האמונה שהיא בידים. עיקר האמונה היא כשהיא מתבטאת במצוות מעשיות בעולם הזה. וכידוע הרבה רבינו להזהיר ללמוד הרבה הלכה ופוסקים, כי רק על ידי קיום המצוות בפועל כדין, נשארים יהודים מאמינים ונאמנים לה' כראוי וכיאות.
בתחילה לא גילו המשכילים את מזימתם האמיתית, הם הסתירו את מגמותיהם האמיתיות ברצונם ללמד את היהודים חכמה ודעת ופילוסופיא כדי לשפר את מצבם בעיני הגויים. הם הקימו איפוא בתי ספר והרבו בהסתה להכניס את ילדי ישראל הכשרים לשם.
מלחמת מוהרנ"ת נגד ההשכלה
מוהרנ"ת לחם נגד מגמה זו בדם לבו. רבי אברהם שטערנהארץ היה מספר כי כל אימת שמוהרנ"ת זקנו היה מדבר עם אנשיו כנגד המשכילים ובתי הספר שלהם, היו פניו מחוירות מחלחלה וזעם עצור. הוא שפך את עטו על הנושא הזה יותר משאר דברים. הוא גם צווה על ידי רבינו, שכל אימת שהוא כותב בעניני אמונה שישפוך את כל עטו, ומוהרנ"ת אמנם גילה את מזימותיהם השפלות, כי כל מחשבתם היא רק להעביר את ישראל על דתם רח"ל גם אם אינם אומרים זאת בפרוש.
בהלכות שמוהרנ"ת כתב בתקופה שהתיקונים החינוכיים עוד הועלו לדיון, הוא גילה את טלפיהם ומזימותיהם הנסתרות טרם שיצאו לרשו"ת הרבים, כמלומד מפי רבינו באמונה הטהורה והזכה, הבחין היטב בסטיותיהם ועקמימויותיהם כבר בתחילת הדרך. הוא מראה איך שהמשכילים בעצמם השליכו את קיום המצוות לצד, וכל עסקם היה להחדיר במוחם של יהודים צעירים דעות פילוסופיות, ובו בזמן להרחיק אותם מ"בשר" התורה-גמרא והלכה-על ידי כך לגרום לאבדן של הדורות הבאים מרוח ישראל סבא.
מוהרנ"ת לא פעל ישירות נגד המשכילים לסכל את תוכניותיהם. למרות העובדה שהוא ניזוק באופן אישי על ידי אמצעיהם, כגון צמצום הדפסת ספרי קודש והבאתם לצנזורה, עד כדי נתינת יד לנעול את בית הדפוס שבנה במסירות נפש ולחתמו על מנעול ובריח (ראה לעיל פרק ל"א).כמו כן ישנן הוכחות שהמשכילים היו אחראים לסחבת בענין הרשיון בשביל להפעיל את הדפוס מחדש.
גזירת הקנטוניסטים אף היא היתה איום גדול יותר למוהרנ"ת ולחסידי ברסלב מאשר לרוב המשפחות היהודיות האחרות, מכיון שהיו להם מתנגדים רבים, והאויבים הללו לא בחלו בשום אמצעי, כולל גם למסור את ילדי ונכדי חסידי ברסלב לידי הצבא הרוסי... במשך תחילת שנות הת"ר (1840), היו כמה הזדמנויות בהן מוהרנ"ת ותומכיו הוכרחו להגניב את ילדיהם מחוץ לברסלב לכמה חודשים בכדי להמלט מהגיוס.
ובכל זאת, למרות הסבל האישי של מוהרנ"ת בגלל הגזירות השונות, דאגתו לא היתה עבור עצמו. הוא ראה שעתידו של העם היהודי בסכנה והבין שהמשבר הוא גזירה מן השמים. הוא אמר: "כל הגזירות המציקות לנפשו"ת ישראל לא יצאו רק מלמעלה, כמאמר הכתוב ואשור שבט אפי'" (שיחות וסיפורים עמוד קי"ג, סימן כ"ב).
המלחמה-רק ב'חרב' התפילה
נוסח תגובתו של מוהרנ"ת נגד הגזירות אף הוא היה על פי דעת רבינו. הוא ראה עתה בעיניו כי אותה תורה שאמר רבינו בראש השנה שנת תקס"ג הדנה אודות הגזירות על עם ישראל, מכוונת לתקופה זו ממש. רבינו כותב שם כי העצה היחידה לבטל את הגזירות היא תפילה, והתפילה טובה קודם גזר הדין, וגם לאחר גזר הדין אפשר להמתיקו ולבטלו על ידי תפילה (ראה תורה ה' בתחילתה שם מבואר שלאחר גזר דין אי אפשר להתפלל בפירוש אלא רק ע"י שמלבישים התפילה במאמר או בסיפורים-עיי"ש).
מוהרנ"ת נטל איפוא את כלי הזיין המקובל ביותר של היהודים-התפילה, ובה יצא ללחום נגד גזירת הקנטוניסטים הקשה. מוהרנ"ת כתב סדרה של תפילות קורעי לב. המתחננות לרחמי שמים. בגלל חוק הצנזורה היה בלתי אפשרי להדפיס אותן אז, והושמטו מההדפסות הראשונות של ליקוטי תפילות, ורק עברו בקרב חסידי ברסלב מיד ליד. אולם לאחרונה הן נתגלו, וכדאי להעתיקם:
"...ובפרט הגזירה קשה ומרה שכבר נגזרה אצלם ונחתמה בחותם המלך, שבני ישראל יהיו מצוינים ומזוינים בכלי זין למען יתערבו בגויים וילמדו מעשיהם, טכסיסי מלחמה בתור אנשי חיל. אוי! אוי ואבוי! אוי לעינים שכך רואות! הלוא למשמע אוזן דאבה נפשינו. מריה דעלמא כולא, הבט משמים וראה איזה מישראל ראוי לזה לשאת כלי זין ללחום את מלחמותיהם ולחלל שבתות וימים טובים... אוי אוי אוי מי יוכל לשער הצרה הקשה הזאת שמבטלת מבני ישראל אמונת ישראל, אוי לנו שראינו זאת..."
"רבונו של עולם! עזרת אבותינו אתה הוא מעולם. מגן ומושיע להם ולבניהם אחריהם בכל דור ודור, תשועתם היית לנצח ותקוותם בכל דור ודור: חוס וחמול ורחם עלינו, גם בעת צרה הגדולה הזאת, ותשבר ותבטל את כל הגזירה הקשה הזאת שנגזרה עלינו, וכל הגזירות קשו"ת שרוצים לגזור חס ושלום, כי מי יוכל לסבול צרות כאלה רחמנא ליצלן, כי כולם נוגעים בדת ישראל הקדוש, אוי מה נעשה? להיכן נברח? להיכן ננוס לעזרה? אוי! אוי! אוי! אוי! מי יתן ראשינו מים ועינינו מקור דמעה ונבכה יומם ולילה על מרירות צרותינו אשר הגענו באחרית הימים האלה, אשר טוב מות מחיים... (ליקוטי תפילות קמ"ג).
"אבל, אף על פי כן, אנו מרוצים למות וליהרג על קידוש שמך בכל יום ולא לבטל אחד מישראל מדת תורתינו הקדושה. אוי לעיניים שיראו שמגלחין לאחד מישראל בעל כרחו פאות ראשו וזקנו, ומוכרח אחרי זה בעצמו לגלח אותם בכל עת: אוי לרגלי ישראל הק' שיצטרכו ללכת בשבת ויו"ט קודש חוץ לתחום; אוי לידי ישראל הק' שמוכרחים לעשו"ת מלאכה בשבת לצחצח כלי זיינם, ומי יודע אם יוכלו לעמוד בנסיון לישאר באמונה הקדושה, אוי! מי יוכל לעמוד בזה?" (שם).
"רבונו של עולם, אתה לבד יודע מעמד ומצב ישראל בעת הזאת בין העכו"ם, כי נחשבנו כקוצים בעיניהם ככלי נמאס, ככלי אין חפץ בו, נבזים ודווים וסחופים אנחנו, הבט משמים וראה כי היינו לעג וקלס בגויים נחשבנו כצאן לטבח יובל להרוג לאבד ולמכה ולחרפה. ובכל יום ובכל עת חושבים בכל מדינה ומדינה עצות ומחשבות על דת ישראל הקדוש, כי לא עלינו תלונותיהם כי אם על דת תורתיך הקדושה שבכתב ובעל פה... ורק בשביל זה לבד הם חורקים שינם עלינו בכל דור ודור, בכל עת ועת בכל מדינה ומדינה... רחם עלינו אבינו אב הרחמן, כי אין מי שיעמוד בעדינו, שמך הגדול יעמוד לנו בעת צרה..." (ליקוטי תפילות ב', כ"ה).
"אנא, אדון יחיד, מלא רחמים, גואל ישראל וקדושו: יהמו ויכמרו המון מעיך ורחמיך על עמך ישראל אשר בחרת, בעת צרה הזאת בעיקבתא דמשיחא, ותקיף ותעורר זכות וכח הדמעות הקדושים הנוראים האלה, דמעות רבים רותחין ובוערים כאש לוהט, שבכו הצדיקים הקדושים לפניך מימות עולם... הבט משמים וראה וקבל [כנגדם] אלפי אלפים ורבי רבבות דמעות שליש ששפכו ישראל לפניך מיום היותם עד הנה, ובפרט מיום חורבן ביתך עד היום הזה... לבטל עי"ז כל מיני גזירות קשו"ת ורעות של העמים..." (שם)
"...לא תהא כזאת בישראל, שלא תאבד שארית יעקב".
* * *
העצה-אמונה ומצוות מעשיות יחד
כלפי הקדוש ברוך הוא-הושיט ידיו בתפילה, ואילו את אחיו היהודים עורר וחיזק, זעק והזהיר להתרחק מהמשכילים, מהם ומהמונם. אמונה-זעק-היא רק עם קיום המצוות, וללא קיום המצוות-אינה אמונה כלל. וכמו כן להיפך: קיום המצוות ללא אמונה וללא התבוננות בפנימיות משמעותן אינן פועלות מה שהן צריכות לפעול, ולפעמים אף מזיקות.
ה"הלכות" של מוהרנ"ת נכתבו כדי לחזק את שניהם בעת ובעונה אחת. חוקי ה"שלחן ערוך" הם "גוף" קיום המצוות; חסידות וקבלה הם ה"לב" וה"נשמה" של האמונה היהודית.
רבינו שיבח פעם את מוהרנ"ת ואמר, שבזכותו אפילו נערים יודעי ספר יהיו יכולין ללמוד ולהבין כל כתבי האר"י ז"ל (חיי מוהר"ן שס"ג).כל "הלכה" בליקוטי הלכות מיוסדת על הלכה מסויימת בשולחן ערוך, ומקרינה את האור של תורה או סיפור של רבינו על ההלכה, ובהם ציטוטים רבים מכל אורך ורוחב התנ"ך, גמרא, מדרש וקבלה. מוהרנ"ת מוכיח שהלכות השלחן ערוך מלבד מה שהם הוראות והדרכות כיצד על היהודי לנהוג בכל אורחות חייו, יש בה דרכים רוחניים חיוניים, שכל יהודי באשר הוא, יכול לתפוס וללכת בדרכם, מהצדיק הגדול ביותר ועד האדם הפשוט והעם הארץ, ואפילו החוטא והפושע יוכל למצוא מזור לנפשו החוטאת ולשוב אל ה'.
מוהרנ"ת לא היסס מלשוחח על הנושאים העמוקים ביותר, הוא נותן פתרונות לבעיות קשו"ת שאף אותו הטרידו בהיותו צעיר, כגון: איך יכול האדם להגיע לאושר רוחני בחייו כשהעולם מלא כאב וצער? ועוד קושיות קשו"ת ומרות המלוות את כל אדם החפץ להתקרב אל ה' ולילך בדרך האמת.
העיקר הוא המעשה
החוט השני בכל כתביו של מוהרנ"ת, אינו לניתוח גרידא של הנושא ולהעמקה בעלמא, אלא כדי להציע עצות מעשיות איך לעבדו ית' באמת ובתמים, ואיך ליישב את המוח בעולם מטורף ומבולבל זה, כי "לא המדרש העיקר אלא המעשה". היה זה בבחינת 'זה לעומת זה' ממש כנגד המשכילים, הם טענו כי הם מרחיבים את אופקיהם השכליים של הילדים ע"י שהם מחדירים בהם לימודי פילוסופיה ותרבות, אולם מוהרנ"ת זעק לעומתם: שהאמת היחידה בעולם הזה היא שמירת התורה ומצוות. כה חשב וכה כתב והחדיר בקרב שומעי לקחו לנצח.
חכמות זרות-השבר הגדול
כאמור, מתקיף מוהרנ"ת קשו"ת את מזימתם השטנית של המשכילים לחנך את ילדי ישראל חכמות זרות ושפות, במרירות שלא נמצאת באף מקום בכתביו:
"וע"כ ראוי לנו לבכות ולצעוק יום ולילה, נבטוש רישא בכותלא דביתא, בת עמי חגרי שק, התפלשי בעפרים, אבל יחיד עשי לך, מספד תמרורים, על גודל השבר והצרה הגדולה הנשמעת בעולם. אשר עדיין לא היתה כזאת. אשר נתחברו בכמה מקומות כמה כיתות רשעים גמורים מפורסמים. ועשו לעצמן חברת חינוך נערים. ללמד בני ישראל הקטנים חכמות חיצוניות ולשונות העכו"ם. והם מטמאים הבל פיהם הקדוש. ועוקרים אותם בחייהם מקטנותם מהש"י ומן התורה. כי מרגילים אותם בדרכי העכו"ם ובמלבושיהם מנעוריהם, והם צודים נפשו"ת יקרות פורחות לגיהנום. אוי לנו כי שודדנו! אוי לנו על שברינו! אוי ואבוי ואם אמרתי אספרה כמו אפס קצה מעוצם הצרה הזאת יכלו המון יריעות. כי אין רעה גדולה מזו כאשר נראה בחוש שכל אלו הנערים שנתגדלו ע"פ הדרכים הרעים האלו, הם אפיקורסים מפורסמים והם גרועים ממשומדים! ומחללים שבת בפרהסיא ומתלוצצים מכל התורה כולה... ואין צורך להאריך ולבאר עוצם הצרה הגדולה הזאת אשר כמוהו לא נהייתה, אשר על זה התנבאו כל נביאינו שיהיה בסוף הימים..." (ליקוטי הלכות פסח ז', ו').
גודל ועוצם נשמתו של איש מישראל
מוהרנ"ת ידע שתורות רבינו הן הן הרפואה שהקב"ה הכין לפני המכה. ולכן, בנוסף לתפילותיו לה', השקיע את כל מאמציו להדפסת והפצת ספרי רבינו ככל שניתן לאל ידו, וכן הרבה בהפצת תורותיו בעל פה לכל החפץ לשמוע, בכלל אלו היו גם המשכילים בעצמם מאומאן, וכמו שמוהרנ"ת סמוך להסתלקותו כשדיבר אודות התגברות ה"טרייף-פסול" של המשכילים- אמר, "שעָלֶה אחד מספרי רבינו יתקן את הכל"...
רבינו גילה שהניצוץ הקדוש נמצא בפנימיותו של כל יהודי, אפילו הרשע ביותר. וכה היה מבטו של מוהרנ"ת על כל יהודי, כי האף שמצד אחד גינה בכל תוקף את הרע, אולם מאידך גיסא היה אמון על תורת רבינו שגם הרשע גמור לא איבד את הנקודה היהודית שבו, וצריכים לדונו לכף זכות, ועל ידי כך מעלים אותו מחובה לזכות (עיין ליקו"מ רפ"ב).
הוא אמר פעם: "אני יכול לומר פשט במהר"ם שי"ף הקשה ביותר-אבל לא על היהודי הקטן והגרוע ביותר..." ועוד אמר: "יש לי ללמד זכות על הגרוע שבגרועים, שאם הייתי כותבם היו נכתבים על כמה ניירות (בויגען) כפי שאני יודע מה שנעשה עם האדם בזה העולם..."
* * *
הדרך לקרב אנשים להשי"ת
בברסלב היה פעם יהודי שעבד כפקיד במשרד ממשלתי. "הוא נכנס פעם בשבת ל"קלויז" שבברסלב בעת שאמרו הקהל קדושת "כתר". וכשהרים ידיו, הבחינו אנ"ש בדיו שהכתים את ידיו, שהיה עדיין טרי ממה שכתב בעצם יום השבת רח"ל. כמה מאנ"ש רצו לגעור בו ולגרשו מבית המדרש על חוצפתו ועזותו הרבה, אולם מוהרנ"ת עיכב בעדם ולא הניח להם להרע לו באמרו: והרי לא בכדי נכנס אלינו, בודאי חושב הוא על תשובה, כי לבתי כנסיות אחרים לא הניחו לו להכנס. ואמנם לא עבר זמן רב והוא התקרב אחר כך לאנ"ש ונעשה לירא וכשר" (שיח שרפי קודש א'-תרי"ח).
עוד יסופר. בעיר טולטשין, מקום מגוריו של ר' יצחק בן מוהרנ"ת, היה אחד מאנשי המקום שלמד ספרי השכלה. באחד הימים נכנס לבית הדואר אל רבי יצחק שהיה כידוע מנהל הדואר בעיר, ובקש ממנו שישאיר לו מקום בעגלת הדאר הנוסעת לברלין, כי חפץ לנסוע לשם ללמוד מדע והשכל אצל ראשי המשכילים בברלין. באותה שעה נכנס מוהרנ"ת אל בנו לבית הדואר. והנה כשאך הביט האיש ההוא בפני מוהרנ"ת מצא חן בעיניו מאד, ושאל את רבי יצחק: "מי הוא האדם הזה?" ענה לו רבי יצחק: "זהו אדוני אבי". ושאלו: "האם יכול אני לדבר עמו?". "בודאי!"-השיב לו ר' יצחק, והלה התחיל לדבר עם מוהרנ"ת. בדיבורי האמת והחן שלו שבה מוהרנ"ת את לבו של המשכיל החדש, וכמובן שיותר כבר לא נסע לברלין, רק נשאר אצל מוהרנ"ת ונעשה ירא וכשר בזכותו" (שיח שרפי קודש א'-תרי"ח).
ועם שניהם שמח מוהרנ"ת ואמר: שעמם הוא יתפאר בבית דין של מעלה!
הבחנה בין רשעים לבין טועים
כשגינה את ההשכלה ולחם כנגדה בכל עוז, ידע מוהרנ"ת להבחין בין המנהיגים, מורי דרך ההשכלה, שכל מגמתם היתה לפרוץ את כרם בית ישראל ולנטוע שם זמורות רעים, שאותם צריך לרדוף עד חרמה, לבין חוטאים טועים, שבפנימיותם רצו למצוא את ה', אך נתפתו על ידי המשכילים בחשבם שדרכם היא הדרך האמיתית, אותם מצוה לקרב ולהראות להם את הדרך הנכונה והאמיתית. בקשר לזה כותב מוהרנ"ת:
"וזהו בחינת האיסורים שאין מתבטלין אפילו בשישים, דהיינו כל הדברים החשובים, בריה, חתיכה הראויה להתכבד, דבר חשוב ודבר שבמנין וכו', וכן האיסורים החמורים כגון עבודה זרה וחמץ בפסח שאיסורן בכל שהוא ואין מתבטלין בס' (עיין יור"ד הלי תערובות) זה בחי' מה שכתוב בליקוטי מוהר"ן (נ"ט-א') שיש רשעים שאסור לקרבן וכו'".
"וזה בחי' כל הדברים החשובים שאין מתבטלין, כי האיסורים החשובים זה בחי' רשעים גדולים וחשובים במעלה שהם הנגידים והעשירים והם חשובים וגדולים בזה העולם עד שאין המשפט יכול להכניע ולבטל הרע שלהם, ע"כ אין מתבטלין בס' וע"כ אסור לקרבם כי הם מורידים את המקרבן ממדריגתו ח"ו".
"וזה בחי' אין מבטלין איסור לכתחילה, כי אם כשנפל מעצמו לתוך ההיתר, היינו שגם הרשעים שמותר לקרבן שהם בחי' איסורים המתבטלים, אסור לבטלם לכתחילה, שאסור לילך בזרוע ליקח אותם בעל כרחם ולהכניעם ולבטלם בתוך הקדושה, כי בהכרח שיהיה איזה איתערותא דלתתא. רק אם יפול מעצמו לתוך ההיתר אז מבטלין אותו... הנפשו"ת שנפלו אליו ונתקרבו אצלו..." (ליקוטי הלכות תערובות ה': א'-ג' ראה גם ליקוטי הלכות אבידה ומציאה ג': ט"ז).
ומוסיף מוהרנ"ת מי שמחפש באמת את הקב"ה, הרי מובטח לו שימצא אותו, גם אם הוא הולך עדיין בדרך לא טובה, ולכן מצוה כאמור, לעזור בידו ולהובילו בדרך הנכונה, ולא להרחיקו ח"ו.
"אפילו אם הוא הגרוע שבגרועים, אפילו אם עבר מה שעבר וגם עכשיו הוא במקום שהוא, אעפ"כ יחזק ידו תמיד לבקש ולחפש אותו ית' גם במקומו, אעפ"י שנפל למקומות הרעים לגמרי שהם מקומות המטונפות, שכבודו ית' רחוק משם, אעפ"כ יצטער ויתגעגע וידרוש ויבקש ויחפש איה מקום כבודו. ואזי יזכה לעלות בתכלית העליה..."
"וזה בחי' מלאכת המשכן שנצטוו אחר מעשה העגל. וזה בחי' מלאכת המשכן שצוה הש"י שיבנו משכן מכסף וזהב ונחושת ושאר חפצים של חול. אשר ע"י רבוי הכסף והזהב עשו את העגל, וצוה עליהם הש"י שבמה שקלקלו בו יתתקנו ושיחפשו ויבקשו הקדושה שם דייקא וכל איש יבקש ויחפש אם נמצא אצלו כסף וזהב וכו'... ועי"ז דייקא בנו את המשכן, שהלך עמהם ממקום למקום. ובכל מקום שעמד שם קנה קדושה גבוה שם, והיו נוהגים שם כל הדינים הנוהגים בביהמ"ק. וזר היה אסור ליכנס למקום שעמד שם המשכן וכל הדינים ואח"כ כשפרקו את המשכן משם, היו מותרים כל הזרים ואפילו טמאים ליכנס לשם. כי זאת הקדושה הוא בבחי' איה, בחי' "איה מקום כבודו". כי היא קדושה גבוהה ונעלמת מאד. עד שא"א לידע מקומו אי"ה; רק במקום שזוכין למוצאו כפי הבקשה והחיפוש שם זוכין שיתגלה קדושתו" (ליקוטי הלכות גביית חוב מהיתומים ג': ו',ז').
* * *