אור ברסלב
באש ובמים פרק לא - תקוות ואכזבות

באש ובמים

פרק לא - תקוות ואכזבות

חלק ו-ירידות ועליות

זכיתי להיות על אדמת הקודש

לאחר טלטול ונדידה בדרכים כשנה תמימה, שב מוהרנ"ת לביתו. הוא היה עייף ותשוש, אך שבע-רצון עד למאד. הוא זכה למלאות את מאווי נפשו: להיות על אדמת הקודש, וללכת ארבע אמות בארץ ישראל...

"באותה שנה, היא שנת תקפ"ב (1822)" מסכם מוהרנ"ת את מסעו "נסעתי לארץ ישראל עם ר' יהודה אליעזר, וזכיתי להיות על אדמת הקודש, וחזרתי משם באותה השנה. ובשנת תקפ"ג (1823) באתי לביתי בשלום".

בין תקוה לאכזבה

במבט על העתיד, היה מצבו של מוהרנ"ת די מזהיר. אחרי יותר מעשר שנות מאמצים בהפצת תורות רבינו, כבר זכה לראות רבים מצעירי הצאן ההולכים בדרך רבינו בהשפעתו, הם השליכו את עצמם לתוך עבודת השי"ת על פי מה שהוא הורה והדריך אותם.

צאצאיו גדלו והחלו לבנות לעצמם בתים בישראל. לכאורה מגיע הוא אל המנוחה ואל הנחלה לאחר כל הגלים והמשברים השונים שעברו עליו מיום עמדו על דעתו. אולם, לאמיתו של דבר, העתיד, כפי שהתברר, לא צפן תקוות גדולות של מנוחה עבורו. למוהרנ"ת נכונו עוד הרבה שנים קשו"ת של יסורים ורדיפות מכל הצדדים, יותר קשו"ת מכל מה שעבר עד הנה, אך הוא עמד בהם איתן, עלה ונתעלה, בנה ושיכלל את בית רבינו, והפיץ את דעתו הקדושה בעולם, שממנה תוצאות חיים עד היום הזה.

* * *

רבי יצחק בן מוהרנ"ת

קשר הדוק ביותר היה לו למוהרנ"ת עם צאצאיו שהלכו בדרכו. הוא הקנה להם את תורת רבינו, חינכם והדריכם והיה להם למאיר דרכם בכל הליכותיהם. במיוחד היה מוהרנ"ת קשור עם בנו רבי יצחק.

רבי יצחק זה, בנו השני של מוהרנ"ת נשא אשה בקיץ תקפ"ג. החתונה התקיימה בעיר טשערקאס, שם התיישב ועסק בתורה ועבודה. טשערקאס היתה במרחק רב מבית אביו בברסלב, אבל הקשר ביניהם היה תכוף מאד על ידי מכתבים, בהם הדריך אותו אביו, יעץ לו וחיזק אותו להקדיש את כל כוחותיו אך ורק לתורה ותפילה. הוא לימדו והוליכו צעד אחר צעד בדרך עבודתו, כפי שמשתקף ממאות המכתבים שנשארו ורוכזו בספר "עלים לתרופה"-מכתבי מוהרנ"ת. מהם משתמע כי ר' יצחק לא הרים ידו ורגלו, ולא עשה קטנה או גדולה מבלי לשמוע את חוות דעת אביו הגדול.

הדרכה מפורטת בלימוד התורה

במכתב לר' יצחק, הראשון ב"עלים לתרופה" שנשלח אליו חדשים ספורים לאחר התיישבותו בטשערקאס, מציין מוהרנ"ת את התאריך: "ו' תשרי תקפ"ד (1824) מברסלב לטשערקאס", שם הוא מרבה עליו בדברי חיזוק והתעוררות להתמיד בלימודו ולקבוע שעה אחת של התבודדות מדי יום ביום "כי אין לך מובחר לעסוק בתורה ותפילה כמו עתה, כי ינקותא היא כלילא דורדא, ואם לא עכשיו אימתי" (על"ת ה').

במכתבו השני מאותה תקופה, הוא נכנס יותר לפרטים:

"...גם אהובי בני, לא טוב בעיני אשר כתבת לי שקבעת לך שני שיעורים בלימוד פוסקים, באורח חיים הלכות שבת וביורה דעה הלכות מליחה. הלא היה לך להבין כי לא חפצתי בדרך כזה לפזר דעתו בענינים רחוקים כאלה, וכי מה ענין מליחה להלכות שבת? הלא ידעת כי רצוני בסדר הלימוד היא ללמוד כסדר דווקא, דהיינו שתגמור האורח חיים עד סופו, ואח"כ תתחיל בעה"י ללמוד היורה דעה מהלכות שחיטה מראשו לסופו דייקא, וכן החושן משפט והאבן העזר, לא כמו שנוהגין בני הנעורים לחטוף בכל זמן הלכתא מיוחדת. לפעמים הלכות בשר בחלב, ולפעמים הלכות טוען ונטען, ופתאום מדלגין להלכות נדה וכיוצא בזה, ונשארים קרח מכאן וקרח מכאן, וזה וזה לא עלתה בידם. ומאומה לא ישאו בעמלם, כי כאשר יגדלו אינם יודעים שום דין והלכה אפילו במקום אחד. על כן רצוני שתלמד רק הלכות שבת וגם מסכת שבת כאשר כתבת, ותשים עיניך וליבך להבין הדברים היטב, ולא תונה את עצמך, וגם לא תדקדק יותר מדי בחינם... אך אם אי אפשר לשנות דעת חברך, אל תפרוש ממנו בשביל זה, ותמלא רצונו ללמוד גם הל' מליחה. אבל אם אפשר לך לדבר על לבו שילמוד כסדר כנ"ל, מה טוב. ובודאי יחזיק לי טובה בעזרהי"ת אם יקיים דברי כאשר הוריתיך כנ"ל" (על"ת ו').

נישואין שלא עלו יפה

נישואיו של ר' יצחק, לא עלו יפה. למרבה הצער, התברר שקשה היה על זוגתו חיי נישואים וההתחייבויות הנלוות אליהם. חותנו של ר' יצחק אהב אותו ודרש טובתו, ובידעו שבתו צעירה לימים ועדיין לא הגיעה לבגרות-ביקש ממנו להתאזר בסבלנות ולהמתין לישועת ה'.

מזל טוב על גט הפיטורין...

עברה שנה ומחצה, והמצב לא השתנה. ר' יצחק סבל סֵבל בל יתואר מאשתו. מוהרנ"ת הבין שלא יתכן להשאיר את בנו במצוקה שכזאת, ונסע בעצמו לטשרקאס, לדאוג לכך שבנו יתן גט פיטורין לאשתו. לעומתו, לא השלים המחותן עדיין עם החלטה זו, והמשיך להפציר שימתינו עוד מעט [כי לא רצה להפסיד חתן חשוב שכזה]. מוהרנ"ת ידע היטב שאין מה להמתין יותר, הוא מוכרח להציל את בנו מהמצב הקשה שנקלע אליו, ובנפשו כי מרה עליו יצא לרחובה של עיר וזעק: "הוא שוחט את בני!". למשמע זעקותיו התאסף קהל רב, וכמה מבין הנאספים קבלו על עצמם לשכנע את המחותן להסכים לגט. בסוף, התגרשו בקיץ תקפ"ה (1825).

הדבר שמח את לבו של מוהרנ"ת, ובמכתב לרעהו רבי נפתלי הוא מציין זאת וכותב: "מזל טוב! ב"ה קיבלה הגט פיטורין... והשי"ת יזמין לבני שי' מהרה זיווגו ההגון לו מן השמים באופן שיזכה להיות איש כשר באמת, כי בזה לבד חפצתי".

גם אויביו ישלימו עמו

בתחילת שנת תקפ"ו (1826) התחתן ר' יצחק בשניה. אשתו, מרת חנה, באה ממשפחת מתנגדים. הם עברו לגור בעיר טולטשין, הסמוכה לברסלב. בשנת תקפ"ז (1827) נולדה להם בתם הבכירה.

אשתו של ר' יצחק, שמוצאה כאמור ממשפחת מתנגדים, על אף היותה בעלת מידות טובות, הושפעה רבות מבית אביה, ובדומה לאביו מוהרנ"ת שסבל רבות ממשפחתו המתנגדת-סבל אף ר' יצחק. היא לא השלימה עם הנהגות בעלה, ועקב כך נוצרו חיכוכים רבים ביניהם. עד כדי כך שמוהרנ"ת התבטא פעם ואמר שאילמלא היה ר' יצחק כבר גרוש פעם אחת, היה מחייב אותו לגרש אף את אשתו השניה.

גם במשך שנות הסבל של מוהרנ"ת ועושי דברו, כשהיה ר' יצחק אחד מהנרדפים והסובלים ביותר בטולטשין-נטתה אז אשתו לצידם של אויביו (ראה פרקים ל"ה ל"ט). אולם בסופו של דבר נתהפך לבה לטובה, והחלה לתמוך בבעלה כפי שאימו של ר' יצחק תמכה בסוף באביו, מוהרנ"ת.

נהנה מיגיע כפיו

ר' יצחק היה עני מרוד. אביו רצה שיפרוש לגמרי מהעולם הזה ויקדיש את כל כולו לתורה ועבודת ה' בלבד, אולם ר' יצחק שחש שלא יוכל לעמוד בנסיון העוני יותר מדי- פנה לאביו שיעשה כן רק אם הוא יפרנס אותו. אולם מוהרנ"ת השיבו: אני צריך את כל האמונה והבטחון שיש לי לעצמי... והגיע לידי מסקנה כי ר' יצחק מוכרח להתפרנס מיגיע כפיו.

ר' יצחק שהיה בעל כשרונות מעולים, קיבל מיד הצעות עבודה מהפריץ, בהודיעו לו כי יבחור לעצמו אחת משלש משרות: ניהול בית הדואר (שכלל גם את הבנק הממשלתי המקומי), או לנהל טחנת הקמח, או שיקבל תחת אחריותו את כריתת העצים ביער השייך לפריץ.

ר' יצחק הביא לפני אביו את שלוש ההצעות בכדי שינחה אותו איזו מהן להעדיף. מוהרנ"ת יעץ לו לקבל את ניהול בית הדואר [כי בעסק הזה יהיה לו פחות הפרעות וביטולים בעבודת הקודש] (שיח שרפי קודש א'-תקפ"ט).ואמנם הוא ובניו אחריו ניהלו את הדואר ביושר, וגרמו בכך לקידוש שם שמים לכל תושבי האזור ההוא.

תורתו עיקר ומלאכתו עראי

ר' יצחק בהיותו ירא שמים ועובד ה' מופלג, לא השקיע את עצמו לגמרי במלאכתו, שכל כולה לא היתה אלא בכדי להביא טרף לבני ביתו. והמשיך להקדיש את מיטב זמנו לתורה ועבודה בדרך רבינו, כפי אשר לימדו אביו הגדול, שכן הורה לו: בלכתך לבית הדואר תחשוב כל הדרך בעניני תורה ועבודת השי"ת, וכך תעשה גם מיד בצאתך מבית הדואר, אבל בדואר עצמו בעת העסק תהיה כל מחשבתך נתונה לעניני הדואר, כי זה נוגע לדיני ממונות, ולא תכשל חלילה בממון אחרים, בטעויות וגזילות וכיוצא בזה.

באחד ממכתביו הוא כותב לו:

"ועתה בני, חזק ואמץ מאד לתפוס מחשבתך בכל מה דאפשר להכניס מחשבתך בשעת המשא ומתן בעסק המו"מ והכל בשמחה בלי כעס ועצבות ודאגות, ובלי רוח נכאה... ובשעת התפילה תכריח מחשבתך לקשרה אל הדיבור בקשר אמיץ וחזק... ומכש"כ וכ"ש בשעת הלימוד שם בנקל יותר להכניס המחשבה בתוך הלימוד, כי הלוא צריכים להבין מה שלומדים" (על"ת תל"ג).

הקשר בינו לבין אביו היה כאמור חזק ואמיץ. הוא היה מודיע לאביו במכתבים על כל העובר עליו, וכן היה מספר על כל הנעשה בקהילת חסידי ברסלב בעירו טולטשין. במכתביו היה מתחנן לאביו שישפיע עליו דברי תורה, חיזוק והתעוררות. ומוהרנ"ת למרות שזמנו לא היה בידו, היה מרבה להשיב לבנו, ולפעמים גם במכתבים ארוכים. רוב המכתבים המופיעים בספר הגדול והנפלא "עלים לתרופה" מופנים לר' יצחק. מכתבים אלה הם המקור העיקרי לחמש עשרה שנות חייו האחרונות של מוהרנ"ת עלי אדמות (כי מאורעותיו לאחר חזרתו מארץ ישראל לא נכתבו על ידו בספרו "ימי מוהרנ"ת" אלא בקיצור נמרץ).

אגרות חיזוק והתעוררות

מעיינות מעיינות של חיזוק על פי דרכי רבינו היה מוהרנ"ת משפיע על בנו. הוא מחזק אותו, מוכיח אותו, מנחם אותו, משדל אותו להאמין בה' ולצפות לישועתו, מאיץ בו להאמין בכח הצדיק, להסתכל על כל מצביו בעיני תקוה, והעיקר להיות בשמחה תמיד, להרבות בשיעורי תורה ותפילה ובהתבודדות בינו לבין קונו ובשיחות חברים בדברי תורה ואמונה.

"...בודאי צערי גדול מאד מצערו, ובפרט על ביטול תורה ותפילה שמבטל אותו... אך מה מאד החייתני בדבריך שכתבת שאתה מתחזק... ואתה חוטף איזה טוב כל מה שאתה יכול לחטוף, ובשאר העיתים אתה מתחזק ברצון וכסופין דקדושה ושומר וממתין לישועת ה'..." (על"ת כ"ב).

"...והנה יש בזה הרבה הרבה לדבר אך אין הפנאי מסכים כלל, והלא הספרים לפניך, פוק עיין ותשכח בהם כל מה שיחסר לך..." (שם כ"ג).

"...והעיקר הוא האמונה, שצריכין להאמין בכל עת שהש"י ברא כל דבר ברצונו בעשרה מאמרות, ובאלו העשרה מאמרות נעלמין עשרת הדברות שהם כלל התורה (אבות ה':א') וע"כ בכל מה שעושין; הן מלאכה או שיושבין בחנות, צריכין לידע ולהאמין ולזכור בכל עת שיש בזה תורה..." (שם).

"...מה שכתבת [שהמחשבות] מפריעין לך, תדע שלכולם יש מחשבות כאלה, אני בעצמי סבלתי מזה הרבה, שאינך יכול לשער. והאדם נברא בשביל שייגעו ויעמלו אותו והוא יחתור ויתגבר נגדם. כי האדם לעמל יולד. אשרי מי שעומל ומתיגע ומצטער לברוח מהרעיונים, כי היגיעה בעצמה יקר בעיני הש"י כקרבנות. צריך אתה לחזור ולזכור זאת בכל יום ובכל עת שהמחשבה ביד האדם להטותה כרצונו ואי אפשר שיהיו שתי מחשבות בפעם אחת וכו'. ואם אעפ"כ בכל פעם בורחת המחשבה למקומות המטונפים וכו' צריכין לתופסה כמו סוס באפסר להשיבה למקומה" (ראה ליקוטי מוהר"ן תנינא נ') (שם ט"ו).

* * *

סיום הדפסת ה"ליקוטי תפילות"

אחרי ראש השנה תקפ"ד (1823-4) המשיך מוהרנ"ת בהדפסת הספר "ליקוטי תפילות". הוא נעזר ע"י חסיד שבא לראש השנה לאומאן: "והשי"ת בנפלאותיו הנוראות שלח אז בלב אחד מאנ"ש איש כשר וישר שהתנדב לבו פתאום בהיותו בדרך קודם שנתוועד עמי בראש השנה הנ"ל ליתן סך מסויים בשביל הדפסת התפילות".

אולם עד שמוהרנ"ת זכה וה"ליקוטי תפילות" כולו יראה אור עולם, עברו עליו כמה וכמה מניעות וקשיים. שרר אז מחסור בכל הפריטים הדרושים למכונת הדפוס. קשה היה מאד להשיג את האותיות הדרושות, כמו כן היה מחסור חמור בנייר ודיו, בנוסף על עוד מניעות שונות ומשונות שהתנוצצו בכל עת, "אך השי"ת עזרני וחיזק את לבבי... עד שגמרנו כל הנ"ל".

מלאכת הקודש ע"י אנ"ש בעצמם

כל החורף עסק מוהרנ"ת בהדפסת התפילות, ולקראת ימי הפורים הצליח להדפיס את כל חלק א' של ליקוטי תפילות בנוסף לארבעה עשר תפילות הראשונות של חלק ב'.

העבודה הקדושה הזאת התבצעה בביתו של מוהרנ"ת בסודיות בלי עזרתם של אנשים מבחוץ. ר' שכנא, שתמיד נטל חלק בהדפסה, נתן מכספו והתנדב לעזור ביחד עם עוד כמה חסידי ברסלב, ללא תמורה, לשם המצוה, ומוהרנ"ת בעצמו הראה להם איך להשתמש במכונת הדפוס, כפי שהוא מציין: "...אנ"ש בעצמן לימדתי אותם האומנות... והם עסקו בדפוס למען המצוה כל החורף הנ"ל עד שגמרנו כנ"ל".

סגירת בית הדפוס

בעצם ימי הפורים של אותה שנה תקפ"ד (1824), השתוללה מחלוקת קשה בעיר ברסלב, ותוך כדי המחלוקת הקשה, "נתגלגל הדבר שנמצאו מוסרים והלשינו עלי, עד שבאו פתאום לביתי, וסגרו וחתמו בית הדפוס עם כל הכלים... הדפוס סגרו וחתמו ביום ועש"ק י"ט אדר ב'".

בידינו רק פרטים מועטים על הארוע הקשה הזה, אולם ברור שמוהרנ"ת היה בסכנה עצומה. הוא הפעיל בית דפוס בלתי חוקי בימים ההם (בעת שכל ספר לפני שנדפס היה צריך לעבור תחילה דרך הצנזורה) שמצב של ישראל היה קשה מאד בלאו הכי, וכך היה תלוי ועומד עליו גזר דין של קנס גבוה מאד במקרה הטוב, וחשש סביר מאד של כליאה בבית האסורים על כל ההשלכות הקשו"ת והמאויימות על מוהרנ"ת ועל כללות חסידי ברסלב.

מוהרנ"ת החל לפעול בכל אשר ניתן לאל ידו, הוא הוציא סכומים נכבדים כדמי שוחד ושלחם למקומות המתאימים בכדי לזכות אותו ולבטל את האשמה נגדו. כתב האישום הוגש בקמניץ-פודולסק מקום מושבו המרכזי של בית המשפט המחוזי של פודוליה בזמן ההוא.

מוהרנ"ת כותב: "סגרו וחתמו בית הדפוס... השי"ת ירחם עלינו לפתחה מהרה, ויצילני מכל מיני סכנות ופחדים, בלי רבוי הוצאות ממון ישראל, ונזכה לחזור ולהדפיס בפרהסיא בשלום, ואז נספר מעשי ה' כל מה שעבר בענין זה, בעזרת השי"ת" (ימי מוהרנ"ת צ"ט).

הבשורה הטובה מקמניץ

רק כעבור חמשה חודשים, היה זה ביום תשעה באב אחרי חצות היום, הגיעה התשובה מקמניץ שהסכנה חלפה לפי שעה. אמנם עדיין היה אסור למוהרנ"ת להפעיל את הדפוס, אולם הודיעו לו שבאפשרותו להגיש בקשה להפעלת הדפוס למשרד ראש הצנזורה בוילנא. זו היתה בשורה משמחת עבור מוהרנ"ת: "והודיתי להשי"ת שעכ"פ ניצלתי מחשש סכנה, ועתה אנו מקוים בכל עת שיגיע הרשיון מוילנא בעזהי"ת".

קול רינה באהלי צדיקים

חודש אלול תקפ"ד. קול רינה וישועה באהלי צדיקים. שמחה בבית רבינו. בעיר מז'בוז' נחוגה ברוב פאר והדר נישואיה של נכדת רבינו מרת פייגע סאשה [בתה של שרה], לנינו של רבי ברוך ממז'בוז'.

מוהרנ"ת הצטרף עם משפחת רבינו לנסוע לשמחת צדיקים זו. בהיותו במז'בוז' נכנס לקבל שלום אצל הרה"ק מאפטא: "וב"ה קיבל אותי בכבוד גדול, ודיברתי שם הרבה מגדולת רבינו הקדוש ז"ל, וב"ה היה הכל שלום..." מוהרנ"ת מציין זאת, כי הוא שמח על כך שיושרו ההדורים בינו לבין הרה"ק מאפטא בקשר להדפסת סיפורי מעשיות, שהיה עלול לגרום ללבות את אש ההתנגדות לחסידי ברסלב (כמובא בפרקים הקודמים).

בין תקוות לאכזבות

למחרת יום כיפור תקפ"ה, ביום הנקרא "שם ה'" (עיין לקו"ת סי' ס"ו) קיבל מוהרנ"ת, לשמחתו הרבה, אגרת מוילנא, בה מודיעים לו כי תמורת סכום פעוט יקבל רשיון לפתוח את הדפוס מחדש. "ותיכף הודיתי להשי"ת... ושלחתי מיד בפאסט הראשון ביום ג' בשבוע ההוא את הסך שכתבו לי, ועתה אנו מצפים בכל עת לישועת ה' שיגיע הרשיון ויפתחו בית הדפוס, ותחזור העטרה ליושנה להדפיס ספרי רבינו ז"ל להאיר פני תבל, לגלות אמיתתו בעולם".

אולם על אף כל ההבטחות, עדיין לא נפתח הדפוס בפועל, ורק שנה לאחר מכן, באיסרו חג סוכות תקפ"ו (1826) התירו את החותם שהיה טבוע על חדר הדפוס בביתו של מוהרנ"ת. אולם-מציין מוהרנ"ת: "אבל הדפוס בעצמה עדיין חתומה, עד ירחם ה' מהרה".

בינתיים השקיע מוהרנ"ת עצמו בכתיבה ועריכה מחדש של ספרו "קיצור ליקוטי מוהר"ן", שם סיכם את התורות מליקוטי מוהר"ן, בהוציאו מהם עצות למעשה בקיצור.

באמצע החורף של אותה שנה הגיע למוהרנ"ת מכתב מהרשויות בווילנא, בו הם מבשרים לו שבקרוב יקבל הודעה רשמית לרשיון דפוס. אבל הרשיון לא הגיע. "ועברה כל השנה ועדיין תוחלתי נכזבה, כי לא הגיעה תשובה נכונה משם".

בראש השנה תקפ"ז, הגיע מוהרנ"ת כדרכו לאומאן, שם יעצו לו ידידיו הקרובים שיפסיק לצפות לרשיון מהמלוכה על בית הדפוס שלו, אלא ידפיס את הספרים הנדרשים בבית דפוס מאושר ומסודר. הדבר נתקבל על לבו, הוא החל להבין שכבר אין טעם להתעקש, ונטש לעת עתה את רעיונו להדפיס את הספרים לבדו. ואכן היתה זו עצה טובה, כי אילו היה ממתין עד שיוכל להדפיסם בעצמו, יתכן מאד שלא היה מדפיס יותר את הספרים.

תורה בעת מצוקה

כפי המובן עברו ימים קשים על מוהרנ"ת בעת סגירת הדפוס ע"י המשטרה. הסכנה היתה מוחשית. חמישה חדשים רצופים מאותו פורים של שנת תקפ"ד הוא חי בחרדה מחמת הסכנה הגדולה התלויה על ראשו, עד שזכה לשמוע מהשלטונות שהסכנה עברה. מאחת ההלכות הבודדות שכתב באותה תקופה בספרו ליקוטי הלכות, למדים אנו מעט מה עבר במוחו של אותו צדיק בעת שהיה במצוקה הנוראה ההיא. ההלכה נכתבה שבועות מספר לאחר סגירת הדפוס, והיא מההלכות היחידות בה מציין מוהרנ"ת את התאריך המדוייק שנכתבה: "פסח תקפ"ד", ומן הראוי להעתיקה:

העיקר הוא הרצון והכיסופים

"וזהו שאומר החכם מה העדות, וקורא התורה בשם 'עדות', שנקראת ברוב התורה בשם עדות... כי בודאי התורה הקדושה היא עדות גדול על אלוקותו ית'... כי מי שמשים עינו ולבו היטב על כל דברי התורה שבכתב ובע"פ, בכל ספרי תנ"ך וש"ס ומדרשים וספרי הזה"ק וכתבי האריז"ל וספרי הצדיקים אמיתיים שבדורינו, כולם יעידו ויגידו כי ה' אחד ושמו אחד. כי בודאי לא ימצא רשע טפש שיוכל לומר שאפשר לבדות מלב ח"ו תורה כזאת שנתגלה לנו מאתו ית' מיום מתן תורה ע"י משה רבינו עד היום הזה. ומי פעל ועשה כזאת? מבטן מי יצאו כל הדברים והנפלאות והחידושים האלה אם לא כי יד ה' עשתה זאת?"

"וזה בחי' 'יששכר חמור גרם', שהצדיק בחי' יששכר שמאיר בכל הדרי מטה בכל הנמוכים מאד לבל יתייאשו עצמן מן הרחמים בשום אופן עד אשר משיב כולם להשם ית' אפילו אותן שהם בבחי' חמור בחי' בהמה טמאה, בחי' זוהמת וגשמיות החומר... אפילו כשהתאוות והמניעות וכו' מתגברין עליו כמו שמתגברין ומניחין עצמן לאורך ולרוחב ומתפשטין כנגדו מאד עד שאינו יכול לצאת מהם, גם אז בעוצם ריחוקו הוא כוסף וחומד בכל עת להשם ית' ואינו מניח את הרצון והכיסופין לעולם, וזה יקר מאד מאד בעיני השי"ת, כי עיקר היא הרצון והכיסופין..."

"וזה בחי' 'ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל', כי כמה וכמה עיתים עוברים על כל אחד ואחד מישראל. כי יש כ"ח עיתים (קהלת ג': א-ח) עיתים לטובה ועיתים לרעה, ובהם כלולים כל העיתים העוברים על כל אחד ואחד מיום הולדו עד יום מותו... וזה עיקר שלימות הצדיק הגדול במעלה, המלמד תורה ודעת לישראל כמו יששכר, שיוכל להאיר בכל אחד ואחד מישראל שיוכל להתחזק ולישאר על עמדו בכל הזמנים והעיתים העוברים עליו... בכל עת ועת שעוברים עליהם, יהיה איך שיהיה, לבלי ליפול בדעתו ח"ו ולבלי להתרחק מהש"י לעולם. וזהו, 'לדעת מה יעשה ישראל', שידע כל אחד מישראל מה לעשו"ת בכל עת ועת, איך להתחזק בכל עת ועת, פעם בתורה, פעם בתפילה, פעם בצעקה ושוועה ותחינה ובכיה, פעם בשמחה וחדוה, פעם בדיבור, פעם בשתיקה. ויש עת שצריכין ומוכרחין לבטל את עצמו דייקא מהעבודה... כי יש עת שצריכין לאכול או לישון בשביל קיום הגוף... וכן כל העיתים בכלליות ובפרטיות שעוברין על האדם, פעמים הוא בחינת עליה ופעמים הוא בחינת ירידה".

"וכלל הדבר כי האדם צריך ליזהר מאד להמשיך על עצמו יראת ה'. ועיקר היראה נמשך על האדם ע"י יראת העונש" (ראה שיחות הר"ן, ה').

"לפעמים מתגבר הבעל דבר במרה שחורה ועצבות עד שנופל יותר על ידי זה. ועל כן צריכין להתגבר תמיד בכל עת שבאה אליו איזה יראה, שתהיה לטובה. שיהיה נזהר מאד שתיכף כשהמחשבות רוצים להחליש דעתו ולהגביר עליו העצבות ח"ו עי"ז, שיתגבר כנגדם ויחזק את עצמו בכל דרכי ההתחזקות המבוארים בדברינו כמה פעמים. ואז תהיה היראה לטובה, שיזכה לתשובה עי"ז, ויוכל לבוא לשמחה גדולה ע"י היראה אפילו ע"י יראת העונש, אעפ"י שהוא יודע בעצמו שהוא רחוק מאד מאד מהש"י, והוא מלא חטאים, ר"ל, אעפ"כ לא יפול בדעתו עי"ז כלל, רק יבוא עי"ז לענוה באמת שהיא בחי' שמחה בבחי' "ישמעו ענוים וישמחו" (ליקוטי הלכות, פסח, ט': י'-י"ז).

* * *

"נגעה בי יד ה'"-פטירת הרבנית

בחדשי הקיץ של אותה שנה חלתה אשתו של מוהרנ"ת אנושות. באחד הימים הזדמן המקובל ר' יודל מגדולי תלמידי רבינו לעיר ברסלב, בדרך נסיעתו לעיר אומאן. מוהרנ"ת הציע לזוגתו שתלך להתברך מפיו לרפואתה. כשנכנסה אצלו ובקשה אותו שיתפלל בעבורה, היו פניו של ר' יודל חתומות ולא ענה לה מאומה. אחר כך אמר: 'וכי מה אני יכול לעזור לה, מוהרנ"ת צריך להביא לעולם עוד שני בנים..." (שיח שרפי קודש א'-תשט"ו).(לאחר מכן נתבררו דבריו המופלאים: אשתו הראשונה נפטרה ממחלתה, מוהרנ"ת נישא בשנית, ומאשתו השניה נולדו לו שני בנים).

לא עבר זמן רב, ואשת מוהרנ"ת אמנם הבריאה. אולם מיד חלו ילדיהם, וחייהם היו בסכנה "והיה לי צער גדול מאד, מלבד שארי בלבולים" משתפך מוהרנ"ת.

לקראת ערב ראש חודש אלול נסע מוהרנ"ת לאומאן, ומשם כתב לבנו, ר' שכנא, ושפך לבו על כל היסורים שעוברים עליו. הוא ביקש ממנו שיכתוב לו דברי עידוד והתחזקות.

בשעה שמוהרנ"ת יצא את ברסלב, היתה אשתו עדיין בקו הבריאות. ולאחר שיצא מברסלב לאומאן חלתה שוב ונפלה למשכב אשר ממנו לא קמה עוד. היא השיבה את נשמתה לבוראה בראש חודש אלול, בעוד מוהרנ"ת נמצא באומאן. כך שהמכתב לר' שכנא הגיע טרם שנודע למוהרנ"ת על פטירת אשתו.

כשהגיע מוהרנ"ת לביתו באמצע ימי השבעה, נודע לו מיד על דבר האסון הגדול בהלקח ממנו אשתו מרת אסתר שיינדל ע"ה.

שלושים ושלוש שנים חי מוהרנ"ת עם אשתו זו. אם כי בתחילת שנות נישואיהם, מאז שמוהרנ"ת התקרב לרבינו, לא היתה דעתם שוה, אולם בשנים האחרונות השלימה היא עם דעתו, ומאז חיו בשלוה, והיא השתתפה עמו בכל צרותיו ומשבריו שעברו עליו רבות.

כתמיד, לא האריך מוהרנ"ת לספר על צרותיו ורגשותיו האישיים. את פטירת אשתו הוא מסכם בשני משפטים: "באותה השנה תקפ"ו (1826) נגעה בי יד ה', כי נלקחה ממני אשתי הראשונה". וכן: "צריכין לבכות על מיתת האשה כמו על גזירת הנעקריטין [קנטוניסטים]".

התועלת שבנסיעה הקשה

בהתקרב ראש השנה תקפ"ז, היו ילדיו של מוהרנ"ת חולים, ונפשו מרה עליו: איך יעזוב את היתומים לנפשם ויסע לאומאן, אולם קשה היתה עליו אי הנסיעה לאומאן פי כמה וכמה "והנחתי בני ובתי היתומים בביתי לבדם בחלישו"ת כח מאד... ונסעתי ביום א' דסליחות לאומאן כדרכינו בכל שנה".

את התועלת שבנסיעתו הקשה הלזו מסיים מוהרנ"ת: "ועוצם הרחמנות שהיה אז עלי ועליהם אי אפשר לספר, וה' ברחמיו העצומים לא עזב חסדו ממני, ובזאת הנסיעה דייקא עוררני אדם אחד מאנ"ש שאראה להדפיס גמר התפילות בדפוס אחר שלא בביתי, ותיכף נתחזקה דעתי בזה ובטחתי בחסדי ה'... וכן עשיתי" (כמובא לעיל).

זיווג שני

בתחילת חשון של שנת תקפ"ז, נשא מוהרנ"ת את אשתו השניה מרת דישל, היא היתה אלמנה ולה בן ובת. "ובאותה השנה נולד לי בני נחמן שיחי', ביום ב' ה' אלול, השי"ת יזכינו לגדלו לתורה ולחופה ולמעשים טובים, לאריכות ימים ושנים אמן". בנם השני, יוסף יונה, נולד כשנתיים לאחר מכן.

* * *

בעלי מריבות

באותה תקופה, מעשה שטן הצליח, לעורר ריב ומדנים בין אנשי שלומינו. מוהרנ"ת הרגיש בזה, וידע כי סיבת המחלוקת היא מחמת תמימותם המופלגת של כמה מאנשי שלומינו שלא כלכלו מעשיהם בתבונה, ונתפתו לחשוב כי מוהרנ"ת אינו מוביל את דרך רבינו אל נכונה, אולם מוהרנ"ת בדאגתו הרבה ממה שמחלוקת זו יכולה להביא-עקר אותה באבה, טרם תתפשט ותהיה לתבערה גדולה.

רק נת'לה נת'לה...

ר' שמואל אייזיק, מהשרפים שבתלמידי רבינו, יצא מיד לעיר דאשיב לעמוד על סודם של דברים, האם יש משהו מן האמת בדברי החולקים. להגנת מוהרנ"ת יצאה אז הצדקנית מרת אדל בת רבינו. היא הזדעזעה מעצם המחשבה לתלות בוקי וסריקי במוהרנ"ת, היא זעקה בפני ר' שמואל אייזיק:

"אצל אבא היה תמיד רק נת'לה, נת'לה, נת'לה"...

הדברים שיצאו מפורשים מפי הצדקנית מרת אדל, סייעו לרסן את המחלוקת ולהדבירה. מוהרנ"ת התבטא אז בחריפות נגד אותו שגרם למחלוקת בינו לר' שמואל אייזיק ואמר שלעולם לא ימחל לו.

כמו כן היו כמה אנשים שרצו לתקוע תריז בין הידידים הנאמנים מוהרנ"ת ור' נפתלי. במכתבו מאותה תקופה כותב מוהרנ"ת בחרדה: "...צריך לחוש שלא יהיה מזה חילול השם ח"ו, כי מה יאמרו הבריות בפרט בעלי המחלקת, שיש בין אנ"ש בעצמן; הלא יאמרו שחס ושלום, גם בין נתן ונפתלי נעשה מחלוקת ח"ו... על הראשונים אנו מצטערין על המחלוקת שמדאשיב, וחלילה להוסיף חס ושלום. בפרט בינינו, אשר לא נמצא בכל אנ"ש אחים אוהבים נאמנים כמותינו..." (על"ת כ"א).

ותשקוט האש.

* * *

אור וחושך משמשים בערבוביה

במשך חמשת השנים מאז שחזר מוהרנ"ת מארץ ישראל, זכה להשיא את בנו ואף ראה ממנו צאצאים. הוא סיים אז להדפיס את ה"ליקוטי תפילות", ואף זכה לראות את ציבור חסידי ברסלב ההולך וגדל, הוא נוכח בכך בכל שנה בעת התאסף הקהל באומאן בראש השנה. אחרי שנות סבל רבות זכה גם לשבוע מעט נחת.

אולם הוא ספג גם באותה שנה מנת סבל הגונה. אשתו עמה חי שלושים ושלוש שנה נפטרה עליו, כן עגמה עליו נפשו על דבר נצני הפירוד שזרע הבעל דבר בתוך חבורת החסידים. הוא היה עד להתפשטות מדאיגה של התנגדות לחסידות ברסלב בכללותה. והדבר שהכאיב לו ביותר היה, שתכנית חייו, הדפסת ספרי רבינו סוכלה באופן פתאומי. בהדפסת הספרים ובהפצתם ראה מוהרנ"ת אור גדול שידחה הרבה מן החושך, וזאת תהיה טובה נצחית לדורו ולדורות הבאים, במיוחד ראה בזה הצלה בזמן שמצב יהודי רוסיה נהיה גרוע וקשה מיום ליום.

* * *

תוכן העניינים

באש ובמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה