פרק כז - "לך לך" · לארץ ישראל צריכים לילך רגלי...
אחרי אמירת התורה, סיפר אחד החסידים הנוכחים למוהרנ"ת את הסיפור הבא:
"כשהיה האיש ההוא אצל רבינו ז"ל בעת שכבר אחז בדרך נסיעתו הקדושה לא"י, ונמצא אז איש אחד מאנ"ש שהיה איש עשיר קצת ומיוחס גדול, ונתאווה מאד לנסוע עם רבינו ז"ל לא"י, והרבה רעים על רבינו ז"ל לבקש עבורו שיקח אותו עמו לא"י, ונודע לרבינו ז"ל ענין זה. ענה ואמר רבינו ז"ל להאיש הנ"ל: 'אתה חפץ לנסוע לא"י-מפני מה אין אתה נוסע?' השיב האיש הנ"ל: 'אם תקחו אותי עמכם, אסע עמכם מיד'. ענה רבינו ז"ל ואמר לו: 'מה טעם יש לך שאתה רוצה לנסוע לא"י, בודאי מוכרח שיש לך טעם, כי הלא גם ישמעאלים וערביים נוסעים לא"י!'... אחר כך נזדעזע רבינו ז"ל והפך פניו מהאיש הנ"ל ודיבר אל העולם בהתלהבות גדול, וכל דבריו היו כגחלי אש כדרכו. וענה ואמר: 'כשרוצים באמת לבוא לא"י, יאמר "אם אקח אותו יסע?!" כך רוצים לבוא לא"י?!" הלא כשרוצים לבוא לא"י צריכין ללכת רגלי, כי השי"ת אמר לאברהם: (בראשית יב א) "לך לך מארצך... אל הארץ, 'לך' דייקא, שצריכים לילך רגלי ממש כדי לזכות לבוא לארץ ישראל" (ימי מוהרנ"ת ב', מ"ט).