פרק כז - "לך לך"
מניעות כחומות נחושת ובריחי ברזל...
למרות הקשיים בהדפסת ליקוטי תפילות בחורף תקפ"ב, לא שקטה בלבו של מוהרנ"ת אש הקודש שלהבת יה לעלות ולהיראות באדמת הקודש בארץ ישראל. כמעט שלא עבר יום אחד מבלי שהרהר וחשב מחשבות אודות הנסיעה, כפי שהם באים לידי ביטוי הרבה מאד בכתביו. נושא זה אף הפך לנושא המרכזי ב"הלכות" שכתב בתקופה ההיא.
עם כל חשקו ורצונו העז, התייסר עדיין מוהרנ"ת עם ספיקות ותהיות, כשהוא מוקף מניעות ועיכובים מכל הצדדים, כפי שהוא מתאר אותם: "עברו עלי גם בזה החורף מניעות הרבה בדעתי בלי שיעור, ובכל פעם עמדו לפני המניעות כחומות נחושת ובריחי ברזל ממש..."
אולם לבסוף התגבר מוהרנ"ת על כל מניעותיו, ומילא את משאלת נפשו, ונסע לארץ ישראל.
יקר בעיני כל פסיעה ופסיעה...
מוהרנ"ת מתאר באריכות את כל פרטי הנסיעה ואת כל מאורעותיה. הוא מציין שהוא כתב כל זאת על הספינה בדרך מ"אלכסנדריאה של מצרים לעיר הנמל צידון שהיא גבול ארץ ישראל".
בספרו "ימי מוהרנ"ת" מקדיש מוהרנ"ת חלק מיוחד-חלק ב' של הספר-לנסיעתו רבת התהפוכות והמאורעות, ולא מחסיר לכתוב אף פרט אחד מכל מה שעבר עליו, וכדאי להעתיק מדברי הקדמתו לחלק זה מה ראה להאריך בכל פרטי הנסיעה:
"להיות יקר בעיני מאד כל פסיעה ופסיעה שזכיתי לילך ולנסוע בשביל הנסיעה לארץ ישראל, כי היה לי מניעות רבות בלי שיעור בכל יום ויום בכל נסיעה ונסיעה שהיתה נוגעת לענין הנסיעה לארץ ישראל, עד אשר יכלו המון יריעות לפורטם, ואי אפשר לבאר כולם בכתב בשום אופן. על כן אמרתי לכתוב מה שאפשר לכתוב מה שיעלה על זכרוני, להיות לי לזכרון וליוצאי חלצי ולאוהבי ורעי באמת. ומגודל חיבת ארץ ישראל אמרתי לכתוב מה שעבר עלי בכל יום, מיום שהתחלתי לעסוק בהנסיעה לארץ ישראל... הכל אראה לכתוב בעזה"י כפי אשר יספיק הפנאי בישועת ה'. למען ידעו דור אחרון יקומו ויספרו לבניהם כמה צריכין להתחזק לבוא לארץ ישראל כל מי שרוצה להיות איש ישראלי באמת... כי קדושת ארץ ישראל מספיק לכולנו, כי כל אחד מישראל מגדול ועד קטן יש לו איזה חלק בארץ ישראל, ושם חיינו, שם קדושתנו, שם ביתינו, שם ארצינו, שם אדמתינו, שם חלקינו, שם גורלינו... ובחוץ לארץ אנחנו גרים כאורח נטה ללון המתגולל בחוצות ובשוקים וברחובות, כי אין זה אדמתינו וחלקינו כלל... ועל כן נקראת 'חוץ' לארץ- חוץ דייקא, כי בחוץ אנו עומדים, בחוץ ממש, ואין איש מאסף אותנו הביתה עד אשר נבוא אל אדמת הקודש... השי"ת יזכני לבוא לשם מהרה ולפעול שם מה שאני צריך לפעול בארץ ישראל, באופן שאזכה לשוב אליו ית' באמת ובשמחה ובטוב לבב, ולהתחיל מחדש בעבודתו ית' להיות כרצונו וכרצון רבינו ז"ל באמת עד עולם..."
ראשית דרכו-לאומאן...
ובכן, ביום ה', כ"ד טבת תקפ"ב (1822), החלו הפסיעות הראשונות של מוהרנ"ת למסע. ותהי ראשית דרכו לאומאן, להיות על הציון הק' בערב ר"ח שבט כפי שנהג בכל שנה. משם התכוון לנסוע לערים ועיירות באוקראינה לאסוף כספים למען מפעליו ולשלם את חובותיו. הוא גם שקל בדעתו לנסוע לאודסה ומשם לארץ ישראל. את מחשבותיו לא גילה לאף אחד, אולם עדיין היו לו הרבה ספיקות בעניין.
בדרך להייסין
בגלל תנאי מזג האוויר החורפי, לא הצליח מוהרנ"ת להשיג עגלה עמה יוכל לעשו"ת את כל הדרך עד אומאן. הוא שכר איפוא עגלה רק עד הייסין, אולם מיד עם תחילת הדרך התחילה להשתולל רוח סערה עזה ושלג גדול החל לרדת ארצה. אולם הוא התגבר על עצמו והמשיך בנסיעה, אך נאלץ להתעכב בכפר סמוך להייסין, עד שוך הסערה, וללון שם באיזה אכסניה.
ושם באותו כפר-מספר מוהרנ"ת: "היה המוכסן שיכור גדול מאד, אבל קיבל אותנו בסבר פנים יפות, ועשה סעודה עבורינו, והפליג לדבר בשכרותו מיקרת חשיבות קדושת ישראל, ומיאס מאד, והתלוצץ מאד מאמונתם של העכו"ם, ואצל השולחן ישבו אנשי הייסין, ושיבח בפניהם את אדמו"ר ז"ל ואנשיו, ושימח אותי קצת ע"י שכרותו ודבריו..."
למחרת, ביום ו' בבוקר הגיע להייסין. מכאן היה בדעתו להמשיך לטפליק, לשבות שם בשבת, אך מחמת מזג האויר הקשה הוכרח להשאר בשבת בהייסין.
* * *
ר' ראובן יוסל מהייסין
בהייסין התאכסן מוהרנ"ת אצל ר' ראובן יוס'ל מתושבי העיר. ר' ראובן יוס'ל זה למרות שמוצאו ממשפחה של חסידי ברסלב-הושפע ע"י המתנגדים, והתרחק מעט. אף על פי כן קיבל תמיד את מוהרנ"ת בסבר פנים יפות ובכבוד גדול, ומוהרנ"ת הרגיש שם בטוב, כמו שהוא מציין: "ותהלה לאל היה לי נחת קצת באותו שבת, כי היו קצת אנשים אצלי ודיברתי עמהם מתורתו של רבינו ז"ל".
ר' ראובן יוס'ל זה, לאחר שנפטרו אחיו ואשת אחיו נטל על עצמו לאמץ את אחד מהיתומים. אותו ילד נולד בשנת תקע"ד, ושמו נקרא "נחמן" על שם רבינו.
רבי נחמן מטולטשין
נחמן הצעיר, למרות שהיה תחת פיקוחו של ר' ראובן יוס'ל, לא היתה לו האפשרות המתאימה ללמוד תורה כילדים אחרים בני גילו. אולם הוא בעצמו השתדל ללמוד ככל יכלתו.
כשביקר מוהרנ"ת בהזדמנות זו אצל ר' ראובן יוס'ל, שימש אותו הנער נחמן במסירות רבה. מוהרנ"ת השפיע עליו הרבה דברי התעוררות ודיבורים מתכלית העולם הזה, אשר הוא הבל הבלים והוא חולף ועובר, לעומת תורה ומצוות שחוטפים בעלמא הדין שהם הון נצחי לעולמי עד.
מוהרנ"ת סיים אז והפטיר: "העולם הגשמי לא מציע שום דבר של ממש וגם לא ניתן להשיגו, ואילו התורה והעבודה הם בעלי ערך אמיתי ואפשר כן להשיג אותם" בלשונו הק': "די וועלט איז נישט און מקען זי נישט באקומען, תורה ועבודה איז יא און מקען דאס יא באקומען".
הדיבור הנפלא התכליתי הזה חדר ללב ולמוח של הנער בן השמונה, ובאותה רגע הוא נקשר אל מוהרנ"ת בקשר בל יינתק. ואמנם כשגדל והיה לאיש, הפך למקורבו של מוהרנ"ת ואיש אמונו הקרוב ביותר, הלא הוא רבי נחמן חזן מטולטשין.
* * *
תורות רבינו-כחיזוק לנסיעה
ביום ראשון בבוקר לפני שמוהרנ"ת עזב את הייסין, ישב מוהרנ"ת והתוועד עם כמה מחסידי ברסלב דשם. תוך כדי השיחה הגיעו לתורה קנ"ה מליקוטי מוהר"ן, המדברת על מידת הסבלנות ואריכת אפים שזוכים על ידי ארץ ישראל. "וחזרתי שם לפניהם כל התורה הזאת" כותב מוהרנ"ת "בביאור נפלא ושיחה נאה המביאה לידי מעשה".
כמו כן במשך נסיעותיו בעיירות אוקראינה בשבועות הבאים, הרבה מוהרנ"ת לשוחח שוב ושוב על תורות רבינו המדברות אודות ארץ ישראל. הדבר סייע בידו לחזק את החלטתו לנסוע ולא להתחשב עם כל המניעות הקשו"ת שעמדו לו בדרכו, כמו שהוא מתבטא: "זה חיזק את דעתי מאד שהיתה חלוקה מאד. והכלל שעיקר מניעות שלי היו מניעות המוח, שהיתה דעתי חלוקה מאד מאד מחמת כמה ספקות... ואי אפשר לבאר חלוקות הדיעה שלי בכתב".
ההשתוקקות להיות בער"ח שבט באומאן
באותו יום ראשון, יצא מוהרנ"ת מהייסין בכיוון לאומאן. מוהרנ"ת השתוקק מאד שעד יום ג' שהוא ערב ר"ח שבט יגיע לאומאן, אולם עדיין היו לו מניעות קשו"ת על זה, כי קשה היה מאד לשכור עגלה שתביאהו עד אומאן.
הוא הגיע לטפליק, והנה כבר הפציע יום שני. מוהרנ"ת מציין כי הוא היה בהול מאד, כי: "למחרתו הוא ער"ח שהייתי אץ ובהול מאד להיות שם על ציון הק' בתוך אנ"ש כדרכינו בכל שנה ושנה מיום הסתלקותו להיות באומאן על ציון הק' שלו בער"ח שבט, ע"כ הייתי בהול מאד מאד".
לבסוף הזמין לו השי"ת עגלה, אולם הוא נאלץ לשלם עשרה זהובים עבורה, סכום גדול מאד, כדי שתביאהו לאומאן עוד באותו יום שלמחרתו הוא ער"ח שבט.
הכנסת כלה
ר' נפתלי, רעהו הקרוב של מוהרנ"ת כבר דר אז באומאן, ובהגיע מוהרנ"ת לשם הלך להתאכסן אצלו, משום שהגיע בשעת לילה מאוחרת, ובאכסניה הקבועה שלו כבר ישנו כולם.
"כשנכנסתי לבית ר' נפתלי" כותב מוהרנ"ת "מצאתי שם אנשים רבים חשובים יושבים בסעודה, וזה היה סעודת נישואין של אחד מאנשינו שהשיאו ר' נפתלי באותו העת, והיה לי נחת גדול מזה, ואכלתי שם סעודת הערב. בבוקר ביום ג' התפללתי בבית ר' נפתלי. בתוך התפילה נתקבצו ובאו כל אנ"ש שבאו מברסלב וכו', והלכנו כולנו על ציון הקודש ושפכנו שיחנו שם כדרכינו תמיד".
באותה הזדמנות, בהיותו שם עסק מוהרנ"ת לשדך איזה שידוך בן טובים. מוהרנ"ת מציין: "ובלילה נגמר השידוך למזל טוב, וגם זה שימח אותי שזכיתי לגמור מצוה כזאת, להשיא יתום חשוב כזה בר אוריין ובנו של איש כשר ונכבד מאד מיקירי אנ"ש".
מוהרנ"ת מציין את שמחתו מביאת "הרבני הותיק ר' שמואל אייזיק... ועכבתי אותו קצת... ובלילה היה עמנו על התנאים".
שמועה לא טובה
בבית ר' נפתלי התאכסן עוד יהודי אחד שהגיע זה עתה מארץ ישראל. מוהרנ"ת שוחח איתו שעה ארוכה, הוא שאל אותו אם שמע את השמועה הנוראה שהתהלכה אז אודות תלמידו הותיק של רבינו, ר' שמעון: אניה אחת טבעה ונאבדה בים התיכון, ובאסון הזה נספו ששים וחמישה יהודים, והשמועה (שלבסוף נתבדתה) אמרה שר' שמעון היה באותה אניה. הוא סיפר למוהרנ"ת שבזמן שעזב את עכו, שמע סיפורים מזעזעים מעדי ראיה לאסון, אולם לא היה ידוע לו אם ר' שמעון היה בין הקרבנות.
שעת מלחמה
היהודי הלזה שח בפני מוהרנ"ת את כל סדר נסיעתו לארץ ישראל. בדברו ניכר היטב הפחד מפני המלחמה שהשתוללה אז בין יוון וטורקיה-המדינות החונות על הים התיכון, ומחמת זה נתעכבו רבים באודסה, שפחדו להמשיך להפליג בים התיכון לארץ ישראל.
אף נסיעתו של יהודי זה ארכה לא פחות מחמישה חדשים מתישים. הלה תיאר בפני מוהרנ"ת באריכות את הסכנות הצפויות למי שינסה לנסוע לארץ ישראל באותו זמן סוער. הדברים הללו הוסיפו כמובן לספקותיו ותהיותיו של מוהרנ"ת, אך הוא חיזק את עצמו: "ואני אמרתי בלבי שכל המניעות האלה הם רק בשביל החשק כדי שיתגבר חשקי יותר להנחשק הנפלא הקמוץ והסתום הזה, שהוא לנסוע להארץ הקדושה, ארץ חמדה טובה שהנחיל לאבותינו, עד אשר נתגברתי יותר ע"י המניעות והבלבולים האלה וחיזקתי עצמי ביותר לבלי להשגיח על כל זה, והשי"ת עזרני לנסוע" (עי' לקו"א סי' ס"ו).
אולם היהודי הלזה המשיך לתאר בפני מוהרנ"ת את כל הצרות והיסורים שהם מנת חלקו של הנוסע אז, "וכל הדברים האלו היו לי קצת למניעה... מחמת ששמעתי גודל הרעש והסכנה".
אני מחויב לסכן עצמי לתיקון נפשי
עם כל זאת התחזק מוהרנ"ת בדעתו, ועשה את חשבון נפשו, וכה הוא כותב:
"פניתי לצד אחר והסתכלתי: הלא הם אף על פי כן נסעו מארץ ישראל לחו"ל, וסיכנו עצמם בשביל פרנסה לגודל הדוחק שלהם, והשי"ת עזרם שבאו בשלום. על אחת כמה וכמה אני מחוייב לסכן עצמי בשביל תיקון נפשי לנסוע מחו"ל לארץ ישראל, והשי"ת יעזרני בחסדו לבוא לשם. כי לארץ ישראל אי אפשר לבוא כי אם על ידי יסורים, וגם רבינו ז"ל נסע בשעת מלחמה גדולה. ואם מי אנכי להשוות עצמי לרבינו ז"ל, אשר אין מי נדמה אליו, מכל שכן פחות כמוני, אעפ"כ לענין דבר שבקדושה מחוייב אפילו הקל שבקלים לבקש גדולות כאשר שמעתי מפיו הק' בעצמו ז"ל. אדרבה, אני מחוייב למסור נפשי יותר ויותר אלף פעמים לבוא לארץ ישראל. כי רבינו ז"ל אפילו קודם שבא לארץ ישראל היתה קדושתו ופרישתו ומעלתו וצדקתו גבוה ונשגב ונעלה מאד מאד בתכלית המעלה ולא נסע לארץ ישראל כי אם לפעול להשיג השגות נשגבות יותר ויותר, כי לגדולתו ית' אין חקר... אבל אנן יתמי דיתמי אנו צריכין להתגולל ברפש וטיט ולרחוש על הארץ בין נחשים ועקרבים, עד שנזכה לנשק עפר א"י ולהתגולל בעפרה הקדושה, ולשאוב מאוירה הקדוש והנורא, ואף על פי שאין אנו יודעים כלל מהו א"י, הלא גם אין אנו יודעים מהו ציצית, ומהו תפילין ומהו סוכה ולולב" (ימי מוהרנ"ת ב' כ"ה).
כל קדושת היהודי תלויה בארץ ישראל
מוהרנ"ת מאריך בענין גודל מעלת העליה לארץ ישראל. הוא כותב: "אנו חייבין להתגולל לארץ ישראל אף על פי שאין אנו יודעין מהו ארץ ישראל, כי כבר הודיע לנו התורה הקדושה בעצמה ורבותינו ז"ל... ובפרט רבינו ז"ל בתורותיו הנוראות, שכולם גילו לנו מגודל מעלת ארץ ישראל, ושכל קדושת איש הישראלי תלויה בארץ ישראל..."
לפחות להיות שם פעם אחת
"ואם אין אנו זוכים לקבוע דירתנו שם מחמת גודל המניעות שיש לכל אחד ואחד על זה, על כל פנים נזכה להיות שם פעם אחת כל ימי חיינו, לילך שם ד' אמות עכ"פ שגם זה טוב מאד כמו שהפליגו רז"ל. וגם אולי ע"י זה שנלך שם ד' אמות, נזכה אח"כ לנסוע עוד הפעם לקבוע דירתנו שם. ועל-כל-פנים איך לא נחוש להיות פעם אחת במקום חיינו, במקום קדושתינו, בארץ חמדה שהבטיח הקדוש ברוך הוא לאבותינו כמה פעמים... הן על כל אלה ויותר מזה שאי אפשר לבאר כאן, נתחזקתי על ידי המניעות העצומות יותר ויותר. ואעפ"כ עדיין היה לבי חלוק לשנים נוטה לכאן ולכאן בלי הכרע מחמת כמה וכמה מניעות המוח שהיה בדעתי מאד שא"א לפורטם".
* * *
בברית מילה בטראהוויצא
ביום ה', יצא מוהרנ"ת מאומאן לכיוון העיר טראהוויצא, שם התקיים קיבוץ של חסידי ברסלב, מלפנים דר שם המגיד הידוע רבי יקותיאל מטראהוויצא, מגדולי צדיקי הדור שנתקרב לרבינו בעת זקנותו. מוהרנ"ת הגיע לשם למחרת בבוקר.
הוא מספר שהגיע לשם בעת שגמרו להתפלל בבית המדרש של המגיד. "ותיכף כשראו אותי אנ"ש" כותב מוהרנ"ת "יצאו לקראתי בשמחה רבה, כדרכם תמיד, והודיעו לי מיד, הנה כסא של אליהו הנביא מוכנת, ועוד מעט יביאו תינוק למול, ומעלתו יהיה מוהל בודאי. ונתמלאתי שמחה, שזכיתי למצוה כזאת בשעת ביאתי מיד. ותיכף הנחתי טלית ותפילין, וכיבדו אותי במצות חיתוך, ומלתי התינוק כדת..."
מילה וארץ ישראל קשורים זה בזה
כדרכו באותה תקופה היה מוהרנ"ת מקשר כל פרט וכל מאורע עם ארץ ישראל, ובכל דבר ראה רמז מן השמים לנסיעתו לארץ ישראל. ובכן-כותב מוהרנ"ת: "על ידי זה ניתן שמחה וחדוה גדולה מאד בלבי, כי אני הייתי מסופק כלל אם לנסוע לפה על שבת, ועכשיו אני רואה כי דרכי נכון מעם ה', כי זכיתי בדרך למצוה כזאת אשר לאו בכל פעם מתרחש לי מצוה כזאת בדרך, ובפרט שנזכרתי מיד שמצות מילה יש לה אחדות ושייכות וקשר נפלא עם קדושת ארץ ישראל. כי אברהם אבינו ע"ה בעת שנצטווה על המילה אז הבטיחו השי"ת על ירושת ארץ ישראל לו ולזרעו אחריו, כמו שכתוב (בראשית יז ט) ואתה את בריתי תשמור ונתתי לך ולזרעך את ארץ מגוריך וכו', וכמו שכתוב (נחמיה ט ח) וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני וכו', ובשביל זה נוהגין לזמר 'וכרות' בעת ברית מילה, ועל ידי זה נתחזקתי והתפללתי בשמחה ובחיות קצת. ברוך השם אשר עד כה עזרני..."
מוהרנ"ת התעכב בטראהוויצא לשבת קודש, ושבת בביתו של רבי יצחק חתן המגיד מטראהוויצא, אף הוא מגדולי תלמידי רבינו. שם נודע לו שביום ג' יתקיים עוד ברית מילה לבנו של אחד מאנשי שלומינו. מוהרנ"ת מציין: "ובליל שבת קודש שמחנו ורקדנו בעזה"י. אח"כ הלכנו על סעודת הבן זכר, וביום ש"ק חזרתי ואמרתי התורה המתחלת "מי שיודע מארץ ישראל שטעם באמת טעם ארץ ישראל" (ליקוטי תנינא סימן מ'). ונתעכבתי שם בטראהוויצא עד יום ג', והייתי סנדק על הברית מילה".
שבת שירה בקמינקה
ביום ה', יצא מוהרנ"ת את טראהוויצא "וליוו אותי כל אנ"ש מטראהוויצא"-מציין מוהרנ"ת. בנסיעתו זו נתלווה עמו ר' גרשון, נכד המגיד מטראהוויצא, ור' מנדל מטולטשין. הם ליוו אותו עד אודסה. בשבת שירה שבתו בקמינקה.
כל הנכנס לרבינו-נעשה איש כשר
מוהרנ"ת מספר כי בהיותו בקמינקה נפגש עם רבי ישעיה חתנו של הרב. הלה סיפר כי פעם אחת היה אצל רבינו בשליחות הסבא משפולי "וכשנכנס לרבינו" מספר מוהרנ"ת בשמו "נפל עליו אימה ופחד גדול עד מאד, ודיבר עמו הרבה, וכפי הנראה מדבריו של ר' ישעיה, סיפר לו כל לבו, ונמשך עליו אז יראה והתעוררות לתשובה מאד, כדרך כל אנשים שנכנסו אצלו ז"ל כמפורסם שתיכף כשנכנס אליו אחד בא אליו התעוררות גדול לתשובה מאד, ומי שנשאר על עמדו ולא נפרד ממנו נעשה איש כשר וירא ה' מרבים כמפורסם. וסיפר איך שאחר כך כשבא לביתו הבינו קצתם שהיה שם, והיה לו יסורים גדולים, ומחמת זה לא היה יכול ליסע יותר, ועכשיו הוא יודע בעצמו ההפרש וההבדל בין אם היה אצלו ובין עכשיו, ושעקרו אותו מחיים אמיתיים. וגם כל אדם המסתכל על האמת יכול לראות האמת אם עשו לו טובה עי"ז שעכבו אותו מלהתקרב לרבינו ז"ל או עשו לו רעה שאין דוגמתה מעוות אשר לא יכלו לתקן".
ההיכרות עמנו לא תאבד לעולם
עוד מספר מוהרנ"ת מאותו ביקור בקמינקה: "בשבת בבוקר היה אצלי רך בשנים אחד ושמו שמואל שהיה יכול לנגן היטב, וניגן לפנינו הרבה, וגם הוא נמשך אחרינו מאד, ודיבר עמי קצת ביום א' בבוקר בתשוקה גדולה וכיסופים נמרצים להתקרב להאמת אך גבה טורא בינו לבינינו (הר גדול הפסיק בינינו) כי רחוק ממנו הדרך, והמתנגדים רבים שם מאד ובפרט אביו הוא מתנגד גדול מאד אבל אעפ"כ טוב לפניו שיש לו היכרות קצת עמנו, כי גם זה לא יאבד לעולם..."
ויסב אלקים-בכדי להגביר החשק...
בליל שבת, מציין מוהרנ"ת, עלה על דעתו מענין הפרשה, בשלח, המדברת מהנסיעה לארץ ישראל, כי הרי כל מטרת יציאת מצרים היתה עבור: (שמות ג יז) 'כי אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ טובה...' "ובכל ענין הפרשה הזאת מצאתי בה היטב כל ענין נסיעתי לארץ ישראל, כי מבואר בהפרשה הזאת שצריכים לסבב הדרך ולבוא לארץ ישראל, כמו שכתוב 'ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף', כי גם אנחנו היסב אלקים אותנו, כי דרכנו הישר לארץ ישראל הוא דרך אדעס, וקהילת קודש אדעס קרובה לנו לקהילת קודש ברסלב, ובכל יום ויום מצויים עוברים ושבים הרבה מברסלב לאדעס, כי כל המשא ומתן של רוב העיר ההיא ושבסביבותינו הוא באדעס, ואני הוכרחתי לסבב הדרך לאדעס כל כך הרבה, דרך קמינקא וטשערין וטשירקאס וקרימנטשאג וכו', עד שבאתי לאדעס... והוטב בעיני מאד שמצאתי רמז גדול לנסיעתי..."
"ואז התחלתי לחשוב בדעתי איזה ענין וטעם לזה מה שצריכין לסבב דייקא הדרך כשרוצין לבוא לארץ ישראל..." כותב מוהרנ"ת "אבל עדיין לא מצאתי טעם נכון... והנה אח"כ בא על דעתי איזה טעם קצת מה שצריכין לסובב הדרך לבוא לא"י... על ידי שמונעים את האדם מהדבר שבקדושה, על ידי זה מתגבר חשקו יותר ויותר, ועל כן כל מה שהנחשק יותר גדול, נותנין לו מניעות יותר ויותר כדי שיתגבר חשקו יותר ויותר" (ימי מוהרנ"ת ב' ל"א).
שחוק מהבלי העולם
ביום א' שמו מוהרנ"ת ומלויו את פעמיהם לטשערין, הם עצרו בדרך באיזה כפר, בתקוה לפגוש כמה חסידי ברסלב. אבל הם לא נמצאו אז בביתם. כשחזר מוהרנ"ת לעגלה, היה לבו עצב עליו קצת, והתחיל לשפוך את ליבו לפני ר' גרשון. כדי לעודדו הזכיר לו ר' גרשון את דברי רבינו שאמר פעם: "אתם שוחקים מכל העולם" וכו'. הדבר אכן קלע למטרה, ושימח מעט את לבו של מוהרנ"ת, וכן כותב: "והתחלנו לשחוק אני ור' גרשון... ועי"ז שמחתי עצמי קצת, וזה היה נצרך לי אז מאד בלי שיעור".
ט"ו בשבט-יום ההולדת
מוהרנ"ת שהה שבוע ימים בטשערין, הוא פגש שם בשני חסידי ברסלב, ר' יעקב יוסף ור' בער, שהיה דין ודברים ביניהם בקשר להסכם שלהם עם הממשל בעבודת תיקון הדרכים. מוהרנ"ת יישב את הסיכסוך לשביעות רצון שני הצדדים.
ביום ד' ט"ו בשבט, יום הולדתו של מוהרנ"ת, ערך ר' בער סעודה לכבודו, והזמין את כל אנשי שלומינו החשובים, ביניהם גם את ר' יעקב יוסף שהיה לו עמו דין ודברים, ובהתערבותו של מוהרנ"ת יושבו ההדורים.
בשבת פרשת יתרו, שבת עדיין מוהרנ"ת בטשערין, עמו היה אז גם ר' יודל מגדולי תלמידי רבינו. מוהרנ"ת מציין: "ובליל שבת שמחנו בעזהי"ת ורקדנו לכבוד שמחת שבת קודש. וביום אכל עמי גם ר' יודל, וב"ה היה הכל על נכון, שמחה ושלום. גם במוצש"ק רקדנו בעזהשי"ת".
רדיפת המחשבה
אם כי כל דעתו ומחשבתו של מוהרנ"ת נתונים היו לענין הנסיעה לארץ ישראל, אבל עדיין הספקות והתהיות לא עזבוהו.
"לפעמים נגמר בדעתי לנסוע בודאי, ולפעמים להפוך, ולפעמים הייתי מסופק בלי הכרעה, אך נתיישבתי בכל פעם: 'מה לי לבלבל דעתי לעת הזאת, לעת עתה אני כאן, ואני צריך לנסוע מעיר הזאת לעיר הסמוכה הצריכה לי, ומה לי לדאוג ולחשוב על יום המחר. שיגיע העת שאצטרך ליסע לאודסה, אז אתיישב בדעתי!' וכל זה הוכרחתי ליישב בדעתי פעמים הרבה אין מספר כדי להשקיט רדיפת מחשבתי שהיתה טרודה ומבולבלת בכל פעם בענין זה" (ימי מוהרנ"ת ב' ל"ט).
בעודו בטשערין, פגש מוהרנ"ת את ר' שלמה, בנו של ר' לייב דוברובנר, שהיה גר בניקולייב. ר' שלמה היה בדרך לניקולייב לבקר את אביו. העיר ניקולייב היתה בדרך לאודסה, בדרך לארץ ישראל. מוהרנ"ת החליט להצטרף אליו, כי אמר שעל ידו יגיע בנקל לניקולייב.
* * *
ובלכתך בדרך...
במשך שבוע הבא בילה מוהרנ"ת בשלושת העיירות הסמוכות אחת לשניה: טשערין-טשערקאס-ומדוודיבקא. הוא ביקר אצל חסידי ברסלב, דרש לפניהם מתורותיו של רבינו, וגייס כספים עבור הוצאות הנסיעה ולתשלום חובותיו.
מוהרנ"ת מספר כי בהיותו בטשערין פגש בשני אברכים מבני הנעורים מהעיר מעריאד שבאו לטשערין ממדוודיבקא, כשכל מטרת ביאתם גם למדוודיבקא וגם לטשערין היתה בכדי לפגוש את רבי יודל מגדולי תלמידי רבינו לשמוע ממנו דברי אלקים חיים מתורתו של רבינו. אולם כשהגיעו למדוודיוקא, מקום משכנו של ר' יודל אז, שמעו שהוא נסע לטשערין. וממשיך מוהרנ"ת את סיפורם של שני האברכים: "ובאו לכאן ביום א' לטשערין ולא מצאו אותו גם שם כי נסע לצורך פדיון שבויים. ושני האנשים האלו היה להם צער גדול מאד ועמדו בפחי נפש ומצטערים הרבה כי הם עניים, ומסרו נפשם לבוא לכאן אחרי מניעות גדולות וחסרון כיס כמפורסם עוצם המניעות כשרוצין להתקרב אלינו, ואחר כל אלה לא מצאו מבוקשם".
"ובתוך כך באתי אנכי לשם כנ"ל בעת שהם היו מוכנים כבר לחזור וליסע לביתם ונתעכבו שם קצת. ודברתי עמהם קצת וניחמתי אותם הרבה ואמרתי להם, הלא רואים כמה בני אדם נוסעים לאיזה אדון כדי לפעול אצלו איזה דבר בשביל עסקי פרנסה... ואין מוצאים אותו בביתו וצריכין לחזור, וכל ההוצאה והטירחא היתה בחינם לגמרי, ואעפ"כ חוזרים ונוסעים עוד הפעם... על אחת כמה וכמה אלפי אלפים ורבי רבבות ק"ו כמה וכמה יש לבוא ולחזור ולבוא בשביל להתקרב לאנשים כשרים אמיתיים שיכולים לקבל מהם חיות דקדושה שיהיו טובה לפניו לעולמי עד ולנצח נצחים. ובפרט כשנוסעים בשביל דבר שבקדושה אפילו אם אין משיגים הדבר, אעפ"כ היגיעה בעצמה אינה נאבדת לעולם, כי עכ"פ כונתו היתה לטובה ובודאי ישלם ה' שכר כל פסיעה ושכר כל פרוטה ופרוטה שהוצאתם על הוצאות, כי שום פסיעה ושום תנועה בשביל איזה דבר שבקדושה אינו נאבד לעולם אפילו אם אין זוכין להשיג את הדבר ההוא... ובזה ניחמתי והחייתי והחזקתי אותם קצת ונסעו לשלום".
עם ר' יודל ור' חייקיל
בטשערין פגש מוהרנ"ת במחותנו רבי אלימלך, עמו נסע לטשערקאס ביום ג' פרשת משפטים, בדעתו היה לשוב לשבת לעיר הגדולה טשערין, אולם בהיותו בטשערקאס נודע לו שהעיירה מדוודיוקא סמוכה לטעשרקאס, ונסע איפוא ביום ו' עש"ק מטשערקאס למדוודיבקא. מוהרנ"ת כותב: "ואז היה פרשת שקלים ושבתתי שם השבת בשמחה כראוי, ובליל שבת נשא לבו את רגליו של כבוד ידידי הרב ר' יודיל, וגם אני רקדתי עמו בשמחה בעזרה"י, והיה אצלי ר' חייקיל".
דברים שלא שמעתן אוזן
ביום ג' פרשת תרומה יצא מוהרנ"ת ממדוודיבקא לכיוון טשערין. מוהרנ"ת כותב: "וליוה אותי ר' לייב ב"ר חייקיל ושאר בני הנעורים... לכפר נאוועסעליץ... ובאנו לכפר הנ"ל לבית ר' אברהם ועשה סעודה גדולה עבורינו, ואז דברתי הרבה עם העולם שהיו שם עד שבאנו מתוך שיחתינו אל התורה עה"פ ואתחנן שמדברת מאנשים פשוטים, ושם עיקר התורה מענין הדרך לארץ ישראל, ואמרתי לפניהם כל התורה באר היטב כפי מה שאני יודע בעזה"י כפי ששמעתי בעצמי מפיו הק'... והחייתי אותם מאד. ועי"ז נתעוררתי מאד, וראיתי שגם זה רמז לי לנסוע לארץ ישראל, ואעפ"כ עדיין לא נתחזק דעתי בשלימות, כי במדוודיוקא היה בדעתי לשוב לביתי. גם אמרתי לפניהם אז התורה הניעור בלילה, וע"י שעוררנו הריח הטוב והנורא של אלו ב' תורות נפלאות מרבינו ז"ל ניתן שמחה גדולה בלב כולנו, וישבנו אח"כ אל הסעודה בשמחה, והיינו שמחים שם, וכל בני הנעורים שמחו מאד בריקודין ומחולות כראוי לשמוח כשזוכין לשמוע דברים נוראים כאלה שלא שמעתן אוזן מעולם".
מוהרנ"ת מסכם את שהייתו שם: "אח"כ נתנו לי מעות בכבוד ונסע עמי ר' לייב עד טשערין וחזרתי ובאתי לטשערין ביום ד' פרשת תרומה בערך חצות היום. והנה כבר פטרתי בעזה"י הנסיעה שבסביבות אלו, ואיני צריך לנסוע יותר כי אם לקרימנטשוק".
* * *
לעבוד ולשרת את זרע רבינו ז"ל
כשחזר סוף סוף לטשערין, חש עייפות מרוב נסיעותיו, והתחיל לחשוב לחזור הביתה ולעזוב לעת עתה את הרעיון לנסוע לאודסה ולארץ ישראל. ואכן, מוהרנ"ת היה עושה כן לולא חובתו לבנותיו של רבינו, שרה וחיה, שגרו בקרימנטשוק, שציפו מאד לפרישת שלום מאחותם אדל, שהיתה גרה בברסלב, והיה מוכרח לנסוע אליהן. מוהרנ"ת הרגיש התחייבות כלפי צאצאי רבינו, כפי שהוא כותב: "אשר אני מחוייב לעבוד ולשרת את זרע רבינו ז"ל בכל כוחי, לולא זאת הייתי שב מדרכי, אך אמרתי שלקרימנטשוק אני מוכרח לנסוע מחמת הנ"ל, כי לענין מעות לא היה כדאי ההוצאה שהיא כמעט יתירה על השבח"... וזה איפשר לו להתגבר על היסוסיו ולשכור עגלה לקרימנטשוק.
"ענין שלי מגיע לנפשות..."
ואכן לאחר היסוסים רבים, כפי שהוא מאריך בספרו, יצא ביום ה' בערב מטשערין לקרימנטשוק. הוא הגיע לבית ר' יעקב יוסף. מוהרנ"ת מספר שבבית ר' יעקב יוסף שרר אז צער ומבוכה רבה משום איזה סיבה שלא הגיע לידו אישור הנסיעה לפטרבורג שהיה צריך לנסוע לעסק משא ומתן. מוהרנ"ת חיזק את רוחם בדברים המחיים את הנפש "כי היתה עצתם חלוקה מאד מאד איך להתנהג כי היה כמעט כל רכושם תלוי בעצה זאת, והשי"ת עזר שאמרתי להם אז דברים נאים שכל חלוקת העצה שלהם הוא רק איך להשיג ולהגיע לרצון הבורא ית', שזה עיקר חלוקת העצה שלהם. כי הלא בודאי ידוע לאנשים כשרים כמותם שהממון הוא הבל וריק ואין מלווין לאדם לא כסף ולא זהב וכו' רק שהם צריכים בודאי מעות הרבה לש"ש כדי לפזר צדקה הרבה, כי הם נדיבי לב ביותר, כמותם ירבו בישראל, וא"כ כל מה שאתם להוטים אחר הממון הכל בשביל רצון הבורא ית', וכשאתם מסופקים עתה איך להשיג הממון ולהנצל מן ההפסד-כל חלוקת העצה היא רק איך להשיג רצון הבורא ית"ש. וכשחלוקות העצה היא בזה בודאי ראוי לכם לשמוח מאד ולהרחיק העצבות שיש לכם עתה המזיק מאד לכל הענינים".
"כדברים האלה ויותר מזה, דברתי עמהם ועי"ז הרחבתי קצת דעת ר' יעקב יוסף הנ"ל, והכרחתי אותו לאכול עמי סעודת ראש חודש מה שבתחילה היה רחוק בעיניו מאד לאכול אז, כי היה צערם וטרדתם וחלוקת העצה שלהם כבד מאד, אבל ע"י דיבורי והפצרתי אכל עמי..."
מוהרנ"ת מסיים: "ואמרתי לו אז שחלוקת העצה שיש לי בלבי גדול הרבה יותר מחלוקת העצה שלהם, כי ענין שלהם נוגע בממון וענין שלי מגיע לנפשו"ת ולממון, והודה מאד לדברי".
בקרימנטשוק שבת מוהרנ"ת בביתה של מרת שרה ע"ה בת רבינו ור' אייזיק בעלה.
שלא תהא צרה ויגון ביום השבת
באותו ליל שבת, בו שהה בבית שרה בת רבינו, חלתה הבת הפעוטה ונפלה על ערש דוי, חום גופה ירד, והיתה בסכנה גדולה. "ואני כשבאתי מבית הכנסת וראיתי זאת" כותב מוהרנ"ת "היה עלי לבי דוי מאד מגודל צערם, ותליתי עיני למרום ואמרתי: מי אנכי להתפלל על זרע רבינו, אבל כבר הוזהרתי מרבינו ז"ל בעצמו להתפלל על זרעו הקדוש, ואמרתי: רבונו של עולם רחם וחמול ולא תהא צרה ויגון ח"ו ביום השבת שאני אורח בכאן, וזה שנתיים שלא הייתי כאן, רחם עלינו ואל תערבב שמחתינו ח"ו. ובחסדי השי"ת" מסיים מוהרנ"ת "שב התינוק לאיתנו בעזהי"ת, ובשבת בבוקר היתה התינוקת שתחי' בחזקת חיים ותחי רוח כל בני הבית".
בשבת בבוקר חש מוהרנ"ת התמרמרות מעט, ורוחו לא היתה עמו בכדי לומר תורה בפני הציבור, עד שזקן אחד מן הנוכחים שם התחיל לרקוד, והצליח לעורר את כולם לשמחה, או אז פתח מוהרנ"ת פיו ואמר לפניהם תורה אחת המדברת בשבח ארץ ישראל (ליקוטי מוהר"ן תנינא מ'), תוך כדי אמירת התורה התחזק מוהרנ"ת מאד "כי ראיתי כי מאת ה' הוא שאני זוכה עתה לדבר מארץ ישראל בפרט תורה נפלאה ונוראה כזאת-אשרי אזניים שכך שומעים..."
לארץ ישראל צריכים לילך רגלי...
אחרי אמירת התורה, סיפר אחד החסידים הנוכחים למוהרנ"ת את הסיפור הבא:
"כשהיה האיש ההוא אצל רבינו ז"ל בעת שכבר אחז בדרך נסיעתו הקדושה לא"י, ונמצא אז איש אחד מאנ"ש שהיה איש עשיר קצת ומיוחס גדול, ונתאווה מאד לנסוע עם רבינו ז"ל לא"י, והרבה רעים על רבינו ז"ל לבקש עבורו שיקח אותו עמו לא"י, ונודע לרבינו ז"ל ענין זה. ענה ואמר רבינו ז"ל להאיש הנ"ל: 'אתה חפץ לנסוע לא"י-מפני מה אין אתה נוסע?' השיב האיש הנ"ל: 'אם תקחו אותי עמכם, אסע עמכם מיד'. ענה רבינו ז"ל ואמר לו: 'מה טעם יש לך שאתה רוצה לנסוע לא"י, בודאי מוכרח שיש לך טעם, כי הלא גם ישמעאלים וערביים נוסעים לא"י!'... אחר כך נזדעזע רבינו ז"ל והפך פניו מהאיש הנ"ל ודיבר אל העולם בהתלהבות גדול, וכל דבריו היו כגחלי אש כדרכו. וענה ואמר: 'כשרוצים באמת לבוא לא"י, יאמר "אם אקח אותו יסע?!" כך רוצים לבוא לא"י?!" הלא כשרוצים לבוא לא"י צריכין ללכת רגלי, כי השי"ת אמר לאברהם: (בראשית יב א) "לך לך מארצך... אל הארץ, 'לך' דייקא, שצריכים לילך רגלי ממש כדי לזכות לבוא לארץ ישראל" (ימי מוהרנ"ת ב', מ"ט).
דבר חדש מרבינו
למשמע הסיפור הזה מרבינו, שלא שמעו עד הנה, התחזק מוהרנ"ת מאד. ואמר על כך: "והנה דיבורים אלו שזכיתי לשמוע אז, חיזקו את לבבי מאד בענין הנסיעה לארץ ישראל, כי בכל פעם ופעם שאני זוכה לשמוע איזה דיבור בעלמא שיצא מפי רבינו ז"ל מה שלא שמעתי עדיין יקר בעיני מאד מפז ומפנינים, מכ"ש וכ"ש עתה כשזכיתי לשמוע דבר חדש בעתו מה טוב ומה נעים".
בסעודה שלישית של שבת הגיעו לשולחנו של מוהרנ"ת השוחטים של קרימנטשוק. מוהרנ"ת אמר לפניהם את התורה ל"ז שבליקוטי מוהר"ן המדברת מעניני שחיטה וארץ ישראל.
מעבר הנהר דנייפר
לאחר שבת, שוב שקע מוהרנ"ת בהתלבטויותיו וספיקותיו. ביום ג', בעודו שוקל אם לנסוע לניקולייב או לא, נודע לו כי ר' שלמה, עמו היה אמור לנסוע לשם, החליט פתאום לא לנסוע לניקולייב. מוהרנ"ת מציין כי בכדי לשכור עגלה לניקולייב היה מוכרח לעזרתו של ר' שלמה, ועתה עם החלטתו לא לנסוע, נשתבשה לגמרי תכניתו. אולם בלילה שינה ר' שלמה את דעתו והלך בעצמו לשכור עגלה.
ואמנם למחרת בבוקר ביום ד' פרשת תצוה יצא מוהרנ"ת מקרימנטשוק יחד עם ר' שלמה ור' מנדל, ועוד באותו יום עברו את נהר הדנייפר, בדרכם לניקולייב.
הנסיעה ארכה יותר משבוע ימים. המקום האחרון שעצרו שם לפני שהגיעו לניקולייב, היה פטריקובקע (צ'בדירובקה), שם שבתו בשבת פרשת זכור, השבת שלפני פורים, ופורים חל אז ביום א'.
שמחת פורים וארץ ישראל
בפורים בבוקר שמעו שם את המגילה, ומיד הזדרזו והחלו להתכונן לנסיעה בכדי שיצליחו להגיע לניקולייב לפני סעודת פורים.
בטרם שיצאו ממארחם, ר' מרדכי, שתה המארח כוסות "לחיים" לכבודו כשהוא מאחל שיזכו לשתות בארץ ישראל. מוהרנ"ת שאל אותו תיכף: "אתה רוצה באמת להיות בארץ ישראל? " ור' מרדכי השיב: "הלא אבי הוא יושב עתה בארץ ישראל, ושמו רבי איצלה שוחט". מוהרנ"ת התלהב: "בפורים זימן לו הקב"ה בית שבו מדברים על ארץ ישראל!", כי הרי עד עתה לא גילה לאיש על מטרת נסיעתו מכאן לאודסה ולהמשיך לארץ ישראל. הפליטת פה של המארח וברכתו שישתו בארץ ישראל, גרמו למוהרנ"ת נחת רוח גדול.
מוהרנ"ת גילה להם על אתר שמטרת נסיעתו זו היא לארץ ישראל, וכי רק עבור כך הוא נוסע לניקולייב "ועי"ז נעשה שמחה גדולה בינינו, שמחת פורים. ושמחנו ורקדנו קצת, כי לא היה לנו פנאי, מחמת שהיינו צריכים לנסוע לניקולייב. אחר כך מתוך המשתה והשמחה ישבתי על העגלה וליוו אותי בשמחה, ונסענו בשלום לניקולייב, ובאנו לשם לעת ערב בעת שכבר ישבו על הסעודה ואכלנו שם הסעודה".
בכל מקום מדברים מארץ ישראל
בשבת פרשת כי תשא שבת מוהרנ"ת בניקולייב. וביום ב' פרשת ויקהל פקודי יצא משם לכיוון עיר הנמל אודסה, עיר מטרופולין, שלשם באים כל הנוסעים לארץ ישראל.
בדרך פגש מוהרנ"ת ביהודי שהקריב את כל פרנסתו למען העליה לארץ ישראל, במכרו את חזקת השחיטה שהיתה לו בחו"ל. לבו של מוהרנ"ת עלץ בקרבו, הוא הרגיש כי הכל הם רמזים מן השמים, ובכל מקום בואו מדברים מארץ ישראל, כמו שהוא מציין: "וזה היה יקר בעיני מאד, מחמת שראיתי שבכל מקום שאני בא לשם מדברים מארץ ישראל... וכל זה היה נצרך לי לשמוע, ובפרט שהשיחה בעצמה מארץ ישראל היה יקר בעיני אז מאד".
בעיר הנמל אודסה
ביום ו' עש"ק לסדר ויקהל פקודי הגיע מוהרנ"ת לעיר הנמל אודסה, צומת הדרכים מרוסיה לארץ ישראל.
באודסה פגש מוהרנ"ת כמה אנשים שהכיר מנמירוב ומעיירות אחרות. כמו כן הגיעו לשם כמה מאנשי שלומינו ששמחו מאד לקראתו, ואף הגישו יין לכבודו.
בסעודה שלישית של אותה שבת, שבת פרה, דיבר מוהרנ"ת על הקשר שבין פרה אדומה לארץ ישראל כפי שמוסבר באחת מתורות רבינו. בקהילת אודסה היתה התנגדות עזה על רבינו, ומוהרנ"ת שמח כעל כל הון שזכה לדבר בעיר זו מתורתו של רבינו.
השי"ת יזכני לגמור בחיים ובשלום
אחרי שבת התחיל מוהרנ"ת להתכונן הלכה למעשה לנסיעה הגדולה: "ביום א'" כותב מוהרנ"ת "הייתי אצל הסרסור אודות הבילעט ועדיין לא באתי עמו לעמק השוה... ביום ה' נתפשרתי עם הסרסור בעד ס"ה רוביל, ונתתי לו נ' רוביל. השי"ת יזכני לגמור בחיים ובשלום..."
הוא גם שיגר מכתב לר' יהודה אליעזר, ומודיעו שהוא נמצא באודסה ומתכונן לנסוע לארץ ישראל. הוא מבקשו איפוא לבוא אליו, ולהתארגן לקראת הנסיעה.
באותיות של זהב...
מסופר כי כאשר המתין מוהרנ"ת למסמכיו, ולתשובתו של ר' יהודה אליעזר, פגש את הגאון ר' ראוב'לע אודעסער, רבה של אודסה, חברו מנעוריו. הרב אמר למוהרנ"ת: "שמעתי שנהפכתם לחסיד-האם זוכרים אתם עדיין את הלימוד?..." כשמוהרנ"ת השיבו בחיוב-הציע לפניו הרב קושיה חמורה שניקרה במוחו, בט"ז שבהלכות תחומין. מוהרנ"ת נסגר לאיזה שעה קלה בחדר, וכשיצא, תירץ לרב את קושיתו. הרב התפעל מאד מגאונותו של מוהרנ"ת וקרא:
"הלא ראוי להדפיס את הפירוש שפירשתם באותיות של זהב!" (שיח שרפי קודש א'-תקצ"ה).
* * *
סר מרע משתולל בעתים הללו...
בשבת פרשת החודש שחל בראש חודש ניסן, היתה שבתו השניה של מוהרנ"ת באודסה. בשבת בבוקר נכנסו אל מוהרנ"ת כמה מאנשי שלומינו שבעיר. מוהרנ"ת מציין עובדא שנוכח בה באותו שבת:
"בא אלי איש כשר אחד ורוצה לנסוע לארץ ישראל, שמו ר' אהרן יהודה והוא יושב באדעס, והוא איש עני ואביון ומתפלל בקולות והתלהבות, ועל כן רחקוהו אנשי בית המדרש אודיסה, והוא נע ונד, כי סר מרע משתולל בעתים הללו, וגם לפני אמרו עליו שהוא איש משוגע... אבל אני היה לי אמונה בו, והחזקתי אותו מיד לאיש כשר, ואם לא שכבר כתבתי לר' יהודה אליעזר שיבוא לאדעס כדי שיסע עמי לארץ ישראל, יכול להיות שהייתי לוקח אותו עמי לנסיעה לארץ ישראל..."
הדרישה אחר ספינה
עבר יותר משבוע. מוהרנ"ת התחיל להתעניין באניות המפליגות לאיסטנבול, למרות שהיסס מעט לצאת אז מפני כמה סיבות: א. עקב חג הפסח המתקרב, ואיך אפשר להזהר מחמץ בין ערלים. ב. מפני שכבר כתב לר' יהודה אליעזר, וטרם שמע ממנו. ג. מחמת שבאותה העת עדיין לא היו הרוחות טובות כל כך, וגם הספינות לא התחילו לצאת עדיין.
עברו עוד כמה ימים ועדיין לא קיבל תשובה מר' יהודה אליעזר. מוהרנ"ת כתב לו מכתב שני, וביקש שישיב לו בהקדם-הן או לאו.
מאת ה' היא להיות בפסח באודסה
באחד הימים הודיע מתווך האניות למוהרנ"ת על ספינה האמורה להפליג בשבוע זה לאיסטנבול. חשקו של מוהרנ"ת התגבר עליו, ורצה להצטרף לאותה אניה, כי יתכן גם שספינה זו תגיע לאיסטנבול לפני הפסח. אולם המסמכים הדרושים וכרטיס ההפלגה עדיין לא היו מוכנים. מוהרנ"ת שלח מיד לזרז את המתווך שיסיים מסמכיו, והלה הבטיח שליום המחר יהיו מוכנים. "אבל" כותב מוהרנ"ת "השי"ת עכבני ולא נגמר הבילעט עד יום ג' שלאחריו, שהוא השבוע הסמוכה לפסח, ואז נתייאשתי עוד מלצאת קודם הפסח, כי ראיתי כי מאת ה' הוא שאתעכב באודיסה בחג הפסח הקדוש, ודרך זה נכון לפני מכמה טעמים".
השמחה בשבת הגדול
"אחר כך הגיע שבת הגדול" כותב מוהרנ"ת "והשי"ת היה בעזרנו שהיינו שמחים הרבה... בשמחת שבת הגדול, ורקדנו כולנו הרבה בעזהי"ת... ובכל העת שעמדנו באדעס שעברו כבר שני שבתים, לא זכינו לשמחה וריקודין עד זה השבת שהוא שבת הגדול, וזה היה לי לסימן וישועה גדולה".
בשורה טובה
שלשה ימים לפני פסח היו המסמכים מוכנים כנדרש, אולם מוהרנ"ת עדיין לא קיבל תשובה מר' יהודה אליעזר. אמנם לאמיתו של דבר כבר שיגר ר' יהודה אליעזר את תשובתו, אך היא לא הגיעה עד לאחר שהוא בעצמו כבר הגיע לאודסה.
ביום ו' בבוקר ערב פסח. הגיע סוף כל סוף ר' יהודה אליעזר לאודסה. מוהרנ"ת שמח שמחה עצומה בראותו אותו, משום סיפור שנתלווה לכך, וכפי שכותב מוהרנ"ת:
"בתוך כך בא ר' יהודה אליעזר והחיה אותי מאד, ומחמת שמחה נשקתי אותו באהבה רבה, ונתתי שבח והודיה להשי"ת שזכיתי לראותו, כי מעשה שהיה כך היה: זה ב' שבועות ויותר אחרי שכתבתי האגרת לר' יהודה אליעזר שיבוא, ואחר כך ספרתי זאת לר' יוסקא נ"י (חתן רבינו ז"ל שהיה אז באודיסה). ענה ואמר: אין אתה יודע מה נעשה עם ר' יהודה אליעזר? הלא הגיע לו סיבה לא טובה מאד, כי זה איזה שבועות בעת שהייתי בביתי והייתי מוכן לנסוע לכאן לאודיסה, הגיעה השמועה בעירינו ברסלב היות שבא אדון אחד והכה את ר' יהודה אליעזר בכפר שיושב בו הכה ופצוע עד למיתה ממש, והקול נשמע שבסמוך יביאו אותו לקבורה ח"ו, אבל בתוך כך נסעתי משם, ומי יודע מה עלתה לו". עד כאן סיפר ר' יוסקא למוהרנ"ת.
"ואני כשמעי זאת" כותב מוהרנ"ת "רעדה אחזתני, ונשארתי משתומם, והיה לבי עלי דוי מאד, העיקר גודל הצער שהיה לי משמועה לא טובה כזאת שהגיע לי מרעי ואוהב דבק מאח כמותו, ונוסף לזה שרצוני היה שיסע עמי לארץ ישראל... ומחמת זה כתבתי אגרת עוד הפעם כנ"ל כדי שישיבו לי תשובה בזריזות על ידי הפאסט, אבל לא עלתה בידי כי נתעכב האגרת כנ"ל, ומחמת כל זה גדלה שמחתי מאד מאד כשזכיתי בערב פסח הנ"ל לראות פני אוהבי באמת ר' יהודה אליעזר. ברוך שהחייני וקימני והגיעני לזמן הזה, מכל זה ראיתי שהשי"ת בעזרי ורוצה שאבוא לארץ ישראל עמו יחד".
שמחה כפולה ומשולשת
מוהרנ"ת מפרט כמה מאורעות משמחים שזכה להם בשהותו בפסח באודסה: ביום ראשון של פסח השתתף בברית מילה, והוא נתכבד במצות חיתוך. מוהרנ"ת מדגיש: "וזה היה פלא גדול אצלי ואצל כולנו שאמצא באודיסה שרובם היו אז מתנגדים עלינו מאד, ואעפ"כ לא עזבנו השי"ת וזכיתי שם באודיסה שיהיה לי מצות חיתוך ביום א' של פסח". שוב מקשר מוהרנ"ת את מצות הברית וחג הפסח ששניהם קשורים לארץ ישראל.
בימי חול המועד הגיעו אל מוהרנ"ת אנשים שונים, והוא התוועד עמם בשמחה רבה בריקודים ומחולות. ביום ז' של פסח נתכבד מוהרנ"ת שוב במצות חיתוך. הוא מאריך לכתוב אודות השמחה הגדולה בה היה שרוי הוא וכל האנשים אשר עמו: "וגודל השמחה שהיה לנו שם אין לשער עד שעוררנו כל העולם שהיה שם לשמחת יום טוב ושמחת ברית מילה".
שכירת הספינה בסכום עצום
היום האחרון של פסח חל ביום שבת. ולהבדיל, היום למחרת היה יום אידם של היוונים שנמשך שלושה ימים, והיו צריכים להמתין איפוא עוד כמה ימים עד שיצליחו להשיג אניה. ביום רביעי הציעו נסיעה לשניהם בסך מאה רובל. זה היה סכום גדול למדי אשר לא ישאיר בידם מעות להמשך נסיעתם. מוהרנ"ת התלבט בדעתו אם להסכים או לא, אבל לבסוף השליך יהבו על ה' ושכר הספינה במאה רובל.
שליחו של הבעל דבר
באודסה שהו אז אנשים רבים שהיה בדעתם לעלות לארץ ישראל, אבל המתינו לשוך הקרבות והמלחמות האיומות. מוהרנ"ת נפגש עם אחד מהנגידים שביניהם, ר' יוסף פרנצויז. הוא סיפר לכולם על זוועות המלחמה היונית-טורקית וייאש אותם מהנסיעה. בתחילה חלש דעתו של מוהרנ"ת, אך מיד החליט שהלה אינו אלא שלוחו של הבעל-דבר שבא לכאן בכדי לרחק יהודים מלעלות לארץ ישראל, והתרחק ממנו.
מוהרנ"ת ועמיתו לנסיעה, ר' יהודה אליעזר, החליטו ויהי מה, הם יסעו גם אם יהיו היחידים על האניה...
עת לנסוע
והנה מגיעה שעת הנסיעה. היה זה ביום ו' כ"ח ניסן תקפ"ב (822.4.19), הם נחפזו לנמל לעלות על האניה. שערי הנמל נסגרו מוקדם, והיו צריכים להזדרז בכדי להגיע בזמן. הם פחדו, מאחר שמעולם עוד לא הפליגו באניה. האניה היתה אמורה לצאת ביום המחרת.
* * *