פרק כז - "לך לך" · שלא תהא צרה ויגון ביום השבת
באותו ליל שבת, בו שהה בבית שרה בת רבינו, חלתה הבת הפעוטה ונפלה על ערש דוי, חום גופה ירד, והיתה בסכנה גדולה. "ואני כשבאתי מבית הכנסת וראיתי זאת" כותב מוהרנ"ת "היה עלי לבי דוי מאד מגודל צערם, ותליתי עיני למרום ואמרתי: מי אנכי להתפלל על זרע רבינו, אבל כבר הוזהרתי מרבינו ז"ל בעצמו להתפלל על זרעו הקדוש, ואמרתי: רבונו של עולם רחם וחמול ולא תהא צרה ויגון ח"ו ביום השבת שאני אורח בכאן, וזה שנתיים שלא הייתי כאן, רחם עלינו ואל תערבב שמחתינו ח"ו. ובחסדי השי"ת" מסיים מוהרנ"ת "שב התינוק לאיתנו בעזהי"ת, ובשבת בבוקר היתה התינוקת שתחי' בחזקת חיים ותחי רוח כל בני הבית".
בשבת בבוקר חש מוהרנ"ת התמרמרות מעט, ורוחו לא היתה עמו בכדי לומר תורה בפני הציבור, עד שזקן אחד מן הנוכחים שם התחיל לרקוד, והצליח לעורר את כולם לשמחה, או אז פתח מוהרנ"ת פיו ואמר לפניהם תורה אחת המדברת בשבח ארץ ישראל (ליקוטי מוהר"ן תנינא מ'), תוך כדי אמירת התורה התחזק מוהרנ"ת מאד "כי ראיתי כי מאת ה' הוא שאני זוכה עתה לדבר מארץ ישראל בפרט תורה נפלאה ונוראה כזאת-אשרי אזניים שכך שומעים..."