פרק כו - געגועים לארץ ישראל / הדפוס · בפחי נפש
באותו ערב נפגש מוהרנ"ת עם ר' שמעון "והיה בינינו שמחה גדולה לגודל אהבתינו העצומה מאד".
למחרת בבקר ביום חמישי, הופיע ר' שמעון אצל מוהרנ"ת באמצע תפילתו, והודיעו שבנקל יוכל לארגן לו את הסידורים לקראת הנסיעה, אולם יהיה עליו להזדרז. האניה אמורה להפליג תיכף אחרי שבת, וא"כ הוא צריך להחליט מיד. מוהרנ"ת שלא היה בידו די כסף להוצאות ושהיו לו כל מיני מחשבות סותרות, ביקש שהוא רוצה ליישב את דעתו. לבסוף הוא השיב בחיוב להצעה, ואף נתן דמי קדימה למתווך הנסיעות.
אחרי שבת, החלו שוב הספקות לשטוף את מוחו: "עד שהיתה דעתי תלויה במשקל ולא יכולתי להכריע לכאן ולכאן. סוף דבר ב' או ג' ימים אחר שבת הנחתי לאיבוד האדריף (דמי הקדימה) וביום ה' בבוקר חזרתי לאומאן ולא נסעתי לארץ ישראל".
מוהרנ"ת נחפז אז לאומאן בתקוה שיספיק עוד להגיע לערב ראש חודש אלול להיות על ציונו הק', שאז היו מתקבצים הרבה מאנשי שלומינו לשם. ליבו נשבר מאד בקרבו- הוא לא התקדם בהקמת הדפוס, וגם לא נסע לארץ ישראל, "וחזרתי לאומאן בפחי נפש" -מתאונן מוהרנ"ת. גם בדרכו חזרה קרה לו מאורע שציער את נפשו: בעודו מתפלל בעגלה נקרעה טליתו לגזרים בין אופני העגלה. מוהרנ"ת מציין: "נזהרתי הרבה שלא יחטוף האופן את כנפי הטלית ויקרענו כאשר מזדמן לפעמים, ואעפ"כ בסוף התפילה... היה רוח גדול ופתאום חטף האופן את קצה הטלית ונקרע לגזרים, והיה לי צער גדול מאד מאד מזה עד כלות הנפש, עד שצעקתי ובכיתי מחמת זה".