פרק כה - "ואני תפילה" · הערצת המגיד מטשערנוביל
בשנת תקע"ט, התקיימה החתונה של ר' ישראל נכד רבינו (בנה של שרק'ה), עם בתו של הרה"ק רבי אהרן מטשערנוביל, בנו של הרה"ק המגיד רבי מרדכי מטשערנוביל, מגדולי צדיקי הדור. בין עיירות מגידותו של רבי מרדכי נמנתה גם העיר ברסלב בתקופת מוהרנ"ת.
רבי מרדכי העריץ מאד את רבינו ואת מוהרנ"ת. מסופר, כי פעם בעת ביקורו של ר' מרדכי בעיר ברסלב, נוכח במו עיניו בשנאה העזה של המתנגדים לחסידי ברסלב. כשנפרד הצדיק מהעיר, נענה ואמר: "חז"ל אומרים: הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו' (שבת פ"ח). ובכן, מה אעשה אני שהיכן שאני הולך ובא, כולם מכבדים אותי, ואף אדם אינו מבזני; איך אזכה אנכי להיות במעלה זו להיות מאוהבי ה' אשר הם כצאת השמש בגבורתו? אולם כשכאן בעיר דר יהודי שהעולם מבזים ומביישים אותו, והוא שותק על בזיונו, משום כך חפצי ורצוני להקנות עצמי בו", ותוך כדי כך מסר סך של רובל אחד שיקנו עבורו את הספר "ליקוטי תפילות" שחברו מוהרנ"ת. היה זה סכום פי עשרים ויותר לערך הספר (שיח שרפי קודש ג'-ר"ז).
עוד יסופר, כי בשעת החתונה שאל רבי מרדכי מטשערנוביל את מוהרנ"ת: "מה אומר רבכם על ענין חולי נופל?" (מחלת הנפילה שהיתה נפוצה בימים ההם). מוהרנ"ת השיב לו מה שכתב רבינו בליקוטי מוהר"ן (סימן ר"א): פ'זר נ'תן ל'אביונים (תהילים קי"ב) ראשי תיבות נ'פ'ל'. עיין שם. כששמע זאת רבי מרדכי, הפטיר: "אם כך צריכים אנו להתחיל מחדש לפזר צדקה" (שיח שרפי קודש א-תקפ"ה).