פרק כה - "ואני תפילה"
איש האשכולות
מוהרנ"ת קבע את משכנו בברסלב. כבר יש לו דירה משלו ומקום ממנו יפיץ דעת דקדושה בעולם. מהראוי איפוא להתעכב כאן ולהביא את דבריו של אחד מגדולי וגאוני תלמידיו של מוהרנ"ת הלא הוא הר"ר נחמן זצ"ל הגאון מטשעהרין, כיצד הוא מתאר את רבו הגדול מוהרנ"ת:
לא מש מתוך האהל...
"מעולם לא ראינו ולא שמענו מאיש אחד שישרת את רבו באופן כזה כמו שראינו ממורינו הר"ר נתן ז"ל, כי ממש נתקיים בו "לא מש מתוך האהל", אהלה של תורה של רבינו אור האורות, בעל ליקוטי מוהר"ן זצ"ל. כי ממש היה דבוק ומקושר אליו בהתקשרות ודביקות אמיתי במסירות נפש ובביטול הרגשו"ת עצמיות לגמרי לגמרי בכל תנועותיו במעשה ובדיבור ובמחשבה- בשבתו בביתו, ובלכתו בדרך, בשכבו ובקומו. כל שיחותיו וסיפוריו ועניניו, הכל היה סובב והולך רק על קוטב ענין זה להודיע ולפרסם גדולת קדושת מעלת רבינו זצ"ל, וגדולת קדושת מעלת מאמרי תורותיו הק', ושיחותיו וסיפורי מעשיותיו, וכל עניניו. להודיע לבני אדם גבורותיו וכו' להפיץ מעיינותיו חוצה... ועסק בזה בשקידה רבה מאד ובמסירות נפש עצומה מאד אשר לא יאומן כי יסופר".
חידוש נפלא ונורא מאד בלימוד התורה
"והיה חידוש נפלא ונורא מאד, כי זכה ללמוד הרבה בפשיטות ש"ס ופוסקים ומדרשים וזוהר הק' וספרי קבלה, ושאר ספרי קודש, עד שכל מי ששמע קצת מסדר לימודו היה משער בלבו כי בלתי אפשרי דבר זה אם לא שתאמר שיומם ולילה אינו עוסק רק בסדר לימודו..."
ממארי דצלותא...
"...היה מתפלל תפילתו בכוח עצום... גם היה עוסק הרבה בתפילות ותחנונים בתמימות ובפשיטות גדולה, כי היה רגיל לומר בכל יום מזמורי תהילים הרבה ובהתעוררות גדולה ובבכיה עצומה ובקולות וצעקות גדולות ומשונות ובלב נשבר באמת כזה אשר כל השומע תצילנה אזניו, ורבים רבים מישראל, גם ההמון עם אשר לא היו מקורבים אליו כלל וכמעט שלא הכירו אותו בפניו כלל ונתעוררו לתומם בהתעוררות גדולה דקדושה ע"י ששמעו תפילתו, ואמירת תהילים שלו וסדר תיקון חצות שלו וכיוצא בזה."
ספרא רבא...
"גם היה עוסק הרבה בכל יום לחדש חידושי תורה נפלאים... גם היה עוסק בספרי רבינו זצ"ל בעצמו בכמה וכמה העתקות וללבנם ולסדרם בכל פעם בסדר יותר נכון... לבד מה שהיה צריך כמעט בכל יום לכתוב מכתבים הרבה ובאריכות הדברים המשיבין את הנפש... וכל מי ששמע וידע קצת מענין סדר כתביו היה משער בלבו כי בלתי אפשרי דבר זה אם לא שמבלה כל ימיו על כתיבת ענינים הנ"ל".
דולה ומשקה מתורת רבו...
"ויותר על זה מה שעסק כל ימיו לייסד הבנין הק' של רבינו זצ"ל ולהדפיס ספריו הק' כמה פעמים, ובכל פרט ופרט מענינים הנ"ל היה לו עסק גדול עם רבים מאנ"ש אשר היו בתומכי נפשו אך אף על פי כן היה צריך לבלות זמן הרבה על זה ולעסוק בנסיעות רבות בשביל זה... ויותר על זה מה שזכה ללמד תורת רבו לאחרים והיה עוסק הרבה לדבר עם בני אדם הרבה בכל יום ולקרב אותם לעבודת ה' ית'..." (עלים לתרופה בהקדמה).
במקום גדולתו שם ענותנותו
ובכל זאת, למרות כל האחריות הכבדה שהיתה מוטלת עליו, ועל אף גדלותו כפי אשר באה לידי ביטוי בכתבי תלמידיו שהכירוהו מקרוב-אעפ"כ התנהג בפשטות גמורה. הוא ראה את עצמו כיהודי פשוט מן השורה... הוא סירב ללבוש את בגדי המשי שנהגו אז האדמו"רים והנכבדים להתעטר בהם. פעם שאל אחד מהמפורסמים את אנ"ש: 'מה אתם עושים עסק מר' נתן, הרי הוא הולך אפילו לבוש וכובע פשוט!' (שיח שרפי קודש א-תרל"ג)
* * *
ליקוטי תפילות
אחת היצירות המופלאות שיצאו מתחת ידיו של מוהרנ"ת מאז התקרב לרבינו, היה ללא ספק ספרו הגדול "ליקוטי תפילות". והמה תפילות נפלאות ונוראות המבוססות על התורות שבליקוטי מוהר"ן, כלומר שהאדם יזכה להגיע לחובתו בעולמו ולהתקרב להשי"ת ע"פ ההדרכה המפורטת שהורה לנו רבינו בספרו ליקוטי מוהר"ן. ספר זה המלא וגדוש תחינות ותפילות מלאי התעוררות פעל ועשה פעולה חשובה ורושם בעולם היהודי כולו, רבים רבים נתקרבו להשי"ת בעטיין של אותן תפילות יקרות ונפלאות. ומוהרנ"ת עצמו העיד עוד בימי חייו, שכבר ישנם יהודים היושבים בגן עדן בסיבת התפילות הללו.
בלשונו העשירה מלאת הרגש והדעת והשגות אלקות, השכיל מוהרנ"ת לכלול בתפילות אלו את כל הצטרכויות האדם עלי אדמות, הן הגשמיות ובעיקר הרוחניות, הכל בנויות ומיוסדות ומשולבות בתורת רבינו.
יסודן של התפילות בנויות על עצת רבינו היסודית "התבודדות", שהאדם ישיח עם בוראו את כל אשר עם לבבו, כשהוא יושב יחידי לפני ה', כדבר איש אל רעהו (אך כמובן שאין זה תחליף לכל אדם שצריך להתבודד לפני ה' ולהשיח את לבו את כל אשר עובר עליו באופן פרטי) מעינות של התעוררות והתלהבות עצומה מצויות בתפילות הללו, שכל הזוכה לאמרן בודאי מתעורר להשי"ת, אשר על כן התבטא פעם מוהרנ"ת ואמר, ש"עתידין ליתן את הדין על כל יום שעובר בלי ליקוטי תפילות". אמנם רבינו לימד שהאדם יבקש על כל פרט ופרט מחייו הגשמיים, ואכן מוהרנ"ת מביא רבות תחינות ובקשו"ת על צרכי האדם הגשמיים, אך הדגשתו העיקרית היא להתפלל על התקרבות האדם לבוראו, הספר מלא וגדוש תפילות להקדוש ברוך הוא שיעזור לו לעבוד על מידותיו, לשפרם ולעדנם, ולעבדו באמת.
שעשועים גדולים למעלה
כאמור, הבסיס לכל תפילותיו הוא תורות רבינו בליקוטי מוהר"ן. בהקשר לכך כותב רבינו:
"טוב לעשו"ת מהתורה תפילה, דהיינו כשלומד או שומע איזה מאמר תורה מצדיק האמת אזי יעשה מזה תפילה, דהיינו לבקש ולהתחנן לפניו ית' על כל מה שנאמר שם באותו מאמר מתי יזכה גם הוא לבוא לכל זה, וכמה הוא רחוק מזה... וענין השיחה זו עולה למקום גבוה מאד. ובפרט כשעושה מתורה תפילה, מזה נעשה שעשועים גדולים מאד למעלה" (ליקוטי מוהר"ן תנינא כ"ה).
ואמנם בתחילת הקדמתו הארוכה והנפלאה של מוהרנ"ת לספר "ליקוטי תפילות" הציב יסוד זה כבסיס למפעל הענק הלזה, וכן כותב: "רבינו ז"ל הזהיר אותנו כמה פעמים בכמה מיני לשונות לעשו"ת מהתורות תפילות, ואמר שנעשה מזה שעשועים גדולים למעלה, ואמר שעדיין לא עלו שעשועים כאלו לפני השי"ת כמו אלו השעשועין שנעשין מתפילות אלו שעושין מן התורות".
התפילות-לכל המדריגות שבעולם
מוהרנ"ת מרחיב את הדיבור אודות זה, שאמנם תפילותיו בנויות על התורות שבליקוטי מוהר"ן, בהקדמה לספרו: "כי דברי רבינו ז"ל הם כלליות גדול מאד מאד, וכל תורה ותורה כלולה מכל התורה כולה ומכלליות ישראל ומכלליות כל הדברים שבעולם, וכל אדם כמות שהוא בין אם הוא בתכלית מדריגה העליונה בין אם הוא בתכלית דיוטא התחתונה, הכל כאשר לכל מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין כולם יכולים למצוא עצמם עם כל בחינותיהם בתוך כל תורה ותורה של רבינו הקדוש והנורא ז"ל, ועל כן על ידי כל תורה ותורה יוכל כל אדם שבעולם בכל עת ובכל זמן לפרש שיחתו יהיה איך שיהיה".
כדוגמא תופס מוהרנ"ת אחת מהתורות, וכיצד הוא יסד עליה תפילה, פשטה והרחיבה עד שנעשתה שוה לכל נפש בכל מצב. וכן הוא כותב:
"גם על פי פשוטו יכולים להבין זאת, שיכולין לפרש שיחתו על ידי כל תורה ותורה, למשל התורה 'בחצוצרות וקול שופר' (בסימן ה' בליקוטי מוהר"ן) שמתחלת: 'כי חייב כל אדם לומר בשבילי נברא העולם, נמצא כשהעולם נברא בשבילי, צריך אני לראות בכל עת בתיקון העולם ולמלאות חסרון העולם ולהתפלל בעבורם'... והנה אם באמת יזכנו השי"ת לקיים דבריו כפשוטו, בודאי יוכל כל אחד ואחד לפרש שיחתו על פי דרך זה ע"י כל תורה ותורה... כי יתחיל לומר במר נפשו, הלא בשבילי נברא העולם, כי כך הזהירו אותנו חכמינו ז"ל שהוא חיוב על כל אדם לומר כך שכל העולם לא נברא אלא בשבילי, וכמה אני רחוק עכשיו מזה... על ידי זה דייקא ישפוך לבו כמים נוכח פני ה' כשיסתכל על עצמו כמה הוא רחוק מזה ע"י מעשיו, ודייקא על ידי זה יכנס בדברים עד שיוכל לדבר ולפרש כל לבו, את כל נגעי לבבו ומכאובי נפשו באותו העת וכיוצא בזה..."
תפילות נאות ומסודרות
מוהרנ"ת הבין את דבר רבינו לעשו"ת מתורות תפילות פשוטו כמשמעו. אחרי שהיה לומד אחת מתורות רבינו, היה מתפלל בכוונה גדולה, באריכות ומפרט כל דבר לפרטיו, והיה מבקש לקיים כל נקודה המופיעה בתורה. מוהרנ"ת קיים למעשה את דבר רבינו שאמר פעם, שאם תוך כדי ההתבודדות יוצאת לאדם תפילה נאה ומסודרת היטב, עליו לרשום אותה בכדי שיוכל לאומרה שוב בעתיד. לפיכך היה מוהרנ"ת נוהג לרשום את תפילותיו לעצמו (יש להדגיש שכמובן בסופו של דבר כשהכין את תפילותיו לדפוס, הוסיף הרבה דברים בכדי שיהיו שוים לכל, כאשר יבין כל קורא בהן שהרבה הרבה דברים שנדפסו, לא יתכן שאמרם לעצמו וד"ל).
תפילות רוויות בדמעות
את כל לבו שפך מוהרנ"ת בתפילותיו, כל תיבה ותיבה רוויה היתה בדמעותיו להשי"ת.
"סיפר רבי נחמן מטולטשין ז"ל שראה פעם את כתב היד של התפילה המיוסדת על תורה נ"ו "למה פניך תסתיר", איך שכל התפילה מחוקה מרוב דמעות ששפך בה מוהרנ"ת, והכיר בה רק מהתיבות "למה פניך תסתיר" שהיו גדולות ובולטות, שבה פתח והתחיל את התפילה" (אבני"ה ברזל)
זיכוי הרבים
זמן מה לאחר חזרתו מאומאן אחרי ראש השנה תקע"ה, החל מוהרנ"ת לרשום את תפילותיו באופן מסודר. החסידים שאך הביטו בהם, נתפעלו מיופים של התפילות, וביקשו ממנו העתקות לעצמם, בכדי שיוכלו גם הם לאומרם אחרי לימודם איזה תורה מרבינו. מוהרנ"ת ניאות להם ברצון, וכך החלו תפלותיו הנפלאות לעבור מיד ליד בין החסידים, וכולם גמרו עליהם את ההלל, והדרישה לתפילותיו הנפלאות של מוהרנ"ת גברה מאד, עד שלבסוף הוחלט להדפיסם ולהפיצם לכל דורש.
שוה לכל נפש
בקי נפלא היה מוהרנ"ת בלשון הקודש. תפילותיו הם שילוב נפלא רב-חן של פסוקים וקטעי פסוקים וביטויים מהתנ"ך ביחד עם השתפכות אמיתית ונלהבת של נפש מבקשת את ה' באמת ומתגעגעת לקדושה. הפשטות של דיבורי התפילות מחד גיסא, וההשגות הנעלות הטמונות בכל תפילה מאידך גיסא, עושים את התפילות הללו שוות לכל נפש, כאמור, מריש כל דרגין ועד סוף כל דרגין.
ואגב, תפילותיו הנפלאות הן לימוד ברור ומעשי איך לדבר עם הקב"ה בהתבודדות, וכיצד יכול כל אדם לקיים את עצת רבינו הנפלאה של ההתבודדות, אשר רק על ידה אפשר להתקרב כיאות אל השי"ת כדבר רבינו.
אנשי שלומינו היו אומרים שכל תפילה ותפילה היא גם פירוש וביאור נפלא על התורה מליקוטי מוהר"ן שעליה מיוסדת התפילה, ולא פעם היו מעיינים בליקוטי תפילות בכדי לרדת לעומק דברי רבינו בתורתו.
תפילות הנובעים ממעיין היוצא מבית ה'
אולם לא כך ראו מתנגדיו את תפילותיו של מוהרנ"ת. כפי שעל כל דבר שבקדושה מתעוררת מיד התנגדות, החלו גם כאן מתנגדים שונים לחרוק שיניהם. הבשורה שחסידות ברסלב לא רק שנעלמה עם הסתלקות רבינו אלא שקמה לתחיה ומתחדשת ומתעוררת, הוציאה אותם משלותם: "הם כבר כותבים לעצמם תפילות"-אמרו, והיא אשר הוסיפה עוד עצים למדורת ההתנגדות שבערה בלאו הכי. הם טענו שבעלי רוח הקודש בלבד היו רשאים לחבר תפילות חדשות. עתה לעגו לחסידי ברסלב על שהיה להם "סידור משלהם"...
מוהרנ"ת מרמז אף זאת בהקדמתו לספר, ומצדיק ענין חיבור תפילות בזמננו: "והנה לא נפלאת היא לחבר תפילות חדשות, כי כבר קדמוני בזה כמה וכמה גדולים וקטנים אשר חיברו ויסדו כמה תפילות, כמו בספר 'שערי ציון', שנמצאים כמה תפילות שחיברו האחרונים, וכן בסידורים הגדולים ובשאר ספרים, וגם בימינו נתחברו כמה וכמה תפילות חדשות, וגם יש כמה וכמה ספרים שלמים של תפילות... וגם כל הפיוטים והסליחות וזמירות רובם ככולם לא יצאו מפי הקדמונים מנביאים ותנאים ובעלי רוח הקודש, כי אם מפי האחרונים שהיו זמן רב אחר שפסקה רוח הקודש מישראל... כי לא בשמים היא, אדרבא בחיבורי תפילות אין שום אחריות ואין בו שום חשש סכנה כמו בשאר ספרים שמחברים, כמו בענין הוראת איסור והיתר ודיני ממונות שיש בהם סכנה גדולה למחברם שלא יכשל בדבר הלכה ח"ו... ואעפ"כ החיוב על כל בעל תורה לחבר ספרים כפי אשר תשיג ידו... מכל שכן וכל שכן בעניני חיבורי תפילות שאין יוצא מהם הוראה ודין ולא באור ופרוש, בודאי אין למנוע מלחברם אף מי שאינו גדול במעלה, בפרט תפילות כאלו שנתייסדו על יסוד חזק וקיים... כי כולם בנויים ומיוסדים על אדני פז, על דברי תורתו הקדושה של רבינו הגדול והקדוש והנורא זצוק"ל, אשר כל דבריו כולם נאמרו ברוח הקודש במדריגה גבוהה מאד מאד... נובעים ויוצאים ממעיין הקדוש היוצא מבית ה'".
להאיר פני תבל...
ומסיים מוהרנ"ת את הקדמתו הנפלאה לספר התפילות:
"הן על כל אלה הוכרחתי למלאות רצון חברי החרדים לדברי ה', המתאוים ומשתוקקים לתפילות אלו, להעתיקם ולהדפיסם, להאירם על פני תבל, לחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל, ודי בהתנצלות זאת לכל חפץ באמת..."
הפצת התפילות
בשנים תקע"ז-תקע"ח עסק מוהרנ"ת רבות בהפצת תפילותיו הקדושו"ת בין אנשי שלומינו, שהעתיקו אותם כל אחד לעצמו בכדי לאמרם. ואז באותה שנה חיבר את התפילה הנוראה שלאחר התיקון הכללי ומסר אותה לאנשי שלומינו.
* * *
סיפורי מעשיות
בנוסף לכתיבת תפילות וחידושים משלו, המשיך מוהרנ"ת לערוך ולהדפיס ספרי רבינו. בשנת תקע"ו התחיל להתעסק בהדפסת הספר הקדוש והנורא "סיפורי מעשיות", שעד כה לא ראה אור עולם.
עוד בחייו גילה רבינו דעתו ורצונו שיודפסו הסיפורים ויפוצו בישראל. הוא הורה להדפיסם בלשון הקודש ובאידיש, בכדי שהכל יוכלו לקרוא אותם, כפי שמוהרנ"ת מציין: "היה לנו גילוי דעת מפי רבינו הגדול ז"ל אשר פעם אחד גילה דעתו שרוצה להדפיס סיפורי מעשיות, ואמר בזה הלשון לפני כמה אנשים: בדעתי להדפיס ספר מעשיות ויהיה למעלה כתוב בלשון הקודש ולמטה בלשון לעז. ואמר: הלוא מה יוכלו העולם לדבר על זה, הלא על כל פנים הם מעשיות נאים לספר... כדברים האלה נשמע מפיו הקדוש בפרוש, וזה אשר העירונו להביאם לבית הדפוס".
"שמוע שמענו קול שאון..."
קדושים ונשגבים מבינת אנוש המה סיפורי המעשיות, בהם הלביש רבינו סודות טמירים עליונים, אשר לכן היה אחד מגדולי צדיקי הדור (הרה"ק מאפטא) שלבם לא שלם היה עם הדפסת הסיפורים הללו להמון העם. אולם מוהרנ"ת באמונתו האיתנה ובהתבטלותו המוחלטת לרבינו לא התחשב עם כל זאת: אם רבינו ציוה להדפיסם, עליו לקיים דבריו! ובהתלהבות דקדושה עמד להדפיס את הסיפורים הקדושים לזכות בהם את ישראל.
מוהרנ"ת מציין זאת בהקדמתו הנפלאה לסיפורי מעשיות: "בהיותנו עוסקים בהדפסת המעשיות בראשונה, שמוע שמענו קול שאון באמרם כי לא נכון להדפיס סיפורי מעשיות כאלה- ולכפול דבריהם הוא אך למותר..."
לשבח גדול יהיה לי...
מוהרנ"ת הדפיס את הסיפורי מעשיות באוסטראה בשנת תקע"ו. הוא צירף להדפסה זו גם כמה תורות שלא נדפסו במהדורה הראשונה של ליקוטי מוהר"ן (אבניה ברזל עמ' ע"ד סי' ס"ב)-וכן חלק גדול מהשיחות שנדפסו אחר כך בספר שיחות הר"ן.
אחר הדפסתו את הספר אמר מוהרנ"ת: "לשבח גדול יהיה לי שיאמרו בהלווייתי: 'כאן מוליכים את זה שהדפיס את הספר סיפורי מעשיות'" (שיח שרפי קודש ג'-קנ"ה).
* * *
נסיון העוני
חתונת בנו הבכור של מוהרנ"ת, ר' שכנא, התקיימה בשנת תקע"ז. זמן קצר לאחר מכן, נולדה בתו היחידה של מוהרנ"ת, חנה צירל, ושנה או שנתיים לאחר מכן נולד בנו, שנקרא על שם חותנו, דוד צבי.
מצב פרנסתו של מוהרנ"ת בסביבות שנת תקע"ח החל להתדרדר. הוא הפסיק אז לקבל את הרווחים מחלקו בעסק המשפחתי כנזכר לעיל. עד עכשיו הצליח לפרנס את משפחתו בצמצום מסכום זה, אולם אביו ירד יותר ויותר מנכסיו עד שפשט את הרגל לגמרי. מלבד מה שכל רכושו נשרף בנמרוב כנ"ל. הדבר השפיע קשו"ת על מוהרנ"ת, ומצבו הגיע לידי כך, שנאלץ למכור את חפציו היקרים אחד לאחד, עד שבסוף לא נשאר בביתו כלל מכליו היקרים.
הוא אמר פעם: "שבפעם הראשונה שהתחיל לאכול בכף של עץ עברו כמה שבועות שלא הרגיש שום טעם באכילתו", מעכשיו היה מוהרנ"ת נצרך לחסדי הבריות לא רק עבור הסכומים הגדולים של הדפסת הספרים אלא גם עבור פרנסתו (כוכבי אור עמ' כ"ב סי' ט"ו).
"אף על פי כן, בין בעושרו ובין בעניותו עסק יומם ולילה בתורה ותפילה ועסק בשיחותיו הק' לעורר גם אחרים לעבודת ה' כאשר פקד עליו אדמו"ר ז"ל" (שם).אולם האחריות למען הציבור הגוברת והולכת התחילה לתת בו את אותותיה; כי בנוסף לעבודתו הפרטית את השי"ת במסירות נפש שאין למעלה ממנה, עסק בכוחות אדירים בהדפסת ספרי רבינו והפצתם בקרב עם קודש. כמו כן נתקרבו אליו אנשים רבים והוא הדריכם לעבודת השם ע"פ דרך רבינו.
בתקופה זו, כנראה עקב המעמסה הכבדה שעליו, חלה מוהרנ"ת במעיו, מחלה ממנה סבל כל ימי חייו.
* * *
הערצת המגיד מטשערנוביל
בשנת תקע"ט, התקיימה החתונה של ר' ישראל נכד רבינו (בנה של שרק'ה), עם בתו של הרה"ק רבי אהרן מטשערנוביל, בנו של הרה"ק המגיד רבי מרדכי מטשערנוביל, מגדולי צדיקי הדור. בין עיירות מגידותו של רבי מרדכי נמנתה גם העיר ברסלב בתקופת מוהרנ"ת.
רבי מרדכי העריץ מאד את רבינו ואת מוהרנ"ת. מסופר, כי פעם בעת ביקורו של ר' מרדכי בעיר ברסלב, נוכח במו עיניו בשנאה העזה של המתנגדים לחסידי ברסלב. כשנפרד הצדיק מהעיר, נענה ואמר: "חז"ל אומרים: הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו' (שבת פ"ח). ובכן, מה אעשה אני שהיכן שאני הולך ובא, כולם מכבדים אותי, ואף אדם אינו מבזני; איך אזכה אנכי להיות במעלה זו להיות מאוהבי ה' אשר הם כצאת השמש בגבורתו? אולם כשכאן בעיר דר יהודי שהעולם מבזים ומביישים אותו, והוא שותק על בזיונו, משום כך חפצי ורצוני להקנות עצמי בו", ותוך כדי כך מסר סך של רובל אחד שיקנו עבורו את הספר "ליקוטי תפילות" שחברו מוהרנ"ת. היה זה סכום פי עשרים ויותר לערך הספר (שיח שרפי קודש ג'-ר"ז).
עוד יסופר, כי בשעת החתונה שאל רבי מרדכי מטשערנוביל את מוהרנ"ת: "מה אומר רבכם על ענין חולי נופל?" (מחלת הנפילה שהיתה נפוצה בימים ההם). מוהרנ"ת השיב לו מה שכתב רבינו בליקוטי מוהר"ן (סימן ר"א): פ'זר נ'תן ל'אביונים (תהילים קי"ב) ראשי תיבות נ'פ'ל'. עיין שם. כששמע זאת רבי מרדכי, הפטיר: "אם כך צריכים אנו להתחיל מחדש לפזר צדקה" (שיח שרפי קודש א-תקפ"ה).
שמחת צדיקים
חתונת ר' ישראל נכד רבינו עם נכדת רבי מרדכי מטשערנוביל התקיימה בעיר טשערנוביל. אל שמחת הצדיקים הגיעו אורחים רבים מרחבי המדינה. ובין הבאים- רבים מחסידי ברסלב, ובראשם מוהרנ"ת. הצדיק רבי מרדכי, סב הכלה, היה אז כבר בא בימים, זקן וחולה. מפאת חולשתו פרש מיד לאחר החופה לחדר לנוח.
המנהג בימים ההם היה להפסיק בין החופה לסעודת הנישואין בריקודים של שמחה וחדוה לשמח חתן וכלה. חסידי ברסלב רקדו ושרו בהתלהבות עצומה. קולות הזמר שנשמעו למרחוק ועוררו את הלבבות לשמחה והתעוררות, הגיעו לאזנו של הצדיק הישיש הנח בחדרו. הוא התרומם ממטתו, ניגש ליד הדלת והתבונן בחסידים המפזזים בכל עוז בשמחה של מצוה בדבקות עילאית. הוא התפעל מאד מהמחזה, ונענה ואמר:
"אני חשבתי שחסידים רוקדים, ולבסוף אני רואה כי צדיקים רוקדים!..."
* * *
סיפורו של משה חינקע'ס
ר' משה חינקע'ס היה אחד מראשי קהילת ברסלב, טרם השתקעות רבינו בעיר. כשהגיע רבינו לברסלב, היה משה חינקע'ס מראשי הקהל שקבלו פניו בשמחה ובכבוד, ועמו היו גם ר' אברהמ'ל פייעס והנגיד ר' מרדכי רוטנזייד.
לא עבר זמן רב, ומשה זה התקרב לרבינו. עסקיו הצליחו ושגשגו במאד מאז, בזכות ברכתו של רבינו. הוא הפך לעשיר מופלג, אולם עדיין לא זכה לפרי בטן, והדבר העיב על עשרו.
באותה עת, אמר רבינו את התורה "חומר איסור גזילה" (סימן ס"ט בליקוטי מוהר"ן) משה חינקע'ס היה נוכח בעת אמירת התורה, שם מובא "כשגוזל את חבירו ממון, בזה הוא גוזל ממנו בנים... ונכסף לאשת חבירו". המשך הסיפור מובא בחיי מוהר"ן (אות כ"ט) "לאחר כמה ימים הפציר משה ברבינו שיברכו בבנים. והשיב לו רבינו: הלא אמרתי לך תורה על ראש השנה, ולא הבין כונתו. ואחר כך נודע לו שכונתו היא כי בברסלב היה איש אחד שירד מנכסיו, והיה להאיש הנ"ל קנאה גדולה על העשיר הנ"ל (משה חינקע'ס) שעלה למעלה ונתעשר כל כך, וזה זמן לא כביר אשר היה בשותפות עמו, והיה לו מעות הרבה יותר מהעשיר הנ"ל, ולבסוף ירד ממדרגתו כל כך, וע"כ היתה לו עליו קנאה גדולה, גם לקח אצלו מעות מזומן ולא החזיר לו, ורמז לו רבינו ז"ל שבשביל זה אין לו בנים, כמבואר היטב במאמר הנ"ל. אך במאמר הנ"ל מבואר שלפעמים מתגבר את עצמו בקנאה וחמדה גדולה כל כך על מעות חברו, עד שעל ידי זה לוקח ממנו אף את אשתו, וכן היה. שאחר כך סמוך לפטירת רבינו ז"ל ציוה לאנשיו שיאמרו להעשיר הנ"ל שיגרש את אשתו ויקח אשה אחרת ויוליד בנים".
כשמוהרנ"ת חזר לברסלב אחרי הסתלקות רבינו, חזר על דברי רבינו למשה חינקע'ס, הבנויים על תורה ס"ט הנ"ל, אולם הוא סרב לגרש את אשתו.
בהזדמנות אחרת כשמוהרנ"ת הגיע שוב לברסלב, היה זה בסיימו את תפילת שחרית כשהוא עדיין עטוף בטליתו ועטור בתפילין דרבינו תם, והנה ראה לפתע את משה חינקע'ס. מוהרנ"ת הזכיר לו שוב את דברי רבינו: "תתגרש מאשתך, ויהיו לך בנים". שוב סירב משה חינקע'ס, מוהרנ"ת קרא בהתרגשות: "כמו שאני עטור בטלית ותפילין- כך אמר רבינו 'לך יהיו בנים'! דברי מוהרנ"ת שנאמרו בהתרגשו"ת רבה, החלו לחדור לליבו של משה, והתחיל לפעול בכיוון זה. הוא שכנע את אשתו שתסכים לקבל ממנו גט. לאחר שנתיים של הפצרות ניאותה לו, אך בתנאי שהוא יעניק לה מחצית מעושרו.
משה חינקע'ס הסכים מיד, ונתן לה גט פיטורין.
כעבור תקופה קצרה, היא הלכה והתחתנה עם... שותפו הקודם של בעלה הראשון משה, כמו שכתב רבינו בתורה הנ"ל: "לפעמים מתגבר על עצמו קנאה וחמדה גדולה כל כך על מעות חבירו עד שעי"ז לוקח ממנו אף את אשתו" (חיי מוהר"ן כ"ט).
משה חינקע'ס עצמו נשא לאשה את אחותו של הרב מטומשפיל, ומוהרנ"ת נתן את ברכתו לשידוך.
והנה עברו כמה שנים, ועדיין לא נראה שום סימן לבנים. הדבר דכדך מאד את משה חינקע'ס, ובמר נפשו היה מתלונן מפעם לפעם למוהרנ"ת: "אחרי הכל, אתם אמרתם לי להתגרש"...
היה זה בסביבות שנת תקע"ז. כשהגיעו מים עד נפש, ומשה חינקע'ס היה מביע את אכזבתו חדשים לבקרים בפני מוהרנ"ת, נענה אליו מוהרנ"ת ואמר לו:
עלה נא אל הציון הקדוש באומאן, וכה תאמר לרבינו: "עשיתי כפי שאמרתם לי על ידי ר' נתן, וגירשתי את אשתי הראשונה, איה איפוא ההבטחה שיהיו לי בנים מאשתי השניה? הנה כבר עברו זה כמה שנים מאז שנשאתי בשניה, ועדיין לא זכיתי לבנים!"
משה חינקע'ס אכן קם ונסע לאומאן, ושפך שם את מר לבו, ואף העביר את דברי מוהרנ"ת שצוהו לומר לרבינו.
כשנפרד משה חינקע'ס מן הציון, היתה המחשבה הראשונה שעלתה במוחו: "זרעו לכם לצדקה" (הושע י', י"ב).הוא חש באותו רגע כאילו רבינו בעצמו עומד לידו ולוחש באזנו את הפסוק... כשחזר לברסלב הבין היטב מה עליו לעשות, ופיזר סכומים נכבדים לצדקה, ואמנם הדבר הועיל, ולבסוף נתברך משה בבת, ולאחריה בבן.
כשנולד למשה חינקע'ס בן, שלח כרכרה מיוחדת לטומשפיל להביא לשמחת הברית את אחי אשתו, רב העיר. הברית התקיימה בברסלב. רבי אהרן רב העיר נתכבד בסנדקאות, מוהרנ"ת ערך את המילה, ולרב מטומשפיל כיבדו בפריעה.
ניצני ההתנגדות
ר' אברהם פייעס מחסידי ברסלב, מתושביה הותיקים של העיר, שאף הוא היה, כנזכר, בין מקבלי פני רבינו בבואו לברסלב, ריעו ושותפו למסחר של משה חינקע'ס, ניצב ליד הרב מטומשפיל בברית של בן משה חינקע'ס. הוא התבונן בעת שהרב מטומשפיל עושה את הפריעה, ונוכח כי משהו אינו כשורה. הלה לא הצליח לגמור את הפריעה כיאות והתינוק התפתל וזעק מרוב ייסורים. אברהם פייעס לא יכל לראות בצער הילד, הוא דחף בקלות את הרב הצידה, וגמר את הפריעה בזריזות וביעילות, כדי להציל את הילד. הרב מטומשפיל החוויר מבושה. הדבר פגע בו מאד, והגם שר' אברהם פייעס לא עשה שלא כהוגן, כי לא נתכוון לרעה במעשהו אלא אך ורק לטובתו של הרך הנימול -החליט הרב מטומשפיל לנקום בחסידי ברסלב בכלל ובמוהרנ"ת בפרט.
הרב מטומשפיל היה מחסידיו של האדמו"ר ר' משה צבי מסאווראן. הסאווראנער היה תלמידם של הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב והרה"ק רבי ברוך ממז'בוז', דודו של רבינו. בצעירותו ביקר הסאווראנער אצל רבינו. רבינו חזה בעיניו הקדושו"ת כי יש לו אחת מהנשמות הגדולות שבדור, ורצה לקרב אותו אליו, אולם הסאווראנער התנגד לכך.
לאחר שהרה"ק מברדיטשוב נסתלק, כיהן זמן מה כרב בברדיטשוב, לאחר מכן עבר לעיר סאווראן, השוכנת כ-70 קילומטר דרומה לאומאן. הוא היה אדמו"ר מקובל מאד, והיו לו אלפי חסידים. הודות לנדידת מרכז החסידות מערבה לפולין, גליציה והונגריה, נשאר הסאווראנער אחד מהאדמו"רים היחידים שנותרו באוקראינה.
כשמוהרנ"ת היה אצל הרב מברדיטשוב, עשה הכירות עם הסאווראנער, שחיבב אז את מוהרנ"ת מאד.
מכל מקום, קרקע ההתנגדות כבר בערה נגד מוהרנ"ת, והרב מטומשפיל ניצל כל הזדמנות לזרוע זרעי שנאה. כל אימת שהיה אצל רבו מסאווראן לגלג על חסידי ברסלב ובפרט על מוהרנ"ת. הוא לעג מתפילותיו של מוהרנ"ת, וכן העובדא שמוהרנ"ת הדפיס את סיפורי מעשיות בניגוד לדעת כמה מגדולי הדור (שדעתם היתה שאין לפרסם את המעשיות הנוראות הללו להמון העם) נתנו לרב מטומשפיל עוד סיבות להשמיץ אותו.
כאמור, בשנים קודמות התקיימו קשרי הערכה והערצה בין מוהרנ"ת והרב מסאווראן, מוהרנ"ת אף אמר פעם שלא היה אחד שעמו היה יכול לשוחח על סוד העיבור חוץ מהסאווראנער, בגלל למדנותו המופלגת.
כידוע שברית כרותה ללשון הרע (מובא באלשיך קהלת).מסע ההשמצה של הרב מטומשפיל השפיע אט אט על הרב מסאווראן, ולבו נהפך מן הקצה אל הקצה, והפך לרודפו הקשה ביותר של מוהרנ"ת. אמנם ההתנגדות לא באה עדיין לידי ביטוי אלא בדברים וברכילויות, אך היא הלכה וגברה בהדרגה עד שברבות השנים היא הפכה לאלימה ביותר, ואף העלילו נגד מוהרנ"ת והחונים על דגלו עלילות דם אכזריות (כדלהלן).
המחלוקת-מעשה בעל דבר
על המחלוקות ושנאות הללו כותב ר' אברהם ב"ר נחמן:
"כי מי לנו גדול משבטי יה, ראובן ושמעון וכו' שהיו צדיקים נוראים כאלה וחזקים באמונה כל כך ואף על פי כן בענין הקנאה והמחלוקת ולשון הרע, ושנאת חינם, גם הם נכשלו ונלכדו עד שעבר על ידי זה מה שעבר".
"גם מי לנו גדול משאול המלך שנאמר עליו 'בן שנה שאול במלכו', ודרשו רז"ל "כבן שנה בלא חטא" (יומא כ"ב-ב') ואעפ"כ בענין הקנאה והכעס וקבלת לשון הרע ושנאת חינם נכשל..."
ועדיין השטן מרקד
"והנה להביא לזה דוגמות מספרי אמת, יכלו המון יריעות, אבל ע"ז דוה לבנו על אלה חשכו עינינו על שעדיין מרקד בינן עד שגם בימינו אלה ובדורות הסמוכים מלבד המחלוקת שהרבה והגדיל על יחידי הדורות בעצמם, כמו על הבעש"ט ז"ל, ומכ"ש וכ"ש על אדמו"ר ז"ל כידוע, עוד לא נתקרר דעתו בכל זה כי עוד התגבר בכל כוחו להגדיל מחלוקת ופירוד לבבות גם בין אנשיהם בעצמם כידוע... וכמו שסיפר מוהרנ"ת ז"ל ששמע מחותנו ר' דוד צבי ז"ל שכל התרחקותו מהחבריא הק' של תלמידי הבעש"ט והמגיד זצ"ל הוא מחמת שנסע פעם אחת לשני גדולים מהם, וראה והביט על גודל פירוד הלבבות שהיה ביניהם... ועי"ז נתרחק מהם לגמרי כידוע".
ר' אברהם מסיים מה שנוגע לדורנו אנו:
"כל מי שלומד תורה נביאים וכו' והוא אומר שרק אז היו מעשיות כאלה, ועכשיו לא, הוא בהמה ממש, כי כל הקלקולים המבוארים בהם, כולם נמצאים גם היום בכמה בחינות, בכלליות ובפרטיות. כי גם בעוצם שפלותינו בדור היתום הזה, עוד לא שב חרון אף היצר מאתנו, ועוד מתגרה בכל אחד בכעס וחימה, בקנאה ורדיפת הכבוד, בלשון הרע ושנאת חינם. וכל אחד מדמה בנפשו שהוא מבין אמיתי על חבירו, שחבירו מחריב עולמות והוא רוצה לבנותם, שחבירו כולו שקר והוא כולו אמת, וזה הדבר בעוכרינו להרחיק מהאמת יותר מהכל... ולמאי נפקא מינא למבעי רחמי כי השומע כל זה יבכה בבכי ותחנונים... ועל כן גם אנשי כנה"ג קבעו לנו ע"ז לבקש ולברך ג"פ בכל יום ברכת "שים שלום" אפילו בשבת ויו"ט" (כוכבי אור, עמ' קנ"ח-קנ"ט).
לא לחינם הרעיש עליו השטן...
ועל סיבת המחלוקת והצרות והיסורים שעברו על מוהרנ"ת עצמו, כדאי להעתיק מדברי ר' אברהם ב"ר נחמן, תוך כדי תיאורו באופן כללי ובקיצור את גדלותו של מוהרנ"ת ומפעליו בקרב הארץ, שבעבור זה עבר עליו מה שעבר במשך כל שנות חייו:
"...שמיום התקרבותו לאדמו"ר זצ"ל, נבער לבבו בתבערת עצום ומופלג אשר אין לשער, וזכרון יום המות לא נפסק ממחשבתו אפילו כשעה קלה. וכפי עמקות רעיוניו אשר העמיק במהירות פריחת הזמן של חיי האדם בזה העולם שכאין יחשבו נגד חיי עולם הנצחי. וגם הלא במהירת פריחת הזמן הזה מסוכן האדם בכל רגע ורגע. היה נחשב בעיניו כל העוסקים בהבלי העולם הזה כמשוגע ממש, ואת כל העושר והכבוד שנתגדל בה מנעוריו מאס וגעל ושקץ, וקיבל על עצמו כל מיני בזיונות ורדיפות אשר רדפוהו אביו ואשתו וכל משפחתו, והרבה לצעוק ולבקש מהשי"ת שיזכה להיות כרצונו בכל תעלומת לבבו, עד הנקודה הפנימית שבלב עד אשר זכה גם הוא למעלה מופלגת ועצומה עד מאד, והאש הקדושה של רוממות אדמו"ר ז"ל ודבריו הנוראים בערה בלבבו כלבת אש ממש..."
ומסיים ר' אברהם:
"ולא לחינם הרעיש עליו השטן ארץ ומלואה, כי גם הוא היה משיב כל ישראל בתשובה אם לא היו נתרחקים מאתו ומדבוריו הנוראים" (כוכבי אור אות ט"ז).
* * *