פרק כד - בעיר ברסלב
השריפה הגדולה
ביום השני של חג השבועות תקע"א, קרה מקרה מחריד לתושביה השלוים של נמירוב. דליקה גדולה ונוראה פרצה במרכז העיר. השריפה התפשטה חיש מהר, ואכלה את כל הנקרה בדרכה. תוצאות קשו"ת השאירה האש אחריה, כולל פגיעות בנפש רח"ל, וחלקים גדולים מהעיר נהרסו. בחסדי השי"ת נותר ביתו של מוהרנ"ת לפליטה, האש לא פגעה בו כלל. אולם בביתו של אביו ר' נפתלי הירץ פגעה הרעה: ביתו, הונו וכמעט כל רכושו עלו בלהבה, והוא יצא כמעט נקי מנכסיו.
ההשגחה הפרטית
מוהרנ"ת, שכל מאוויי נפשו היו לעניני רבינו ז"ל, תוך כדי תאור "השריפה הגדולה בק"ק נמירוב" מציין בעיקר את הרוחים וההפסדים לעניני רבינו וההדפסה. אחד מבני העיר לוה מהם את הכסף שהיה מוכן לצרכי ההדפסה: "האיש שהיה חייב לנו המעות שגבינו ממנו בערב שבועות, נשרף אצלו ג"כ כל אשר לו... ואז ראינו השגחתו ית' מה שחמל עלינו ושלח לנו את ר' לייב הנ"ל לגבות המעות בערב שבועות, כי אם לא היה בא אז לנגשינו, היה נאבד המעות בודאי אצל האיש הנ"ל והיתה מתבטלת ההדפסה אז, והפסד זה אין לשער!... אבל השי"ת חשב מקודם ושלח את האיש הנ"ל לנגשינו כדי שיהיו נדפסים הספרים הקדושים שיהיה נשאר זכרם לדורות עולם לזכות את ישראל לנצח..."
גודל הישועות מהשריפות
ביום ראשון הבא, התפרצה עוד שריפה בנמירוב, והפעם נשרף ביתו של מוהרנ"ת כליל, וכמוהו גם בית הכנסת, בית המדרש וכמעט כל הבתים שנותרו מהשריפה הקודמת. העיר הפכה להיות לתל חרבות.
"ואז" מתאר מוהרנ"ת את השריפה והישועות שנבעו בעטיה "נאבדו אצלי בשעת הרעש, הכתבים שלי שהוצרכתי להדפיסם, אך אחר כך מצאתים. גם בניי נתפזרו ולא ידעתי היכן הם, גם כל החפצים לא ידעתי היכן הם, ובחסדי השי"ת מצאתי הכל".
"אחר כך" מציין מוהרנ"ת נקודה חשובה שהיתה תפנית חיובית בכל המשך מהלך חייו שנבעה כתוצאה מהשריפה והמהומה. "ביום ב' בבוקר התחילה זוגתי בעצמה לצעוק אלי שנברח מנמירוב מיד, ונקבע דירתנו בק"ק ברסלב. ואני היה רצוני חזק לזה מכבר בחייו ז"ל, אך כבר נתייאשתי מזה, מאחר שידעתי שהיא לא תתרצה בזה, וגם כי כבר נסתלק הוא ז"ל ולא עלה על דעתי ענין זה לעקור דירתי מנמירוב לברסלב... אך עצת ה' לעולם תעמוד ומחשבות לבו לדור ודור, וסיבב סיבות בנפלאותיו הנוראות, והוא מוחץ ורופא ויפלס נתיב לאפו, כי דייקא על ידי הצרה של השריפה רח"ל, סיבב סיבות לטובה שאצא מנמירוב ואקבע דירתי פה..."
לעיר ברסלב
ביום שני, יום אחד אחר השריפה הגורלית שכלתה את ביתו בנמירוב-יצא מוהרנ"ת למלא את מאוויי נפשו, לעבור לגור בעיר ברסלב: "ויצאתי משם ביום ב', ובאתי בשלום לפה (ברסלב) באותו היום".
"ותהלה לאל" כותב מוהרנ"ת כעבור שנים "מאז קבעתי דירתי פה זה כמה שנים... וגודל הישועות לנצח שנצמחו על ידי ישיבתי פה בעזרת ה', אי אפשר לבאר ולספר, כי רוב כל עסקי בהשארתו הקדושה, שזיכני השי"ת להדפיס ספריו הקדושים, ולקרב אנשים לאמיתת דרכיו, ולכתוב ולהדפיס התפילות הקדושו"ת וכו' וכו'-היו על ידי ישיבתי פה בעזרת ה'" (ימי מוהרנ"ת ע"ז).
סיבה גדולה לעליה לארץ ישראל
עוד גרעין חשוב נזרע באותו יום בו עבר מוהרנ"ת לגור בברסלב: הרעיון המעשי של מוהרנ"ת לעלות לארץ ישראל. היה זה כאשר מכרו של מוהרנ"ת הזדמן באותו יום לעיר ברסלב בדרכו לארץ ישראל. האיש הלזה התאכסן באותו בית שדר מוהרנ"ת (לא באותה דירה). מוהרנ"ת הזמין את היהודי הזה עם ב"ב ללון אצלו באותה לילה.
"זה היתה סיבה גדולה אחר כך שאסע לארץ ישראל" כותב מוהרנ"ת "ובארץ ישראל (אליה נסע מוהרנ"ת כעבור עשר שנים) הייתי אורח אצל זה האיש, וקבלני בכבוד גדול... מה רבו מעשיך ה'!"
סיבת השריפות
מגיפת השריפות שהתפרצה באותה תקופה, עדיין לא שככה. למחרת ביאתו של מוהרנ"ת לברסלב, התלקחה שוב שריפה בנמירוב, כמו כן פרצה שריפה בעיר טולטשין הקרובה. באותה עת פרצו גם שריפות גדולות בעיר ברדיטשוב ובעוד קהילות באזור.
מוהרנ"ת מציין בהתפעלות את דבר מכת השריפות שרבינו חזה אותם:
"כבר הודיע זאת רבינו ז"ל בהתורה "בראשית לעיני כל ישראל", שמבואר שם שכאשר נסתלק הראש בית, שהם צדיקי אמת-באים שריפות ח"ו" (לקו"ת סי' סז ו', וראה לעיל פרק י"ח).
אנה מפניך אברח
גם בברסלב, מקום אליה ברח מוהרנ"ת ומשפחתו מפני השריפה בנמירוב-פרצה דליקה. רעייתו שכבר מוכה היתה מכמה שריפות, בקשה מיד לעבור לדור במקום אחר. או אז נשא מוהרנ"ת עיניו השמימה והתחנן: "אנה מפניך אברח?" ולבסוף הם נשארו בברסלב.
בתחילת ביאתו לברסלב לא היה למוהרנ"ת בית משלו. הוא שכר חדר ליד בית מלאכתו של נגר. כאן הפריע לו הרעש שיצא מבית הנגר. מוהרנ"ת לא נרתע מכך, ולא חשב לעזוב את דירתו עקב כך אלא אך הגיב במילים שמקורם בדברי התם ב"ממעשה מחכם ותם" של רבינו: "זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי"...
"אח"כ התחילו להכנס אצלו קצת אנשים, והתחיל להתגעגע שיהיה לו דירה מיוחדת, עד שעזר השי"ת. אח"כ התחיל להשתוקק שיהיה לו ג"כ חדר מיוחד לעבודת השי"ת ובפרט לכתוב חידושי תורה. ואחר כך עשה לו בהקעך (מטבח) ווענטל (כותל קטן) מעצים, ועי"ז היה לו חדר מיוחד. ואז אמר אפשר שכעת אהי' איש כשר... אעפ"כ היו בני ביתו מבלבלין אותו, והתחיל לכסוף שיהיה לו חדר מיוחד בעליה, וזה צריכין לבנות, אך הבין שזה אי אפשר כעת, כי צריכין לבטל עצמו מתורה ותפילה, אח"כ הזמין לו השי"ת סיבה ע"י איש אחד, והבין שכעת לא יצטרך לבטל מתורה ותפילה, ואז בנה בית ועליה נכונה" (אבני"ה ברזל אות ל').
* * *
שמחת הדפסת הספרים
בערב ראש חודש תמוז נסע מוהרנ"ת לאומאן, להשתטח על הציון הקדוש.
כשחזר מאומאן לברסלב נודע לו לשמחתו שהנייר עבור הדפסת ספרי רבינו הגיע כבר למאהליב. בלב מלא תקוה וגיל הזדרז ונסע לשם, לפקח ולהיות נוכח בעת הדפסת הספרים הקדושים. למרות מניעות רבות ומחסור בממון, היה מוהרנ"ת נחוש בדעתו להדפיס כמה שרק יתאפשר לו. הוא הדפיס לא רק את ליקוטי מוהר"ן תנינא, אלא אף גם את "ספר האלף- בית" (ספר המידות). כן הדפיס ספר משלו: "קיצור ליקוטי מוהר"ן" שנכתב כנזכר לעיל, על פי צווי רבינו, הכולל סיכום העצות המעשיות היוצאות מכל תורה שבספר ליקוטי מוהר"ן.
"והבאתים בשלימות" מסכם מוהרנ"ת את הזכיה הגדולה של הדפסת הספרים אחרי שנה שלימה של עיכובים ומניעות "לקהילת קודש אומאן על ראש השנה הראשון אחר הסתלקותו. רבים ראו וישמחו וישרים יעלוזו. עד הנה עזרונו רחמיך, נודה לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם".
תועלת חכמת הדפוס לעבודתו ית'
מה היתה הסיבה שמוהרנ"ת השקיע זמן כה רב מזמנו היקר, כמעט שנה שלימה, בתכנון וביצוע הדפסת ספרי רבינו? מה הניע אותו אז, וכן בכל פעם, ליטול על עצמו אחריות כה כבדה של ההוצאות הכבדות בהדפסת ספר אחרי ספר? מוהרנ"ת ידע היטב את הכח האדיר האצור בתוך כתבי רבינו, וכי הם אשר יקרבו מאות ואלפים מישראל לאביהם שבשמים, כפי אשר רואים אנו בעינינו, לאחר עבור יותר ממאה ושמונים שנה מפטירתו, ועדיין הספרים הללו מושכים אליהם כאבן שואבת את כל מי אשר קרבת אלקים יחפץ.
מן הראוי איפוא להעתיק קטע מאחד מהלכותיו שב"ליקוטי הלכות", אותו כתב בשנים הראשונות לאחר הסתלקותו של רבינו-המאיר ענין זה בתוספת הארה:
"...וזה בחי' תורה שבכתב ותורה שבע"פ, בחי' תורה ותפילה... בתורה שבכתב אין מבואר שום דין של שום מצוה, וע"כ היא רק בבחינת הזכרה ואזהרה... כשרוצין לבוא לידי מעשה, לעשו"ת המצוה בפועל, אי אפשר לעשותה כי אם ע"י תורה שבע"פ... עיקר הזכרון הוא בכתב, כי בעל פה יכולין לשכוח לגמרי, וע"כ צריכין לכותבה דייקא... כי היצר הרע וחיילותיו... מתגברין מאד בכל אדם ומבלבלין דעתו הרבה ומתגברין להפוך האמת".
"ועל כן נתן לנו השי"ת כל דיני התורה ופירושיה בעל פה... כי אי אפשר לבאר בכתב כל פרטי המצוה ודקדוקיה וכל דרכי העשיות והדרכים שיש בעבודת הבורא..."
"...וכמו שנמצא כמה וכמה שהפכו דברי אלוקים חיים ופרשו בתורה שבכתב פירושים זרים שלא כדברי רז"ל וגילו פנים בתורה שלא כהלכה... וע"כ נתן לנו ה' ית' כל דיני התורה ופירושיה בעל פה, כי מפה אל פה יכולין לבאר ולפרש היטב האמת לאמיתו כל דיני התורה ודרכיה ועצותיה לאמיתתן. כי דברים הנכתבין בספר אפשר להטותם מן האמת ולפרשם כרצונו. אבל בע"פ לבד בלא הכתב ג"כ אינו שלימות כי בע"פ אין לו יסוד... וע"כ צריכין שניהם."
"אבל ברבות הימים כשהתגבר הגלות, וחשו חז"ל שלא תשתכח התורה שבע"פ מישראל ח"ו, ע"כ התירו לכתוב גם תורה שבע"פ... אך כשכותבין התורה שבע"פ צריכין לכתוב הרבה מאד מאד, כדי לבאר ולפרש היטב האמת לאמיתתו, כי דברים הנכתבים בספר יכול הקורא לפרשם כרצונו כנ"ל..."
"וכן בדרכי מוסר ויראה ועצות ודרכים לעבודת הבורא ית' מתרבין בכל פעם ספרים קדושים. וכל מה שמתארך הגלות יותר בעוונותינו הרבים ומתמעטין הלבבות, צריכין בכל פעם ספרים הרבה יותר כדי לבאר אמיתת הכוונה היטב לשבר מלתעות עול להוציא מלבן של התועים והכופרים שלא יוכלו להפוך ולהטות מן האמת ח"ו."
"ע"כ חמל ה' על עמו וסיבב ברחמיו הנפלאים והמציא בעולם חכמת מלאכת הדפוס, כדי שיתרבו ספרים הרבה בעולם. כי כפי רבוי הספרים באלו הדורות לא היה באפשר לכותבן בשום אופן, ובלעדי כל הספרים הנ"ל אי אפשר עתה לברר הדין לאמיתתו. כן בדרכי עצות ומוסר בעבודת ה' שצריכין [כולם]. ע"כ מה יקרו חסדי ה' שעי"ז [הדפוס] מתרבין הספרים ונקנין בזול גדול ויש ספרים הרבה בכל עיר ואצל כ"א ואחד."
"הי"ב שבטים היה להם י"ב אבנים שנשא הכהן גדול על לבו, שהיו מפותחים פתוחי חותם קודש לה', שהם האורים ותומים שמהם היו שואלים כל העצות, ומאלו הי"ב אבנים... משם נמשכין כל החותמות שבקדושה ומשם הכח של הדפסת ספרי ישראל הק' שהם בחי' חותם דקדושה. כי מהאורים ותומים היו שואלים כל העצות והדרכים איך להתנהג. ועכשיו אין לנו לא כהן ולא אורים ותומים ואין לנו מי לשאול עצות כי אם ע"י הספרים הקדושים של התורה שנתרבין ע"י הדפוס. נמצא שחותם הדפוס הוא בחי' חותם הקדוש של שתים עשרה אבני החושן והאפוד כנ"ל ומשם יקבל כחו, כנ"ל" (ליקוטי הלכות, יין נסך, ג': ד', ט')
* * *
מה עושין אחר שנסתלק הוד לבי ומשגבי...
מאז הסתלקותו של רבינו, נפל כל משא העדה המיותמת על שכמו של מוהרנ"ת. ואמנם בכל מהלך השנה הראשונה מאז ההסתלקות, היה מוהרנ"ת טרוד ועסוק למעלה ראש. רבינו שעזבם בפתע פתאום, לא הציב עדיין דרכי הנהגה ברורים, וגם המעט שדיבר בתקופה האחרונה (בעת שרבינו החל לדבר בגלוי אודות העתיד), לא רצו החסידים לשמוע ולהבין. לכן היתה המעמסה על כתפו של מוהרנ"ת כבדה בכפליים. הוא היה זקוק לבנות מחדש את החסידות שעד לפני זמן מה עמד בראשה מורה גדול מאד שהאיר להם כשמש את דרכם על כל צעד ושעל, ועתה חשך השמש בצהריים, ועל שכמו של מוהרנ"ת הוטל התפקיד להמשיך הארה גדולה זו לדורו ולדורות עולם.
מוהרנ"ת היה איפוא עמוס למעלה מגדר הרגיל. תחילה היה עליו לטפל בעזבונו של רבינו, הוא בנה בית כנסת חדש בברסלב, הדפיס ספרים, נסע על פני ערים ועיירות לגייס כספים, זאת מלבד הדאגה לצרכי משפחתו האישיים, וגם לארגן ולסדר מחדש את משפחתו בעיר חדשה, אולם בלבו פנימה חלחל השברון הגדול של הסתלקות רבינו, כפי שהוא עצמו מסכם את שנתו הראשונה לאחר ההסתלקות:
"כל הנ"ל עבר בשנת תקע"א, שנה ראשונה אחר הסתלקותו... כי בכל השנה הייתי טרוד בעסקי העזבון של רבינו ז"ל ובעסק ההדפסה, והוכרחתי לטלטל עצמי ולנסוע הרבה לכאן ולכאן... ובודאי באותה השנה היה לי רבות מחשבות בלי שיעור, מה עושין אחר שכבר נסתלק הוד לבי ומשגבי, וכל מה שעבר עלי במחשבה דיבור ומעשה בודאי אי אפשר לבאר כלל".
אני הגבר ראה עני
מוהרנ"ת ביטא את צערו על הסתלקות רבינו בכל מיני הזדמנויות. פעם אמר: "אין לי איך להשקיט את ליבי-מאז הסתלקות רבינו-כי אם ע"י תיקון חצות בכל השנה, ובימי בין המצרים, ובעת הקינות לתשעה באב" (אבני"ה ברזל עמ' נ"ז).
בנוסף לפיוטים והתפילות הרגילות הנאמרים בתיקון חצות-התחיל מוהרנ"ת מאז ההסתלקות לומר גם את כל פרק "אני הגבר ראה עני" ממגילת איכה, שם בדברי הקינות "אותי נהג חושך ולא אור" וכו', הצליח מעט לפרוק מעל לבו את כאבו העז הבלתי נפסק (הרה"ח ר' אליהו חיים רוזין זצ"ל). 2
ועוד יסופר, כי בימי בין המצרים, בעת שנוהגים לומר תיקון חצות גם באמצע היום -היה מוהרנ"ת נאלץ לרדת למרתף עמוק, כדי שקול בכייתו הרמה לא תגיע לאזני הבריות.
* * *
המשכת ההנהגה
מוהרנ"ת היה התלמיד שברשותו נמצאו כל תורותיו של רבינו, לא רק אלה שנדפסו, אלא גם הרבה כתבי יד של כמה תורות, שיחות ומעשיות שטרם נדפסו, ומה גם שברוב המקרים היה מוהרנ"ת בעצמו נוכח בשעת אמירתם. ויותר ממה שנדפס ונתפרסם ממורשתו של רבינו-נחקקו ונחרתו בראשו ובלבו אין סוף עובדות ואירועים בהם היה נוכח ואותם היה חי, וכולם כאחד הם אוצר בלום מלא וגדוש של השראה לדורי דורות.
אולם המניעות והמכשולות שניצבו בדרכו היו רבים מאד. בן שלושים שנה בלבד היה מוהרנ"ת אז, בדיוק בגילו של רבינו בשעה שהוא התקרב אליו... אולם רבינו התפרסם כצדיק וכמנהיג לפני שמלאו לו עשרים שנה, וכך ראו אותו גדולי צדיקי הדור דאז. גם יריבו, הסבא משפולי היה אז ממעריציו. ולא עברו אלא שנים מועטות, וחסידיו התרבו והיו למאות, ודרכו המיוחדת התפרסמה בכל רחבי אוקראינה הגדולה.
חסיד נאמן ולא רבי...
לא כן מוהרנ"ת, הוא היה תלמיד וחסיד, ולא רבי. אמנם אהוב ונערץ היה ע"י גדולי הצדיקים כהרה"ק מברדיטשוב ועוד. הם ידעו את גודל קדושתו ודבקותו הבלתי מצויה בהשי"ת, ועבודותיו הנוראות היו לשם דבר, אולם הוא לא נהג בעצמו כמנהיג במובן "אדמו"ר" לחסידים.
זאת ועוד; בין חסידי רבינו התהלכו אז עובדי ה' גדולים ומופלגים כמו ר' שמעון, מקורבו הראשון של רבינו, המקובל ר' יודל מדאשיב, העובד המופלא ר' שמואל אייזיק, כל אלו מבוגרים היו בהרבה ממנו, ר' אהרן רבה של ברסלב, שהתקרב לרבינו חמש שנים לפני מוהרנ"ת, היה מלבד קדושתו הרבה, גם גאון בתורה ופוסק מפורסם, והצדיקים הללו התקרבו לרבינו גם אם היו מבוגרים ממנו, הם התבטלו אליו והאמינו בו אמונת צדיקים תמימה, וקבלו דבריו על כל אשר יאמר כי הוא זה.
האם החסידים הגדולים הללו יכירו במוהרנ"ת הקטן מהם בחמש עשרה שנה ויותר כי הוא יהיה המוציא והמביא לפניהם, וכי על פיו יושק כל עניני רבינו לעד?
אולם רבינו בעצמו כבר הסמיך עוד בחייו את מוהרנ"ת כ"יהושע", התלמיד, שימשיך את אורו ויפיצו בעולם. כלומר, מוהרנ"ת לא רבי ולא אדמו"ר בכח עצמו, לא ממלא מקום ולא ממשיך שושלת אלא אך ורק כלי ראוי ויאות, דרכו יושפע האור הגדול והדרך הטהורה של רבינו באופן הנעלה ביותר. תלמיד וחסיד נאמן, בטל ומבוטל לרבו הגדול, שמכח התבטלותו לא ישנה חלילה זיז כלשהו ממה שקיבל, וימשיך את הדרך הנפלאה של רבינו לדורו ולדורות עולם.
על כסאו לא ישב זר!
ידע מוהרנ"ת וידעו כל החסידים שעל כסא רבינו לא ישב זר, ואין שום ממלא מקום ואין שום תמורה לסוג ההנהגה העילאית של רבינו. כמו שאמר רבינו שהיה רוצה שה"עסק" שלו יימשך, והתלמידים יעשו עוד תלמידים, וכן הלאה. ההדגשה היתה בלשון רבינו שיהיו "תלמידים", ושיעשו עוד תלמידים, אבל לא שיהיה תחליף למנהיגותו או "ממלא מקום" וכיוצא בזה. אולם גם זאת ידעו הכל, כי מוהרנ"ת הוא יהיה הנאמן והאחראי על מורשתו של רבינו שתמשך בעולם.
מוהרנ"ת עם כל ענותנותו הרבה ושפלותו שלא נמצא כמוה, ידע אף הוא את האחריות שנפלה על כתפיו עם עלות רבינו בסערה השמימה, ובד בבד עם הרוח הנמוכה והשפלה שפיעמה בקרבו, קם כארי ליטול את שרביט הניהול והאחריות על דרכו של רבינו, פך השמן הטהור, שישאר בטהרתו, ויאיר עיני העולם לנצח. דולה ומשקה במידה גדושה מתורת רבו לכל העולם כולו.
* * *
ראש השנה תקע"ב
בראש השנה שעבר, שנת תקע"א, האחרון לימי חיי רבינו, השתתפו עמו בקיבוץ בראש השנה באומאן אנשים רבים שנמנו למאות, ואילו בראש השנה זה לאחר הסתלקותו, התקבצו לאומאן רק כשישים חסידים. אף על פי כן היה מוהרנ"ת שבע רצון מכך, הוא לא ציפה שיגיעו גם אלו השישים. העובדה שגם לאחר ההסתלקות מצאו ששה מנינים של חסידים את החובה למלא רצון רבינו ולבוא, שמחה את לבו, והוכיחה לו שהקיבוץ של רבינו, שזה עתה תקע יסודותיו לאחר ההסתלקות-לא ייפסק, וימשיך לנצח.
מוהרנ"ת מציין בשמחה: "ובעוצם נפלאותיו עזרני השי"ת שנתקבצנו יחד לאומאן על ראש השנה".
כעבור שנים הוא כותב: "ומאז ועד הנה נתוסף בכל שנה ושנה כמה נפשו"ת שבחרו בחיים ובאו גם כן... להתפלל עמנו יחד בראש השנה".
להיות מעורבים עם העולם
בערב ראש השנה ההוא, תקע"ב, עם התאסף הציבור, נתוועדו גדולי החסידים לדון על סדרי התפילה בראש השנה, ובעיקר על מקום התפילה. היתה זו השנה הראשונה בה עליהם להתפלל לבד ללא רבינו, ועליהם להתמודד עם כל הקשיים מחד גיסא, ומאידך גיסא לבנות את התשתית של הקיבוץ לנצח על כל פרטיו ודקדוקיו.
ר' יודל, ר' שמואל אייזיק ועוד מזקני ונכבדי העדה, סיכמו ביניהם להתפלל ב"האמבאר" (כמין מרפסת סגורה גדולה בביתו של נחמן נתן) המקום אשר בו התפלל רבינו בשנתו האחרונה יחד עם הציבור. אולם דעת מוהרנ"ת היתה להתפלל דוקא בבית הכנסת בו מתפללים שאר אנשי העיר שנקרא בשם "שומרים לבוקר", ומה גם שבית כנסת זה נבנה אז בסמוך על ידי איש אחד שחפץ מאד שאנ"ש יתפללו שם, וגם כל הציבור המתפלל שם בקביעות הסכימו לזה.
מוהרנ"ת עמד על דעתו להתפלל שם, בנימוק שרצון רבינו היה תמיד שחסידיו יהיו מעורבים עם העולם, כפי ששמע בפרוש מרבינו שאמר בלשונו הקדוש: "איך וויל איר זאלט זיין אויסגעמישט מיט די וועלט" (רצוני שתהיו מעורבים בין העולם) יש לציין כי המחלוקת על רבינו ואנשיו שקטה לאחר הסתלקותו בקרב אנשי העיר, עד כדי כך שבמשך השנים הבאות היו בני העיר מארחים בביתם את הבאים לאומאן לראש השנה.
הויכוח בין מוהרנ"ת לחסידים נמשך, עד שלבסוף נתקבל דעת הרוב, ואמנם הוחלט להתפלל בהאמבאר בניגוד לדעתו של מוהרנ"ת.
סוף האמת לנצח
סמוך למנחה של ערב ראש השנה, בעת שהציבור כבר התאסף לתפילה, חש מוהרנ"ת כי עשו שלא כהוגן, בכך שקבעו כאן את מקום התפילה. מוהרנ"ת ראה בזה סטיה מרצונו הפשוט של רבינו. הדבר כאב לו וציער אותו עד מאד, והחליט ללכת בעצמו לבית המדרש שומרים לבוקר להתפלל שם עם שאר אנשי העיר. הוא אמר ועשה; נטל את מעילו העליון ועזב את המנין, ויצא לחוץ לכיוון מקום התפילה הנ"ל.
רבי נפתלי עם שאר גדולי התלמידים בראותם את מוהרנ"ת יוצא, ומי רואה אותו יוצא ואינו יוצא. כל הציבור יצאו איפוא והלכו אחר מוהרנ"ת לבית הכנסת שומרים לבוקר לערוך שם את התפילות יחד עם בני העיר כפי רצונו של רבינו כפי שהבין מוהרנ"ת יותר מכולם-להיות מעורבים עם העולם.
אנשי בית-המדרש קבלו את הבאים ברוב כבוד. ואכן, מאותה שנה ואילך התקיים שם הקיבוץ בראש השנה שנמשך עשר שנים, עד שהציבור היה גדול כל כך, עד שנאלצו לעבור למקום אחר (שיחות וסיפורים עמ' קמ"א-קמ"ב סי' נ"ד).
מבית לבית
אחרי ראש השנה, שב מוהרנ"ת לברסלב, אבל גם שם לא המתינה לו המנוחה והנחלה, לא היה לו עדיין בית קבוע משלו. והיה נאלץ לנדוד מדירה לדירה.
באמצע אותו חורף הגיעו אנשי הצבא והוציאוהו מביתו (בהפקעת השלטון כדי לאכסן שם את חיל המלך). הוא הוצרך לחפש דירה אחרת. לבסוף הוברר שלטובה היה שינוי זה, כי הוא מצא מקום יותר טוב. אבל היה זה לסבל עבורו שאין לו מקום מנוחה של קבע, כשעיקר יסוריו היו שאין לו חדר מיוחד לעסוק בהתבודדות בינו לבין קונו, כפי שהוא כותב: "...הייתי מטולטל, והיה לי יסורים מהדירות, ועיקר גודל עוצם היסורים שלי בזה שהגיעו מים עד נפש היה מחמת שלא היה לי שום חדר מיוחד בשביל לעסוק בו בהתבודדות..."
* * *
מפלתו של נפוליון
תחילת שנת תקע"ב (1812) ראתה את נפוליון מתקדם לתוך רוסיה. בשנת תקס"ז (1807) חתמו הוא והצאר הרוסי אלכסנדר הראשון, על "הסכם טילסיט", שבהשראתו חילקו למעשה את אירופה ביניהם. אולם לא עברו אלא כמה שנים, והצאר הפר את ההסכם. נפוליון העמיד איפוא את "צבאו הגדול" שמנה יותר מחצי מיליון חיילים, ופלש לרוסיה בקיץ תקע"ב. בסוף השנה הגיע עד מוסקבה, אולם חייליו כבר התעייפו, ובעל בריתה הטבעי של רוסיה-החורף הקשה שהתקרב, אילץ אותם לסגת.
יהודי רוסיה, שלא היו קשורים באופן ישיר לשדה הקרב, היו חלוקים בדעתם בהערכתם את מסעו של נפוליון. חלק מהצדיקים של אותו דור שמחו במסע כיבוש זה של נפוליון, וראו בו תקוה לישועה והשתחררות מהמושלים הרוסיים האכזריים, שרדו בישראל רבות בשנים. אולם החלק השני של רועי הדור, והוא היה הרוב, התנגדו לנפוליון בכל תוקף, ביניהם נמנה גם הרה"ק רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חסידות חב"ד, הם טענו שכל ההטבות שמבטיח נפוליון ליהודים ופעולותיו להשפיע על עם ישראל שילמדו חכמות והשכלה-יהיו לרועץ ליהודים, שבכך יתרחקו ח"ו משרשם היהודי, ויתערבו בגויים חלילה. הגם שבעניני גשמיות היטיב לכאורה נפוליון ליהודים יותר מאשר הצאר העריץ.
מסופר, שבאותו פורים כאשר קרא הרה"ק המגיד מקאזניץ את מגילת אסתר, כשהגיע למילים "אשר החילות לנפול וכו'" זעק בקול גדול "נפול תפול-נפוליון תפול!"...
לבסוף נחל אמנם נפוליון מפלה מוחצת. המתנגדים נתפסו אז על כמה מגדולי החסידות שתמכו בו והביאו את אשמתם לפני הצאר, כאשר בו בזמן הוציאו חרם נוסף נגד החסידים. מאחר שתמיכתו של רבי שניאור זלמן בצאר היתה גלויה וידועה לכולם, הוא הצליח להנצל מנקמת הרשויות. אולם הצאר אלכסנדר השתכנע יותר מתמיד שנתיניו היהודים, שמנו למעלה ממיליון נפשות, היו בעקרון בוגדנים.
תומכיה העשירים של תנועת ההשכלה הקרובים לשלטון, מצאו עכשיו, בעת חולשה של עם ה', הזדמנות נאותה לבצע את זממם אותו הם חפצים מאז ומקדם: לראות את היהודים משולבים לגמרי בחברה הרוסית, וניסו בכל מיני אמצעים לדבר על כך עם רשויות השלטון.
אולם הצאר הצורר בעצמו ראה את הפתרון ל"בעיה היהודית" ברוסיה באופן אכזרי וברוטאלי ביותר: תכניתו השטנית היתה לחלק את מליון היהודים תושבי ממלכתו לשלושה חלקים: את השליש הראשון יעביר על דתו רח"ל, ויכפה עליו לקבל את הדת הנוצרית, בשליש השני הוא יבצע את מחשבת המן האגגי צורר היהודים, להשמיד להרוג ולאבד, ואילו את השליש הנותר יגרש ממקומות מושבותיהם ולרכזם ב"תחום מושב". גזירות אלו כללו את חבלי הארץ אוקראינה, רוסיה הלבנה, ליטא, מזרח פולין, חצי האי קרים ובסרביה.
צאן תועה ללא רועה
הגזירות הללו שהחלו להתבצע בחלוף הימים, מררו את חיי היהודים בכל האזורים הללו. ליהודים היה אסור לצאת מתחום מושבם ללא אישור מתאים, בעוד שחייהם בתוך התחום היו כמעט בלתי נסבלים בעטיים של גזירות שונות ומשונות מצד הצאר חדשים לבקרים, ובמיוחד ידועה גזירת ה"פונקטין" הנוראה, שגזלו תינוקות מחיק הוריהם וגייסום לצבא הצאר. כן נאסר עליהם לעסוק במסחר היי"ש ועוד מיני עסקים בהם עסקו בעבר.
יצוין כי למרות תקוותיו של הצאר, לא היה כמעט אף מקרה אחד של המרת דת. ישראל עם קודש חדורים היו באמונת הבורא, ומוכנים היו למסור עצמם להריגה ולא לכפור בו ית'. התוצאה העיקרית בעקבות גזירות הצאר היתה, התרוששותם הכללית של רוב יהודי רוסיה, ובכללות היה מצב ישראל אז בשפל המדריגה: הרבה מרועי ישראל ומהמנהיגים הרחמנים נסתלקו בתקופה זו, ביניהם הצדיקים הקדושים רבי ברוך ממז'בוז', בשנת תקע"ב. רבי שניאור זלמן מליאדי, בתקע"ג. החוזה מלובלין ורבי ישראל המגיד מקאזניץ, בתקע"ה.
צדיקים הללו הנהיגו את העולם היהודי, והעדרם היתה מכה מוחצת לעם היהודי הדווי ושסוי בלאו הכי.
בהעדר הנהגה קדושה וחזקה ראויה מחד גיסא, ומאידך גיסא ההשפעות ההרסניות של ההשכלה וגרורותיה, כאשר הם נתמכים על יד מערכת שלטונית אדירה, היה המצב קשה מאד. הרגשו"ת של יאוש וקהות חושים אחזו בחלקים רבים מישראל ואכלו כל חלקה טובה. רבים מן הצעירים נטו להתפס לברק הנוצץ של מצח הנחש הזה שהבטיח עתיד יפה ומזהיר ביהדות ההומוניסטית "והמתקדמת" נגד חיים "חשוכים" ביהדות המקורית. למגיפה הרוחנית הזאת זקוקים היו לתשובות מועילות וחד משמעיות. הדור הצעיר זקוק היה למנהיגים בעלי שיעור קומה שיחדירו אמונה טהורה ולימודי תורה ויראה.
מוהרנ"ת הארי החי היה הכתובת הנאותה לספק את הדרוש לצאן קדשים בכל העתים והזמנים.
קול דודי דופק בי...
ואכן, בעת ההיא חש מוהרנ"ת ברעה הפוקדת את צאן קדשים, הוא הגיע למסקנא זו, לאחר חשבון נפש קצר, לאחר שחזר מעט אל עצמו מאז הסתלקות רבינו. הוא מבטא זאת בכתביו:
"ואני בבואי מאומאן... התחלתי ליישב עצמי מה לעשו"ת עתה, כי בכל השנה שעברה הייתי טרוד... וקבעתי לי שיעורים ללמוד, וישבתי בבית המדרש ישן דפה ולמדתי כפי מה שקבעתי לי... ולמדתי בתמימות פוסק ושאר ספרי קודש..."
כאן משתפך מוהרנ"ת על תפקידו האמיתי:
"...ונעלם ממני ולא ידעתי שעדיין אפשר גם עתה להאיר באיזה נפשו"ת ישראל לעוררם לעבודת ה' באמת כפי מה שקבלתי ממנו ז"ל, אך אני ישנה ולבי ער, קול דודי דופק בי... כי דיבוריו הקדושים האמיתיים שהשאיר בי, דיבורים חמים כגחלי אש, היו כאש עצור בעצמותי ונלאיתי כלכל, לא אוכל להתאפק"---(ימי מוהרנ"ת פ"ב)
יש לציין לכך, את אשר בתחילה עלה בדעתו של מוהרנ"ת לעזוב כל הענין של קרוב נפשו"ת וכל העשיה הגדולה בזה, ולהתיישב ללמוד ולהתעלות בעצמו. אחר כך נמלך בדעתו, כי למען טובת הדור מוטב שיפעל לקרוב נפשות, והבין בדעתו שזה ענינו של רבינו, להשקות אילנות, וכן יעשה.
לקרב נפשו"ת להשי"ת
בהקשר לדיבור עם בני הנעורים, לקרבם אליו ית' כותב בהזדמנות אחרת:
"כמה פעמים היה מדבר הרבה עמנו והזהיר אותנו מאד לקרב נפשו"ת לה' ית', להשתדל לדבר הרבה עם בני אדם כדי לעוררם ולהשיבם לקרבם לה' ית', ורצונו היה אפילו לדבר עם בני העולם שיחות חולין בעסקי העולם; אולי יצמח ויתגלגל מזה דבורים שיעוררו אותם להשי"ת; ואפילו אם לא יפעל כי אם תנועה בעלמא, שיכניס בהם איזה הרהור תשובה, או התעוררות לפי שעה גם כן טוב מאד, מכל שכן שיכול להיות שברבות הימים כשידבר עמהם ויחזור וידבר אולי יזכה לעוררם באמת לה' ית' ולקרבם לעבודתו ית'."
לקרב את הגדולים במעלה...
"והוא ז"ל האריך לדבר עמנו כמה וכמה פעמים מזה, וזירז אותנו לזה מאד בכמה וכמה מיני לשונות... אז היה מתלוצץ מאלה המשתדלים לקרב להשי"ת רק הפחותים במעלה מאד, כגון עניים ואביונים ועמי-הארצות וכיוצא בהם. כי העיקר הוא להשתדל לקרב להשי"ת בני האדם הגדולים במעלה, שיש להם איזה חשיבות. כי בני אדם אלה קשה לקרבם מאד, וכשזוכה לקרבם אשרי לו, כי הוא דבר גדול מאד כשקרב נפשו"ת גדולות להשי"ת, ואז אלו הקטנים והשפלים במעלה נופלים ונטפלים ממילא אליו ומתקרבים להשי"ת, כי מתבטלים כלפי הגדול מהם שנתקרב לדרך האמת להשי"ת".
"ושאלתי אותו ז"ל: "מי הוא הגדול?" השיב בחפזון בדרך גערה על שאני שואל דבר פשוט כזה: 'מי שהוא למדן יותר, חשוב יותר: מי שהוא עשיר-חשוב יותר; מי שהוא מיוחס-חשוב יותר'. והמובן מדבריו היה שכל מי שיש לו איזה חשיבות ומעלה מצד עשירות או מצד חכמה ויחוס, בודאי נשמתו גדולה וגבוהה יותר, וכמו כן יש לו יצר הרע גדול ביותר, וגם בו תלויים כמה נפשו"ת ביותר. ועל כן העיקר להשתדל לקרב מבני הנעורים החשובים שבעיר, כגון בני העשירים ואותן שמוחזקים בלימוד ואז הקטנים מתקרבים ממילא" (חיי מוהר"ן תקמ"ג).
דברים המשיבים ומחיין את הנפש
"והייתי מספר ומדבר בתמימות עם בני הנעורים" ממשיך מוהרנ"ת לתאר מהקורה אותו בתקופה ההיא "מהתכלית של זה העולם, ובתוך דברי הייתי מספר להם מעזוז נוראות נפלאות תורותיו ושיחותיו ומעשיותיו ועוצם נוראת גודל קדושתו... ובכל זה היה לי תהלה לאל הרבה הרבה לספר דברים המשיבין ומחיין את כל נפשו"ת השומען... עד שהתחילו דברי ליכנוס בלבם קצת ונתעורר לבם קצת לחשוב על תכליתם הנצחית, עד שהיו משתוקקים לשמוע ממני דברי אלוקים חיים הנובעים ממעיני הישועה של אדמו"ר הנורא זצוק"ל. וכל מה שעבר בזה בפרטות בכמה דרכים נפלאים ונוראים ונעלמים מאד מאד שעזרני השי"ת בזה בכל יום ובכל עת אי אפשר לבאר ולספר כלל, אילו פינו מלא וכו' אין אנו מספיקין וכו'".
אין מי שיודע דיבורים כאלה כמוני...
"והנה השי"ת יודע קטנותי ושפלותי שהייתי בעיני ולא עלה על דעתי שיהיה לי כח לקרב אנשים לעבודתו ית', אך בכל עת שדברתי ממנו ז"ל ומתורותיו ושיחותיו הק' נתעוררתי כישן וראיתי שאעפ"כ אין מי שיודע דיבורים אלה לאמיתתן כמוני השפל. ובתוך כך נזכרתי מה שרבינו אמר לי כמה פעמים בכמה לשונות שרצונו שאקרב נפשו"ת להשי"ת, וחיזקני בזה בכמה וכמה לשונות וכו' וכו', ועי"ז נתחזקתי בכל פעם. ואח"כ חזר ונחלש דעתי כ"כ עד שכמעט שכחתי בכל ההתחזקות. ואח"כ כשעזרני השי"ת בפרט בעת שדיברתי עם אנשים מאמיתתו ז"ל חזרתי ונזכרתי, וכן היה כמה פעמים. והנה כבר ידוע לנו שאחרי כל ריבוי הדיבורים שמדברים עם אנשים מהתכלית ומעוררים אותם לשוב להשי"ת, עם כל זה לפעול איזה פעולה אצלם אפילו כחוט השערה זה קשה מאד מאד, כי לבעל בחירה קשה מאד לעזור, אבל אעפ"כ אנו מחוייבים כל אחד לדבר עם חבירו ביראת שמים, והטוב בעיניו יעשה..."
מוהרנ"ת ממשיך להאריך בענין חשוב זה, לעורר את הצעירים בדיבורי אמת מאוצרו של רבינו, כשהוא מדגיש חזור והדגש, שלא במהרה זוכים לראות פירות, אך אעפ"כ שום דיבור לא הולך לריק: "והנה בשנה הזאת מכל ריבוי הדיבורים קדושים ונוראים שדיברתי עם בני הנעורים, בתחילה לא ראיתי פעולה ברוב השנה..." ולבסוף, "ראה תועלת מהשומעים שנתקרבו מעט והתחילו להתפלל בכונה וכו'".
כנגד רוחו של כל אחד ואחד
על דרך טיפולו האישי המיוחד במינו עם בני הנעורים, כדאי להעתיק את הסיפור, אותו מתאר מוהרנ"ת באריכות:
"בכל השנה הזאת, מכל ריבוי הדיבורים קדושים ונוראים שדיברתי עם בני הנעורים, בתחילה לא ראיתי פעולה ברוב השנה, אך באמצע הקיץ נתעורר אחד שהיה רוב דברי בשנה הזאת עמו ביותר, והייתי מוכיח אותו הרבה מאד על התמדת הלימוד, כי היה ממובחרי בני הנעורים ומופלא בלימוד והעולם החזיקו אותו שהוא מתמיד בלימודו, אבל אני השגחתי בו וראיתי שאינו לומד כלל, והוכחתי אותו על זה, והודה לדברי, והיה משתוקק מאד שאכניס אותו בתוך התמדת הלימוד, אבל יצר לב האדם רע מנעוריו, והיה קשה להרגילו בהתמדה, אבל סיפרתי לו עוצם נוראות גדולת רבינו ז"ל את כל אשר עשה לנפשי ואיך הכניס אותי להתמיד בלימוד בכמה דרכים נפלאים. וסיפרתי לו מאשר עבר עלי בזה אצלו ז"ל. ואעפ"כ לא פעלתי אצלו כל ימות החורף כי אם מעט שהתחיל ללמוד יותר מבתחילה אבל לא כרצוני כראוי באמת, אבל מריבוי אמיתת הדיבורים חמים כגחלי אש שספרתי לו ממנו ז"ל הבעירו בו, עד שבאמצע הקיץ נתעורר לבו והתחיל להתמיד בלימודו בהתמדה גדולה ונפלאה, והיה מתמיד גדול שש שנים רצופים וגמר בהם כל הארבע פוסקים הגדולים. ובתוך כך נשתנה לטובה גם בשאר דברים..."
"גם שאר האנשים" מסיים מוהרנ"ת את סיפורו "נתקרבו מעט מעט, והתחילו להתעורר להתפלל בכונה, ונסעו על ציון הקדוש שלו באומאן".
להאיר כל העולם כולו
אט אט החלו דבריו של מוהרנ"ת עושים פעולה בעולם, הוא החל לאחוז אז באומנתו הגדולה של "להשקות אילנות" ולהחיות נפשו"ת בדיבורי אמונה, כפי הוראת רבינו, והיא האומנות שליותה אותו מאז ועד רגעיו האחרונים. והדבר מפליא, שההלכה שסיים לכתוב ביומו האחרון לימי חייו היתה ההלכה של "משקין בית השלחין במועד", כלומר להשקות את האילנות הצמאות ולהחיות אותם ולעוררם לתורתו ועבודתו ית'. עבודה זו התחילה אז בתקופה הראשונה לאחר הסתלקות רבינו כפי שהוא מציין: "...התחילו איזה מעט אנשים להתעורר משינתם ונשתנו לטובה ברוב הדברים, ומחמת זה נתקשרו בי באהבה רבה באמת. וכל מה שנתקרב יותר איזה נפש וראיתי שנעשה רושם אצלו על ידי דברי שנשתנה לטובה-נתחזקתי בכל פעם ביותר, ונזכרתי בדבריו ז"ל שהודיעני מקודם כל זה שנזכה להאיר בכל העולם כולו. ואותי חיזק ביותר מכולם בכמה לשונות ורמזים והתנוצצות בלי שיעור בכלל ובפירוש."
* * *
התקרבותו של ר' עוזר
לבו של מוהרנ"ת בער להשי"ת, ושאף בכל לבו לזכות עוד ועוד אנשים מבני ישראל לעורר לבם לכסוף להשי"ת, להרבות חיילים לתורה ויראה טהורה. לשם מטרה נעלה זו היה עושה כל מיני פעולות, ולפעמים אף התלוו לכך תחבולות שונות.
היה זה לאחר שמוהרנ"ת כבר סיים להדפיס את ספר ליקוטי מוהר"ן ומכר את לוחות העופרת, שהיו אז מצרך יקר, ובתמורתם קנה ספרי קודש שונים, כמו כן היה מוכר ספרי רבינו למוכרי ספרים, ובתמורתם קיבל ספרים אחרים, כגון משניות, "עין יעקב" ושאר ספרי קודש השוים לכל נפש. וכל אימת שהיה מבקר באומאן, היה מציג למכירה את הספרים האלה ליד ספרי רבינו בבית הכנסת המרכזי, ובאותה עת שהיה מוכר את הספרים, היה מדבר דיבורי אמונה המעוררים כל לב שיסודותיהם בנויים על תורות רבינו, מבלי להתחשב אם אכן שומע מאן דהוא את דבריו. הרבה לעגו לו מאחורי הגב על הנהגה זו. אולם הוא בשלו, אין זמנו פנוי לעיין אם מעריצים אותו או לועגים לו, כל כולו נתון להפיץ דעת דקדושה בעולם, ולמען מטרה זו לא יעכבהו שום דבר.
באחת ההזדמנויות, נדבק אליו יהודי בשם ר' עוזר, אמנם בתחילה לעג לו אף הוא כשאר בני המקום, אולם פעם אחת בא מוהרנ"ת לאומאן, והחל לדבר דיבורי התלהבות והתעוררות מהתכלית של העוה"ז. ר' עוזר שם לבו כי דיבוריו של מוהרנ"ת אינם דיבורים בעלמא, אצורים בהם דברי אלקים חיים מתכלית האדם עלי אדמות, דיבורים יקרים מפז ומפנינים ונופת צופים.
ר' עוזר זה, מקור מחצבתו היה ממשפחה חסידית מיוחסת באומאן, שהתנגדו בכל תוקף לחסידי ברסלב. הוא התפעל מאד מדברי מוהרנ"ת אשר נכנסו עמוק בלבו, וחוללו מהפכה במוחו ובלבו עד שבמשך הזמן הפך להיות מהאנשים המקורבים והנאמנים ביותר של מוהרנ"ת.
תחילת הקשר עמו היה בשאלה שהפנה ר' עוזר למוהרנ"ת: מה הדין, שאל אותו, לאחד שזלזל בתלמיד חכם (בהתכוונו לרבינו). מוהרנ"ת ציטט מהשולחן ערוך (אורח חיים סימן תר"ו, סעיף ב'): "מביא עשרה בני אדם ומעמידם על קברו ואומר: חטאתי לאלוקי ישראל, ולפלוני זה שחטאתי לו". ר' עוזר עשה כן, ומאז התקרב מאד למוהרנ"ת (ימי התלאות, שיח שרפי קודש א' תקצ"ו).
בהגיע השמועה למשפחתו של ר' עוזר, שהוא הפך לחסיד ברסלב, חרה אפם מאד, עד שמרוב זעמם רצו לרצחו נפש, פשוטו כמשמעו. הדבר הגיע לאזניו של אחד מחסידי ברסלב, והציע לר' עוזר לברוח עד יעבור זעם. הוא ברח איפוא לעיירה קרובה ונשאר שם עד ששכך כעסם (כוכבי אור עמ' ל"ג ס' ל"א).
ר' עוזר היה בוחר לו מקום מחוץ לעיר, שם היה נשאר כל השבוע מיום א' בבוקר ועד ערב שבת. כל מה שהיה לוקח עמו היה לחם יבש. הוא היה מבלה את כל היום בתורה ותפילה. פעם אחת עברו שם כמה פועלים, מצאו אותו והשיבוהו העירה. ר' עוזר לא התבייש מפני המלעיגים עליו, ועמד כצור איתן בעבודותיו הקדושות.
* * *
השידוך של בת רבינו
רבינו השאיר אחריו לאחר הסתלקותו שלוש בנות נשואות, ובת אחת קטנה קרוב לגיל שתים עשרה, בשם חיה.
עוד בחייו, השתדל רבינו לשדך את בתו זו עם ר' זלמן, בנו של חסידו ר' יעקב יוסף מזלטיפולי, אולם הם לא הגיעו לעמק השוה. המשא ומתן המשיך באופן לא קבוע עד לפני של השנה פורים תקע"ב, אז התחיל השידוך לקבל תאוצה, ר' יעקב יוסף שלח אז אגרת בה הוא מבקש להביא את השידוך לידי גמר טוב. באגרתו הוא מציין כי אמנם השידוך ראוי היה להגמר בחיי רבינו, "אך לא היה לו האמצעים לפזר כראוי לשידוך זה".
ואמנם בסמוך לפורים נגמר השידוך בכי טוב.
פרסום דעת רבינו
אולם בעקבות שידוך זה היה חייב מוהרנ"ת לנסוע לקרמנטשוק למרת שרה, אחותה הגדולה של חיה, בקשר לתכשיטים מסויימים שרבינו הוריש עבור חיה (החתונה של חיה עם ר' זלמן הנ"ל התקיימה כשנתיים וחצי לאחר מכן).
מוהרנ"ת ניצל את נסיעתו הארוכה לקרמנטשוק, כאשר עבר בדרך על פני ערים ועיירות, שם היו ריכוזים של חסידי ברסלב, ביניהם כאלה שנמנו עם מקורביו הראשונים של רבינו. מוהרנ"ת עורר אותם, והזכירם מגדולתו של רבינו. הוא מתבטא שכל הנסיעה היתה כדאית עבורו, ומאת ה' היתה זאת לסובב בכל העיירות הללו לדבר מעניני רבינו לאחר הסתלקותו, ועל תורותיו שהוריש לנו לנצח. הוא נוכח אז לדעת כי יתכן לדבר מרבינו ולפרסם את דעתו הקדושה לא רק בברסלב אלא גם במקומות מרוחקים יותר.
* * *
התחדשו"ת בית המדרש של רבינו בברסלב
דירתו השכורה של מוהרנ"ת בברסלב לא היתה נוחה לערוך שם את ההתכנסויות וההתוועדויות בעניני רבינו, ולכן הוא היה צריך לנהל את כל שיחותיו עם בני הנעורים בבית המדרש המקומי. רק באביב תקע"ג, התאספו כמה אנשי ברסלב לבנות מחדש את בית מדרשו של רבינו שנשרף בשנת תק"ע.
"הש"י ברוב חמלתו" כותב מוהרנ"ת "חמל על עדתו וסיבב לטובה, ונתן בלב כמה אנשים פה שנתעוררו לבנות מחדש הבית המדרש שהיה בבית רבינו ז"ל ונשרף, וזה היה בשנת תקע"ג. וחפץ ה' בידם הצליח שבנו אותו וגמרוהו בסוף השנה הנ"ל סמוך לראש השנה של שנת תקע"ד".
חסידי ברסלב שבעיר ברסלב יכלו מעתה לנשום לרווחה, מכיון שעכשיו היה להם מקום שם יכלו ללמוד וללמד תורת רבינו. כפי שמוהרנ"ת מציין: "וזה הבנין של בית המדרש החדש שלנו היה לנו לישועה גדולה בכמה אופנים, והכל עשה הש"י יפה בעתו ובזמנו".
בית המדרש החדש הזה נקרא "בית מדרש של הרבי" והשם נשאר עליו במשך כחמישים שנה. לבו של מוהרנ"ת היה כה מלא בשמחה וחדוה על דבר בית המדרש החדש, עד שהוא הקדיש לכך "הלכה" שלמה בספרו הגדול "ליקוטי הלכות".
העיתוי לבניית בית המדרש היה טוב במיוחד משום סיבה נוספת. רבינו עמד בפני התנגדות בחייו מפני שרצה ללמד לאנשים תורה ויראת ה' בדרכו המיוחדת. התנגדות זו שככה מעט אחרי הסתלקותו, אבל עכשיו כשמוהרנ"ת החל להשפיע ולהפיץ דעתו הקדושה בעולם, ושוב נתעוררו יהודים לעבודת ה' על פי דרך זו-התעוררה שוב ההתנגדות, כמו שכותב מוהרנ"ת: "אך אחרי הסתלקותו בתחילה נדמה כאילו נשקט המחלוקת קצת, וזה היה כל זמן שלא נתעורר אש הקדוש שלו, אך תיכף כשהתחיל מחדש רשפי אש הק' שלו להבעיר באיזה אנשים, תיכף לעומת זה חזר ונתעורר הקטיגוריא שלהם".
מוהרנ"ת מדגיש: "ואע"פ שרובם לא היה להם פתחון פה לדבר סרה עליו בעצמו, כי הכל ראו כי אחרית לאיש שלום שנסתלק בשלום והאיר פני תבל בספריו הקדושים והשאיר תלמידים הגונים כשרים באמת, עכ"ז התחזקו לחלוק עלינו ועלי ביותר על שאני עוסק בעסק זה להכניס תורתו הקדושה בעולם ולקרב נפשו"ת לדרכיו הקדושים האמיתיים עד שנמצאו גם פה אנשים שהתחילו לחלוק".
מוהרנ"ת מסיים: "ומחמת זה היה קשה מאד לדבר בביהמ"ד הנ"ל כי שם היה כמה שחלק לבו מאתו, ע"כ היה טובה גדולה מאת ה' לעסק הקדוש הזה מה שנבנה הביהמ"ד החדש שלו שנבנה על מקום דירתו הק'".
כפי המנהג בימים ההם שהיה רב העיר דר במבנה צמוד לבית הכנסת ממש- החליטו החסידים להעניק את הבית החדש העומד ונבנה עתה בסמוך לבית הכנסת לרבי אהרן רבה של העיר, ואילו את בית הרב ר' אהרן שדר בה עד עתה, שהיה בסמוך לביהמ"ד הישן, יתנו למוהרנ"ת.
מוהרנ"ת כותב על כל זה:
"בעת שעסקו בבנין הביהמ"ד החדש אז נסכם אצלם שיתנו לי הדירה שבביהמ"ד הישן, שישב שם הרב דפה, כי להרב דפה בנו דירה חדשה בבית המדרש החדש, וגם היה נראה בעיני לטובה גדולה שלא אהיה מטולטל בדירות כל כך".
"וחשבתי בכל הקיץ איך אוכל לבנות לי שם איזה חדר קטן בשבילי לעסוק בו בעבודת השם, אך רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום. ומאת ה' היתה שנגמר הביהמ"ד על ראש השנה שנת תקע"ד. אבל הבית דירה חדשה בשביל הרב לא נגמרה, ונשאר הרב על מקומו בהדירה שבביהמ"ד הישן".
* * *
קניית הבית-זכות הרבים לדורות
"ויהי בבואי מאומאן מראש השנה תקע"ד" ממשיך מוהרנ"ת בתאור כל מה שעבר עליו עד שזכה לדירה משלו "וראיתי שהרב נשאר על מקומו, התחלתי להצטער, כי הדירה שישבתי שם בקיץ היה קשה מאד לישב עוד בזה החורף, והיה לי צער גדול, והשי"ת ברחמיו חמל עלי ועל כל התלויים בעסק הגדול הזה ושלח בלבי בין כסה לעשור ביום ו' ערב שבת תשובה שאראה לקנות לי דירה, ואע"פ שלא היה בידי להוציא על זה כי אז עדיין לא הייתי מקבל כלל, והייתי מתפרנס ממעט המעות שנשאר לי עדיין, ולא הייתי יכול לקנות דירה ממעותי, כי לא יהיה לי ממה להתפרנס, אעפ"כ חיזק ה' את לבבי בבטחון שאקנה לי דירה... ותיכף שלחתי להאיש שהיתה הדירה הזאת שלו שימכרנה לי, כי מאת ה' היתה שאז חזר האדון של הכפרים השייכים לפה... ושלחתי אליו שימכור לי ביתו, וכן היה שתיכף נתרצה למכור. וביום שאחר יום הכיפורים קניתי אותה".
"ואחר כך היה כמה מניעות כי אשתו לא רצתה להסכים על המכירה, והיה לי צער גדול מזה, אך אח"כ עזר השי"ת שנתרצית היא גם כן, ובאתה לביתי בעצמה ובירכה אותי שאכנוס להבית לחיים ולשלום".
"ביום ה', שהוא ב' ימים קודם סוכות נכנסתי להבית לשלום, וגודל הישועה הזאת מה שזכיתי לבית דירה אין לשער, כי על ידי זה נתייסדו ונגמרו כמה עסקים קדושים מעסקיו ז"ל שהם זכות הרבים לדורות".
בית שמגדלים בו תורה ותפילה
בית זה שמוהרנ"ת רכשו זה עתה, היה אמנם זכות הרבים לדורות. בבית זה החלה עולה מחדש, ביתר שאת וביתר עז אש שלהבת הקודש אותה הצית זה מכבר רבינו, ועתה הפך המקום למעין טהור ולאבן שואבת, שמשם נמשכה הקדושה לכל האזור.
בבית זה החלו להתקבץ צעירים מבקשי ה', ומוהרנ"ת השקה אותם במלוא חפניים. בבית זה ישב מוהרנ"ת וכתב את חיבוריו הנפלאים להאיר לעולם כולו, כפי שמוהרנ"ת כותב: "כי תיכף כשנכנסתי לביתי, התחילו להתקבץ אלי כמה בני הנעורים אשר נגע יראת ה' בלבם, ותהלה לאל דיברתי עמהם הרבה ונעשו אנשים כשרים ויקרים מאד עד אשר נמצא בהם כמה שראוי לקרותם בשם צדיקים אשר כל רואיהם יכירום כי הם זרע בירך ה', יוסף ה' עליהם כהם אלף פעמים... גם בכאן נתייסדו כמה ספרים קדושים שלו וגם נדפסו בבית הזה".
חדר מיוחד
כה הורה לנו רבינו: "טוב מאד לאדם שיהיה לו חדר מיוחד לו לבדו לעסוק שם בעבודת ה' בתורה ותפילה ובפרט בהתבודדות" (שיחות הר"ן רע"ד, רע"ה).
חדר כזה עדיין לא היה למוהרנ"ת, אך מי כמוהו יוותר על דברים מפורשים שיצאו מפי רבו הקדוש. ובכן, מיד עם כניסתו לבית החל, כאמור לעיל, לעשו"ת כל מיני פעולות להגיע לידי חדר מיוחד, תחילה ייחד לעצמו פינה במטבח הבית, אותה סגר עם וילון. מאוחר יותר הוא סגר את המקום במחיצת עץ.
אחרי שבנה את "חדרו" אמר: "אולי עכשיו אוכל להיות יהודי כשר", אולם עדיין היו לו הרבה מאד הפרעות, עד שלבסוף בנה מוהרנ"ת עליית גג רחוקה מבני הבית, שם חיבר את התפילות וההלכות שנדפסו במשך הזמן ב"ליקוטי תפילות" ו"ליקוטי הלכות" (אבניה ברזל עמ' ס"ב סי' ל. ראה סיפורים נפלאים עמ' י"ב)
על גודל השמחה בבניית החדר כותב מוהרנ"ת: "וכשנכנסתי לדירתי הנ"ל עזרני השי"ת שעשיתי מחיצה... ואח"כ חזקני השי"ת לבטוח בו, והתחלתי לעסוק לבנות לי חדר מיוחד לגמרי בתוך הבית שהיה רחוק מחדר דירת בני הבית ונגמר בסוף הקיץ הנ"ל וזה היה לי לישועה גדולה ונפלאה בלי שיעור, ואז ראיתי בחוש כמה וכמה צריכים לקוות לה' ולבלי להתייאש מישועתו בשום דבר, אע"פ שרואים שעוברים ימים ושנים הרבה והישועה רחוקה, אעפ"כ צריכים לקוות, ולחזור ולקוות, עד ישקיף וירא ה' משמים. כי ידעתי בנפשי כמה וכמה ימים ושנים שהייתי מצפה לזה שיהיה לי חדר מיוחד ועיני היו כלות לזה זמן זמנים טובא ותוחלתי היתה נכזבה עד שכמעט נתייאשתי מזה. והשי"ת ברוב רחמיו ונפלאותיו חמל עלי בזכותו הגדול ז"ל ובזכות הרבים, ונתן לי דירה וחדר מיוחד נאה ומתוקן מאד לפני, ועל ידי זה החייתי עצמי הרבה, וגמרתי שם בעזרתו הגדול ית' כמה ספרים נפלאים קדושים ונוראים מאד מה ששמעתי ממנו ז"ל ומה שחידשתי בהם בחסדו הגדול יתברך".
השאר תדבר עם ר' נתן...
בסוכות שנת תקע"ד הגיע לברסלב חסיד צעיר עובד ה' בשם ר' יהודה אליעזר. הוא היה עתיד להיות תלמיד קרוב מאד למוהרנ"ת, עמו נסע ברבות הימים לארץ ישראל. הוא עבר לגור אז בכפר סמוקל ליד ברסלב. הוא כבר היה אצל רבינו בשנתו האחרונה לימי חייו. ר' יהודה אליעזר לא ידע שרבינו הפסיק כבר את מנהגו לשמוע ווידוי ממקורביו, מנהג שרבינו אחז בו תקופת זמן, וכשנכנס ר' יהודה אליעזר אליו והתחיל להתוודות, הפסיק אותו רבינו באמצע והודיעו שאינו נוהג יותר בהנהגה זו, רק כיון שכבר התחיל קצת להתוודות, נתן לו קצת תיקונים באמרו אליו: "את השאר תדבר עם ר' נתן" אולם הדגיש לו שידבר עם מוהרנ"ת באופן כללי ולא לפרט החטאים.
עכשיו לאחר הסתלקות רבינו, התקרב ר' יהודה אליעזר למוהרנ"ת, ונקשר אליו בעבותות אהבה. מוהרנ"ת דיבר עמו לעיתים קרובות ועודד אותו הרבה להתמיד בעבודתו. הוא גם נתן לו להעתיק כמה כתבים של רבינו. כאמור, אותו ר' יהודה אליעזר התלווה אל מוהרנ"ת בנסיעתו לארץ ישראל (ימי מוהרנ"ת צ"ג, שיחות וסיפורים עמ' קמ"ג-קמ"ד).
* * *