פרק כג - החלל הריק והמורשה לדורות
מי יתן לנו תמורתו---
עדת החסידים נתייתמה. רבינו הותיר אחריו חלל ריק, חלל אשר זעק השמימה. צעיר לשנים היה רבינו בעזבו את חסידיו הנאמנים והקשורים בו קשר אמיץ וחזק אשר לא נודע כמוהו, זמן לא רב זכו החסידים ליהנות לאורו, והוא עלה בסערה השמימה, והם עומדים אכולי צער, נושאים עיניהם השמימה כשהזעקה מנסרת בחלל:
אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, על מי השארת אותנו---
ביותר כבדה המכה הנוראה על בחיר התלמידים מוהרנ"ת. קשה לתאר ולשער ולהעלות על הדעת כיצד השפיע עליו האסון הכבד והנורא הלזה, שמונה שנים בלבד זכה להמצא במחיצת רבינו, הוא אשר הציל את כל עתידו הרוחני, ממנו שאב את מקור חיותו, והוא אשר נשאו וגדלו כאשר ישא האומן את היונק. כיצד איפוא ימשיך חסיד סוער זה, אשר רבות רבות סבל עד שזכה למצוא את מורו ומאיר דרכו, ועתה... ועתה חשכו עיניו ולבו חלל בקרבו...
אולם לא איש כמוהרנ"ת יפול לזרועות יאוש, מלומד ומאומן הוא היטב מפי רבינו כי היאוש אינו בעולם כלל וכלל, יהיה מה שיהיה... רבינו העשירו בדעת וחכמה שיוכל לנתב את דרכו גם כשנסתלק מעמו ועזבו לאנחות.
"הכל סידר לנו יפה וכראוי..."
ובכן, עוד בהיותו באומאן, מיד אחרי הסתלקותו של רבינו, טרם עזבו את העיר בה נוטל אדוניו מעל ראשו, החל מוהרנ"ת חוכך בדעתו מה עליו לעשות. מן הראוי להעתיק מדבריו של מוהרנ"ת התלמיד הנאמן, המיוסר, מה שעבר עליו בימים נוראים ראשונים לאחר ההסתלקות. הוא מקדים במילים קצרות טרם שמתחיל בדבריו שנכתבו בדם לבו: "עתה נאה לי לספר כל מה שעבר עלי מיום שנסתלק בשלום:"
"...דרכו של רבינו ז"ל היה נפלא ונורא מאד בפרט בענין צוואתו עלינו איך להתנהג אחר הסתלקותו. כי סמוך להסתלקותו ממש לא שמענו ממנו כי אם דיבורים מועטים, וקצת מהם נרשמו למעלה, ולא ציוה לנו אז שום הנהגה איך להתנהג אחר הסתלקותו, אבל באמת אין שום דבר בעולם שלא סידר לנו יפה ולא צוה לנו כראוי, כי באמת בכל הדיבורים שדיבר עמנו מקודם, כל הימים שזכינו לעמוד לפניו, בכולם לימד אותנו איך להתנהג תמיד כל ימי חיינו... ובפרט כל הדיבורים והשיחות והתורות והמעשיות ששמענו ממנו מיום שבא מלעמבערג, שכולם היו צוואות איך להתנהג תמיד. רק שבחייו היו כמה דיבורים שלא הבנתי היטב עד היכן הם מגיעים, אבל דבריו הקדושים הם חיים וקיימים לעד והם 'מים נובעים', 'מים עמוקים עצה בלב איש', והם טמונים בלבי, ובכל פעם הם נובעים מים חיים ומלמדים אותנו ומזכירים לנו איך להתנהג בכל הענינים. ואני מבין בכל פעם למפרע מדבריו הקדושים איך להתנהג... וכל זה אי אפשר לבאר היטב בכתב."
"וכבר סיפר לי מעשה מענין כזה, מצדיק גדול שהיה מדבר עם תלמידו כמה דברים, שבשעה שסיפרם לא הבין כלל מה כוון בהם, ואחר שנסתלק אותו הצדיק אז התחיל תלמידו להבין למפרע בכל פעם: זה כוון רבו הצדיק! וכל מה שארע לו ועבר עליו, בכולם נזכר בדברי רבו ומצא הכל למפרע בדברי רבו (חיי מוהר"ן תקמד).וגם זאת המעשה שסיפר לי חיזק אותי הרבה לשים לב לכל הדברים ששמעתי ממנו בחייו, ועל ידי זה עזרני השי"ת, ונתחזקתי בכל הדברים שהייתי צריך לעסוק בהם" (ימי מוהרנ"ת סז).
צריכים להתקבץ בר"ה כמו בחיים חיותו
שני דברים מיוחדים ראויים לציון, אותם ראה מוהרנ"ת כחובה להתחיל מיד בביצועם. הראשון הוא להדפיס את כל התורות שאמר רבינו במשך השנתיים ומחצה מאז יצא לאור החלק הראשון של ליקוטי מוהר"ן.
בשנתו האחרונה רימז רבינו למוהרנ"ת בכמה רמזים שאת התורות הללו ידפיס בנפרד כחלק שני לליקוטי מוהר"ן.
הדבר השני שמוהרנ"ת ראה כבעל חשיבות גבוהה, הוא להמשיך לדורות את הקיבוץ הקדוש בראש השנה. כפי שתמיד התקבצו אצל רבינו בחייו, כך עליהם להמשיך לבוא למקום גניזתו באומאן לראש השנה גם לאחר הסתלקותו.
מוהרנ"ת כותב על כך:
"גם נתחזקתי תיכף, שאנחנו צריכים להתקבץ יחד על ראש השנה באומאן כמו בחיים חיותו, והיה לי על זה כמה ראיות מבוארות מדיבוריו הקדושים".
* * *
בחזרה לנמירוב
לאחר חג הסוכות, החל מוהרנ"ת להתכונן לעזוב את אומאן ולשוב לביתו לנמירוב, אבל לא לפני שארגן וסידר יחד עם ר' יוסקה חתן רבינו ור' אהרן רבה של ברסלב את כל עניני חלוקת עזבונו של רבינו, כפי שצווה בפירוש על ידי רבינו, ועל כן הוא מונה לאפוטרופוס. הוא נתן איפוא את הכתובה לאשת רבינו, וכן נטל עמו את התיבה עם החפצים שהיו שייכים לבנותיו של רבינו, על מנת לתתם להן בבוא העת, כי הבת מרים היתה אז בארץ ישראל ובתו חיה היתה עדיין קטנה.
מעניין לציין, כי מוהרנ"ת כותב, שלפני עזבו את אומאן: "בנינו בית על קברו בחסדו הגדול".
מוהרנ"ת וחברו ר' נפתלי יצאו את אומאן לנסוע לעיר מולדתם נמירוב.
בדרכם חזרה, עברו דרך העיר דאשיב, שם היה קיים קיבוץ מאנ"ש, מוהרנ"ת דיבר אל לבם, עודד את רוחם ועוררם שירימו את תרומת לבם למען הדפסת "ליקוטי מוהר"ן תנינא". החסידים התעוררו מאד והתחייבו כולם לתרום, בכדי לסייע בשלב הראשון של הדפסת תורות רבינו ולהפיצם בעולם, כמו שמוהרנ"ת מציין: "ותיכף קבלו עליהם והשמיעו קול עלה נידב על סך מסויים".
כתועה ואין לבקש...
בביתו בנמירוב, בסיום ה"שבעה", הרגיש מוהרנ"ת עצמו כאובד עצות. החלל שנשאר בליבו בעקבות הסתלקותו של רבינו גדול היה וקשה, ולא שכח אף לרגע אחד מהחושך הגדול שירד לעולם. הוא קורא אז על עצמו: "באתי לביתי בלב נשבר ונדכה כיתום באין אב, כתועה ואין לבקש..."
להתקרב להשי"ת עתה גם עתה...
למי אפשר לפנות? היכן הוא האור אשר יאיר לו את הדרך הנכונה? היכן הוא האיש שיכוון דרכו, לו ולכל העולם?
בנמירוב היה מוהרנ"ת כמעט בודד בדרכו. העיר היתה כאמור, חומת מבצר של התנגדות לחסידות בכלל, ובמיוחד החריפה ההתנגדות בכל הנוגע לדרך רבינו, לכך חברו גם כמה חסידים שגרו שם, והציתו את תבערת ההתנגדות נגד דרך רבינו הטהורה ביתר שאת.
מוהרנ"ת הבין היטב שבמצב כזה לא שייך כלל להטות לבו של מאן דהוא ללכת בדרך רבינו. תקוותו היתה באותם ימים שלפחות הוא ישאר איתן בדרכו. כמו שהוא מתבטא:
"...היה נדמה שהוא מן הנמנע לקרב עתה אנשים לדרכיו הק'... רק בעצמי חשבתי מחשבות הרבה איך לחזק עצמי להתקרב להשי"ת עתה גם עתה ע"י התורות והשיחות והמעשיות והרמזים וכו' שקבלתי ממנו ז"ל. כי ידעתי והאמנתי שבהדיבורים הרבים מאד שזכיתי לשמוע ממנו בחיים חיותו, יש בהם די להחיות אותי תמיד, להורות לי הדרך גם עתה לאחר הסתלקותו עד עולם... וכל מה שעבר בדעתי אז אי אפשר לבאר, אבל זה לא עלה על דעתי לבקש לי מקום שאוכל לדבר שם מרבינו ז"ל להודיע לבני האדם גבורותיו וכו', זה לא עלה על מחשבתי כלל. ובנמירוב לא היה אפשר לדבר ממנו ז"ל כי אם לפני מעט אנ"ש, אבל הרוב היו מתנגדים וחולקים... והשי"ת סיבב הכל לטובה מה שהייתי אפוטרופוס על נכסיו, כי עי"ז היו לי בכל פעם עסקים פה ברסלב, והוכרחתי בכל פעם לנסוע לפה כדי לתבוע חובותיו ולדבר עם חתנו וכו'... ומחמת זה לא נקטה נפשי מנסיעה לברסלב למקום חנייתו הקדושה כאשר הייתי רגיל בהיותו פה, וזה היה טובה גדולה לעסקינו. גם בכל עת היותי פה סיפרתי הרבה מתורותיו הק' ושיחותיו וכו', והזכרתי הרבה אנ"ש את גדולת נוראותיו וכו', וכל זה היה סיבות לטובה לקיום השארתו ז"ל".
האפוטרופוס
כאפוטרופוס דאג מוהרנ"ת למחייתם של משפחת בית רבינו, הוא נטל את סכום הירושה, השקיע אותו במקומות ראויים והוציא מהם רוחים גדולים, ובהם פרנס את משפחת רבינו. הוא כותב: "ב"ה אצלינו עשו המעות פירות, ושלחנו להם בכבוד סך גדול בכל שנה, ונתפרנסו בכבוד ובריוח גדול כל ימי חייהם, וגם אחר כך נשאר סך רב וחלקנו בין יורשיהם". כמו כן נשארו מתנות שהיו מיועדות לבנותיו של רבינו, וגם תכשיטים שירשה להם אמם.
בעת ההיא דברו נכבדות למרת חיה ע"ה, הבת הקטנה של רבינו. עקב כך היה מוהרנ"ת זקוק להיות נוכח במקום, בנוסף לזה היה צריך לשכנע את ר' יוסקה, חתנו של רבינו, לנסוע למז'בוז' ולתבוע כספים המגיעים לו מהבית שהיה שייך להוריו, וכן לטפל בכמה חנויות שהיו שייכות לו.
כל השומעים רעדה אחזתם
זמן קצר לאחר שמוהרנ"ת קם מהשבעה על אחיו, נסע לשבות בשבת קודש בברסלב. בסעודה שלישית חזר בפני הקהל על התורה האחרונה של רבינו שאמר בראש השנה (תורה ח' בליקו"ת).מוהרנ"ת מציין כי "כל השומעים רעדה אחזתם מעוצם נפלאות החידושים ששמעו מפי, כי כבר מבואר שאינו דומה השומע מפה לרואה בספר בפרט אז שהיה סמוך לשמיעתי מפיו הק'..." וזאת עלינו לדעת, כי מלבד התורות שנדפסו בליקוטי מוהר"ן, עדיין כל שאר התורות היו בכתבי יד, ולא היו בהישג ידם של החסידים האחרים. בראותו את החשק הנלהב לתורתו האחרונה של רבינו, חש יותר ביקר האוצר הנמצא ברשותו, ועל הצורך העז להתחיל מיד בהדפסת התורות ולהוציאם לאור עולם, כדי לזכות את ישראל.
ההתנגדות מתעוררת
עד עתה היה מספרם של חסידי ברסלב מועט מאד בעיר נמירוב. קומץ קטן בלבד של חסידים דרו בה. מוהרנ"ת לא ראה בה כר נרחב להקים בסיס ותנופה להפצת דעת רבינו בעולם. לעומת זאת, בעיר ברסלב התרכזו רוב מנינה ובנינה של חסידות ברסלב. שם התגורר רבינו שמונה שנים, תקופה ארוכה יחסית. כמו כן היו קיימים ריכוזים של חסידי ברסלב בערים טפליק, טראהוויצא ועוד ערים במזרחה של אומאן כטשעהרין ומדוודיבקא, שם התגורר רבינו לפני שעבר לברסלב.
אי לזאת הבין מוהרנ"ת שעליו לעבור לברסלב ולהקים שם את מבצרו. הוא החל לתכנן תכניות לעקור עם משפחתו לעיר ברסלב, אולם על אף רצונו, כבר ראה כי אין הדבר קל לבצוע. ההתנגדות שהניצה שרשים, החלה לפרוח. הסתלקותו של רבינו הצמיחה רוח חדשה בקרב בני משפחתו שמאז ומתמיד רטנו ורגזו על התקרבותו לרבינו:
"הרבי נפטר" קראו לעומתו "אין לך יותר סיבה לנסוע לברסלב!"
מוהרנ"ת, בהיותו אפוטרופוס על נכסי רבינו, שמח שבזה יש בידו לפחות עילה לתרץ את נסיעותיו התכופות לברסלב, למרות שהסיבה העיקרית היתה בכדי לעודד את החסידים, ולהצית שם את השלהבת הקדושה של רבינו, ולהמשיך לשאוב מהמעיינות, לדלות ולהשקות מתורת רבו לאחרים.
* * *
ניצני ההתנגדות בעיר ברסלב
בחיי רבינו, היו החסידים מעיר ברסלב מתפללים בבית המדרש בתוך ביתו. אולם מאז השריפה הגדולה, בפסח שעבר, נשאר הבית הרוס ושרוף, כך שלא היה שייך להתפלל בבית המדרש. כתוצאה מכך התפללו רוב חסידי ברסלב בבית הכנסת המרכזי העירוני יחד עם שאר בני העיר. ואם בחיי רבינו היו החולקים מועטים מאד, ולא היה בהם בכדי להתאחד לאגודה אחת, וכן לא העיזו לנקוט בצעדים גלויים נגדו, הרי שלאחרונה מאז הסתלקותו, החלה התנגדותו הבוערת של הסבא משפולי לקבל תנופה גדולה, ולא יכלו להמשיך להתפלל בביהכ"נ העירוני, עד שלבסוף נאלצו לבנות בית הכנסת משלהם.
האש הקדושה לא נכבית
מוהרנ"ת מתאר כעבור מספר שנים (בשנת תקע"ד) את הטובה הגדולה שהיתה עבורם שזכו כבר לבית המדרש משלהם, וכן מתאר למפרע את כל הסבל שעברו בתקופה הנוכחית עד שזכו לכך: "וזה הבנין של הביהמ"ד החדש שלנו היה לנו לישועה גדולה בכמה אופנים, והכל עשה הש"י יפה בעתו ובזמנו. כי כאשר התחילו דברי לעשו"ת רושם בלב כמה אנשים ונתעוררו לעבודתו ית' וראו שאש הקדושה שלו לא נכבה ח"ו כי דבריו חיים וקיימים לעד, התחילו החולקים להתעורר מחדש מעט מעט כי את זה לעומת זה עשה וכו', כי בימי חייו הקדושים היו כמה חולקים עליו, וזה מחמת שהתגרה הס"מ וחיילותיו מחמת שראו שרוצה להחזיר כל העולם למוטב, ע"כ חרק שיניו עליו והתלבש עצמו באיזה גדולים והכניס בלבם שיחלוקו עליו, ומהם נסתעפו כמה וכמה אנשים מגושמים בתאוות, וכמה וכמה בעלי עבירות שנתנו להם מקום לטעות אשר יצא עתק מפיהם ויחפאו עליו דברים אשר לא כן, ועי"ז מנעו רבים מחיים אמיתיים ולא זכו להנות מאורו הגדול והקדוש. וכל מה שעבר בזה אי אפשר לספר".
זה לעומת זה...
מוהרנ"ת ממשיך לתאר בדבריו הקדושים מה שקרה בתקופה שלאחר ההסתלקות:
"אך אחרי הסתלקותו בתחילה נדמה כאילו נשקט המחלוקת קצת, וזה היה כל זמן שלא נתעורר אש הקדוש שלו, אך תיכף שהתחיל מחדש רשפי אש הקדוש שלו להבעיר באיזה אנשים, תיכף לעומת זה חזר ונתעורר המחלוקת והקטיגוריא שלהם. ואע"פ שרובם לא היה להם פתחון פה לדבר סרה עליו בעצמו, כי הכל ראו כי אחרית לאיש שלום, שנסתלק בשלום והאיר פני תבל בספריו הקדושים, והשאיר תלמידים הגונים כשרים באמת, עכ"ז התחזקו לחלוק עלינו, ועלי ביותר על שאני עוסק בעסק זה להכניס תורתו הקדושה בעולם ולקרב נפשו"ת לדרכיו האמיתיים עד שנמצאו גם פה אנשים שהתחילו לחלוק, ומחמת זה היה קשה מאד לדבר בבית המדרש הנ"ל, כי שם היה כמה שחלק לבם מאתו, ע"כ היה טובה גדולה מאת ה' לעסק הקדוש הזה, מה שנבנה הביהמ"ד החדש שלנו..."
* * *
לתקן את בדק בית ה'
מוהרנ"ת קם כארי, ואזר חלציו לתקן את בדק ה' שלא יהרס לגמרי ח"ו. תחילה אסף את חסידי ברסלב, והחל לערוך עמם התוועדויות, כאשר מקום ההתאספות נועדה לעת עתה בבית הכנסת המרכזי ("בית המדרש הישן"-כלשון מוהרנ"ת) מדי ערב לאחר תפילת מעריב. היה זה המקום היחיד הראוי להתכנסויות מעין אלו בעיר. או אז היו החסידים מתעכבים בבית המדרש, ומוהרנ"ת ישב והשמיע בפניהם מאמרותיו משיבי הנפש, חיזקם ועודדם בשבעה משיבי טעם. הוא עוררם להתחזק בתפילה בכח ובהתעוררות, שמאז עזב רבינו את העיר, ומה גם לאחר שהסתלק לשמי רום, חלה בה התרופפות מעטה. הוא לא התחשב בכך שבני העיר אין דעתם נוחה מצורת התפילה של חסידי ברסלב. אלא אדרבה הוא חיזקם והמריצם להתפלל ביתר שאת וביתר עז, ולא יתביישו מפני המלעיגים עליהם.
היסוד להקמת בית כנסת בברסלב
התפילה בכוונה, בכח ובהתלהבות, היא אחד מעמודי היסוד בדרכו של רבינו, בה נהגו חסידי ברסלב. אולם בני העיר לעגו להם והטרידו אותם, וקשה היה להם לחסידים לעמוד מול גלי השנאה הללו.
מוהרנ"ת שראה כל זאת, השקיע את כל כוחו להלהיב ולעורר את בני עדתו, שלא יבושו מפני המלעיגים עליהם וימשיכו להתפלל כראוי מבלי להתחשב עם כל הסובב אותם. דבריו היוצאים מן הלב עשו את שלהם, וחיזקו את אנשיו לעמוד איתנים נגד כל הקמים עליהם.
ובד בבד החל לחשוב מחשבות להקים בית כנסת משלהם. ללא בית כנסת מיוחד לחסידי ברסלב לעת כזאת, עלול המצב להתדרדר יותר ויותר.
אנשי העיר שהרגישו מיד בשינוי-חקרו לסיבת הדבר, ומיד נודע להם כי מוהרנ"ת הוא המצית את הלהבה של התעוררות בתפילה בלב החסידים. הוא מגיע מנמירוב, ומאסף אספות, ובלילות הוא מכנס את חבורת החסידים בבית הכנסת, ומלהיב אותם בדרך רבינו.
הדבר חרה מאד למתנגדים: האחד בא לגור וישפוט שפוט?!... הללו השפיעו על השמש לנעול את שערי בית הכנסת מיד אחרי מעריב, כך לא יהיה לחסידי ברסלב מקום להתאסף.
הגזירה הזאת הכבידה מאד על עדת חסידי ברסלב, שאך החלו להתארגן ולהתחדש, והנה הונפה עליהם יד האומרת לעקור את הכל. מקום אחר לא נמצא בעיר שיהיה בו כדי להכיל את כל הקהל הדורש אלקים, להתאסף ולשוחח דברי אלקים חיים כמה שעות בלילה.
הצורך להקים בית כנסת משלהם הפך והיה לחיוני ביותר ומחוייב המציאות ממש. מוהרנ"ת התחיל אז לעודד את החסידים להתחיל לאזור כח ולהתכונן לבצע את המשימה הקדושה של בניית בית הכנסת, אולם לשם כך היה דרוש כסף רב. על אתר הוציא מוהרנ"ת סכום הגון מכיסו, והקדישו כתרומה ראשונה לבניה. הדבר עודד והמריץ מאד את החסידים האחרים אשר נטלו עליהם מיד לגייס את כל הכספים הדרושים.
תוך זמן קצר החלו בבניה מעשית, ומוהרנ"ת חזר לנמירוב.
לא עברו אלא שבועות מועטים וכבר קם ועמד חדר אחד נרחב, בו יכלו חסידי ברסלב להתארגן, להתפלל בהתלהבות ולהקים תשתית נאותה להמשך התפתחות החסידות ברוב פאר והדר.
ההכנות להדפסת הספרים
בחנוכה תקע"א, הגיע החסיד הותיק ר' שמעון, מראשוני תלמידי רבינו לביקור בנמירוב. היטב ידע עד כמה חשובה הדפסת תורות רבינו, וכי אלה הם מורשתו לדורות עולם, וכעת עם הפרדותו מהחסידים לנצח, הרי שללא כל ספק צריך לתת עדיפות ראשונה למפעל קדוש זה, ובמיוחד לדאוג להדפיס את החלק השני שבליקוטי מוהר"ן, מאוויית נפשו של רבינו בחדשים האחרונים לימי חייו, כנזכר.
ובכן, ר' שמעון הגיע למוהרנ"ת במטרה לנסוע יחד עמו על פני הערים והעיירות, מקומות ריכוזי חסידי ברסלב, לעוררם ולפתוח את לבם שיתמכו במטרה הקדושה הלזו. מוהרנ"ת עקב עיסוקיו הרבים לא התאפשר לו לנסוע באותה עת, והציע לר' שמעון שעתה יסע הוא לבדו, אולם בכל זאת נסע עמו לברסלב, להתייעץ עם החסידים דשם מה לעשות.
מוהרנ"ת כותב בנדון: "וענו ואמרו שאם לא אסע בעצמי לא יפעול ר' שמעון כלום... ואני לא יכולתי אז ליסע בעצמי... וחזרתי לביתי, וראיתי שרחוק ממני מאד לעסוק בהדפסה, אך אעפ"כ לא עזבתי את הרצון, והייתי כוסף וחושק בכל פעם לזה אע"פ שרחוק ממני מאד. והייתי חושב מחשבות הרבה בזה אולי יעזרני השי"ת לגמור עסק גדול ונורא כזה להפיץ מעיינותיו חוצה. אשר כל תורה ותורה וכל שיחה ושיחה כלולה מכל התורה כולה ומכל המדריגות ומכל העולמות... והיו עומדים לפני המניעות כחומות ברזל ודלתי נחושת, ולא הייתי יודע הדרך איך לזכות להדפיס ספריו הקדושים עתה, אך היות שרבינו כבר חיזק אותנו הרבה בלי שיעור, ולמדנו שאין מניעה בעולם כלל, ושהעיקר הוא הרצון והחשק והכיסופין וכו', על כן חזקתי את רצוני, וחשבתי בזה מחשבות הרבה והכנסתי דעתי ומחשבתי בזה הרבה מאד" (ימי מוהרנ"ת ע').
* * *
הנסיעה הראשונה לציון רבינו
והנה מגיע ראש חודש שבט, ראש השנה לאילן. מוהרנ"ת חש בנפשו שאם יצליח לארגן נסיעה לאומאן ל"ראש השנה" הזה, זו תהיה התחלה טובה להקמת קיבוץ קבוע לראש השנה לדורות. הוא שוחח עם ר' נפתלי מנמירוב בענין, והם החליטו ביניהם לאסוף מנין לנסוע בצוותא לאומאן. הם יצאו לברסלב במטרה להפגש עם גדולי החסידים, ולנסוע משם לאומאן.
ואמנם, קבוצת חסידים מברסלב ובראשם רבי יוסקה חתנו של רבינו, רבי אהרן רבה של ברסלב ובנו רבי צבי אריה, יצאו לאומאן.
החסידים הללו מלאו שתי עגלות. מוהרנ"ת סיכם עם העגלונים שישלם להם לפי היום, ושיעצרו בכל מקום שירצה.
טלטולי דרך
ראש חודש שבט חל באותה שנה ביום שבת קודש, והם התארגנו לצאת מברסלב ביום ג'.
אותו יום היה יום חורפי קשה. בחוץ השתוללה סופת שלגים מלווה ברוחות חזקות מאד, וכמעט שלא היה שייך לצאת בשעה כזאת, כך שהנסיעה כמעט התבטלה כליל, אולם מוהרנ"ת התגבר על עצמו והחליט לנסוע בכל אופן. למעשה יצאה רק עגלה אחת, ובה מוהרנ"ת.
אולם אחרי שנסעו כברת דרך של מספר פרסאות, נאלצו לחזור. כדרכו לא נותן מוהרנ"ת לעצבות שתשתלט עליו בגין כך, וכותב: "ושימחנו עצמנו אז באותו היום הרבה, ולא רציתי להניח העצבות, ולהתעצב על זה, רק חיזקנו עצמינו בשמחה"...
ההשתטחות הראשונה בצוותא...
"ועל ידי זה" מסיים מוהרנ"ת "נתחזקנו ונסענו ביום שלאחריו אף על פי שהיה עדיין הדרך מקולקל מאד, וכבר היה סמוך מאד לערב ראש חודש, אף על פי כן חיזקנו ידינו בה' ונסענו יחד. והשי"ת סיבב עמנו סיבות נפלאות לטובה ובאנו לאומאן ביום ו' ערב ראש חודש שבט שנת תקע"א".
"והוא הפעם הראשון" מדגיש מוהרנ"ת "שנסענו לאומאן אחרי הסתלקותו כדי להשתטח על קברו הקדוש... והיינו בער"ח הנ"ל על קברו ושבתנו שם באומאן".
לידע להעריך את הסחורה שלנו...
עוד יסופר על נסיעה זו בפי רבי אברהם שטערנהארץ, מגדולי חסידי ברסלב בדור הקודם, נכדו של מוהרנ"ת:
כשאך יצאו את ברסלב, ציוה מוהרנ"ת לעגלון לא לנסוע בדרך הרגילה, דרך הייסין, אלא שיסע צפונה דרך סידקוביץ', שם דר יהודי בשם ר' יעקב, מחסידי ברסלב, מקרוביו של השרף ר' שמואל אייזיק, מגדולי חסידי רבינו. הוא היה באומאן בראש השנה שעבר, ומוהרנ"ת רצה לצרף אותו לנסיעה. מוהרנ"ת אמר עליו: "הנה יש לנו שותף כאן ב"מסחר" שלנו מהירושה שנשארה לנו, עלינו לשוחח עמו, עליו לדעת את גודל יקרת ערכה ואת הרווחים העצומים שאפשר להפיק מהסחורה שלנו".
כשהגיעו לסידקוביץ', קיבל אותם ר' יעקב בשמחה גדולה ובסבר פנים יפות. הוא הדליק נרות לכבוד האורחים החשובים, והגיש להם כיבוד, יי"ש ועוגות, אולם מוהרנ"ת דחה את הכיבוד באמרו שהם לא יאכלו לפני מעריב. ר' יעקב הזמין את החבורה שישארו אצלו בשבת.
הם התפללו בהתלהבות ובכוונה עצומה כרגיל, ור' יעקב התפעל מאד מתפילתם. שוב הפציר באורחיו לטעום משהו, אולם מוהרנ"ת סירב לאכול, ואמר: 'לא אוכל עד אם דברתי דברי'.
הרוצה להיות איש כשר באמת-יבוא לר"ה
ר' אברהם שטערנהארץ מתאר בספרו "טובות זכרונות" את המשך הסיפור:
"והרים מוהרנ"ת את עצמו מכסאו שישב עליה וענה בקול ואמר לבעה"ב הזה: 'כפי שהיית על ר"ה שעבר בחיי רבינו ז"ל עם הקיבוץ הקדוש, ושמענו כמה מתלמידיו הק' מפי רבינו ז"ל בער"ה הזה שרוצה שכל אחד ממקורביו באיזה מקום שדר שם בקביעות, יכריז שכל מי שרוצה שיהיה איש כשר באמת, יבוא על ר"ה אצלו לאומאן... וכיוצא בזה דיבורים כאלו, ואמר שאצלי העיקר הוא ר"ה, מה אומר לכם אין דבר יותר גדול מזה... וגם בהתורה (תקעו תוכחה) שנאמרה בראש השנה האחרון סמוך להסתלקותו כתוב שם בזה הלשון: 'וצריך לבקש מאד מהשי"ת שיזכה להתקרב למנהיג אמיתי כדי שיזכה לאמונה אמיתית בשלמות', וכיוצא בהתורה סימן ע"ח (בליקוטי מוהר"ן ח"ב) המדבר מענין פראסטיק, כתוב שם גם כן בזה"ל: 'צריכין לבקש מאד מהשי"ת לזכות להתקרב לצדיק האמיתי'. וזה היה בשבת נחמו, שרבינו ז"ל היה אז חולה מסוכן, וידע שיסתלק בקרוב, ואעפ"כ הזהיר כל כך על ר"ה".
"מובן מזה שכל אלו הדיבורים והאזהרות של אדמו"ר ז"ל היו על אחרי הסתלקותו, עד ביאת הגואל, כי כך אמר רבינו ז"ל: 'שהערים הבעל דבר את עצמו והקים מפורסמים של שקר עד שאין אחד יודע היכן משה שרוי, היכן אהרון שרוי, שהם הצדיקים האמיתיים'"...
"לזאת תדע ידידי, חברי" פנה מוהרנ"ת בקריאה לר' יעקב בעל הבית "שעבור זה באנו לפה, שנתקשר בקשר אמיץ וחזק יחד כל ימי חיינו על זה הירושה הטובה שנשארה לנו".
תקיעת כף לבוא לראש השנה
לאחר מכן הורה מוהרנ"ת לשיר את הזמר הידוע 'אשרינו' "אשרינו מה טוב חלקנו, ומה יפה ירושתינו!"-כי התורה, תורתו של הרבי היא מורשתנו, אשרינו שזכינו להתקרב אליו!
החסידים יצאו בריקוד של שמחה. אחר כך מזג ר' יעקב למוהרנ"ת כוסית קטנה יי"ש לשתות "לחיים". מוהרנ"ת תקע כפו לאמירת לחיים לידי ר' יעקב ואמר לו:
"זה יהיה תקיעת כף שלך שתיסע כל ימיך על ציונו הק' של רבינו ז"ל על ר"ה, שתימנה איתנו בחבורה קדישא בהקיבוץ הק' באומאן".
ר' יעקב ענה: "אמן, כן יהי רצון".
רבי שמואל אייזיק מצטרף לנסיעה
בעיירה זו לנו בני החבורה הקדושה באותה לילה, והשכימו למחרת בכדי להמשיך בדרכם לדאשיב, מקום מגוריו של החסיד הצדיק ר' שמואל אייזיק. בטוחים היו שאם היה יודע ר' שמואל אייזיק על נסיעתם היה בודאי מצטרף. הם הגיעו לדאשיב בצהריים, ומיד פנו לאכסניה לנוח. לאחר זמן קצר הלכו לביתו של ר' שמואל אייזיק, אולם בני ביתו לא נתנו להם לגשת אליו מכיון שהיה עדיין עסוק בעבודותיו בדבקות עצומה.
"וכך דרכו" כותב ר' אברהם שטערנהארץ "שמקודם נץ החמה הוא מעטף את עצמו בטלית ותפילין שם בחדרו המיוחד, ויושב ועוסק במה שהוא עוסק הן בתפילה הן בתורה וכיוצא. וכך הוא נשאר מעוטף בטלית ותפילין עד סמוך לתפילת המנחה, ואז מביאין לו מעט מים חמין עם איזה חתיכה מזונות, וחולץ אז את התפילין והטלית וטועם אז".
"על כן-בקשו בני ביתו מהאורחים החשובים-יחכו שם עד זה הזמן, ואז יהיה שעת הכושר לדבר אתו, אבל מקודם אי אפשר לדבר אתו כלל מחמת הדבקות שלו בהענינים שהוא עוסק בעבודת השם".
מחשבתו הראשונה של מוהרנ"ת היתה להמתין עד שר' שמואל אייזיק יסיים את עבודתו, ואחר כך להודיע לו על הנסיעה לאומאן. אולם הוא ראה שזה יארך זמן רב מדי, במקום זה הציע שאחד מהחבורה ישאר שם בכדי להודיע לו על דבר הנסיעה לאומאן לער"ח שבט, בעוד שהאחרים ימשיכו לאומאן, ולמחרתו ביום ו' עש"ק יצא בשעה מוקדמת כדי שיספיק להגיע לאומאן בעוד היום גדול (דאשיב שוכנת כ-50 קילומטר מאומאן).וכן עשו.
על פני מוהרנ"ת מאיר אור אדמו"ר
בנו של ר' אהרן רבה של ברסלב, ר' צבי אריה נשאר. ובידעו שר' שמואל אייזיק הוא עני מרוד, השאיר מוהרנ"ת בידו סכום כסף לשכירת עגלה עבור ר' שמואל אייזיק ור' צבי אריה.
כשנודע לר' שמואל אייזיק על ביקורו של מוהרנ"ת בביתו, כאב לו מאד שלא הודיעו לו בזמן היותו. הוא פנה לר' צבי אריה וכה אמר:
"הלא בפני מוהרנ"ת ז"ל מאיר פני אדמו"ר ז"ל".
למחרת בבוקר השכם יצאו ר' שמואל אייזיק ור' צבי אריה יחדיו בדרך לאומאן.
"כה אמר רבינו שלא טעם טעם חטא מימיו"...
מוהרנ"ת וכל בני החבורה הקדושה הגיעו לאומאן מוקדם, והספיקו עוד להתפלל על הציון הקדוש של רבינו לפני שבת.
בליל שבת סעדו כולם בצוותא חדא, והשמחה היתה גדולה. מן הנהוג היה בחיי רבינו שהוא היה פותח כל קטע מהזמר 'אזמר בשבחין' לבדו, ואילו החסידים היו מסיימים את חלקו השני של כל קטע וקטע. ניתן לשער את גודל הנעימות והקדושה ששררו באותה עת שרבינו מוקף בעדת חסידיו הקדושה יושבים בשולחן אשר לפני השם ובנועם מנעימים מהזמירות הקדושות, כשרבינו בכבודו ובעצמו מנצח על השירה הנפלאה... ואילו עתה... עתה כשהעדה ישבה זה לראשונה יחדיו מיותמת כשכסא רבינו פנוי... והמבוכה אחזה בכולם, מי יעיז להתחיל בשירת הזמירות, למלאות בכך מקום רבינו הקדוש והנורא...
כך ישבו זמן רב כשאף אחד לא מעיז ליטול עטרה זו על ראשו, להיות הפותח בזמר אזמר בשבחין. הם ישבו שעה ארוכה, כשהדומיה הכבדה מנסרת את חלל החדר...
והנה לפתע פתח מוהרנ"ת פיו, וקרא בהתרגשו"ת גדולה ועצומה:
"כה אמר הנחל נובע מקור חכמה שלא טעם טעם חטא מימיו: 'אזמר בשבחין למיעל גו פתחין'..."
בני החבורה הצטרפו מיד וסיימו: "דבחקל תפוחין דאינון קדישין---"
הוא המשיך את הזמר עד תומו, והשמחה והנעימות הקדושה שבה לשרור בחדר. מוהרנ"ת ישב שעות רבות עם החסידים ועסקו בשירות ותשבחות ואמירת תורה.
אני על הציון-ורבינו אצל מוהרנ"ת...
ר' שמואל אייזיק ור' צבי אריה הגיעו לאומאן ממש סמוך לשבת ולא הספיקו להשתטח על הציון בערב שבת, לכן נגשו אל הציון לאחר התפילה של ליל שבת.
ר' צבי אריה מספר:
"והר"ר שמואל אייזיק נכנס לציון הקודש הוא לבדו ונשתהה ונתעכב שם בערך ב' שעות... עד אחר חצות הלילה. ואעפ"כ למחר כששמע שסיפרו לו איך שמוהרנ"ת ז"ל עסק עם אנ"ש בדיבורים קדושים מרבינו ז"ל והשמחה שהיה בעת הסעודה שהיו מסובין שם, אמר הר"ר שמואל אייזיק: "אני הייתי על ציונו הק', ומוהרנ"ת ז"ל המשיך את אדמו"ר אז על שמחתם להיות אצלם!" (טובות זכרונות עמ' קל"ב-קל"ג).
היתה זו הנסיעה הראשונה לאומאן מאז הסתלקותו של רבינו, והיא השאירה רושם בל יימחה על כל הנוכחים.
אחרי שבת נסעו כולם הביתה. בדרך, עצר מוהרנ"ת בטפליק, שם פנה בקריאה נרגשת למען יתרמו בעד הדפסת ספרי רבינו. חסידי ברסלב שם, מסרו את התחייבויותיהם, ומוהרנ"ת חזר לנמירוב.
* * *
כסף מנלן?...
המשימה הנעלה של הדפסת ספרי רבינו, העסיקה מעתה את כל ישותו של מוהרנ"ת. ידוע ידע שכל המשך מורשת רבינו והשארתו לדורות תלויה ועומדת בהדפסת הספרים והפצתם בעולם, ועתה בשובו לנמירוב, התפנה לזה. בדעתו היה להקדיש מעכשיו את כל כולו לביצוע משימה קדושה זו, שכאמור זולתו לא היה מי שבידו היכולת לבצעה.
אולם כסף מנלן?... לא היה בידו את סכומי העתק הנדרשים להדפסת ספרים בימים ההם.
עוד בדרך הביתה מאומאן עבר כאמור דרך טפליק, והתחיל לעורר את לב אנשי שלומינו דרי העיר להתנדב להדפסה, ואמנם הם התחייבו לתת כפי נדבת לבם, וכן כבר היה לו כמה התחייבויות מאנשי דאשיב וברסלב, אולם עדיין רחוקה היתה הדרך מלהגיע לסכומים הנדרשים לבצוע מפעל ההדפסה הגדול אותו תכנן מוהרנ"ת, כפי שהוא עצמו מתבטא: "ועדיין לא היה לי שום התחלה על ההדפסה... כי כולם לא נתנו 'מזומן' עדיין כלל, רק התנדבו לבד... וזה ידוע, שאפילו אחרי שמתנדבים, עדייין צריכים יגיעות גדולות קודם שגובין מהם, והרבה נאבד שאינו בא לידי גוביינא כלל. ובפרט שכל הנדבות הנ"ל לא היה בהם לשליש ולרביע ההוצאות שצריכין על ההדפסה" (ימי מוהרנ"ת ע"ג).
ברם, לא איש כמוהרנ"ת ירפה ידיו. הוא החל לסובב בין אנ"ש, הלוך ושוב, לבקשם לקיים את התחייבויותיהם. הוא נסע לעתים קרובות לברסלב, שם פעל לאיחוד החסידים שעדיין זקוקים היו לעידוד וחיזוק רב מאז הסתלקות רבינו. הוא היה מזדמן לשם תכופות להתוועד עם החסידים, לשוחח עמם בגדולת רבינו ודרכו הטהורה, ובאותה שעה הזכיר להם את תפקידם וחובתם בהפצת אורו, ושישתדלו כל אחד להרים את תרומתו לה'. החסידים בדרך כלל היו עניים ומרודים, וההצלחה באיסוף הכספים לא האירה לו פנים.
זאת ועוד; עריכת המגביות בקרב אנשי שלומינו היה מבצע שכמעט מן הנמנע היה ליישמו הלכה למעשה, היות שמלבד אלה שהיו מרוכזים בברסלב היו החסידים פזורים בעיירות וכפרים מרוחקים בכל רחבי אוקראינה. ובכדי לרכז את הכסף מכל החסידים המפוזרים, יהיה על מוהרנ"ת לנדוד הרבה בדרכים ולגמוע מרחקים עצומים, כך שיתכן שההוצאות יהיו גדולות על ההכנסות. מוהרנ"ת בעצמו לא יכל לעזוב את ביתו וכל אשר לו, ולצאת לדרך לחודשים ארוכים, מה גם שהחסידים היו עתה תלויים בו מאד. אולם מאידך גיסא לא היה בכל העדה מי שיטול תפקיד כבד זה על עצמו.
"תירוץ" של שידוך...
עיקר מניעותיו של מוהרנ"ת היו מצד בני ביתו, שלא היו מוכנים בשום פנים ואופן שיטוש אותם לזמן מרובה.
"והנה" כותב מוהרנ"ת "היו מחשבותי הולכות אנה ואנה איך לגנוב עצמי מביתי לנסוע על המדינה בשביל ההדפסה, כי היו לי מניעות הרבה על זה..."
הוא החל מעתה לחפש כל מיני "תירוצים" מספקים, ואמנם התירוץ לא איחר לבוא:
"וסיבב השי"ת שהיה לי חלק באיזה שידוך שהיו צריכים לגמרו, ונסעו מנמירוב המחותנים לגמור השידוך בק"ק דאשיב. והם לא היה בדעתם לקבל אותי עמהם כלל, כי לא עלה על דעתם להטריחני בזה, כי לא היה שידוך מגדולים וחשובים ביותר, ולא היה כבודי כלל לנסוע בעסק שדכנות כזה, בפרט שאין לי עסק בשדכנות, ומעולם לא נסעתי בעסקים כאלו, אבל אני בעצמי אמרתי להם אני אסע עמכם, וכוונתי היה כדי להיות כגונב את עצמי לצאת מביתי לקהילת קודש דאשיב בשביל השדכנות..."
"ושם בדאשיב הוא סמוך למקום שישב שם ר' שמעון הנ"ל, ואסע משם עמו יחד על המדינה בשביל ההדפסה. וכן עשיתי, ויצאתי בלילה בחורף בעת הקור ובאתי לדאשיב, וקיבלו אותי אנשי שלומינו בשמחה גדולה..."
"והנה" מסיים מוהרנ"ת את סיפור השידוך "השידוך נתבטל... כי לא באו הצד הב' כלל, וכל הנסיעה היתה בשבילי, כי כפי שידעתי בנפשי לא יכולתי לנסוע בלי סיבה מאת השם."
מניעות בלי שיעור
מוהרנ"ת נתעכב בינתיים בדאשיב, ושלח לקרוא לר' שמעון, ונדברו ביניהם לצאת יחדיו על פני הערים והעיירות לאיסוף הממון. מוהרנ"ת בקשו לשכור עגלה למשך שבוע ימים. אולם חרף כל ההשתדלויות לא מצא בעל עגלה שיהיה מוכן לצאת עמו לדרך למשך שבוע ימים תמים, עד שנאלצו להטלטל לטפליק, וגם שם נתייגעו מאד עד שמצאו את מטרתם, עגלה לשבוע ימים.
"כי זה ידוע לנו, שכל מה שאנו צריכים בעסקי רבינו ז"ל משתטחים כנגד זה המניעות בלי שיעור. כי זה כלל שעל כל דבר שבקדושה עומדים כנגדם מניעות רבות, אבל המניעות שעומדים כנגד הדברים הנוגעים להתקרב לרבינו ז"ל ולאנשיו ולתורתו הקדושה, הם משתטחים ומתפשטים בלי שיעור" (ימי מוהרנ"ת ע"ג).
רוצים ואין להם...
העניות והדחק שררו בכל מקום בואם של מוהרנ"ת ור' שמעון. היו הם מאותם ישראל קדושים שרוצים ואין להם... ולכן היו דוחים את התחייבויותיהם מיום ליום, כדברי מוהרנ"ת: "והנה באלה הימים ראיתי שכל המתנדבים אינם מסלקים גם עתה, וכל אחד דוחה מיום ליום, כי היתה שעתם דחוקה, ועי"ז נחלש דעתי מאד. וגם כי נסעתי מטפליק לעיר הסמוכה, וקויתי לקבל שם איזה סך על ההדפסה-ולא פעלתי כלום, ונסעתי משם לאומאן בפחי נפש, כי ראיתי שאי אפשר לגמור העסק ע"י נסיעה זאת, ואטלטל עצמי בחורף בחינם, ובפרט במניעות כאלה שהיה לי אז..."
מוהרנ"ת גמר בדעתו לשוב חזרה לביתו, ולעת עתה נסע לאומאן.
רבי נפתלי-ממלא מקומו
"ובאתי לאומאן" מסכם מוהרנ"ת "ביום י"ז שבט. ובבואי שם הודיעו לי שגם ר' נפתלי בא לאומאן מברסלב, ולא רציתי להאמין מחמת שזה סמוך היה עמי יחד באומאן בער"ח שבט כנ"ל".
ר' נפתלי הגיע לאומאן, בהשגחה פרטית-כפי שציין מוהרנ"ת: "והנה באמת ר' נפתלי בא לאומאן ע"י השגחת השי"ת שסיבב השי"ת עד ששלח אותו אחד לאומאן כדי שיתפלל שם בשביל בנו שנחלה אז. ואז ראיתי נפלאות ה' ונוראותיו כי באמת נשלח אז ר' נפתלי אלי לאומאן מן השמים כדי שיוגמר העסק על ידי שנינו. כי אני בעצמי הייתי מוכרח לחזור מכמה טעמים, כי גם היה לי כמה עסקים בעסק העזבון שלו שהייתי צריך להיות בביתי". הוא שמח מאד שר' נפתלי הגיע בזמן הנכון, ולאחר שהתיישב בדעתו וגם עלה על הציון הקדוש- החליט כי אמנם ר' נפתלי הוא האדם המתאים לכך.
יסוד ה"נר תמיד" על הציון
"ביום ה' ח"י שבט" כותב מוהרנ"ת "היה התחלת היסוד של ההדלקה, להדליק שמן זית על קברו, 'נר תמיד' לא יכבה, כאשר אנו נוהגין מאז ועד הנה, וגם זה היה ע"פ מעשה בק"ק טעפליק ואי אפשר לבאר כל הפרטים. כי בכל זה היה עוד כמה דברים נוראים שראינו השגחתו ונפלאותיו ית' בכל עת, איך הוא ית' בעזרינו לגמור עסקי רבינו ז"ל שהם זכות הרבים לדורות, אשר המניעות נשתטחו כנגדנו בלי גבול, ולולא ה' שהיה לנו לא היה באפשרי לגומרם בשום אופן".
דמי קדימה על ההדפסה
מוהרנ"ת חזר לביתו בנמירוב, בעוד החסידים ר' נפתלי ור' שמעון, שהיו כאמור באומאן, יצאו על פני הערים מדוודיבקא, טשעהרין, קרמנצ'וק ועוד כמה עיירות להתרים את ציבור אנשי שלומינו עבור הדפסת הספרים.
זמן קצר לאחר חזרתו של מוהרנ"ת לביתו, שבעיקרה היתה בכדי לעסוק בעניני העזבון של רבינו-היה עליו לנסוע למז'בוז' לצורך זה, יחד עם ר' יוסקה חתנו של רבינו, לגמור את חלוקת נכסיו. מוהרנ"ת נסע עם ר' יוסקה למז'בוז'. בדרך שבתו אצל הרה"ק מחמלניק, אביו של ר' יוסקה.
כשמוהרנ"ת חזר לנמירוב, לא שב עדיין ר' נפתלי מנסיעתו, לאחר שכבר נדד בדרכים מספר שבועות. והנה מתקרבים כבר ימי הפורים, ועדיין אי אפשר להתחיל בהדפסת הספר הלכה למעשה.
"מקח" - חוזה - על ההדפסה
מוהרנ"ת לא נח ולא שקט, הנה כבר עברה כמעט חצי שנה מאז הסתלקות רבינו, ועדיין לא זכו לקיים את רצונו בהדפסת החלק השני של ליקוטי מוהר"ן. ר' נפתלי לא הגיע עדיין, וכסף עבור ההדפסה-אין. הוא החל לחשוב מחשבות ולתכנן תכניות שונות מה לעשו"ת בנדון. "ובתוך שהיו מחשבותי תמהים ומשתוממים מאד מאד ואיני יודע לשית עצות בנפשי איך להתנהג בענין ההדפסה, עלה על דעתי לנסוע למאהליב שהיה שם דפוס אצל מחותני ר' צבי ושותפו ר' לייב, ורציתי לעת עתה לנסוע לשם לעשו"ת מקח עם המדפיס דשם, שכאשר יבוא ר' נפתלי נדפיס שם מיד, אך ראיתי שעדיין אין בידי אפילו על הוצאת הנסיעה למאהליב, וליתן לו מעט כסף קניה (שקורין אדרוף) ודעתי היתה חלוקה מאד".
"בתוך כך סיבב השי"ת בנפלאותיו הנוראות, ומידי עברי בק"ק נמירוב בחוץ, פתאום נשאתי עיני וראיתי את ר' לייב מקהילת קודש מאהליב, שהיה לו חלק בהדפוס דשם, ונבהלתי מאד, והבנתי כי מאת ה' היתה שנתגלגל מאתו ית' שבא לכאן היום ושיסתבב הדבר שאראה אותו מה שלא היה מדרך הטבע שאפגע בו, כי לא היה לו עסק ולא היה על דעתו שיתראה פנים עמי, לולא חמלת ה' עשתה זאת בהשגחתו הנפלאה..."
"ותיכף נתחזקתי והלכתי אליו, ועשיתי עמו מקח על ההדפסה..."
מוהרנ"ת נתן בידו סכום התחלתי של עשרה רובל, דמי קדימה בעת שעשו "זכרון דברים" עבור הדפסת ליקוטי מוהר"ן חלק שני.
התחלה של ממש
בינתיים המתין מוהרנ"ת לשובו של חבירו ר' נפתלי, אולי ממנו תצמח הישועה, אולם ר' נפתלי לא שב. כבר עברו ימי הפורים, וחג הפסח מתקרב, ור' נפתלי מתמהמה בדרכים, הדבר ציער מאד את מוהרנ"ת, מי יודע מה קרה עמו.
סמוך ממש לחג הפסח, הגיע ר' נפתלי, לשמחתו של ידידו מוהרנ"ת, אולם מה שנוגע לממון עבור ההדפסה, בזה התאכזב מוהרנ"ת מאד. הסכום שהביא עמו ר' נפתלי היה קטן מאד לפי ערך ההוצאה הנדרשת, ובפרט לאחר שכבר ערך הסכם עם המדפיס ממאהליב, על סמך הכסף שיגיע מר' נפתלי.
מוהרנ"ת לא ראה דרך אחרת לפניו, אלא מיד אחר פסח יצא הוא בעצמו לדרך, כפי שהוא כותב: "ותיכף אחר פסח נסעתי בעצמי לאנ"ש שבסביבותינו ונתמהמהתי בערך ב' שבועות, וקבצתי עוד איזה סך מסויים, ונתחזקתי בבטחון שהשי"ת יעזריני לגמור בשלמות".
כל אותו הזמן ציפה מוהרנ"ת לשמוע אם המדפיסים במאהליב כבר קנו נייר, והאם הם כבר מוכנים להתחיל בהדפסה. סוף סוף, בלילה שלפני חג השבועות, הגיע ר' לייב לנמירוב, וביקש ממוהרנ"ת את הכסף עבור הנייר. מוהרנ"ת לאחר מאמצים מרובים הצליח לרכז סכום של עשרים וחמישה אדומים, ומסרו בידי ר' לייב, וכך נעשתה התחלה של ממש בהדפסת ספרי רבינו.
* * *