פרק כב - ימי רבינו האחרונים · רבי, תושיעו לכם בעצמכם!
"כל אותו הלילה" כותב מוהרנ"ת "היה רעש גדול, כי בכל פעם התגברה חולשתו יותר, ויצא ממנו דם על ידי ההוסט הרבה מאד... אשר לא יאומן כי יסופר".
"ביום ששי בבוקר אמר לנו שנמצא בשבילו איזה כסא טובה לפי חולשתו, שיוכל לסמוך עליו היטב, והשי"ת עזרנו, ומצאנו כסא שהוטבה בעיניו, ותיכף הבאנו לו הכסא וישב עליה. בבוקר ביום ו' הנ"ל ראינו נפלאות, שבעוצם חלישותו אז בלי שיעור, ישב על הכסא מעת לעת וחצי רצופים, דהיינו מיום ששי בבוקר עד מוצאי שבת, שהוא יום ראשון דסוכות, כי לא נכנס לסוכה כלל, כי אז היה מסוכן מאד..."
"ובעת שישב על הכסא הניחו לו טלית ותפילין ביום ששי הנ"ל בבוקר... ובהיותו מעוטר בטלית ותפילין החל לגווע, ונתן הקאות, וציוה עלי לאחזו בראשו, וכמעט שנגוע אז, אך בחסדי השי"ת חזר בו חיותו, והתפלל בטלית ותפילין... וכל אותו היום ששי וערב שבת וסוכות עמדנו לפניו, והוא היה חלוש מאד, והחיות הולך ונפסק..."
לבו של מוהרנ"ת החל נשבר בקרבו, וקרא:
"רבי, תושיעו לכם בעצמכם! השיב לי: אין לי חשק לזה..."
שוב קרא מוהרנ"ת בלב קרוע ומורתח לעורר את רחמנותו על כל התלויים בו:
"יהיה לכם רחמנות על זרעיכם ועל אנשיכם!" רבינו היטה בידו ואמר: "עֶט עֶט", כאומר אני רחוק מזה הרבה ואיני שומע זאת כלל עתה.