פרק כב - ימי רבינו האחרונים
אי אפשר שהשי"ת יעשה זאת
חולשתו של רבינו התגברה עליו יותר ויותר. ביום שני דר"ה לא נכנס להתפלל עם הציבור, רק התפלל בחדרו הסמוך, ואף לא נכנס לאכול עם הציבור כדרכו.
והנה, הגם שכל הציבור שבא לראש השנה ראו בעליל שמצבו של רבינו קשה מאד, והמחלה התפרצה באופן מבהיל, אף על פי כן לא רצו החסידים, ובמיוחד מוהרנ"ת, להעלות על מחשבתם כי יום ההסתלקות כה קרוב... הם לא שמו לבם לרמזים היוצאים מפיו, שכל דבריו הם דברי צוואה לדורות עולם, ולכן חזרו כולם לביתם מיד לאחר החג, ואף גם בנותיו וחתניו של רבינו נפרדו ונסעו, כפי שמשתפך מוהרנ"ת:
"בראש השנה האחרון, סמוך להסתלקותו אמר שהיו צריכים לחזק אז בתפילה ביותר, ואמר שעכשיו ראוי לכם להסתכל יותר... ובעוונותינו הרבים לא שמנו לב לדבריו הקדושים ולא זכינו להבינם. ובסמוך נסתלק מאור עינינו, הודנו, פארנו, קדושתנו. אבדנו מה שאבדנו, אילו כל הימים דיו, וכל האגמים קולמוסים וכו' לא יספיקו לבאר אחת מאלף ורבבות מה שהפסדנו בעוונותינו הרבים. אויה לנו כי שודדנו..."
מוהרנ"ת מציין כי הסיבה לכך שלא רצו להאמין כי הנה עומד הוא להסתלק, כי לאחר ראש השנה דיבר רבינו עם כל אחד ואחד על צרכיו בעת הפרדו מעמו, וכתוצאה מכך לא חשב אף אחד שפטירתו קרובה, גם לא בני ביתו:
"ועוצם חלישותו בכל אלו הימים אי אפשר לבאר, ואף על פי כן דיבר עם העולם, ודיבר עם כל אחד ואחד כדרכו תמיד, עד שלא עלה על דעתם שיסתלק בסמוך, כי אם היה עולה על דעתם זאת, לא היו נוסעים ממנו. ואפילו בנותיו וחתניו שיחיו כולם נסעו משם אחר ראש השנה, כי לא עלה על דעתם שיגיע הסתלקותו כל כך מהרה, אף על פי שבאמת אם היינו משימים לב קצת היינו רואים בעינינו שהוא סמוך מאד להסתלקותו, ושהוא חי בנס בכל רגע ורגע. והוא ז"ל בעצמו העיר לבבנו פעמים אין מספר והודיע לנו בכמה לשונות, שסמוך מאד שיגוע, אך בעוונותינו הרבים לא שמנו לבנו לזה, והיה נדמה בעינינו שאי אפשר שהשם יתברך יעשה זאת ליקח מהעולם אור צח וכו' וכו' כזה בימים האלה... ועל ידי זה אבדנו מה שאבדנו, מה שהיינו יכולים לשמוע ממנו עוד..."
"אך ברוך השם" מסיים מוהרנ"ת את דבריו הנוראים בנטפי ניחומין "אשר חמל עלינו בחסדו, וזכינו מקודם לשמוע ממנו הרבה, שיש בו די להחיות כל העולם לדורי דורות".
הברכה האחרונה לפני ההסתלקות
"בערב יום הכיפורים" כותב מוהרנ"ת "נכנסנו אליו, וברך אותנו כל אחד ואחד כדרכו תמיד, אבל אז היה מאויים קצת, ונפל אימה ובושה גדולה לכל מי שנכנס אליו להתברך. ואי אפשר לצייר נוראות הדרת קדושת פניו המאירים אז בערב יום כיפור כשנכנסנו אליו להתברך. אשרינו שזכינו אז לקבל ברכתו, היא הברכה שקבלנו ממנו קודם הסתלקותו."
יום כפור האחרון
"ביום הכיפורים לא נכנס להתפלל עמנו יחד כדרכו תמיד, רק התפלל בחדרו... קודם נעילה לא ידענו מי יתפלל נעילה. ואמרנו לשאול אותו ז"ל בעצמו, ונתעוררתי בעצמי לילך אליו לשאלו, כדי לזכות לקבל פניו הנוראות אז. ואמר ר' נפתלי שגם הוא רוצה לילך בשביל כונה זו."
"והלכנו שנינו יחד ובאנו אליו, ונכנסנו לחדרו באימה וביראה, כי תמיד בכל עת שרצינו לכנוס אליו, נפל עלינו יראה ובושה, ומחמת זה היה תמיד קשה עלינו תחילת הכניסה לחדרו, ובפרט בעת הזאת, ביום הכיפורים סמוך לנעילה, סמוך להסתלקותו".
"כשנכנסנו לחדרו ועמדנו על הפתח בבהלה ובאימה, שאל בקיצור על מה באנו. ענינו ואמרנו ביראה: מי יתפלל נעילה? ותיכף הטה בידו עלינו כאומר: לכו, לכו, אין לי עתה עסק בזה, עשו לכם מה שתרצו..."
"במוצאי יום הכיפורים נכנסנו אליו עם העולם, והיה חלוש מאד, ולא הראה פנים שוחקות".
ודיבר עמנו באהבה ובשמחה
"ביום שאחר יום הכיפורים, הוא יום שלישי בשבת בבוקר, נכנסו אליו כל העולם, והיה בדיחא דעתיה, ודיבר עם העולם בפנים שוחקות, ואני עדיין לא התפללתי אז, ואחר שגמרתי תפילת שחרית נכנסתי גם כן אליו, והוא היה עדיין מדבר עם העולם בפנים שוחקות, ואנשי טפליק עמדו אז לפניו, וחיזק אותם הרבה, וכן דיבר עם כולנו באהבה ובשמחה... ואחר כך יצאתי מחדר שהיה יושב שם לחדר השני, ועמדתי שם עם אחיו רבי יחיאל ז"ל, ועם עוד אנשי שלומינו, ואני הייתי מצפה מאד להראות עוד הפעם את הקונטרסים שכתבתי מהתורה שאמר אז בראש השנה, אך היה לי בושה ולא יכולתי להעיז פני נגדו להטריחו בזה, ובקשתי מאחיו ר' יחיאל הנ"ל שיחזק אותי בזה, וחיזק אותי הרבה, עד שנתגברתי ונכנסתי אצלו ז"ל..."
סיום אמירת תורתו בחייו...
"וציוה לסגור הדלת, ועמדתי לפניו אני לבדי, והוא ישב על כסא באמצע הבית, והראיתי לו הקונטרסים הנ"ל, וראה אותם היטב ותיקן לי כל מה שטעיתי או חיסרתי שם... והוא חזר עמי כל זה וסידר לי הכל בפנים יפות, בפנים מסבירות, באהבה, בשמחה, בהתקרבות גדול... ענה ואמר: ועתה המקרא! היינו שעדיין לא פרש לנו פרוש הפסוק "תקעו" ע"פ התורה הנ"ל... ותיכף אמר לי תורה נוראה ופרש לי כל הפסוק ע"פ התורה הנ"ל, וזה היה הסיום מאמירת תורתו בחייו---כי אחר כך לא אמר עוד שום תורה... מה אשיב לה' וכו' שזכיתי לשמוע מפיו הקדוש תורה בעת ההיא... והכל בשמחה, בפנים שוחקות".
* * *
מקום ההסתלקות מוכן משנים קדמוניות
באותו יום אחר הצהריים חזר רבינו לביתו של הלוקאטשער. ותיכף כשנכנס לבית זה, הוא כבר לא הראה פנים שוחקות. מוהרנ"ת ועוד כמה מהחסידים ששהו שם התחילו לסדר את כלי הבית והרהיטים על מקומם כראוי. אולם בכל מקום שהניחו את מיטתו לא מצא הדבר חן בעיניו, עד שעלה בדעת מוהרנ"ת להזיז את ה"קאמאדע" (ארון קטן, כעין מזנון שלנו, 'באפעט' באידיש, עם הרבה מגירות לכל מיני חפצי הבית. רבינו החזיק שם כתביו סגורים במפתח, כמובא להלן) ממקומו ולהניח במקום זה את המיטה. ומקום זה הוטב בעיניו. "ואחר כך" כותב מוהרנ"ת "נסתלק על אותה המיטה במקום זה, והבנתי כונתו למפרע, שבשביל זה היה מדקדק כל כך על מקום עמידת מיטתו, כי נקודת המקום שנסתלק שם היה מוכן משנים קדמוניות מכבר לזה, כאשר הבנו מדבריו הקדושים שאמר ביום שקודם הסתלקותו".
זכיתי להיות בהסתלקות הנוראה...
אמנם רבינו היה בשיא חולשתו ובהתגברות מחלתו, אבל מוהרנ"ת לא רצה להעלות על דעתו שהנה קרובה הסתלקותו, כך שעלה בדעתו לנסוע לביתו לחג הסוכות "אבל רחמיו יתברך לא כלים, וחושב מחשבות לבל ידח ממנו נידח, וחמל עלי ועל כל התלויים בזה, וסיבב סיבות ברחמיו למעני ועיכב אותי שם עד שזכיתי להיות אצל הסתלקותו הנורא".
הרופא לא הועיל כלום
במשך היומיים הבאים התעסק מוהרנ"ת בהעתקת התורה שרבינו אמר בראש השנה. כשנכנס אצל רבינו ביום חמישי, עמדו שם ר' נפתלי ועוד כמה אנשים, והמצב הלך הלוך והתדרדר. ר' נפתלי הודיע למוהרנ"ת כי עקב המצב הנורא שלחו לקרוא לרופא. הדבר חרה לו מאד, הוא ידע היטב עד כמה מתנגד רבינו לרופאים ורפואות, ורצה לעכב זאת, אך לבסוף עקב המצב הקשה נמנו וגמרו ובכל זאת הביאו אליו את הרופא. "ולא הועיל כלום" כותב מוהרנ"ת "וקרוב הדבר שקירב הסתלקותו"...
צוואה
"ומן אותה שעה והלאה-כותב מוהרנ"ת-לא זזנו ממנו. ובאותה הלילה הוא ליל ששי, ערב סוכות לנתי אצלו. ובאותה הלילה סידר צוואה לפני: ליתן שלוש מאות אדומים (נדוניה) לבתו חיה תחיה, ולאשתו-הכתובה..."
"ואמר לי: יש עוד מה לומר? והשבתי לו: גם זה אין אתם צריכים לומר, כי אתם בעצמכם תשיאו את בתכם... ענה ואמר: אצל השי"ת הכל אפשר... אלו השלוש שנים חייתי בנס. ואחר כך אמר לי: גם לכם היה ראוי לומר איזה דבר, אבל אתם אנשים קטנים מאד"...
מוהרנ"ת השיבו מיניה וביה: "אם כן בודאי הרחמנות גדול עלינו, ובודאי אתם צריכים לחיות עוד (כי לא הייתי רוצה להפצירו שיגיד לנו איזה דבר צואה, רק שיחיה עוד, כי זה היה כל מגמותינו כנ"ל). השיב: אצל השי"ת הכל אפשר (כאומר: אני יודע שקרוב ההסתלקות, רק בודאי מהשי"ת אין שום דבר נמנע)".
רבי, תושיעו לכם בעצמכם!
"כל אותו הלילה" כותב מוהרנ"ת "היה רעש גדול, כי בכל פעם התגברה חולשתו יותר, ויצא ממנו דם על ידי ההוסט הרבה מאד... אשר לא יאומן כי יסופר".
"ביום ששי בבוקר אמר לנו שנמצא בשבילו איזה כסא טובה לפי חולשתו, שיוכל לסמוך עליו היטב, והשי"ת עזרנו, ומצאנו כסא שהוטבה בעיניו, ותיכף הבאנו לו הכסא וישב עליה. בבוקר ביום ו' הנ"ל ראינו נפלאות, שבעוצם חלישותו אז בלי שיעור, ישב על הכסא מעת לעת וחצי רצופים, דהיינו מיום ששי בבוקר עד מוצאי שבת, שהוא יום ראשון דסוכות, כי לא נכנס לסוכה כלל, כי אז היה מסוכן מאד..."
"ובעת שישב על הכסא הניחו לו טלית ותפילין ביום ששי הנ"ל בבוקר... ובהיותו מעוטר בטלית ותפילין החל לגווע, ונתן הקאות, וציוה עלי לאחזו בראשו, וכמעט שנגוע אז, אך בחסדי השי"ת חזר בו חיותו, והתפלל בטלית ותפילין... וכל אותו היום ששי וערב שבת וסוכות עמדנו לפניו, והוא היה חלוש מאד, והחיות הולך ונפסק..."
לבו של מוהרנ"ת החל נשבר בקרבו, וקרא:
"רבי, תושיעו לכם בעצמכם! השיב לי: אין לי חשק לזה..."
שוב קרא מוהרנ"ת בלב קרוע ומורתח לעורר את רחמנותו על כל התלויים בו:
"יהיה לכם רחמנות על זרעיכם ועל אנשיכם!" רבינו היטה בידו ואמר: "עֶט עֶט", כאומר אני רחוק מזה הרבה ואיני שומע זאת כלל עתה.
הריני מוכן לקבל הכל בשבילו יתברך
מחלתו התגברה עליו, עד כדי כך שביום ראשון של סוכות לא היה באפשרותו להכנס לסוכה. הוא ישב בביתו והתפלל כל תפילת שחרית, ואחר מכן באו לבקרו הרבה מאנשי העיר. רבינו הסביר להם פניו, אך מיעט מאד בדיבור. ובמוצאי שבת הניחו אותו על מיטתו לאחר שישב על הכסא ברציפות מיום ששי.
תוך כדי כך פנה רבינו למוהרנ"ת ושאל:
"האתה זוכר המעשה שספרתי בכניסתי לפה?..."
"ותיכף עמדתי מרעיד" כותב מוהרנ"ת "ונבהלתי מאד, כי זכרתי היטב המעשה מענין הבעל שם טוב ז"ל, שבא למקום אחד שהיו שם נשמות גדולות הרבה מאד שהיה מוכרח לתקנם, וראה שאי אפשר שיתקנם כי אם כשיסתלק על ידי זה---"
רבינו הוסיף לדבר דברים נוראים שזעזעו את לב מוהרנ"ת:
"ענה ואמר בזה הלשון: מע האט שוין לאנג ארויס געקוקט אויף מיר מע זאל מיר דערטאפן אהער (כבר ציפו בכליון עינים למשוך אותי לכאן-לאומאן) מה אומר לכם, אלפים, רבבות, רבבות רבבות... ומשך מאד תיבת 'רבבות' כלומר שיש כאן באומאן סביבו רבבות רבבות הרבה של נשמות שעומדים עתה סביבו שיתקנם שבשביל זה יש לו כל העינויים והיסורים הקשים והמרים האלו---"
"אחר כך הסב רבינו ז"ל פניו אל הקיר, ופרש ידיו קצת כאומר: הריני מוסר נפשי, והריני מוכן ומזומן לקבל הכל בשבילו יתברך---"
ההכרח להסתלק למען הנשמות...
"בליל השייך ליום שלישי, הוא יום רביעי דסוכות, הוא יום האחרון של ימי חייו הקדושים"-מציין מוהרנ"ת ברעדה-"ואז עד אחר חצות לילה עמדו לפניו חברי ר' נפתלי ור' שמעון, כי היינו מחליפים משמרותינו. ובעת ששמענו שיחה הנ"ל לא היה אז ר' נפתלי אצלו, כי היה ישן אז, ואחר כך בלילה ישנתי אני והוא עמד אצלו ז"ל עם ר' שמעון. ואז בלילה חזר ודיבר מענין הנשמות הנ"ל מה שצריך לתקן כאן הרבה הרבה נשמות מאד, ואמר כמה משפטים יש כאן, כמה קדושים היו כאן וכו'. ענה ר' נפתלי ואמר לו: הלא אמרתם בהתורה ויאמר בועז אל רות הנ"ל שהצדיק הגדול המופלא במעלה מאד יכול לגמור הענין בחייו. ענה הוא ז"ל ואמר: לא אמרתי לכם כי אם איזה בחינה מזה, כי ההכרח לילך ולהסתלק בשביל זה"...
לשרוף את הכתבים...
"ואחר כך הזכיר עצמו, ולקח המפתח של ה"קאמאדע" ונתן להם, וציוה עליהם שתיכף כשיסתלק, בעודו יהיה מונח על הארץ, יקחו כל הכתבים שנמצאים שם בהקאמאדע וישרפו כולם, והזהירם לקיים דבריו."
"והם לקחו המפתח, ועמדו בבהלה רועדים וזוחלים ומצטערים הרבה כשמעם כל זה, והיו מתלחשים יחד על שהוא כבר מכין עצמו כל כך להסתלק---"
מה יש לכם לדאוג מאחר שאני הולך לפניכם
דיבורים נוראים מחד גיסא ומעודדים מאידך גיסא נשמעו אז מפי רבינו, היו אלו דיבורי הצוואה האחרונים לאנשי שלומינו לדורות עולם:
"ענה ואמר: מה אתם מתלחשים? אתם רשאים לדבר מהסתלקותי בפני, כי אין אני מתפחד מזה כלל! אפשר אתם מדברים על אודותיכם, מה יש לכם לדאוג כשאני הולך לפניכם---ומה אלו הנשמות שלא הכירו אותי כלל הם מצפים על תיקונים שלי-מכל שכן אתם! מה יש לכם לדאוג מאחר שאני הולך לפניכם... אין לכם להתיירא כלל"!
את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה...
מוהרנ"ת מוסיף: "אפילו אלו שלא זכו להכיר את רבינו ז"ל בחייו-כשיבואו על קברו ויסמכו עליו וילמדו ספריו הקדושים, וירגילו עצמם לילך בדרכיו הקדושים הנאמרים בספריו הקדושים, בודאי יש להם על מה שיסמוכו, אשריהם אשרי חלקם, ולא יאשמו כל החוסים בו... כי כבר גילה דעתו בכמה לשונות בפרוש וברמז, שכל מה שעוסק עמנו אינו בשבילנו לבד כי אם את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה" (חיי מוהר"ן רכ"ה).
בודאי יחיה...
בשעה שרבינו שוחח את הדברים הללו ישן מוהרנ"ת, כאמור, עקב חילופי המשמרות. כשהגיע מוהרנ"ת לאחר חצות הלילה, סיפר לו ר' נפתלי את דברי רבינו הנוראים והמרעידים.
"עמדתי מרעיד ומשתומם" כותב מוהרנ"ת "אף על פי כן נתחזקתי ואמרתי בלבי שכך דרכו שהוא מכין עצמו להסתלק, אבל אף על פי כן לא יעשה השי"ת זאת ובודאי יחיה... כי לא היינו יכולים להעלות על דעתנו שהשם יתברך יקח מהעולם אור האורות וכו' כזה... אחרי שעדיין לא זכו להנות מאורו הנפלא והנורא, אשר כולם צריכים אליו לקבל ממנו..."
...על ידי מחשבות אלו אבדנו מה שאבדנו
"ובעוונותינו הרבים, על ידי מחשבות אלו אבדנו מה שאבדנו... כי אם היינו מאמינים לו בפשיטות שיסתלק, כאשר אמר לנו בפרוש וברמז פעמים אין מספר-בודאי היינו יכולים לשמוע ממנו דברים נוראים עוד אז, כי רצונו היה שיהיה אתערותא דלתתא, שאנחנו נעורר אותו שיאמר לנו איזה דברים אז, אבל אנחנו לא שמנו לב לזה, והיינו מצפים רק שישוב לאיתנו. ולחשוב שיצוה לנו מה לעשו"ת אחר הסתלקותו-לא רצינו לחשוב כלל, ועל ידי זה לא הפצרנו אותו על זה כלל, והוא לא אמר מעצמו בלי שום אתערותא דלתתא" (ימי מוהרנ"ת נ"ט).
* * *
הלילה האחרון-עם מוהרנ"ת לבדו
רבינו ישב על כסאו, כשהוא מביט על שלשתם, על מוהרנ"ת, ר' נפתלי ור' שמעון, ולא דיבר מאומה. מוהרנ"ת הציע לר' נפתלי ללכת לישון, מכיון שלא ישן כלל זה כמה לילות. אולם ר' נפתלי סרב, מחמת שנפשו היתה מרה עליו מהדיבורים הברורים ששמע מהסתלקותו, "וחפץ לעמוד לפניו עוד מעוצם האהבה והתשוקה להנות מזיו צחצחות קדושת פניו המאירות".
אולם השינה התגברה עליו ונאלץ ללכת לישון, ור' שמעון נשאר בחדר רבינו ונשכב שם על הקרקע לישון, וכן הרבנית והמשרת הלכו לישון, ורק מוהרנ"ת נשאר ער עם רבינו לשמרו ולשרתו.
ההסתכלות האחרונה...
"ועמדתי לפניו באותו הלילה האחרונה של ימי חייו כמה שעות רצופים אני לבדי" מתאר מוהרנ"ת את השעות הנוראות הללו "מן אחר חצות לילה עד אור היום, אבל לא זכיתי לשמוע ממנו שום שיחה... והכל מחמת שלא רציתי להעלות על דעתי שיסתלק... והוא הסתכל וחזה בי בעיניו הנוראים הרבה, וכל הסתכלות שלו שהסתכל בי היה כמו דיבורים ממש... ואני מבין עתה כמה התחזקות וכמה ענינים מהסתכלותו בי אז... ובכל עת שעובר עלי חס ושלום מה שעובר בכלל ובפרט, והשי"ת בנפלאותיו מצילני מכולם-אני מבין שהכל היה מרומז בהסתכלותו... כי הסתכלותו היה כמדבר עמי: על מי אתה נשאר עם כל האוצרות הגנוזים אצלך, ומה יהיה נעשה עמך, כי רבים יעמדו עליך, ומה יעשה חלוש כמוך וכו' וכו'".
"כאלה וכאלה ויתר מזה מה שאיני יודע בעצמי, הכל היה מרומז בהסתכלותו שהסתכל בי הרבה הרבה בכונה באותה הלילה... וכל הסתכלות והסתכלות שהסתכל בי אז היה שוהה בו איזה שעה רצופה".
החיות מתחיל להסתלק...
"אחר כך ציוה עלי להוליך אותו מהכסא למיטתו-ממשיך מוהרנ"ת בתאור פרטי אותה לילה נוראה-ולקחתי אותו והולכתי אותו, והוא ז"ל היה ראשו ורובו נסמך עלי, ורגליו היו מעט נוגעים בארץ, והיה נישא עלי עד שהבאתיו למיטתו... וכשהבאתיו אל המיטה, אחזתי אותו והגבהתיו והנחתי אותו על המיטה. ענה ואמר: לאט לאט! וכך עשיתי, והנחתיו על המיטה בלאט בנחת, והיה תמה בעיני על שהצריך להזהיר אותי על זה. ענה ואמר: אני כבד עתה, על כן הזהרתיך על זה (כי האדם קרוב למיתתו הוא כבד, מחמת שהחיות מתחיל להסתלק ממנו-גיטין נ"ו ע"א) ובכל זה רמז לי שהוא קרוב מאד להסתלקותו... ואני לא שמעתי כל זה כלל כנ"ל".
זכיתי לשרתו לבדי...
"ושכב על המיטה, ואז הסתכל בי הרבה מאד כנ"ל. ואני זכיתי לשרתו אז לבדי, ולהושיט לו מה שהיה צריך".
"אחר כך עניתי ואמרתי לו: רבי. קחו איזה דבר להשיב נפשכם! השיב: מה תתן לי? אמרתי: מעט טייא. ענה ואמר: עם חלמון ביצה! כי אז היו נותנים לו לפעמים טייא מבושל עם חלמון ביצה, שעושים להקל ההוסט, וכן עשיתי. ובשלתי הטייא עם החלמון והצוקער ונתתי לו. וציוה ליתן לו מעט מים, ונטל ידיו, ולקח הטייא ואמר, שהיא חמה עדיין, כי היה נזהר שלא לשתות משקה חם, שלא יעורר הדם של ההוסט, כי איזה ימים קודם הסתלקותו פסק ממנו יציאת הדם על ידי ההוסט. ולקחתי הטייא והרקתי מכלי אל כלי לקררה קצת כנהוג... אחר שקררתי אותה כראוי כרצונו, לקחה וברך ושתה".
"אחר כך עמדתי לפניו עוד עד שהאיר היום, וניתוסף בי שמחה וחיות קצת על שזכיתי לשמשו כל כך, כי לאו כל יומא זכיתי לשמשו, כי רצונו היה שהמשרת שלו ישמשו, רק לעתים רחוקות זכיתי לשרתו מעט, ועתה זכיתי לשרתו כמה שעות רצופים בעת כזאת, על כן הייתי שמח קצת".
* * *
אשרי העינים שזכו לראותו אז...
"---אבל לא ידעתי כי באותו היום לוקח ה' את אדונינו... אדרבה נדמה לי אז שיחיה עוד. וכשהאיר היום התחילו לקום וליקץ משנתם המשרת וכיוצא, שהיו רגילים לעמוד לפניו, ועמדו לפניו".
"אז הלכתי אל המקוה להכין עצמי לתפילה, וזה היה יום שלישי, ד' דסוכות. ובחזירתי מהמקוה באתי לחדרו ומצאתיו יושב על מיטתו, יושב ולא שוכב, ומעוטף בטליתו ומתפלל."
"ואחר כך לקח האתרוג והלולב ומיניו ואחזם בידו מעוטף בטליתו ויושב על מיטתו, וסידור של האר"י ז"ל היה מונח על ברכיו הקדושים. וגמר את ההלל עם הארבעה מינים, ואמר הושענות בקול רם קצת, שהיו נשמעים דיבוריו לכל העומדים בבית".
"אשרי העינים שזכו לראותו אז ולשמוע קולו בעת שאחז הארבעה מינים ואמר הלל והושענות ביום האחרון של ימי חייו הקדושים"---
עתה נפל בדעתי שיסתלק...
"וגם אנחנו גמרנו התפילה בציבור בחדר השני בסמוך לחדרו... אחר התפילה נזדמן שהוצרכתי לעבור דרך חדרו בשבילי, והסתכל בי... אחר כך דברתי עם אחיו ר' יחיאל ז"ל ואמרתי לו: עתה נפלתי בדעתי ויכול לעלות על דעתי שיסתלק, ואני צריך שאתם תחזקו אותי בזה... וחיזק אותי, ונתחזקתי בדעתי לבל אעלה על דעתי שיסתלק, כי היה אצלנו איסור להעלות מחשבה זו על לבנו".
מי יודע מה נעשה שם...
"אחר כך... רציתי לישכב עצמי לישון שם, מחמת שלא ישנתי מחצי הלילה עד הנה, והיה צר לי מאד כי מי יודע מה נעשה שם עם רבינו ז"ל... אך הלא אי אפשר בלי שינה... וחמל עלי השי"ת ברחמיו הנוראים, ונתן בלבי ונתיישבתי: האמת שאי אפשר בלי שינה, אבל אלך לבית רבינו לישון שם, כי מי יודע מה נעשה שם, וכן הוה".
חבקתי ידו בדרך התקשרות
"ובאתי לביתו, ונכנסתי לחדרו-והנה שם קול רעש גדול מאד, ומצאתיו יושב על כסאו, אבל נשמתו וחיותו הולך ופוסק, ואי אפשר לו לישב עוד על כסאו וכמעט שנגוע... ואנשים עומדים ושופכים עליו מיני בשמים יקרים להחיותו כנהוג. ואז באותו היום סיבב השי"ת שבא לשם איש אחד מטראהוויצא, והוא עמד עליו אז ועסק עמו יותר משאר האנשים (וגם בזה יש מעשה שרבינו ז"ל הבטיחו כבר בחייו על זה) וכבואי לשם ומצאתי כל זה נבהלתי מראות ואמרתי שיקחו אותו מיד וישכיבוהו על מיטתו, והטה בידו הוא ז"ל בעצמו ולא הסכים לזה. אחר כך בשעה קלה ראיתי שחיותו מועט מאד ואי אפשר לו לשבת על הכסא כלל, חזרתי וצויתי לשאת אותו על מיטתו, ואז שתק ולא אמר לא הן ולא לאו. ולקח אותו האיש מטראהוויצא על זרועו ונשא אותו ז"ל עד מטתו... ובהיותו משכיב אותו, תפסתי אני את ידו הקדושה בידי כדרך הנהוג בנותני שלום זה לזה, וחיבקתי את ידו בדרך התקשרות---"
ושכב בחרות גדול... אשר לא נראה כמוהו
"ושכב על מיטתו, והיה מלובש בבגדיו במלבוש נאה של משי. וציוה לר' שמעון שילבישו יפה, דהיינו שציוה לסגור הבתי ידים (שקורין 'ארביל'-שרוולים) בהקרסים, ועשה כן, והיה קצת מהבית יד של הכותונת שלו יוצא לחוץ מהבית יד יותר מן הראוי, וציוה עליו ברמיזה לתחבו יפה לתוך בית יד של הבגד."
"וציוה לרחוץ יפה את זקנו הקדוש, שהיה עליו קצת דם של ההוסט, ורחצו יפה, ושכב על מיטתו בחרות גדול. ולקח איזה עיגול של שעוה וכיוצא, וגלגלו בין אצבעותיו, וחישב מחשבותיו הנוראות כדרך הנהוג בגדולים, שכשחושבין באיזה ענין הם מגלגלים בין אצבעותיהם שעוה, והוא ז"ל היה רגיל בזה קצת בסוף ימיו".
"ואפילו באותו היום האחרון, בשעה האחרונה, היתה מחשבתו הנוראה עסוקה במה שהיתה עסוקה, ובידיו הקדושים גלגל איזה דבר בחרות נפלא ובצחות וזכות נאה ונוראה, אשר לא נראה כמוהו".
"ונתנו לו מעט רוטב לאכול, ונטל ידיו וברך ואכל. ואחר כך באיזה שעה נתנו לו עוד הפעם רוטב, ולא היה יכול לאכול עוד. ונמשך הדבר מעת ששכב על מיטתו עד שנגוע- בערך שלוש שעות ויותר קצת".
רוח סערה נורא מאד
"ובעודו שוכב על מיטתו נעשה קול רעש גדול בעיר שיש שריפה ברחוב הסמוך לביתו. והיה אז רוח סערה גדול ונורא מאד אשר אין שכיח כדוגמתו, ממש היה מפרק הרים ומשבר סלעים. והסוכה שעשו אצל ביתו נפלה מגודל הרוח... וברחו רוב העולם אל השריפה, ולא יכולתי לשית עצות בנפשי מה לעשות, ואמרתי בליבי שאני בודאי לא אפרד ממנו, יהיה איך שיהיה!"
"אך לעת עתה רצתי גם כן למקום השריפה לראות מה נעשה שם, כי הבנתי שבשעה קלה זאת לא יסתלק. ובעודי רץ לשם חמל ה' ית' על עמו ותשקע האש בנס נפלא בתוקף רוח סערה כזה. ופגעו בי אנשים בהיותי רץ למקום השריפה והודיעו לי שבעזרת ה' שקעה האש במקומה, וחזרתי אליו."
רבי, רבי על מי עזבתם אותנו?!
"והבית מלא אנשים רבים מישראל, שבאו לכבודו. וכשראו שהוא קרוב אצל הסוף, התחילו לומר עליו "מעבר יבק", הפסוקים שאומרים על הצדיקים".
"ואחר כך נדמה שגווע... והתחלתי לבכות ולצעוק מאד":
"רבי! רבי! על מי עזבתם אותנו?!"---
"ושמע קולנו ונתעורר, והחזיר ראשו ופניו הנוראים אלינו כאומר":
"איני עוזב אתכם חס ושלום!"
* * *
ויגוע ויאסף אל עמיו---
"ואחר כך לא נתמהמה הרבה, ויגוע ויאסף אל עמיו בקדושה ובטהרה גדולה, נקי וזך וצח, בלי שום בלבול כלל, ובלי שום תנועה משונה, בישוב הדעת נפלא ונורא---"
"וכל העומדים שם, רוב אנשי החברא-קדישא, וכל גדולי השמשים העוסקים בזה, כולם אמרו שכבר ראו כמה שמתו בנקיות ובדעת-אבל הסתלקות כזה לא ראו מעולם...."
"וכל זה היה לפי דעתנו, אבל בעצם הסתלקותו אין לנו פה לדבר, כי לית מחשבה תפיסה בזה כלל. ומי שיבין מעט מגדולתו ע"י ספריו הקדושים והשיחות והסיפורים ששמענו ממנו וכו' וכו', יבין שאי אפשר לדבר כלל מהסתלקות פלא וחידוש נורא כזה, אשר לא היה כמוהו ולא יהיה כמוהו"...
בכיה גדולה ועצומה מאד
"מה נאמר ומה נדבר. מה אשיב לה' שזכיתי להיות בשעת יציאת נשמתו הקדושה. אלמלא אתינא לעלמא אלא בשביל דא, די! ותיכף נעשה בודאי קול רעש גדול, וצעקנו אנא בכח, ובודאי נעשה בכיה גדולה ועצומה מאד".
יצאה נשמתו בקדושה---
מוהרנ"ת מציין דבר פלא המורה על גודל קדושתו הנוראה:
"ושום אשה לא היתה בבית מעת שנסתלק בשלום עד יום המחרת שהוציאו אותו מביתו לקבורה. וגם זה אינו שכיח אצל שום אדם, ששום אשה לא תבכה עליו, כי בנותיו לא היו אצלו אז, ואשתו לא מלאה לבו לכנוס לחדרו לבכות עליו... רק היתה בוכה בחדרה".
שריפת התורה...
"ומיד שיצאה נשמתו בטהרה.. בתוך רעש הבכיה, נזדרז ר' שמעון מיד ולקח את המפתח, ופתח הקאמאדע, והוציא משם כל הכתבים שלא נמסרו לנו בחייו, והיו כמה ספרים וקונטרסים מפוזרים, ולקחם כולם, והלך לחדר אחר שהיה שם תנור כדי לשרפם, כאשר ציוה עליו".
"והלכתי גם כן עמו במר נפש, בבכיה, כדי לזכות לשאוב על כל פנים מהעשן הקדוש של תורתו הנוראה, שלא זכו הדור להנות מהם-אוי לנו מה שאבדנו בעוונותינו הרבים".
קלסתר פניו-בכל מיני חן שבכל העולמות...
"ואחר שהשליכם אל התנור, חזרתי ובאתי אליו ז"ל לחדרו, ומצאתיו כבר מונח על הארץ... ומצאתיו פניו מגולה, והיה כמו חייך קצת..."
"ונוראות זכות קלסתר פניו הנוראות אז, היו ממש כמו תואר פניו בחייו, בעת שהלך בביתו אנה ואנה וחשב מה שחשב, שהיה מונח עליו כל מיני חן אמיתי שבכל העולמות- אותו החן הנורא והיופי הנפלא היה עליו אז בעת שראיתיו מונח על הארץ... ואי אפשר לצייר זאת, כי אם למי שזכה לראותו בחייו---"
צר לי מאד פרידתו...
"ונסתלק בשלום, ביום שלישי, ד' דסוכות, ח"י תשרי תקע"א לפרט קטן, אחר חצות היום איזה שעות".
"ואני לא רציתי לזרז שיוציאו אותו לקבורה מיד, כי היה צר לי מאד פרידתו... וגם כי מבואר בשולחן ערוך (יור"ד סימן שנ"ד סעיף ב) שעל אביו ורבו-אין הזריז משובח. ונתגלגל הדבר עד שחשך היום, ואמרו כולם שאין להוציא אדם גדול בחשכת לילה, ונתעכב עד למחרתו ביום רביעי".
והיה נקי וזך מאד
"למחרת ציוו שילכו כולם למקוה לטבול, ואחר גמר התפילה התעסקו בו. והיה נקי וזך מאד, בלי שום ריח פגום כלל, אדרבא, השם יתברך סיבב שהיו ריחות טובות מאד נודפות ממנו..."
במקום גדולתו-שם ענותנותו
"וכל בני החבורה שאלו אותנו איך להתנהג עמו, ואמרו, שכאשר נצוה כן יעשו. ואמרתי שיעשו עמו רק כמו שעושין עם שאר בני ישראל, כי הבנתי שכך רצונו".
"גם שאלו, אם רצוננו לעסוק עמו אנחנו בעצמנו דוקא, ואמרתי, שבני החבורה העוסקים בזה תמיד יעסקו עמו, כי ידעתי בנפשי, שלפי גדולתו-אין נמצא אדם בעולם שיהיה ראוי לעסוק עמו. אך במקום גדולתו-שם אנו מוצאים ענותנותו, ורצונו ז"ל שכל אחד יעשה מה שראוי לו, ובעת הזאת מגיע העסק של קבורתו הקדושה לבני החבורה העוסקים בזה תמיד, ויהיה להם גם כן זכיה לנצח..."
אדבר עתה לפניו...
"וקודם שהתחילו להתעסק בו, בהיותו שוכב עדיין על הארץ, נזדרזתי ולא התפללתי כי אם עד אחר תפילת שחרית, ולא אמרתי הלל ולא ברכתי עדיין על האתרוג. והלכתי לחדרו, וישבתי אצלו על הארץ, ודיברתי באזנו מה שהייתי נכסף לדבר אליו באלו העתים בחייו ולא אסתייע מילתא, ואמרתי: אדבר עתה לפניו!"
עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי...
"ואחר כך בכיתי עליו הרבה בהיותי יושב אצלו על הארץ. ובתוך כך נתקבצו שאר אנשים, ועמדו עליו ובכו עמי, ולא היה שום אדם בעולם שבכה עליו על הארץ כי אם אני לבדי... כי "עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי" (איכה ג', נ"א), כי כבר העיד עלי הוא בעצמו ז"ל שאני יודע ממנו יותר מכולם" (ימי מוהרנ"ת סו).
מוכן לילך ולעלות למקום שיעלה---
"ובעת שטהרו אותו, לא רציתי להסתכל בו, והחזרתי פני, כי אין רואין את רבו כשהוא רוחץ (שו"ע יור"ד סימן רמב סעיף טז).ואחר כך כשהתחילו להלבישו, עמדתי אצלו..."
"אמת מה נהדר היה כשהיה מלובש בטלית והרדיד שקורין "סובע"-אשרי עין ראתה אותו. והיה שוכב על השולחן מעוטף בהטלית והנ"ל באימה וביראה גדולה, כמוכן לילך ולעלות למקום שיעלה---"
אשרי הגוף שלא נהנה מהעולם כחוט השערה
"אשרי הגוף שלא נהנה מהעולם הזה כחוט השערה! אשרי העינים שלא היה להם שום הסתכלות בזה העולם... כי כל העולם כולו לא היה עולה אצלו כהרף עין... אשרי האזנים שלא שמעו שום קול של זה העולם... וכן שאר כל האברים והחושים... כמובן כל זה בהמעשה של ה"שבעה בעטלירס" שסיפר... כי לא קידמו אדם בעולם לספר שבחים כאלה על שום צדיק. ומן הסתם-כשהוא יודע לספר כל זאת, היה אוחז בכל זה... ואם תשים לבך להסתכל שם היטב היטב בעין האמת, אז תבין מעט עוצם גדולת קדושתו, העולה על כל הקדושו"ת אשרי לו..."
"ואחר כך הוציאו אותו מביתו, ואז תפסתי גם כן בכנף בגדו עם הנושאים יחד, ונוציא אותו מביתו... והתנוצץ אז בדעתי מה שהתנוצץ גדולת הבורא יתברך, כפי השיעור שבלבי אז, שאי אפשר לספר אפילו לעצמו---"
ה"מיטה"-מהכסא שאמר עליו תורה
"והניחוהו על המיטה... והמיטה ציויתי לעשו"ת מכסאו שאמר עליה תורה באותו ראש השנה באומאן---שהיתה כסא גבוה, וציויתי לסתרה, ועשו ממנה מיטה ונשאו אותו עליה".
הלויה המונית
"וליוו אותו המון רב מישראל, אלפים אנשים, והיה שם דוחק גדול מאד בלי שיעור, כמעט שנושאי המיטה פרחו באויר, וגם אני נשאתי אותו קצת..."
המקום המוכן מששת ימי בראשית
"ונקבר בשלום ביום רביעי, ה' סוכות, באומאן, העיר אשר בה בחר בחיים חיותו להקבר שם, כאשר נשמע מפיו הקדוש פעמים אין מספר, שאמר לפני כמה אנשים שקהילת אומאן הוטבה בעיניו להקבר שם, מחמת שהיו שם קדושים הרבה וכו'."
"ובשביל זה היה העיקר שבא לאומאן חצי שנה קודם הסתלקותו, והשם יתברך עזרו ורצון יראיו יעשה. ויבוא בשלום וינוח בשלום על משכבותיו בשלום, כי שם המקום המוכן לו מששת ימי בראשית, לעסוק משם בתיקון העולם לדורות לכל מי שיבוא אליו לשם ויאמר העשרה קפיטל תהילים הידועים אצלו כאשר הבטיח בחיים חיותו-אשרי הזוכה לזה!".
מיד לאחר הקבורה, נתעורר מוהרנ"ת, וקרא בשברון לב לכל העומדים שם שאפשר כבר לקיים את פקודת רבינו לומר את העשרה מזמורי תהילים הנקרא תיקון הכללי על קברו, וכבר עכשיו חלה הבטחתו לכל מי שיאמרם על הציון הקדוש. הכל החלו לומר בהתעוררות גדולה ובשברון לב איום ונורא מלווה בבכיות עצומות.
זכותו של הירש בער
יש לציין כי לפני ההלויה של רבינו נתעוררו חילוקי דעות בקשר למקום גניזתו, כאשר כל חבורת חסידים חפצה שיניחו את ארון הקודש בקרבת עירם. הויכוח ניטש בין אנשי טפליק, טראהויצא ועוד. לעומתם טענו אנשי ה"חברא קדישא" כי רבבות הקדושים מלאו כבר את כל בית הקברות העתיק, ולדעתם צריך לגנוז את רבינו בבית החיים החדש של העיר במקום מכובד כיאות.
היחיד היה מוהרנ"ת שטען שרצון רבינו היה להטמן דוקא בבית החיים העתיק, וכי כל ביאתו לאומאן היתה עבור זה, כמו ששמע מפיו בפרוש.
מוהרנ"ת מצא את עצמו כמעט בודד במערכה. ברם, הירש בער, שכנזכר, בהשתדלותו הנמרצה-לאחר ששמע מפי מוהרנ"ת מה היה רצונו של רבינו, ניצל את כח סמכותו והשפעתו אצל הרשויות, והלך בעצמו והשיג שני מקומות בבית הקברות העתיק, בכדי שיוכלו להקים אהל קטן על קברו ברבות הזמן (הוא ביקש זאת כאילו עבור הרבנית האלמנה, אך היא חזרה לבית אביה בבראד, ולכן גם לא ידוע מה היה עמה לאחר מכן אם נישאה בשנית או לא). יצויין כי אלמנתו של רבינו שילמה עבור בניית האהל על ציונו.
* * *
המתנה הטובה נשארה בידינו
ולסיום פרק ההסתלקות, יש להוסיף את דברי מוהרנ"ת והתפעלותו מדברי רבינו שאמר כשמונה שנים לפני הסתלקותו אודות מקום גניזתו:
"שמעתי מאיש אחד שנסע עמו ז"ל בעת שיצא מזלטיפולי לדור פה ברסלב. ואז בדרך נסיעתו עבר דרך אומאן, ומידי נסעם, בכניסתם לעיר, עברו סמוך אצל בית החיים. ענה רבינו ז"ל ואמר: כמה נאה ויפה לשכב על בית החיים הזה".
"וכשמעי זאת עמדתי מרעיד, כי עתה אנו רואים שזה כמה שנים מקודם עלתה זאת במחשבה, ונודע לו שמקום מנוחתו יהיה באומאן, כי בעת שנכנס לברסלב היה כמה שנים קודם הסתלקותו".
"וכל מה שעבר עליו מיום שנכנס לברסלב עד יום הסתלקותו וכל מה שפעל באלו השנים אפילו כפי מה שהתנוצץ בדעתי, לא יספיקו כל אילי נביות לבאר אפס קצה מהם. ועצת ה' לעולם תעמוד כי סוף כל סוף נשארה המתנה הטובה בידינו... מאחר שזכינו שהחמדה גנוזה נגנזה בסביבותינו באומאן, כאשר עלתה במחשבה לפניו זה כמה, ועי"ז עדיין יש לנו תקוה לזכות לכל הטוב אשר חפץ להיטיב עמנו לנצח. ודבר אלקינו יקום לעולם. ובכל זה יש בליבי הרבה, אך אי אפשר לבאר מחמת חשכת העולם" (חיי מוהר"ן רי"ז).
לקיים עליהם ועל זרעם
ואכן, כאמור, מיד לאחר הקבורה, קיימו אנשי שלומינו את רצונו של רבינו, ופתחו מיד באמירת עשרת המזמורים הידועים הנקראים "תיקון הכללי", אותם גילה רבינו, והבטיח שמי שיבוא על ציונו ויאמרם ויתן צדקה עבורו-יניח עצמו לאורך ולרוחב לפעול לטובתו...
קיימו וקבלו אנשי שלומינו עליהם ועל זרעם מדור לדור לנסוע על קברו הקדוש, ושוברים על זה מניעות עצומות, כי בכך מקיימים חפצו של רבינו, וכי הוא תיקונם המיוחד לנצח לפני יודע תעלומות.
* * *
יתום באין אב
מוהרנ"ת נשאר באומאן לשאר ימי החג. עדת חסידי ברסלב נתייתמה, והכאב הרקיע שחקים.
מיד לאחר סוכות הגיעו לאומאן חתנו של הרבי, ר' יוסקה, ור' אהרון רבה של ברסלב, לסדר את עניניו של רבינו. מוהרנ"ת, בתור האפוטרופוס, נתן לאשת רבינו את כתובתה, וחילק את נכסיו בין יורשיו.
לאחר מכן חזר מוהרנ"ת שבור ונדכה לנמירוב עם ר' נפתלי. הם לקחו עמהם כמה חפצים השייכים לבנותיו של רבינו, מרים וחיה.