אור ברסלב
באש ובמים פרק כא - ראש השנה של רבינו

באש ובמים

פרק כא - ראש השנה של רבינו

פרק כ - אומאן

מעלת הקיבוץ בראש השנה

מתחילת התקרבותו לרבינו-זה שמונה שנים-למד מוהרנ"ת היטב שצריך להיות בראש השנה אצל רבינו, והוא אחד מהעיקרים בדרכו. מאז הקפיד מוהרנ"ת על כך, ולא ויתר על זה בשום פנים ואופן, יהיה מה שיהיה.

אולם ללא כל ספק, הראש השנה שהטביע את חותמו על מוהרנ"ת ועל כל המשך חייו לעתיד, היה הראש השנה הזה, האחרון לחיי רבינו, שמונה עשר יום לפני הסתלקותו.

העיקר אצלי הוא ראש השנה!

המפתח-אם שייך לכנותו כך-לכל עניני רבינו הוא הראש השנה, כמו שרבינו הפליג בזה והתבטא: "גאר מיין זאך איז ראש השנה" [כל עניני הוא ר"ה]. וכן: "הראש השנה שלי עולה על הכל"! ועוד בכמה דיבורים מופלגים בגודל המעלה לבוא אליו לראש השנה.

ובכן, "בכל אותו קיץ" כותב מוהרנ"ת "היה מצפה מאד שנהיה שם בראש השנה, כי העיקר אצלו הוא ראש השנה. ואמר: שכל עסקו הוא ראש השנה"... ועוד אמר רבינו: "אצלי העיקר הוא ראש השנה. ומיד כשעובר הראש השנה מטה אני אזני לשמוע אם מכים כבר על הכותל לעורר לסליחות של השנה הבאה..." (שיחות הר"ן רט"ו).

המניעות של רבי אהרן

כאמור, לאחר שבת נחמו של שנת תק"ע, שב מוהרנ"ת לביתו, וחזר אל רבינו לקראת ראש השנה, ביום שלישי דסליחות. מאז כבר לא שב לביתו, ושהה אצל רבינו כל ימי הדין והרחמים, עד לאחר הסתלקותו ביום ח"י תשרי תקע"א.

הוא נסע לרבינו יחד עם רעהו ר' נפתלי מנמירוב. ויהי בהיותם בדרך לעלות להיראות את פני רבינו, פגשו ברבי אהרן, אחד מבחירי תלמידי רבינו, רבה של העיר ברסלב, כשהוא נוסע בכיוון ההפוך, הוא שב זה עתה מאומאן, והוא בדרכו חזרה לביתו, להיות בראש השנה בברסלב...

"עכשיו אתה חוזר מהרבי?!"-שאלו שניהם בתדהמה את ר' אהרן. ור' אהרן סיפר להם גופם של דברים. ומעשה שהיה כך היה:

סמוך לראש השנה הגיע ר' אהרן לרבינו. הוא השיח את לבו לפני רבינו, שהגם שרצונו חזק ואיתן להיות אצלו בראש השנה, ולשם כך בא מברסלב עירו לאומאן, אולם תוך כדי כך הגיע לו מכתב מחשובי תושבי ברסלב, בו הם מפצירים ומתחננים אליו שהוא מוכרח לשוב לעירו להיות עמם בראש השנה. הם טוענים: לא זו בלבד שרבינו עזבם בזאת השנה, והם נשארו כצאן ללא רועה, עוד רוצה אף הוא להיעדר מהעיר בימים נוראים אלו. ר' אהרן בידעו את גודל מעלת הראש השנה של רבינו, לא רצה להיענות להפצרותיהם, אולם בכל זאת החליט לשאול את רבינו על כך.

אמנם כן, השיבו רבינו עליך לשוב לביתך להיות עם צאן מרעיתך. ר' אהרן לא האמין שזו תהיה התשובה, והחל להתחנן על נפשו שרבינו לא יורהו לנסוע הביתה. ברם, רבינו לא נענה לו, הוא שלחו מעל פניו שיסע מיד לביתו להיות עם אנשי עירו. אולם רבינו הוסיף: אינך יכול לתאר לעצמך את הצער שיהיה לי כשלא תהיה עמנו בראש השנה.

"אם כן" ביקש ר' אהרן "אשאר כאן". אולם רבינו לא הסכים עמו, ור' אהרן שב לביתו.

ר' אהרן סיפר זאת למוהרנ"ת ור' נפתלי. "אעפ"כ" אמרו לו "היית צריך להשאר". הם מיחו בפניו, שאין נכון הדבר לא להיות אצל רבינו בראש השנה.

"אנחנו" סיימו שני החסידים הנאמנים "אפילו היה רבינו מגרשינו בקורות הבנין (מיט דריקעס), לא היינו מסכימים ללכת מעמו בראש השנה" (ע"פ שיח שרפי קודש א'-קי"ז). 1

אין דבר גדול מזה!

בהקשר לסיפור זה עם רבי אהרן, כותב מוהרנ"ת: "בערב ראש השנה האחרון באומאן, עמדנו לפניו בעת שנתנו לו הפתקאות שלנו ומעות על פדיון, אז שאל על איש אחד מנמירוב שלא בא לראש השנה, והתחיל ר' נפתלי לתרצו, ולא קיבל הדברים והקפיד עליו מאד. ואחר כך דיבר עוד מאחד (רבי אהרן) שלא בא לראש השנה מחמת ריבוי המניעות, ואמר שעליו יש רחמנות גדול, כי רצה באמת להיות כאן על ראש השנה, אך נמנע מחמת הנ"ל. אחר כך ענה הוא ז"ל ואמר בקול חזק מעומק הלב:"

"ומה אומר לכם, אין דבר גדול מזה! היינו מלהיות אצלו על ראש השנה. ואמר בזו הלשון בקול זיע סגיא: "ווי אזוי זאל איך אייך זאגן, קיין גרעסער'ס דערפון איז נישט פארהאנען"...

הראש השנה שלי עולה על הכל

עוד כותב מוהרנ"ת:

רבינו אמר: "הראש השנה שלי עולה על הכל, והיה פלא אצלי, מאחר שהמקורבים שלי מאמינים לי, ולמה לא יזהרו כל האנשים המקורבים אלי שיהיו כולם על ראש השנה איש לא יעדר, כי כל ענין שלי הוא רק ראש השנה".

"והזהיר לעשו"ת כרוז, שכל מי שסר אל משמעתו ומקורב אליו, יהיה על ראש השנה אצלו, לא יחסר איש. ומי שזוכה להיות על ראש השנה ראוי לו לשמוח מאד מאד. 'אכלו מעדנים ושתו ממתקים כי חדות ה' היא מעוזכם'-זה נאמר על ראש השנה" (חיי מוהר"ן ת"ג). 2

"אחד אמר לו" "כותב מוהרנ"ת "שהיה ניחא לו יותר להיות אצלו על שבת תשובה ולא על ראש השנה, כי אין לו מקום לעמוד שם בבית המדרש, וגם אין לו אכסניה טובה לאכול וללון, ומחמת זה דעתו מבולבלת מאד ואינו יכול להתפלל בכונה, על כן טוב היה לפניו להיות אצלו בזמן אחד ולא בראש השנה". השיב לו רבינו ז"ל בזה הלשון: "אם לאכול או שלא לאכול, אם לישון או שלא לישון, אם להתפלל או שלא להתפלל (רצונו לומר, שלא להתפלל בכונה כראוי) אך ורק שתהיו אצלי על ראש השנה, יהיה איך שיהיה".

מתנה מהשם יתברך

"ענה ואמר: הראש השנה שלי הוא חידוש גדול, והשם יתברך יודע שאין הדבר הזה בירושה מאבותי, רק השם יתברך נתן לי זאת במתנה, שאני יודע מהו ראש השנה. לא מבעיא אתם כולכם, בודאי תלויים בראש השנה שלי, אלא אפילו כל העולם כולו תלוי בראש השנה שלי" (שם).

ועוד אמר רבינו:

"יכולים אז אנשים לקבל תיקונים מה שבכל השנה לא היה באפשר שיהיה להם תיקון בשום אופן, אעפ"כ בראש השנה יכולים אפילו הם לקבל תיקון... כי אמר שהוא עושה בראש השנה ענינים ותיקונים מה שבכל השנה גם הוא אינו יכול לעשות" (שם).

מכל פסיעה נברא מלאך

רבינו הפליג פעם בגודל מעלת הנסיעה אליו, וכה אמר:

"אחלי שאזכה לראות אור בהירות הדרך שאתם נוסעים אלי---ואמר שבכל פסיעה ופסיעה שלהם כשנסעו אליו נברא מלאך. ואמרו לו: הלא גם כמה יגיעות יש לנו וכמה פסיעות אנו הולכים קודם ששוכרים העגלה לנסוע, השיב: בודאי גם זה בכלל, כי גם מאלו הפסיעות נברא מלאך..." (שם רצ"א).

הקיבוץ נמשך גם לאחר הסתלקותו

מוהרנ"ת השיג ברוב תבונתו, כפי שקיבל מרבינו, שענין גדול ונשגב זה של להיות אצל רבינו בראש השנה נמשך גם לאחר הסתלקותו, והחיוב לבוא אליו לאומאן בראש השנה קיים גם לאחר שרבינו נגנז באומאן עם עלותו לשמי רום.

מוהרנ"ת מביא שהוא למד ענין זה ביתר תוקף באותו ראש השנה האחרון לימי חייו:

"ומכלל דבריו הקדושים שדיבר עמנו אז למדנו כמה דברים: למדנו עוד הפעם עוצם גודל החיוב להיות אצלו על ראש השנה, כי אע"פ שידענו זאת מכבר, אעפ"כ מריבוי דבריו הקדושים אז בזה, ומתנועותיו הנוראות אז, הבינו עוצם החיוב יותר ויותר, שאי אפשר לבאר זאת בכתב".

"וגם אז למדנו שרצונו חזק להיות אצלו באומאן על ראש השנה תמיד לאחר הסתלקותו! ושאין דבר גדול מזה---"

"גם למדנו כמה צריכים לחזק לשבר המניעות מדבר שבקדושה, בפרט המניעות מלהיות על ראש השנה, שצריכים לשברם ביותר..."

ה"קיבוץ"-לדורות

מוהרנ"ת בידעו היטב את החשיבות העליונה של הראש השנה של רבינו-ייסד את התשתית לקיבוץ הכללי דחסידי ברסלב. והוא אשר הבין מכל האזהרות של רבינו בשנה האחרונה לחייו הק' שנמשיך אף לאחר הסתלקותו לבוא אליו על ראש השנה לאומאן מקום גניזתו. והוא אשר הכינו, יסדו וטפחו מהמסד ועד הטפחות, וכל המשך הקיבוץ הקדוש עד היום הזה- נמשך ממוהרנ"ת. מוהרנ"ת הנהיג הלכה למעשה את כל מהלך סדר הקיבוץ, והוא אף בנה במו ידיו את ה"קלויז" הידוע לתפילה בראש השנה, (הקלויז שופץ ונבנה מחדש באבני גזית בשנת תרס"ג) המתנוסס באומאן עד היום הזה (לדאבון לבנו הוא נמצא עדיין בידי השלטונות, אם כי באופן עקרוני כבר סוכם להשיבו לחסידי ברסלב).

* * *

מאורעות ראש השנה האחרון

בראש השנה האחרון לחיי רבינו התקבץ אצל רבינו ציבור גדול מאד מה שלא היה עד אז, וכפי המקובל היו אצלו כשש מאות איש!.

בסמוך לראש השנה, עזב רבינו את ביתו המרווח של ה"לוקאטשער" ועבר לגור בדירה בה דר בתחילת ביאתו לאומאן, בביתו של נחמן נתן. דירה זו התאימה לדעתו הק' יותר לערוך שם את ימי הדין בתפילות ואמירת תורה. ואכן בבית זה שהה עד לאחר יום הכיפורים, שאז חזר אל הדירה של הלוקאטשער, והיא היתה הדירה האחרונה-שם נסתלק.

ראש השנה האחרון לחיי רבינו חל ביום שבת קודש ויום ראשון. ומכאן ואילך היו אלו שמונה עשר ימיו האחרונים עלי אדמות, ומוהרנ"ת מתאר אותם בארוכה על כל צעד ושעל וכל פרטיהם ודקדוקיהם.

מחלתו הנוראה של רבינו היתה בשיא התגברותה, והדבר נראה וניכר היטב על פני רבינו. ביום שבת, נחלש רבינו עד מאד, "ההוסט" (השיעול) התגבר מאד, והחל לפלוט הרבה דם, והמצב היה קשה מנשוא כפי שמוהרנ"ת מתאר:

הקאות של דם

"בראש השנה האחרון שהיה באומאן, שחל ביום ש"ק אז נחלש מאד באותו יום, דהיינו ביום שבת קודש א' דר"ה, והתחיל לצאת דרך פיו דם הרבה, והוא היה מתיירא מאד כשיצא ממנו דם ע"י ההוסט, בפרט עתה שיצאו ממנו דמים הרבה בלי שיעור, והיה חלש מאד..."

"ודרכו היה תמיד לומר תורה ביום א' דר"ה לעת ערב בין השמשו"ת של יום ב'..."

"אחר אכילת סעודת שחרית, שאז היה דרכו להתחיל להכין עצמו לומר תורה... התחיל להתגבר עליו חולי ההוסט בהתגברות גדולה מאד, והתחיל לפלוט דם הרבה על ידי ההוסט, מה שלא היה כן זמן רב, כי אף על פי שההוסט (השיעול) לא פסק ממנו כל ימי חליו, שנמשך יותר משלוש שנים, אבל לא היה ההוסט כי אם עם ליחות אבל לא עם דם, והתגבר עליו ההוסט עם יציאת דם הרבה מאד, והיה פולט דם הרבה כמו קילוח מים ממש, אשר לא יאומן כי יסופר, כי נתמלאו כמה כלים מדמו, והיו לו הקאות הרבה, ואמר שמעולם לא היו לו הקאות כי אם אז באותו העת, ותוקף התגברות החולאת אז היה בלי שיעור, עד שכמעט היה נסתלק אז..."

עינינו כלות שייכנס לומר תורה...

"ונמשך כמה שעות עד שנעשה לילה, ונמשך גם לתוך הלילה איזה שעות, ואנחנו כבר היינו עומדים מוכנים בבית אחר, והיינו מצפים שיכנוס ויאמר תורה. והיינו שם אנשים רבים מאד, כמה מאות אנשים, הן אורחים אנשי שלומינו, שהיו אז רבים מאד כמה מאות, חוץ שאר אנשי העיר שבאו ג"כ לשמוע תורה מפיו הקדוש, והיו עינינו כלות כל היום שיכנוס. והיה שם דוחק גדול שלא היה אפשר לסבול, וכמעט היה סכנת נפשו"ת מגודל הדחק, ונמשך לתוך הלילה, ועדיין לא נכנס מחמת התגברות החולאת מאד..."

"מה לעשות"...

"אחר כך שלח לקרוא אותי, ובאתי אליו, וכבר היו נרות דולקים בחדרו, וקצת אנשים עומדים לפניו, היינו רבי שמעון ואחיו ר' יחיאל ז"ל ועוד מעט אנשים... והתחיל לקבול לפני מה לעשות, והוא ז"ל היה יושב וסף של נחושת עם דם הרבה עמד על ירכו, והוא ישב על מיטתו וכמעט שהיה הסף מלא דם. והתחיל לדבר עמי מה לעשו"ת בענין אמירת התורה. ובתחילה השבתי לו: מה לעשות, מאחר שאי אפשר, אך הוא ז"ל השיב שיש רחמנות על העולם שבאו ביסורים וטרחות וכו', וגם כל הקיץ היה מצפה על ר"ה זה שיאמר תורה בראש השנה באומאן, והבנתי שכוספו מאד שאעפ"כ יאמר תורה..."

הריני מוכן למסור נפשי...

"והתחלתי לדבר עמו ואמרתי לו: הלא כשבאתם מלמברג הייתם ג"כ חלוש מאד מאד ולא היה שום דרך הטבע שתאמרו תורה-כי גם אז היה חלש מאד-ואעפ"כ אמרתם תורה אז הרבה בראש השנה. כדברים האלה דברתי עמו עוד ועוד".

"ענה ואמר: אם כן אמסור נפשי! והרים ידיו כמדבר: הריני מוכן למסור נפשי בשביל לומר תורה! כי באמת היה מסירות נפש עצום אז שיאמר תורה בחלישו"ת כזה שהיה כמעט שיגווע בכל עת".

המקום המיועד לאמירת תורה

"אך ציוה עלי להעמיד הכסא שיאמר עליו תורה, להעמידה סמוך לפתח, כדי שאם יבוא לידי סכנה ע"י אמירת התורה ויהיה נחלש מאד-שנוכל להוציאו מהרה משם... ואמרתי לו שקשה לשנות להעמיד הכסא במקום אחר מהמקום שהועמדה שם מקודם מחמת גודל הדוחק מהעולם שהם עומדים צפופים ודחוקים מאד. השיב: אם לא תעמיד הכסא סמוך לפתח, בודאי לא אכנוס לומר תורה".

"ותיכף נכנסתי לשם ועשיתי שם רעש גדול, והכרחתי את העולם להתפזר עד שנשאנו את הכסא ממקום שהיתה עומדת שם תחילה, אל המקום אשר צוה עלי, דהיינו סמוך לפתח. ואח"כ הודיעו לו ונכנס הוא ז"ל וישב על הכסא, ואנחנו עמדנו אצלו. והבית היה מלא אנשים הרבה מאד והיה שם דוחק גדול שהיה קשה מאד לסבול כמעט שעמד אחד על חבירו, והיה שם רעש גדול, וקצתם לא יכלו לסבול והוכרחו לצאת שלא ישארו חלשו"ת (התעלפות) ורובם ככולם סבלו הדוחק הגדול בלי שיעור".

אמר התורה בנס נפלא...

"ואחר כך נכנס בחלישו"ת גדולה מאד, ועלה וישב על הכסא הגבוה שעשו בשביל אמירת התורה, והוא ז"ל בעוצם חלישותו ישב על הכסא בין ריבוי עם כזה, וישב קצת כדרכו, ואחר כך פתח פיו הקדוש ואמר תורה נפלאה הנ"ל בקול נמוך... ולא היה שום דרך הטבע שיגמור תורה ארוכה כזאת בחלישו"ת כזה, כי כמעט לא היה אפשר לו לדבר אפילו דיבור אחד מעוצם חלישותו, מכל שכן תורה גבוהה וגדולה כזו... אך בעל הרחמים אשר מחשבות לבו לדור ודור חמל עלינו ועל כלל ישראל לדורות, ועמד בעזרו עד שגמר התורה בנס נפלא, אך סיום התורה איך היא מרומזת בפסוק 'תקעו' שהתחיל בו לא סיים אז עד אחר יום הכפורים, שאז סיים הפסוק ע"פ התורה הזאת לפני... והתורה שאמר אז היא התורה תקעו תוכחה בליקוטי תנינא בסימן ח' עיין שם... זכינו שגמר אז כל התורה באריכות גדולה מאד, ואחר כך הלך משם לחדרו, אשרי עין ראתה זאת" (חיי מוהר"ן רי"ט, ימי מוהרנ"ת י"ב).

התורה האחרונה-תקעו תוכחה

מוהרנ"ת ראה בתורה זו שנאמרה במסירות נפש בראש השנה האחרון, את צוואתו של רבינו לדורות. הוא דיבר אז מענין התחדשו"ת הבריאה לעתיד לבוא "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיה יא ה) ואז יתעורר שיר של חסד בעולם שיתנגן על כינור בעל שבעים ושנים נימים (גימטריא חסד), ואז יתגלה שהכל מתנהג ע"י השגחתו יתברך לבד.

רבינו ממשיך בתורה זו לדבר אודות תיקון העתיד, שצריכים להכין את העולם לכך, ולעוררם על ידי תוכחה, אולם כאן מאריך רבינו לבאר כיצד לומר תוכחה, כי לא כל אחד ראוי לומר תוכחה (כי אין המדובר בתוכחה רגילה כשרואים שאחד נכשל בעבירה, שלזה כל אחד יהיה מי שיהיה חייב להוכיח ולמנוע מן העבירה, אלא מדובר בסוג תוכחה לעורר את חבירו לשחררו מהחבל שהסט"א כורך סביבו, להשליך ממנו את שאיפותיו הגשמיות, ואת תאוותיו הרעות והזרות-הרי"מ שכטר שליט"א) "וצריך שעל ידי תוכחתו יוסיף ויתן ריח טוב בהנשמות" ולומר תוכחה כזו צריכים לקול מיוחד דקדושה. והקול הזה נמשך מאותה נגינה נפלאה, שעתידה להנגן על ידי הכינור בן הע"ב נימים...

מפתח להשתלשלות זו, שהיא תיקון העולם לעתיד, היא התפילה, בבחינת דין, של הצדיק הבעל כח גדול, שבכוחה לפדות את הנשמות האחוזות בין כוחות הטומאה, שהם יקיאו את כל ניצוצות הקדושה שבהם, ועל ידי כך תחזור רוח הנבואה, שלימות האמונה הקדושה והתחדשו"ת הבריאה, עד שיבוא העולם אל תיקונו.

"ועיקר התפילה" ממשיך רבינו בתורה עמוקה ונפלאה זו "על ידי שנתוסף שכן מישראל, כי כל מה שנתוסף שכן מישראל, נתרבה ונתגדל התפילה במאד מאד. וזה בחינת הקיבוץ של ישראל, כי כל מה שנתקבצין ונתרבין ביותר נפשו"ת ישראל ביחד נתרבה ונתגדל ביותר מאד מאד בית התפילה, כי שלוש אבנים בונות ששה בתים, ארבע אבנים בונות עשרים וארבעה בתים, חמש-מאה ועשרים בתים וכו' עד שאין הפה יכול לדבר והלב לחשוב, כדאיתא בספר יצירה (סוף פרק ד).נמצא שכל מה שנתוסף אבן אחת נתרבין הבתים ביותר בכפל כפלים כנ"ל. והנפשו"ת הן בחינת אבנים, בבחינת (איכה ד א) 'תשתפכנה אבני קודש' והבתים זה בחינת (ישעיה נו ז) 'כי ביתי בית תפילה'".

"נמצא, שכל מה שנתוסף ונתרבה נפש אחת להקיבוץ של ישראל, נתרבה ונתגדל מאד בית התפילה, כי עכשיו כשנתוסף עוד נפש אחת להקיבוץ, נעשים צירופים אחרים חדשים הרבה מאד מאד כפלי כפליים כמה וכמה פעמים." (ליקוטי מוהר"ן תנינא ח' ו').

הדברים הללו עמוקים הם ונשגבים מבינתנו, אולם מוהרנ"ת הבין בהם, שכונתו, מלבד בפשיטות, היא לקרב רחוקים ולהביאם לבית התפילה, גם לענין הקיבוץ של ר"ה באומאן (ובאמת, רבינו בעצמו מקשר בתורה זו את כל עניני המאמר לראש השנה, כמו שכתוב באות י"א "וזה בחינת ראש השנה", עיי"ש) שכל נפש אשר מתוספת לקיבוץ, מוסיפה פי כמה אבנים ובונה בנינים וצירופים נפלאים פי כמה וכמה.

רבינו מגיה את התורה

בזמן שרבינו אמר את התורה הארוכה הזאת, היה קשה למוהרנ"ת לשמוע היטב את כולה עקב הצפיפות והרעש ששרר שם כאמור. ולכן נאלץ מוהרנ"ת, לפני שהעתיק את התורה והגישה לרבינו-לחזור עליה עם עוד כמה מהחסידים.

לבסוף העלה מוהרנ"ת על הכתב את כל התורה, והראה אותה לרבינו. ורבינו, על אף חולשתו הרבה, תיקן בכמה מקומות, ואף הוסיף בה סעיפים שנשכחו. רבינו הזהיר אז את מוהרנ"ת לכתוב כמה חשוב לחפש אחר צדיק האמת (ראה ליקוטי הלכות הלכות שלוחין ה' ד').

באותה הזדמנות חפץ מוהרנ"ת לשוחח עם רבינו בעניניו הפרטיים, אך נמנע מכך בגלל חולשתו של רבינו.

* * *

תוכן העניינים

באש ובמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה