פרק כ - אומאן
כאן נאה לשכב!
היה זה לפני כשבע שנים ומחצה. רבינו עבר אז לגור בברסלב, בעזבו את משכנו בזלטיפולי. עודו נוסע בעגלה-עבר את העיר אומאן. רבינו ציוה אז לעצור את העגלה בסמוך לבית החיים העתיק אשר בה. הוא ירד מהעגלה, נכנס לתוך בית העלמין וניגש למקום מסויים, שם נעצר לזמן מה, פניו הפכו להבים. לאחר השתהות מועטה עזב את המקום, עלה לעגלה והמשיך בדרכו. לפי גירסא אחרת, לא ירד רבינו מהעגלה אלא בישבו בתוכה הצביע רבינו לעבר בית העלמין, באמרו: "ווי שיין און גוט איז דא צו ליגן" (מה נאה ומה טוב לשכב כאן).
לאחר הסתלקות רבינו הוכח כי בדיוק באותו מקום בו שהה רבינו בעברו את בית העלמין הישן-שם הוא מקום גניזתו, והוא המקום אותו פוקדים אלפים ורבבות מישראל עד היום הזה להפקד בישועה ורחמים, ובפרט בימי ראש השנה.
שבע שנים ומחצה עברו מאז, והנה חוזר רבינו לאומאן על מנת להשתקע בה, ואמנם לא עברה אלא כמחצית השנה מאז בא לגור באחרונה באומאן-ורבינו נטמן שם עד כי יבוא שילה במהרה.
* * *
מעלתה של אומאן
רבינו התבטא על אומאן כי "כאן נאה לשכב". מהי איפוא מעלתה המיוחדת של אומאן, שבחר לישב בה בחייו, ובמיוחד מעלתו של בית העלמין בו שאף רבינו להגנז.
כדאי להעתיק מלשונו של מוהרנ"ת המביא פתרון לשאלה זו:
"דיבר עמי מענין מקום ישיבתו, ואמר, שאומאן טוב לפניו מאד... ואמר, שגם לענין הסתלקותו, כשימלאו ימיו ושנותיו לאורך ימים ושנים-טוב גם כן פה. כי באומאן היה קדושת השם גדול מאד, כי נהרגו רבים מישראל לאלפים ולרבבות, אשר מכל זה נתקדש שמו כידוע, גם רבים מתו ממש על קידוש השם, כי העכו"ם רצו שימירו את דתם, והם מתו על קידוש השם. וגם הנפשו"ת מישראל שנהרגו סתם, היא גם כן קדושת השם כידוע, וגם כמה מיתות משונות שהיה אז, וכמה גמולי חלב ויונקי שדים שנהרגו לאלפים ולרבבות, אשר כל זה היא קדושת השם".
מן הראוי איפוא להקדיש פרק נרחב על מאורעותיה הנוראות של עיר מיוחדת זו, ששם רבינו נקשר בה לנצח:
קרוב לשלושים אלף קדושים!
העיר אומאן שוכנת על הדרך הראשית בין קייב, בירתה של אוקראינה, לבין אודסה, היא עיר הנמל הידועה על חוף ים השחור.
עד שנות ת"ק (1740) נתונה היתה כל אוקראינה תחת שלטון פולין. אומאן היתה אז עיר מבצר חשובה. בשנת תק"ך (1760) לערך, מרדו כנופיות ההיידמאקים בפולנים, וכרגיל, היהודים המה המטרה הראשונה כל אימת שאומות מתגרות זו בזו, וכדבר הזה קרה גם כאן. אלפי יהודים נרצחו אז, הצוררים שילחו אש בעיר ורובה נשרפה בשריפה הגדולה. בשנת תקכ"א (1761) בנה הרוזן פליקס פטצקי המושל הפולני, את אומאן מחדש, וטרח למען התפתחותה. הוא בנה את הגן המפורסם "סיפיפקא" הנקרא "סופיא" -לכבוד בתו סופיא.
בשנת תקכ"ח (1768) מרדו שוב ההידימאקים בפולנים, ושוב החלו לטבוח ביהודים. שרשרת של פוגרומים נוראים התחוללו אז ביהודים, באזור קייב. אלפי יהודים מהאיזורים הסובבים את אומאן ברחו לתוך העיר בתקוה ששם ימצאו מקלט.
בתחילת הקיץ של אותה שנה נטל את הפיקוד הצורר איוואן גאנטע ימ"ש, בתחילה נשלח ע"י מושל פולין להלחם נגד ההיידמאקים, אך הוא שינה מיד את עורו, ובמקום ללחום בהם, הצטרף אליהם, ושני הכוחות התאחדו במטרה להכנס לאומאן לחולל בה הרג וביזה.
הרשעים התפרצו העירה בחמת זעם, והחלו להרוג ולטבוח בכל יהודי הנקרה בדרכם. באותה שעה התקבצו אלפי ורבבות יהודי העיר לבית הכנסת הגדול שבעיר. המקום היה דחוס וגדוש ביהודים. הללו התעטפו בטליתות, וזעקו לפני אביהם שבשמים שיצילם, אך מצד שני מוכנים היו למסור נפשם על קדושת שמו יתברך.
סמוך לבית הכנסת עצרו הפורעים. גאנטע הצורר נתן אות ומיד הועמדה כמין חופה בעלת גג נמוך מעט פחות מקומת אדם, ולידה צלם, באופן שכל מי אשר יעבור דרכה ייאלץ בהכרח לשוח מעט ולהשתחוות לצלם רח"ל. ויצא הכרוז אל תוך בית הכנסת, מקום ריכוז אלפי היהודים, שכל מי שרוצה להשאר בחיים יצא ויעבור דרך החופה ונפשו תישאר לו לפליטה.
באותה שעה נתקדש שמו הגדול ית', ומכל אלפי היהודים בהם נערים ותינוקות לא נתפתה אף אחד מהם... וכולם ללא יוצא מן הכלל מסרו גופם על קדושת השם, ובחרו ליפול לידיהם הטורפות של הרוצחים השפלים לעשו"ת בהם כאוות נפשם במיתות שונות ומשונות, אך באלקים לא מרדו!
מסירות נפשם של היהודים הציתו יותר את חמתם של הצוררים עד להשחית. הללו התפרצו כחיות זעם, רצחו וטבחו ביהודים בכידונים וסכינים ושאר כלי משחית, ונחלי נחלי דם ישראל הקדושים נשפך אז כמים בכל רחבי העיר.
שלושה ימים, ו' ז' וח' תמוז נמשכה ההריגה הגדולה הזו. הרשעים האכזריים לא נחו ולא שקטו, ועברו שוב ושוב על החללים ושסעו את הגופות הקדושות, עד שהגיע מספר ההרוגים לכשלושים אלף נפש!
בעיר אומאן דר אז צדיק קדוש בשם ר' דוד חזן זיע"א (הבעש"ט נפגש עמו פעם ואמר לו בלשונו הק': "בחגורתך ייאחזו הרבה אנשים ויינצלו"). לפני כניסת ההיידמאקים לעיר התחבא עם עוד כמה יהודים במערה. ואלו הם אשר נותרו לפליטה מכל העיר הגדולה שהיתה עיר ואם בישראל. ר' דוד ואנשיו יצאו ממחבואם לאחר ששקטו הרוחות, והביאו לקבורה את כל החללים, שהתלקטו לכדי שני הרים גדולים של חללים אותם כיסו בעפר כדת וכדין, והמה טמונים בבית החיים העתיק. אותו צדיק ר' דוד חזן קשר עליהם קינה והספד וכן הוא מסיים:
"ביום ההוא בא מספר ההרוגים ערך שלושים אלף נפשו"ת מישראל, יזכרם אלקים לטובה עם שאר צדיקי עולם. יום היארצייט נקבע לו' תמוז בכל שנה ושנה".
בית החיים יקר וקדוש מאד!
על אותה אדמת קודש ממש, בה נטמנו עשרות אלפי הקדושים, שם נתחולל קידוש ה' גדול ונשגב מאין כמוהו-נגנז גם ארון הקודש של רבינו לאחר הסתלקותו. מקום קבורתו נכרה בין שתי הגבעות שהתנשאו מעל קברות הקדושים.
מוהרנ"ת כותב: "כמה פעמים הפליג רבינו מאד בשבח בית החיים של אומאן. ופעם ענה ואמר: אין אתם יודעים גודל יקרת מעלת קדושת זה הבית החיים דפה, כי הוא יקר וקדוש מאד"
* * *
"פנים חדשות" באו לעיר
גלגולים שונים ומשונים עברה העיר אומאן. אם עד שנות הפוגרומים הנוראים- היתה עיר ואם בישראל המושתתת ברובה ככולה על טהרת הקודש, ששיאה הגיע עם הקידוש השם הגדול והנשגב בתולדות ישראל שארע שם-הרי שלאחר חלוקתה בשנות התק"ן (1790) לערך, ועברה משלטון פולין לשלטון רוסיה-הפכה העיר את פניה, רוחות זרות החלו מנשבות בעיר, ההשכלה הארורה חדרה אט אט לאזור, ואומאן הפכה והיתה לאחד המרכזיים הרוסיים הראשונים לתנועה מושחתת זו, כאשר גם מכת ההתבוללות רח"ל חדרה לעיר ועשתה בה שמות.
תנועה זו הונהגה על ידי המשכילים; חייקל הורביץ, שכינויו היה "חייקל אפיקורס", ושני חתניו: הירש בר הורביץ וד"ר משה לנדא.
הירש בער היה הגדול מביניהם, ומחמת שהרבה להרשיע ולהחטיא את הרבים היה מכונה ע"י רבינו "מצח הנחש" ממש (עיין ליקוטי מוהר"ן תנינא סימן ד בביאור מושג זה).כל אלו נתלכדו יחד להפיץ את דעותיהם הקלוקלות בעולם ולרחק את עם בני ישראל מצור מחצבתם.
שמם נישא בכל רחבי המדינה מפאת היותם אנשים מלומדים מאד וחכמים גדולים בחכמות העולם, והשפעתם היתה גם בחצרות השלטון, הם קשרו קשרים הדוקים עם הצאר הרוסי, ולאות הוקרה, העניק להם חרבות זהב-אות להערצה מיוחדת מעמו.
הללו התדרדרו מטה מטה עד שקבלו עליהם בשבועה חמורה שלא להעלות על דל שפתותיהם את שם ה', כדי שלא יבואו לידי הרהור תשובה לעולם, רח"ל.
השפעתם רבה היתה גם אצל קהילת היראים בעיר, ואימתם מוטלת היתה עליה, מפאת שלא בחלו בשום אמצעי לכפות את שלטונם, כולל גם באמצעי הלשנה למלכות.
במיוחד הבליטו את שנאתם העזה המפעפעת כנחש כלפי תלמידי הבעש"ט והמגיד זיע"א. בעת ההיא שאפו כמה מגדולי הצדיקים ביניהם הרה"ק ר' לוי יצחק מברדיטשוב והרה"ק ר' יעקב שמשון משפיטובקא זיע"א לקבוע את חצרם באומאן כדי להפוך את הגלגל ולהשיב עטרה ליושנה, אך כאן קמו שלושת העריצים ובטלו את בואם של הצדיקים. חייקל, שהכתיר את עצמו לראש הקהל, ניצל את השפעתו, וכל אימת שרב מפורסם היה מגיע לעיר היה הוא וחתניו הולכים אליו, מבזים אותו ועושים אותו ללעג ולקלס עד שהיה נאלץ לצאת מן העיר בבושת פנים.
העסק עם שלושת האפיקורסים מאומאן
כזכור, שהה רבינו באומאן בעת עקרו מזליטיפולי לברסלב, לפני מספר שנים. הוא שבת אז שבת אחת באומאן.
כאשר נודע לחייקל אפיקורס על ביקורו של רבינו בעיר, שנודע בכל הסביבה כצדיק וחכם גדול-פנה הלה אל חתניו ואמר: אלך נא אל אותו אדם מפורסם ואתהה על קנקנו, ואם אמצא בו דבר מעלה וחכמה, תצטרפו אף אתם עמי ונראה מה נעשה עמו.
באותה שעה שרבינו הגיע לעיר, הגיע אף אחד מגדולי שרי המלוכה, והתאכסן ממול לאכסניית רבינו.
מיד בהכנס חייקל לרבינו, בעודו פותח את הדלת, קרא רבינו לעברו:
"מה רוצה יהודי?".
"שמעתי שאדם גדול הגיע הנה, ורציתי לערוך אצלו ביקור נימוסין"-השיב חייקל.
"אדם גדול?" תמה רבינו "והרי ממול ביתי גם כן הגיע אדם גדול ומדוע איפוא לא תלך לבקר אצלו?"...
הדברים הברורים והאמיצים שניתכו לעבר חייקל, שלא היה רגיל במעין אלה, נחתו על ראשו כרעם. הוא נשאר עומד על עמדו כאילם.
כשחזר מרבינו אמר לחתניו: הגם שלא דברתי עמו אלא מלים ספורות, והוא גם פגע בי-אף על פי כן נוכחתי כי יש עם מי לדבר...
חייקל חזר מאוחר יותר עם חתניו, ובהכנסם לרבינו מצאו אותו באמצע אמירת תורה בפני החסידים. רבינו בראותו אותם, סובב מיד את ענין התורה והגיע לניתוח חשבון מעמיק ומסובך (ממסכת סוכה דף ח' "כל אמתא בריבועא, אמתא ותרי חומשא באלכסוני"-ראה תוס' שם שכתב "לא דק").בשמוע המשכילים את החשבון העמוק ואת ניתוחו של רבינו, נענו זה לזה בלחישה: חשבון זה מכוון אלינו ולא לחסידיו, הוא רוצה להעמידנו במבחן אם נוכל לפתור אותו...
הללו התעמקו בדברי החשבון, וכל כמה שייגעו את מוחם לא הגיעו לפתרונו הסופי, עד שרבינו נענה להם והסביר להם את החשבון בפרוטרוט, בבהירות ובטוב טעם ודעת. הם נדהמו מרוב חכמתו ומעומק גאונותו גם בחכמת המטמטיקה וההנדסה.
"אנא, ישאר רבינו בעירנו!"-קראו שלשתם פה אחד.
רבינו השיב להם כי עדיין לא הגיע הזמן, והוא יבוא ברגע שישלחו לו את הספר "יין לבנון" (שחיבר מורם המשכיל הנודע נפתלי הירץ ויזל. כתב יד מאותו ספר היה בביתו של הירש בער).
בצאת השבת עזב רבינו את אומאן והמשיך לברסלב.
כמסופר, כעבור כשמונה שנים לאחר השריפה הגדולה בברסלב, באותו יום ראשון בו עזב את העיר, הגיע השליח מטפליק, ולמרבית הפלא הביא עמו את הספר "יין לבנון" בצרוף בקשה מאותם משכילים מנהלי העיר, שרבינו יבוא לדור באומאן.
בבית נחמן נתן
בתחילת בואו לאומאן-עד שיסדרו לו דירה קבועה-ישב רבינו בביתו של נחמן נתן רפפורט, אחד ממשכילי אומאן שמת שנה לפני כן, שם דר רבינו מה' אייר עד איסרו חג של שבועות. מוהרנ"ת מציין כי הוא שהה עמו שם כל העת.
כשאמרו החסידים לרבינו שלנחמן נתן ודאי טוב על שרבינו שוכן בדירתו-השיב להם רבינו בניחותא: "אכן כן, נחמן ונתן טוב מאד" (כלומר רבינו ומוהרנ"ת) (שיח שרפי קודש א'- קכ"ה).
כשרבינו קידש בשבת קודש בבית נחמן נתן, אמר, שהקידוש והברכה על היין נאמרים עתה בבית שמעולם לא הזכירו בו שם ה'...
מוהרנ"ת התעסק כל העת על פי בקשת רבינו להשיג דירה ראויה עבורו. והנה הגיע איש מבית 'לוקאטש', והציע בחינם את ביתו לרבינו, וכפי דברי מוהרנ"ת: "דירה נאה וטובה לפניו מאד, מחמת שיש שם כמה חדרים, וגם יש שם גן לפני החלונות, שכל זה טוב לענין החולאת הקשה שהיה לו, שהיה צריך דירה גדולה שיהיה לה אויר הרבה, אך לא איסתייע מילתא אז שיכנוס באותה הדירה".
בבית ר' יוסף שמואל
לבסוף החליט רבינו להכנס לגור בדירתו של ר' יוסף שמואל. רבינו, מפני הטעמים הכמוסים עמו, העדיף לגור בדירה זו דוקא על אף שלא היה בה מקום מספיק לכל בני ביתו, וכן לא היתה מאווררת די הצורך.
באותו חג השבועות האחרון לימי חייו, הגיעו אל רבינו חסידים רבים, אולם רבינו סירב לומר תורה, גם לאחר הפצרות מוהרנ"ת.
באיסרו חג נכנס רבינו לבית ר' יוסף שמואל, ומוהרנ"ת חזר לביתו בנמירוב לאחר ששהה אצל רבינו קרוב לששה שבועות ברציפות.
ר' נפתלי נשאר באומאן. והנה לא עברו אלא כמה ימים לאחר שובו הביתה, קיבל מוהרנ"ת אגרת מר' נפתלי שבפקודת רבינו עליו לשוב לאומאן. מוהרנ"ת אכן שב לאומאן ונשאר שם חודשיים ימים, עד אחר שבת נחמו.
* * *
חשבונו של עולם...
באותו קיץ הגיע אל רבינו אחד מתלמידיו הגדולים והחשובים, ה"ה המגיד רבי יקותיאל מטראהוויצא, שהיה מזקני תלמידי רבינו.
שתי קושיות הקשה המגיד לרבינו, כפי שמוהרנ"ת כותב: "ראשית, על מה נתיישב תחילה בבית נחמן נתן, ואח"כ בבית ר' יוסף שמואל, כי לכאורה היה צריך ליכנס בבית ר' יוסף שמואל מיד, כי הוא איש כשר וכו'. שנית, הקשה, על מה הוא מקרב ומדבר עם הקלי עולם שהיו שם באומאן. והשיב לו רבינו ז"ל בזה הלשון: מה שהקשה ראשונה, היא קושיא ישנה מכבר, למה היה העולם מתחילה תוהו ובוהו, ואחר כך נברא העולם בשלימות, היה לו להשי"ת לברוא העולם בשלמותו ומילואו מיד. והשנית גם כן אינה קושיא כלל, מאחר שהצדיקים אינם מתקרבים אלי, אני מוכרח לקרב הרשעים וקלי עולם, אולי אעשה מהם אנשים כשרים באמת"... ומסיים מוהרנ"ת: "ובאמת הודו בעצמם ולא בושו אלה הקלי עולם, שאלמלי לא נפטר רבינו ז"ל בזמן קרוב כל כך לכניסתו לאומאן היו בודאי חוזרים בתשובה שלימה באמת" (חיי מוהר"ן ר"ח).
כמה מהחולקים על רבינו ניצלו את עובדת קשריו של רבינו למשכילים, בכדי להעליל עליו כי אינו לוחם דיו נגד ההשכלה, וזה הוסיף, ברבות הימים, שמן על המדורה הבוערת של המחלוקת עליו (ועל מוהרנ"ת).
.
ולפי האמת רק רבינו הצליח עם המשכילים האיומים הללו, בידעו היטב ובירדו עמוק לסוף דעתם הנלוזה, השתמש בגישה שונה עמם, הוא קרב אותם, ובאותה עת החדיר בהם אמונה ותורה, וזאת יש להדגיש כי לאנשיו הזהיר מאד שלא יתקרבו אליהם כלל, ואילו למוהרנ"ת התיר רבינו לדבר עם הירש בער, ולר' נפתלי עם לאנדא, אך הזהירם לא לשוחח עמם בדברי תורה.
אולם רבינו הקדיש שעות רבות לדבר עמם, אך למרבית הפלא נמנע רבינו לשוחח עמם בדברי תורה, אלא בדרך עקיפה ורחוקה השפיע עליהם השפעה טהורה, הוא לא דיבר עמם בתורה ויראה, כדי שלא יבואו לעקם ולשבש את דבריו, ולא יצא מכשול מתחת ידיו.
כדאי לתאר את המשך הקשר של רבינו עם המשכילים מאז בא לאומאן, ובכך נעמוד מעט על כח קדושתו הרבה שהכניע אף את הטומאה הגדולה ביותר, את "מצח הנחש" ממש, כפי שהגדיר את המשכיל הירש בער, שלבסוף אותו אדם שנשבע לא להזכיר את שם ה'-אמר: כשאני עובר את מפתן רבינו "רייסט מען מיר ביי די פאלעס שיש אלקים בארץ---" (ביטוי שמשמעותו שתופסים אותו בכח ומוכיחים לו שיש אלקים)
ללעג ולקלס
זה זמן רב שהירש בער ולנדא התהלכו מוטרדים מקושיה מסויימת שגם מנהיגם המשכיל ויזל לא הצליח לפותרה. הם החליטו להציע את הקושיה בפני רבינו. מה מאד השתוממו שמיד שנכנסו לרבינו לדון עמו בדבר אותה קושיה, פתח הוא ושאל אותם אותה שאלה בה הם כה מתחבטים, ותוך כדי דיבור השיב תשובה קולעת שהניחה את דעתם לגמרי.
מרוב השתוממותם והתפעלותם נפלו הללו לרגלי רבינו, וקראו בהתרגשות: אכן בזאת נוכחנו מיד כי חכמתכם עולה על חכמתו של ויזל, היות שאתם השבתם תשובה שאף מורנו לא ידע עליה תירוץ-אך מהיכן כוונתם למחשבותינו?...
"אין זה אלא דבר של מה בכך-הסיח רבינו את דעתם-כי מי שיש לו דעת טהור ומוח זך וצלול, יכול לקרוא את מחשבות הזולת דרך שערות ראשו..."
הללו קבלו משום מה את התירוץ, אולם מיד לאחר צאתם החוצה-התביישו בינם לבין עצמם: עלינו?! על חכמים גדולים כמונו הצליח הרבי להערים ולעשותנו ללעג ולצחוק, כיצד קבלנו את התירוץ על היותו יודע מחשבות, הלא לא יתכן כזאת בשכל האנושי! אין זה אלא שכוח אלקים שוכן בקרבו.
עמכם אני מנהיג מדינות...
כאמור, נהג עמם רבינו מנהג ריעות והראה להם פנים מסבירות. פעם ישבו הללו אצל רבינו, ושיחקו עמו משחק "שח". בתוך להט המשחק זלזלו המשכילים מעט בגינוני הכבוד והיראה לרבינו. תוך כדי כך נכנסו מוהרנ"ת ור' נפתלי אל רבינו בחרדת קודש כנהוג. ובראותם את הנעשה, חלשה מעט דעתם. רבינו הרגיש מיד בחלישו"ת דעתם, ופנה אליהם: אספר לכם סיפור: מלך אחד גדול נהג לשחק עם אחד מידידיו במשחק השח, וכמובן בעת המשחק נשכחה מעט יראת הכבוד, עד שהמלך שכח שהוא מלך, וידידו שכח שהוא יושב כאן לפני המלך, והמשחק התנהל כאילו בין שני אנשים מן השורה, כאשר פעם מנצח המלך ופעם ידידו. תוך כדי המשחק נכנסו אל המלך שרי המלוכה כשעל פניהם נסוכה יראת הכבוד ואימת המלכות. ידידו של המלך נזכר מיד במעמדו, והחל לשחק ברמה נחותה יותר בכדי לא להביך את המלך ולא לנצחו לעיני שריו. המלך שהבין זאת-פנה אל ידידו: מה זאת שאינך משחק כראוי? אין זה מענינך כלל, כי זאת תדע כי עמם אני מנהיג מדינות, ועמך אני משחק שח...
רבינו הצביע על שני תלמידיו הגדולים העומדים לפניו וכה אמר: "עמכם מנהיג אנכי מדינות, ואיתם אני משחק שח..."
והבדילנו מן התועים
פעם אחת נכנס אל רבינו אחד מאנשיו. רבינו שאלו, במה הוא מחזק את עצמו בעת ירידה מעבודת השי"ת. הלה השיב, כי הוא מחיה עצמו בדף גמרא. נענה רבינו ואמר: ואני הנני דר בעיר גדולה של אפיקורסים, וכל חיותי הוא מזה-שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים...
יש שאמרו, שזאת אף היתה אחת מכוונותיו של רבינו בעברו להתגורר באומאן, כדי לרומם את תלמידיו מוהרנ"ת ור' נפתלי, שתמיד התהלכו עם רוח שפלה ולב נשבר להקדוש ברוך הוא, כאילו הם האנשים הפחותים ביותר בעולם, וקשה היה לחזקם שיש אנשים שפלים מהם לגודל ענותנותם, ולכן נאלץ רבינו להביאם למקום כזה שם נמצאים אנשים בדיוטא התחתונה ממש, אשר נשבעו לא להזכיר את שם ה'-רק שם בקרבתם של אותם אנשים שפלים חשו מוהרנ"ת ור' נפתלי את החיות מכך שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים...
מכופפים את כל העולמות
הרשעים הגדולים הללו-היה אומר רבינו-כשנכנסים הם אל הצדיק, אזי מעצם הכניסה אליו וההכנעה המעטה המתלוית לכך-נעשה תיקון גדול מאד בעולמות העליונים.
ובלשון אחרת התבטא רבינו אודותם: כשאחד מהם מכופף עצמו לצד הקדושה מעט -מתכופפים עמו כל הרקיעים!
אין אוכלים לפני התקיעות
במשך הזמן החלו המשכילים להראות סימנים של חזרה בתשובה, הקליפה העבה בה היו שרויים-החלה להתפורר מעט. היה זה בראש השנה האחרון לימי חייו של רבינו. רבינו כבר עסק עם המשכילים כל הקיץ. בראש השנה הם הצטרפו לתפילה עם כל הציבור. התפילה נמשכה שעות רבות, והירש בער ועמיתיו אינם עוזבים את בית הכנסת. בתוך כך באה שפחתו של הירש בער לבית הכנסת לקרוא לו שיבוא לשתות ספל קפה כדי לחזק את לבו. אולם הירש בער לא נענה לה: בשום פנים ואופן לא אכניס דבר לפי לפני התקיעות-אמר. כמו כן החל לגדל מעט את זקנו.
לעזרתו של מוהרנ"ת
ועוד דבר פלא יסופר מאותו ראש השנה. עקב הדוחק הרב שהיה בעת אמירת התורה לא הצליח מוהרנ"ת לקלוט את כל הנאמר, אולם הירש בער, מחמת האימה שהטיל על הציבור, נזהרו שלא לדחפו, וכך עמד סמוך לרבינו ושמע את כל התורה מבלי לאבד מילה... מוהרנ"ת חזר עמו על התורה לפני שהכינה בכתב להגהת רבינו...
אולם כאמור רבינו חי באומאן זמן מועט מדי כדי לזכך לגמרי את הקליפות העבות של המשכילים, הם לא הזניחו את ההשכלה, אך התקרבו מעט אל היהדות הצרופה בכוחו של רבינו.
לנו חסר הרבי...
כעבור שמונה עשר יום מאותו ראש השנה, ורבינו עלה בסערה השמימה, עמד מוהרנ"ת ובכה מרורות, והזיל דמעות כמים על גודל האבידה שאין לה תמורה. נגשו אליו המשכילים ומלבם פרצה אנחה עמוקה שוברת לב וזעקו למוהרנ"ת:
וכי לכם חסר רבינו?! לנו הוא חסר! אילו היה נשאר בחיים-היינו הופכים לבעלי תשובה וצדיקים גמורים---
סיוע לקבורת רבינו
לאחר הסתלקות רבינו, טרם הקבורה, נתעוררו כמה דיעות היכן בדיוק להטמין את גופו הקדוש, ומה גם שהיה קשה להשיג את האישור המתאים מצד השלטון לקבור את רבינו בבית החיים העתיק, שכבר חדלו לקבור שם. אולם מוהרנ"ת שידע נאמנה את רצונו של רבינו להקבר דוקא בבית החיים זה-הרעיש עולמות, וזעק במלוא כוחו שמוכרחים לקבור את רבינו אך ורק בבית החיים הזה ללא כל התחכמויות.
הירש בער בשמעו את זעקות מוהרנ"ת, קלט היטב כי זאת היתה רצונו של רבינו- פנה מיד אל מושל העיר, וקיבל ממנו אישור עבור שני קברים, כוונתו היתה שיוכלו במקום הזה להקים אהל באם יהיה רצון החסידים בכך, כפי שאכן היה.
הקשר נשאר עם מוהרנ"ת
המשכילים נשארו ידידים נאמנים למוהרנ"ת גם לאחר הסתלקות רבינו. מוהרנ"ת קיים את ציווי רבינו לשוחח עמם אודות התכלית. כל אימת שמוהרנ"ת נזדמן לאומאן להשתטח על הציון הקדוש, היה הולך לבקר אותם ולשוחח עמם, והללו היו מקבלים אותו במאור פנים ובהערצה גלויה.
חכמה עמוקה
יסופר, כי פעם בעת שהיה מוהרנ"ת אצלם באומאן, העלו לפניו שאלה חשבונית מתמטית מסובכת ביותר, בהדגישם שאחד מאנשי הכמורה בעיר התייגע על פתרונה מספר שנים תמימות. מוהרנ"ת, כנראה בכדי לקרבם יותר לתורה, בקשם שיתנו לו חדר מיוחד, ויניחו אותו לנפשו, וינסה לפתור שאלה זו.
מוהרנ"ת נכנס בגפו לחדר, ועצם עיניו כשרגלו האחת נשענת על הכסא, והתעמק בשאלה ערך של שעה ומחצה. לאחר מכן יצא עם פתרון בהיר של השאלה המסובכת.
הללו נשארו עומדים נדהמים ונרעשים. הכומר המלומד-אמרו-התייגע על השאלה מספר שנים, ולאחר שפתרה היה שמח ומאושר וערך משתה לכל ידידיו ומכריו, ואילו הוא ברוב עומק תבונתו פתר זאת בזמן קצר שכזה?!...
מוהרנ"ת הוסיף לשאלה החשבונית עוד מספר, באמרו, שעתה גם אם יטרח הכומר עוד שנים רבות לא יוכל לפתרה...
לא להפוך לרודף
המשכילים התקרבו יותר ויותר אל מוהרנ"ת ורחשו לו הערצה יתירה. במיוחד כבשו את לבם תמימותו ויושר דרכו והתבטלותו בלב ונפש לעניני רבינו. הם דרשו את טובתו, והשתדלו לבוא לו לעזר בכל מה שיידרש.
בתקופה הקשה, בה סבל מוהרנ"ת רבות ונרדף על צווארו ממתנגדיו חורשי רעתו- ניגש אליו הירש בער ואמר לו, שהוא יכול לסדר באמצעות השלטון שעד עשרים וארבע שעות לא יישאר שריד ופליט מהמתנגדים...
מוהרנ"ת דחה הצעה זו בשתי ידים בנמקו את סירובו: א. הדבר לא רק שלא ישקיט את המחלוקת, אלא עוד יגבירה ביתר שאת. ב. איני רוצה להפוך את עצמי לרודף ולעשו"ת אותם לנרדפים. אין לי עצה אחרת אלא תפילה להשם יתברך שיצילני מידי רודפי נפשי.
אוי כמה צודקים אתם...
מסופר, כי פעם אחת חזר ד"ר לנדא מעיר השוק ברדיטשוב. כנהוג הביא עמו תשורות רבות ומתנות לאשתו ולמשפחתו שלא ראם זמן רב. בהגיעו לאומאן נודע לו כי מוהרנ"ת נמצא בעיר. מחמת הערצה הרבה שרחש לו, פנה מיד להתראות עמו עוד טרם שנכנס לביתו.
מוהרנ"ת, כדרכו, התחיל לדבר עמו מתכליתו של העולם השפל הזה, שאינו אלא הבל הבלים ודמיון שוא, וכל תקוותיו אינן אלא יגון ואנחה תמיד.
בשעות אלו, בחזרו טעון רכוש רב ומתנות יקרות, לא חש כל כך לנדא באפסיות העולם... הוא העלה את השאלה למוהרנ"ת: הנה זה עתה שבתי מברדיטשוב, כאשר טוב הארץ לפני, ומה חסר לי בעולם הזה?
מוהרנ"ת השיבו מיניה וביה: אפשר לשוב מברדיטשוב, ולהביא לאשתו מתנה יקרה- טבעת של זהב טהור, ואז בהגישו את הטבעת לאשתו-לא תמצא זו חן בעיניה, ודוקא על ידי כך תתעורר מחלוקת עזה בבית, עד שהמות ייטב מחיים כאלו...
ואכן, כך בדיוק קרה... כאשר הוציא לנדא ברוב חגיגיות את המתנה היקרה שקנה לאשתו, עוותה זו פניה ועיקמה את חוטמה... לא, אין המתנה לפי רוחה... לא לזאת ציפתה... התפתח ריב ביניהם, קולות וזעקות החלו להשמע, ותוך כך עזב את הבית בטריקת דלת, ורץ הישר אל מוהרנ"ת:
"אוי, ר' נתן, אוי כמה קלעתם וכונתם אל האמת!"---
רק שנים יודעים מהאמת...
שנים קשו"ת מאד עברו על מוהרנ"ת מפני המתנגדים (כפי שיתואר להלן בחלק ז), עד שמחמת הלשנה נכלא בבית האסורים כבול בשלשלאות ברזל, ועוד כהנה וכהנה יסורים וצרות נפש. המשכילים, הביטו בצער על רדיפותיו ויסוריו הקשים של מוהרנ"ת. אחד מהם ניסה לרומם את רוחו בספרו לו סיפור מעשה המתאים לענינו הוא:
בעיר המלוכה היה רופא מומחה ולו עוזר אשר לימדו את אומנות הרפואה. ביום מן הימים החל אותו עוזר גם הוא לעסוק בפועל בריפוי חולים. ההמון החל לבוא אליו. הלה ניחן בכשרון מיוחד של פרסום ושכנוע, ועל ידי כך החל הקהל לדרוש בו יותר מאשר ברבו הרופא. ברבות הזמן התפרסם שמו של העוזר בעולם הרפואה יותר מרבו מלמדו.
לימים הוזמנו יחדיו הרופא ועוזרו למשתה גדול אשר נערך בחצר המלכות. בשולחן המכובדים הושיבו את העוזר במקום נכבד יותר מאשר את הרופא הגדול המלמד. באמצע הסעודה לחש הרופא לעוזרו בנימה של צער וחלישו"ת הדעת: אמנם אתה יודע את האמת מה ביני לבינך...
השיבו העוזר: אל נא תיפול רוחך, כי כך הוא דרכו של עולם מאז ומקדם: תשעים ושמונה אחוזים אינם יודעים מהאמת, ורק שנים יודעים...
יסורי החקירות
כאמור, לא לגמרי שבו המשכילים מדרכם של השכלה וחקירות. הדבר כאב למוהרנ"ת על שהוא נאלץ להתווכח עמם על עניני אמונה. ופעם אחת תוך כדי ויכוח עם מוהרנ"ת הרבו עליו שאלות וחקירות, וניסו לסחפו עמם בשאלותיהם. מוהרנ"ת נזדעק:
אהה! מה רצה רבינו ממני!!
ואראה את ה'!
פעם, תוך כדי שמוהרנ"ת מדבר עמם דיבורי אמונה ותמימות, שהירש בער לא היה שלם עמהם כל צרכם, אלא רק חקר וחקר ממציאות ה' ומאמיתות האמונה, נזדעק מוהרנ"ת:
"הירש בער! מה הנך מדבר עמי מהשי"ת? אני אומר לך-ואראה את ה'!!!" (כלשון הנביא-ישעי' ו').
נפטר בשם טוב
הירש בער ולנדא, אם כי בלבם היו להם נצנוצי אמונה בהשי"ת, אך למעשה נשארו במחנה המשכילים, ואף הקימו בית ספר חילוני ברוסיה. בכל זאת נשארו נאמנים למוהרנ"ת והעריצו את תורת רבינו, ואל לנו לשכוח, כי אותם משכילים הרחיקו כל צדיק וכל גדול בישראל שלא יניח את כף רגלו באומאן, ואילו עם רבינו ומוהרנ"ת נתהדקו הקשרים.
לאחר הסתלקותו של מוהרנ"ת נסע הירש בער לאמריקה, משם היה משגר אגרות לתלמידו המובהק של מוהרנ"ת, רבי נחמן מטולטשין.
וכשנפטר הירש בער מן העולם, שלחו בניו מכתב, בו הם מאריכים בענין פטירתו של אביהם, בהדגישם כי בסופו של דבר הוא מת מתוך תשובה, ומילותיו האחרונות של אביהם עלי אדמות היו: אוי הרבי! אוי הרבי!---
* * *
העסק עם נשמות
רבינו דר באומאן. מחלתו התגברה עליו יותר ויותר, ובכל הזדמנות רימז על ענין הסתלקותו הקרבה והולכת.
באומאן, מלבד עסקו ועמלו של רבינו לקרב את המשכילים, החל רבינו יותר ויותר לעסוק בתיקון נשמות. הוא ראה בכך עבודה חשובה, נעלה ונשגבה עד למאד. הוא אף שקל לעזוב את תפקידו כמנהיג בישראל, ולהקדיש את עצמו כל כולו בעסק תיקון הנשמות (מוהרנ"ת מציין שאז ביום י' אייר בעודו דר בביתו של נחמן נתן עלה בלבו בתפילת שמונה עשרה בברכת 'השיבה' שמו של נחמן נתן שצריך לתקנו).
בהקשר לזה כותב מוהרנ"ת:
"ביום שני כ"ד באייר בעיר אומאן היה מדבר עמי, ואמר, שבעתים הללו הוא חפץ מאד לסלק ולהשליך מאתו העולם... ואמר, הלא כבר דברנו מזה, שמה שצריכין לבלות זמן ויגיעה לעזור לצדיק גופני בעבודת השם יתברך, היינו שהוא עדיין מלובש בתוך הגוף בזה העולם, כשרוצין לעזור לו להעלותו ולהרימו למדרגתו, הוא קשה יותר מלעזור ולהעלות אלף אלפים רשעים ברוחניות, דהיינו לתקן נשמתם. כי בעל בחירה קשה מאד לפעול אצלו לנתקו מבחירתו להטותו לדרך האמת. כי אפילו הגדול שברשעים, מאחר שהוא כבר נסתלק לעולמו, יכולים לעשו"ת עמו כל מה שרוצים וכל מה שיצוה עליו לעשו"ת יעשה, אפילו אם הוא רשע גדול מאד"...
"ואמרתי לו אז" ממשיך מוהרנ"ת לשחזר את השיחה הנוראה הזו "אבל הלא אם עוזרין לבעל בחירה, כמה מעלות טובות פועלין בזה, השיב: בודאי! זה אין צריכין לומר, אך זה שכחת מה שמבלין הזמן, וכונתו הקדושה היתה, שבודאי אם יפעלו עם הבעל בחירה בודאי יקר בלי שיעור, אבל צריכין לבלות זמן הרבה על זה לעסוק עמו, והדבר תלוי בספק אם יפעלו עמו, כי לבעל בחירה קשה מאד לעזור, ובזה הזמן היו יכולים להעלות אלפים ורבבות נשמות המתים... על כן הוא מסופק בזה הרבה... וכמדומה שדיבר אז שעולה על דעתו להרחיק נדוד מאתנו ח"ו, אך צר לו, שמתגעגע מאד אחר הראש השנה, כי בכל הקיץ הזה שהיה באומאן היה מתגעגע ומשתוקק מאד שיהיה שם עם הקיבוץ שלו בראש השנה"...
"וברוך החומל דלים" מסיים מוהרנ"ת בשמחה "אשר נתגוללו רחמיו על מידותיו, ובאהבתו ובחמלתו חמל עלינו ועל כל ישראל, ולא נתרחק מאתנו, ונשאר עמנו בראש השנה וכל ימי הקיץ... מה נשיב לה' כל תגמולוהי עלינו" (חיי מוהר"ן קצ"ז).
כמה טוב ויפה הוא הגן הזה...
זמן קצר לפני שבת נחמו, עזב רבינו את דירתו של יוסף שמואל, ונכנס לדור בדירתו של האיש הנ"ל (הלוקאטשער) הדירה המרווחת שנמסרה לרבינו בחינם, ושבתחילת ביאתו לאומאן לא אבה מפני טעמים שהיו ידועים אך לו, להכנס לדור שם. אך לפלא, שכעבור חדשיים ימים מאז כניסתו-נסתלק רבינו בדירה זו... כי זה היה המקום המיועד לו, לאיתקטר משם בקטירא דלעילא ולעלות לישיבה של מעלה.
תיכף שנכנס רבינו לדירה זו-כותב מוהרנ"ת: "בא אליו איש אחד מאומאן והתחיל לברכו שישב שם לאורך ימים, כנהוג, ואמר שבודאי דירה זו טובה לפניו, מחמת שיש בה אויר נאה".
רבינו במקום להשיב ישירות לדברי האיש-הצביע לחוץ ואמר:
"הראיתם הגן הזה כמה הוא טוב ויפה (ווי געפעלט אייך דער גארטן?). והיה האיש ההוא סובר שמשבח את הגן שלפני החלונות, השיב רבינו ז"ל והראה באצבעו על... הבית החיים, כי הבית החיים היה נראה שם ברחוק מתוך החלונות, כי היה עומד כנגדו, ואמר: על זה הגן אני אומר... אין אתם יודעים גודל יקרת מעלת קדושת בית החיים דפה..."
גודל מעלת בית החיים באומאן
"כמה וכמה פעמים" כותב מוהרנ"ת "היה מדבר עם כמה אנשים, והפליג מאד בשבח הבית החיים של אומאן, כי מונחים שם כמה קדושים אלפים ורבבות, כי שם היתה ההריגה הגדולה שנהרגו שם אלפים ורבבות נפשו"ת קדושים מישראל, והיה שם קידוש השם הרבה מאד. וכמה פעמים אמר בפירוש לפני ולפני עוד כמה אנשים, שטוב לפניו לשכב שם, מחמת שהיה שם קידוש השם הרבה מאד."
ומסיים מוהרנ"ת: "ואחר כך נתקיימו דבריו כולם, ונסתלק באומאן בבית האיש הנ"ל (הלוקאטשער) שנתן לו דירתו... אז המה ראו כן תמהו, והבינו כולם שעיקר ביאתו לאומאן היה בשביל להסתלק שם" (חיי מוהר"ן רי"ז).
'שבת נחמו' האחרון
לשבת נחמו הגיעו אל רבינו אנשים רבים. כל העת, עד שבאו האורחים, שהה רבינו בחדרו מחמת חלישותו מפני כובד המחלה שהתגברה עליו מיום ליום, אולם עבור האורחים התאמץ רבינו ונכנס להבית שכולם אכלו שם.
מוהרנ"ת מתאר מאורעות אותה שבת:
"בליל שבת קודש נכנס מחדרו לבית שהיה העולם מקובצים שם, והיה חלוש מאד מאד, כמעט לא היה לו כח לדבר. ותיכף קידש על הכוס, ואחר הקידוש ישב אצל השולחן ולא חזר לחדרו תיכף כדרכו תמיד בעת הקיבוץ. וישב בחלישו"ת גדולה, והתחיל לשיח ולדבר מעט בחלישו"ת ועייפות גדולה" (שיחות הר"ן קנ"ב).
הצדיק נופל לפשטות
"ענה ואמר: מה אתם נוסעים אצלי? הלא איני יודע עתה כלל! כשאני אומר תורה יש לכם על מה לנסוע ולבוא אלי, אבל עתה על מה באתם? הלוא איני יודע עתה כלל, כי אני עתה איש פשוט לגמרי, שקורין "פראסטאק" ואיני יודע כלל ועל מה באו העולם, והאריך קצת בשיחה זו שהוא עתה פראסטאק גמור. ואמר שהוא מחיה את עצמו עתה רק בהדרך שהלך לארץ ישראל (ימי מוהרנ"ת נ"א)."ואמר שיש לו שמחה גדולה על שזכה להיות בארץ ישראל, כי כמה מניעות וכמה בלבולים וכמה מחשבות וכמה עיכובים וסכסוכים היו לו על ענין ארץ ישראל, ומניעות מחמת ממון, והוא קפץ על כולם וגמר העובדא בשלימות שהיה בארץ ישראל" (חיי מוהר"ן רט"ו).
בתוך דבריו התחיל רבינו לבאר איך הוא עצמו קיבל הארה מעצם ענין הפשטות שהיה בדרכו לארץ ישראל. ואמר שיש הרבה סוגי פשטות בעולם. יש פשטות של האנשים הפשוטים באמת (הנקראים פראסטאקעס), ויש פשטות של הצדיק כשהוא פורש מלימודו לענינים של משא ומתן או צרכי גופו, ויש צדיק שהוא בעל השגה, ועוד יש צדיק שמחפש בגנזיא דמלכא, שמעלה זו אי אפשר לשער במוח כלל וגם הוא בהכרח שלפעמים יבטל מדביקותו ולהיות אז איש פשוט, ועי"ז הוא מחיה את כל הפשוטים ואפילו אומות העולם.
רבינו האריך אז והסביר את הענין הבלתי מובן לכל, מדוע חייב הצדיק ליפול מידי פעם לפשטות. הוא קישר זאת עם ארץ ישראל, שכל מקום שיהודי הולך הוא "כובש" את המקום ומקדשו בקדושת ארץ ישראל (ליקוטי מוהר"ן תנינא ע"ח).
מפשטות לגדלות
מוהרנ"ת ממשיך בתיאור אותו ליל שבת נחמו:
"ואחר כך (אחרי גמרו את התורה הזאת-ע"ח) בא לשמחה גדולה, וציוה לזמר "אזמר בשבחין" תיכף קודם נטילת ידים לסעודה (מה שדרכו היה תמיד לזמר אחר ברכת "המוציא"), וגם בעתים הללו שהיה חלוש מאד, על פי רוב לא היו מזמרים כלל, אך עכשיו מגודל השמחה ציוה לזמר תיכף, וגם הוא בעצמו היה מזמר עמנו יחד, ואחר כך היה מדבר ומשיח עמנו הרבה בשמחה גדולה ובחן אמיתי נפלא ונורא מאד מאד..."
געוואלד זייט אייך נישט מייאש!
"וישב כל הסעודה בשמחה רבה, ודיבר והשיח הרבה עמנו, וחיזק אותנו מאד מאד מאד בכמה וכמה מיני לשונות... ואז צעק מעומק הלב: "געוואלד, זייט אייך נישט מייאש! ואמר בזה הלשון: קיין יאוש איז גאר נישט פאר האנדין!" (אין יאוש בעולם כלל!).
מתוך העלמה-נתהפך לרצון
מוהרנ"ת מתאר בהרחבה את השינוי שחל ברבינו בין שני המצבים באותו ליל שבת, מפשטות גמורה, מהעלמה והסתרה לגדלות ורצון:
"ואי אפשר לצייר הרמזים שרמז לנו בתנועותיו הקדושים איך להתחזק עד אין קץ ואין תכלית, והתפאר בעצמו שהוא עתה בשמחה גדולה... ולצייר ולבאר החן האמת, והיופי והפאר והקדושה והיראה והשמחה של אותו שבת-לא יספיקו כל עורות אילי נביות לבאר. ואז ראינו ישועת ה' ונפלאותיו ונוראותיו העצומים, שהוא חומל על עמו ישראל בכל עת, שמתוך העלמה והסתרה כזאת נתהפך לרצון כזה. שבתחילה לא היה יודע כלל באמת, ומתוך אינו יודע כזה, בא לידי התגלות כזה. ואם באמת אין אנו יודעין כלל בענינו הקדוש, בפרט בענין האינו יודע שלו שהוא ענין עמוק ונסתר מאד... אף על פי כן במה שמתנוצץ בדעתנו ראינו אז נפלאות ונוראות אשר אי אפשר לבאר ולספר".