פרק יט - אני רוצה להשאר ביניכם"
עסק עם אנשים נחותי דרגה
מוהרנ"ת היה נוהג במצות הכנסת אורחים בהידור רב. תמיד נהג להמתין בבית הכנסת בשבת אחר התפילה, עד שכל האורחים הנודדים מעיר לעיר סודרו בבתי תושבי העיר, ואת האורח שנשאר אחרון, כזה שלא היה מי שיזמינהו עקב פחיתותו- היה מוהרנ"ת מזמינו עמו הביתה. מוהרנ"ת ראה בזה מצוה מיוחדת לקחת את האורח שאף אחד אינו חפץ בו.
מסופר, שפעם לקח עמו אורח שבגדיו היו מלוכלכים יותר מגדר הרגיל, וכשהגיע הביתה, לא אבה בנו שכנא לשבת עמו ליד שולחן השבת. מוהרנ"ת כעס על התנהגות בנו, וסטר לו על פניו.
כשהגיע מוהרנ"ת אל רבינו, סיפר לו על המאורע של ליל שבת, כפי שהיה נוהג לספר לו כל הקורות עמו. רבינו אמר לו: ראשית רצוני שתיקח גם אורחים הגונים שאפשר לדבר עמם בדברי תורה ליד השולחן. ושנית, האם מכים ילדים?!.
תכונותיו של מנהיג בישראל
בשבת חנוכה של אותה שנה, שהיה זה השבת חנוכה האחרון לחיי רבינו, אמר את התורה המופלאה "כי מרחמם ינהגם" (ליקוטי מוהר"ן תנינא סי' ז').
תורה זו נתקבלה בפי החסידים הקדמונים כתורה שבה הסמיך רבינו את מוהרנ"ת, ובו תשאר ההארה של רבינו לנצח. ולכן כל הנאמר בזאת התורה מכוונת למוהרנ"ת והדרכה לתפקידו הרוחני עלי אדמות. הנקודה העיקרית בתורה זו היא כיצד להשפיע על אחרים להתקרב להקב"ה.
כללות התורה מדברת על מהות המנהיג בישראל ותכונותיו המיוחדות, שבעיקר נקרא המנהיג ע"ש רחמנותו, כמו שכתוב "כי מרחמם-ינהגם", ומגודל רחמנותו יודע המנהיג כיצד להתייחס מצד אחד לרמי המעלה, ומצד שני לפשוטי העם (ובלשון רבינו 'דרי מעלה ודרי מטה'), ואיך להדריך כל אחד משני הסוגים הללו באופן המיוחד לו. כי לבעלי ההשגה שרוצים להתקדם יותר בעבודת השי"ת-צריך המנהיג להראות ולהוכיח כי עדיין אינם יודעים מאומה מה'. ולאידך גיסא לפשוטי העם הנמצאים בשפל המדריגה בבחינת "שוכני עפר"-דרושה גישה שונה לחלוטין. על הצדיק לעודד אותם ולחזקם ולהודיע להם כי השי"ת קרוב אליהם וגם הם יכולים לשוב אליו ית', כי מלוא כל הארץ כבודו.
השארת רבינו לנצח
רבינו מוכיח שהפסוק המרמז על הלימוד עם הנחותי דרגא מרומז בו יהושע, כי ר"ת "נבלתי י'קומון ה'קיצו ו'רננו ש'וכני ע'פר" (ישעי' כ"ו י"ט) הוא "יהושע". כי להתלמיד שהוא בבחינת יהושע יש קשר מיוחד עם אלה הנמצאים במדריגות נמוכות ביותר, שהם בבחינת 'מתים' ממש, וגם אלה יכולים לקום בתחיה, אם מוכנים הם לקבל את אור הצדיק האמת שמגיע להם ע"י התלמיד.
מתוך כל הרמזים הללו, מראשית התורה הנפלאה הזו ועד סופה-הבינו החסידים שרבינו ממנה בזה את מוהרנ"ת התלמיד שימשיך את אורו, ועל ידו תשאר הארת דעתו של רבינו גם לאחר פטירתו, וימשיך להאיר עד ביאת המשיח..
כי כן כותב רבינו בזאת התורה: "...ואפילו כשמגיע זמנו (של הצדיק) להסתלק, והנשמה עולה ומתדבקת במקום שעולה בעולמות העליונים-אין זה תכלית ושלמות שתהיה הנשמה רק דבוקה למעלה, רק עיקר השלמות של הנשמה הוא שבעת שהיא למעלה תהיה למטה גם כן, על כן צריך שישאיר אחריו בן או תלמיד, כדי שישאר דעתו למטה גם בעת שנסתלק למעלה".
שהתלמידים יעשו עוד תלמידים...
כאן בא לידי ביטוי הדבר המיוחד שבדרך רבינו, שלא נתמנה שום ממלא מקום אחריו כאדמו"ר אלא בדמות "תלמיד" המבטל דעתו לגמרי לרבי, וכל קוצו של יוד מההנהגה אינה אלא כהארת דעת אדמו"ר בעולם, ולא כהנהגה חדשה ונפרדת.
ובאמת אמר רבינו עצמו דברים ברורים על יחודיותה של שיטה זו, לא להמליך בכל דור מנהיג חדש, אלא עד סוף כל הדורות תמשך ההארה של רבינו, וש'התלמידים' בכל דור יעשו עוד תלמידים ועוד תלמידים, עובדא שהיא מיוחדת לדרך רבינו משאר צדיקים ומנהיגים, כי כן כותב מוהרנ"ת בשיחה השייכה לתורה זו:
"לפני שאמר רבינו תורה זו "כי מרחמם ינהגם" אמר: שהיו כמה גדולים, שכל אחד עשה ותיקן מה שתיקן ואחר כך נפסק, וכוונתו לענין ההארה שהאירו דעתם בתלמידיהם וקירבו כמה אנשים להשי"ת, אבל אחר כך (לאחר שנפטרו ונסתלקו) נפסק הארתם, ולא נמשך מדור לדור אבל 'אנחנו צריכים לעשו"ת דבר שלא יפסק לעולם'. שאלו אנשים יעשו אנשים אחרים, והם יעשו עוד אנשים, וכן לעולם... כי יש ענפים להאילן, ומאלו הענפין יוצאים עוד ענפים, וכן להלן יותר וכו' וכמו שאמר פעם אחרת: האש 'שלי' תוקד עד ביאת המשיח!" (חיי מוהר"ן שע"ג, מ"ו).
"...סמך ידיו על מוהרנ"ת שיהיה המוציא והמביא"
בסיום התורה הנ"ל דיבר רבינו מענין קבורת משה, וכן מהפסוק 'ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו'---
ומעניין להעתיק כאן דברים ברורים ומופלאים שכתב על זה הגאון הקדוש מטשעהרין:
"שמעתי מאבי ז"ל, ששמע מגדולי המקורבים של רבינו ז"ל, שהבינו מרמיזותיו הקדושים של רבינו ז"ל, שבזה המאמר הקדוש (כי מרחמם ינהגם) סמך ידו על הרב רבי נתן ז"ל, שהוא יהיה המוציא והמביא בכל עניניו הקדושים של רבינו ז"ל לאחר פטירתו, כמו שראינו בעינינו שכן היה, שכל עיקר קיום השארתו הקדושה של רבינו ז"ל 'לנצח' היה רובו ככולו כמעט רק על ידי רבי נתן ז"ל כידוע. ולעניות דעתי רימז רבינו ז"ל במה שאמר בסוף המאמר ברמז בענין קבורתו של משה, ומענין 'ויהושע בן נון'..." (פרפראות לחכמה).
הדאגה מההסתלקות הקרבה
מלאחר חנוכה שנת תק"ע (1810) נשאר רבינו בברסלב רק עוד חמישה חדשים, כשלאחר מכן עקר משכנו הקדוש לאומאן, שם דר עד הסתלקותו כעבור חצי שנה בי"ח תשרי תקע"א. ונטמן בבית החיים העתיק באומאן בסמוך לקבריהם של קרוב לשלושים אלף קדושים וטהורים שנהרגו ונטבחו על קידוש שמו ית' ארבעים ושתים שנה לפני כן.
בחדשים האחרונים מאז תקפה את רבינו המחלה בצורה קשה מאד-נתן רבינו רמזים ללא הרף להסתלקותו. והפלא בכך הוא, שבמבט לאחור נוכחים שרובם ככולם של המאורעות, השיחות והרמזים אודות הסתלקותו הקרבה, יודעים אנו מכתבי מוהרנ"ת, והוא אכן ראה שכל הנאמר ברמיזה ובפירוש, מובילים למסקנה אחת שהנה הנה עומד הוא להפרד מהם ולעזוב כליל את העולם הזה. אולם מוהרנ"ת בעצמו לא העלה זאת על מחשבתו וכל שכן על שפתיו, הוא המשיך להאזין לרבינו ולכתוב את כל היוצא מפיו. הגילוי הנורא הזה שרבינו עומד להסתלק לא נתגלה לו רק בשעות האחרונות ממש לפני הסתלקותו, כמו שהוא התבטא לאחי רבינו, ר' יחיאל, בסמוך להסתלקותו, וכה הוא אומר: "עתה נפלה בדעתי ויכול לעלות על דעתי שיסתלק, ואני צריך שאתם תחזקו אותי בזה" (ימי מוהרנ"ת ס"ב).
מאז שהגיע מלמברג היה רבינו חולה אנוש, עד שלא פעם היה נראה כאילו הוא מסיים את חייו, וכאמור לעיל, יצאה פעם שמועה אודותיו כי נסתלק. הדבר היה גלוי וידוע לכל, ומדי פעם היה רבינו בעצמו שולח אנשים שיתפללו עבורו, ואף ביקש והפציר בחסידיו שיעוררו רחמים לרפואתו, וחרף כל זאת מתבטא מוהרנ"ת שרק עתה לפני הסתלקותו ממש נפל בדעתו שמא הולך הוא להסתלק... מכל זה ניתן להסיק שמוהרנ"ת לא רצה להעלות בדעתו אפשרות כזאת, כמו שהוא עצמו מתבטא אפילו ביממה האחרונה לפני ההסתלקות: "בודאי יחיה... כי לא היינו יכולים להעלות על דעתנו שהשי"ת יקח מהעולם אור האורות וכו' כזה... אחרי שעדיין לא זכו ליהנות מאורו הנפלא והנורא, אשר כולם צריכים לקבל ממנו וכו'"...
כלומר, שכל מעייניו של מוהרנ"ת בכל שעות היממה נתונים היו לדבר אחד בלבד, לשאוב כמה שיותר מהמעיין הטהור הנמצא בקרבתו, כך שלא נשאר במוחו מקום לשום מחשבה אחרת, ובפרט לא מחשבה כזאת שלפתע יסתלק וייפרד מעמו לנצח...
באשר לרבינו עצמו, הוא לא דאג מהסתלקותו הקרבה, כפי שהוא עצמו התבטא ואמר שאין לו פחד ומורא מזה כלל וכלל, אולם כל מה שרימז ודיבר מהסתלקותו היה אך ורק מה ששיך לכך שמורשתו תישאר לנצח, והמון רב מישראל יזכו לדעת מאורו הגדול ומדרכו הטהורה המקרבת לב ישראל לאביהם שבשמים. ולכן גם בתורה זו של שבת חנוכה הרבה רבינו לדבר מקירוב רחוקים, שעבודה זו רצה להנחיל לבאים אחריו.
"ואתם תבואו על קברי"
על ענין נוסף דיבר רבינו באותו שבת, והוא אודות רצונו העז שיבואו על קברו.
"אני רוצה להשאר ביניכם-ואתם תבואו על קברי"-ביקש מיד עם התגלות המחלה הנוראה שקיננה בו. ומאז שחזר מלמברג לא הפסיק לדבר ממקום קבורתו.
רבינו דיבר באופן ברור על הסתלקותו ועל המקום המדוייק שהיה חפץ שיקברוהו שם. בלמברג אינו רוצה להטמן-אמר-אע"פ שקבורים שם הרבה צדיקים גדולים, אולם היות שרצונו חזק שיבואו הרבה על קברו, ולמברג היא מרוחקת מאד מריכוזי חסידיו, ולא יוכלו לבוא לפקוד את ציונו. כמו כן לא חפץ להטמן בברסלב. ובאמת עלה במחשבתו להקבר בארץ ישראל, אולם הוסיף, מי יודע אם יוכל לעבור את הדרך הקשה לארץ ישראל כדי למות שם, ועוד, שגם שם לא יהיה מי שיבוא על קברו ובלשונו הק': "לא יהיה להם עסק ועובדא עם קברי"...
"רבינו גילה דעתו כמה פעמים בכמה מיני לשונות שיבואו על קברו תמיד, לומר תהילים על קברו, וללמוד שם, ולהרבות שם בתפילה ותחנונים. ואמר שכשאחד יבוא על קברו ויאמר קאפיטל תהילים בהתעוררות הלב, יהיה לו תענוג גדול מזה. ועשה תנועות בגופו ובעצמותיו אז, ורמז שיהיה לו חילוץ עצמות אז בקברו כשיאמרו תהילים על קברו... ואחר כך גילה העשרה קאפיטל תהילים, ואמר שמי שיבא על קברו ויתן פרוטה לצדקה, ויאמר אלו העשרה קאפיטל תהילים-יניח עצמו לאורך ולרוחב לעזור לזה האיש אפילו אם עבר מה שעבר... וייחד שני עדים נאמנים על זה.." (חיי מוהר"ן קס"ב).
"עיקר הארת דעתו... ע"י קדושת קברו הקדוש"
ענין חשוב זה, רצונו שירבו לפקוד את ציונו הק'-גם הוא תופס מקום באותה תורה שנאמרה בשבת חנוכה האחרון (לק"ת ז), העוסקת בהדרכה לחסידים לעתיד, כפי שכותב הרב מטשעהרין:
"... ורימז כאן שעיקר הארת דעתו הקדושה לאחר פטירתו, הוא על ידי קדושת קברו הקדוש, שציוה בחיים חיותו לבוא לשם ולהתפלל שם הרבה להשם ית' ולומר תהילים וכו'. ומי שיקיים דבריו, הבטיח לו שבודאי ישתדל לטובתו בכל טצדקי דאפשר, וכמבואר כבר כמה וכמה פעמים. ורימז לנו כאן, שממש כמו בחיים חיותו היה מאיר דעתו הקדושה לכל אחד ממקורביו כפי בחינתו... כמו כן ממש גם עכשיו יש כח זה, בבחינת קבורתו של משה, שמקבל משם כל אחד תועלת לנפשו כפי בחינתו, בחינת (סוטה יד.) 'עליונים נדמה להם למטה ותחתונים נדמה להם למעלה' (כמבואר בפנים בלקו"ת סי' ז' הנ"ל)".
ההבטחה הנפלאה
במשך חדשיו האחרונים של רבינו בברסלב, דיבר כמה פעמים על רצונו לעבור להשתקע באומאן, אולם עדיין לא גילה בפרוש לאף אחד ממקורביו שכוונת רצונו הוא בכדי להסתלק שם, אלא רק חזר וביטא כמה פעמים את חשקו לנסוע לאומאן.
מוהרנ"ת מציין: "ואנשי שלומינו מטפליק, היו רגילים הרבה לנסוע לאומאן, והיו פה באותו החורף תק"ע הנ"ל כמה פעמים, ושאלו אותו כמה פעמים אם יסעו לאומאן לקבוע לו דירה, כי ידעו שיקבלו אותו שם בכבוד גדול, והשיב: לאו. וכן היה כמה פעמים, כי בכל עת שהיו פה אנשי טפליק, שאלו אותו על זה, מחמת ששמעו שרצונו חזק מאד להיות שם, אך אעפ"כ לא הסכים שיסעו לקבוע לו דירה שם".
אחר פורים של אותה שנה, גילה רבינו שוב את הגילוי הנפלא של אמירת העשרה מזמורי תהילים, הנקרא "תיקון הכללי". לראשונה דיבר על כך לפני כחמש שנים, בקיץ תקס"ה, בזמן העסק בכריכת הספר הק' ליקוטי מוהר"ן.
יחד עם גילוי נורא זה הבטיח רבינו את הבטחתו הנודעת, עליה ייחד שני עדים כשרים על קיום ההבטחה, הלוא הם רבי אהרן רבה של ברסלב ורבי נפתלי חבירו של מוהרנ"ת, וכה אמר להם:
"כשיסתלק, כשיבואו על קברו, ויתנו פרוטה לצדקה ויאמרו אלה העשרה קאפיטל תהילים... אז יניח רבינו עצמו לאורך ולרוחב, ובודאי יושיע לזה האדם. ואמר שבהפיאות יוציא אותו מהגיהינום, אפילו אם יהיה אותו אדם איך שיהיה, אפילו אם עבר מה שעבר, רק מעתה יקבל על עצמו שלא ישוב לאולתו חס ושלום" (חיי מוהר"ן רכ"ה). 3
הבטחה נפלאה וברורה שכזו לא מצויה אצל שום צדיק בכל מהלך תולדות ימי ישראל---
* * *
סיפורי מעשיות-תורת הקבלה באיתכסיא
אותה שנה, תק"ע (1810), האחרונה לימי חייו של רבינו, היתה כאמור שנה גדושה של תורות ושיחות ואף סיפורי מעשיות.
כבר בתחילת השנה, מיד לאחר חג הסוכות, סיפר רבינו את המעשה הנורא והנשגב של "הבן מלך ובן השפחה שנתחלפו". סיפור זה החל רבינו לספר לאחר ששמע את החדשו"ת שסיפרו אודות נפוליאון, ועל דבר הפלא שמעבד פשוט הפך למלך גדול. נענה רבינו ואמר: "שכבר היה מעשה כזאת, שפעם אחת ילדה המלכה, ובאותה העת וכו', וסיפר כל המעשה הנוראה של הבן מלך שנחלף".
"לאחר שסיפר רבינו סיפור נורא זה של בן המלך ובן השפחה שנתחלפו-נענה ואמר: בדורות הראשונים, כשהיו מדברים ומשיחים קבלה, היו משיחים בלשון כזה, כי עד רשב"י לא היו מדברים קבלה באיתגליא, רק רשב"י גילה קבלה באיתגליא. ומקודם כשהיו החברים מדברים קבלה, היו מדברים בלשון כזה.
עד היכן, עד היכן, אלו המעשיות מגיעים...
עד כמה מדוקדקים התיבות הקדושו"ת של סיפורי מעשיות אלו-מציין מוהרנ"ת כדוגמא בהקשר למעשה זו: "אחר שסיפר רבינו המעשה של הבן מלך ובן השפחה, אז היה לי ויכוח עם חבירי ר' נפתלי בענין מה שכתוב שם: 'כשהלך על היריד, שלקח כל אשר לו והניח על האכסניה', והויכוח היה שנדמה לאחד מאתנו שהניחם בשביל מה שהיה חייב לאכסניא, והשני אמר: לא כן הוא, רק שהניחם סתם שם, ונתערבנו על זה... והלכנו ושאלנו את פיו הקדוש, והוא היה עוסק אז בעבודתו, והלך אנה ואנה בביתו כדרכו הקדוש, והשיב לנו כדברי השני, שהניח סתם, לא בשביל חוב האכסניא".
"אחר כך היה אצלו איש אחד מחשובי אנשי שלומינו, וסיפר רבינו ז"ל עמו, ואמר לו, שבאלו המעשיות כשמשנים דיבור אחד מכפי מה שאמרו בעצמו-חסר הרבה מהמעשה, וסיפר לו: הלוא הם השנים שנתערבו על ענין הנ"ל, נדמה לכאורה שזה דבר קטן ואין בזה קפידא כל כך אם הוא כדברי זה או כדברי זה. ובאמת תלוי בזה הרבה ויש בזה דקדוק גדול".
"ומזה תוכל להבין קצת" מסיים מוהרנ"ת "עד היכן, עד היכן, אלו המעשיות מגיעים, כי מאד עמקו מחשבותיו. אשרי מי שיזכה להשיג בהם קצת כפי מדרגתו---"
מעשה מבעל תפילה
"במוצאי שבת קודש פרשת וארא, ראש חודש שבט תק"ע" מספר מוהרנ"ת "עמדנו לפניו... ובתוך כך התחיל לספר בזה הלשון: כבר היה מעשה כזאת שהיה בעל תפילה, וסיפר כל המעשה. ובתחילת סיפורו לא ידענו שמספר מעשה ממעשיות שלו, רק סברנו שמספר מעשה סתם שארע כך, רק אחר כך כשנכנס בדברים, הבנו נוראות הענין שמספר, שהוא מעשה נוראה ממעשיות שלו, שהם סיפורי מעשיות של שנים קדמוניות..."
מעשה הז' בעטלער'ס
כשבוע לאחר שגילה רבינו את הגילוי הנפלא של "תיקון הכללי", סיפר רבינו את המעשה האחרונה והנשגבה ביותר, והיא המעשה של "הז' בעטלער'ס" (שבעה קבצנים). היה זה בליל שבת קודש פרשת שמיני כ"ה אדר שני. רבינו יושב בשולחנו הטהור מוקף בעדת חסידיו הקרובים. הוא פנה אל אחד הנוכחים ונטל ממנו מעט טבק להריח. תוך כדי כך הזכיר רבינו את האגרת ששלח מוהרנ"ת לרבי נפתלי, אותה אגרת שהיתה למראה עיני רבינו, בה מחזק מוהרנ"ת את ר' נפתלי שיראה להיות תמיד בשמחה.
ורבינו נענה ואמר: "מה אתם יודעים איך לשמוח מתוך מרה שחורה, אני אספר לכם איך פעם היו שמחים". ואז התחיל רבינו לספר את המעשה של השבעה בעטלער'ס. וסיפר המעשה מתחילתו עד סוף המעשה של יום הראשון של הבעטליר שהיה עיור.
רבינו הפליג מאד במעלת מעשה זו, ואמר: "אילו לא ידעתי שום ענין כי אם זאת המעשה, היה גם כן חידוש גדול מאד".
מוהרנ"ת לא היה נוכח באותו ליל שבת שרבינו סיפר את המעשה, אולם חבירו ר' נפתלי היה שם, ונשאר אצל רבינו עד יום ג'. וכשחזר לנמירוב סיפר למוהרנ"ת את המעשה הזאת.
"מעשה כזה עדיין לא שמעתי..."
"עמדתי מרעיד ומשתומם" כותב מוהרנ"ת למשמע הסיפור הנורא מפי חבירו "כי אף על פי שכבר זכיתי לשמוע מפיו הקדוש דברים שלא שמעתן אוזן מעולם, תורות ומעשיות נוראות, אך מעשה כזה עדיין לא שמעתי..."
"ונסעתי מיד, ונכנסתי אליו ז"ל, ודברתי עמו מענין המעשה הנורא הנ"ל כפי מה ששמעתי מר' נפתלי, ותיקן לי כל הדברים בענין הזכרון מה שהתפאר כל אחד, וסידר לי הדברים כסדר, ואמר לי שהוא נכסף מאד לשמוע הגמר (כי כן היה דרכו שהיה מדבר, שנכסף לשמוע ולידע הענין שהוא בעצמו היה צריך לגלות)" (ימי מוהרנ"ת מ"ב).
ההמשך של הז' בעטליר'ס
החלקים הבאים של הסיפור, נאמרו על ידי רבינו בהמשכים במשך השבועיים הבאים. וסדר המעשה בהמשכים היה באופן כזה: כאשר נכנסו אליו מקורביו, היה שואל אותם איזה חדשו"ת ישנן בעולם. באותה שיחה הועלו כל מיני חדשות, החל מאירועים מקומיים וקהילתיים ועד למצב הכללי בעולם (כי אירופה כולה סערה אז ממלחמות נפוליון). הערה מסויימת תוך כדי השיחה, היתה ה"ניצוץ" לאמירת המשך המעשה.
בקשר לסיפור מהיום השביעי אמר רבינו: "העולם מדברים מהמעשה של יום השביעי, אך אעפ"כ" כותב מוהרנ"ת "לא סיפרה ולא זכינו לשמעה עוד. ואחר פסח כשנסעתי עמו לאומאן אמר שלא נזכה לשמעה עד שיבוא משיח..."
* * *
כשנסתלק האור-מתגברת האש
כמה ימים לפני פסח חזר מוהרנ"ת לביתו בנמירוב, כדי להתכונן לחג. באותו יום באו לרבינו כמה אנשים מטפליק ושאלו אותו אם לסדר עבורו דירה באומאן. הפעם נענה להם רבינו והשיב, הן.
במשך חג הפסח התפרצו הרבה שריפות בעיר ברסלב, אולם ביתו של רבינו לא נפגע. בתורה שאמר רבינו בתחילת השנה (לקו"ת סימן ס"ז) בסמוך לפטירתו של הרה"ק מברדיטשוב, תורה הנקראת 'הספד על סילוק הצדיק', צפה רבינו אז ששריפות רבות ישתוללו בזאת השנה. הצדיק הוא בחינת 'מאורי אור'-אמר רבינו-וכשנכנעין מאורי אור, אזי מתגברים 'מאורי אש', ולכן אחר הסתלקות הצדיק, שריפות באות לעולם.
השריפה הגדולה
מוהרנ"ת נסע כמה פעמים הלוך ושוב מביתו לברסלב במשך החג והימים הסמוכים לו.
בליל שבת קודש ראש חודש אייר תק"ע (1810), בעת שרבינו ערך את שולחנו הטהור, נשמעו זעקות מכל עבר. שריפה עזה פרצה, שכלתה הרבה מבתחי העיר ואף גם ביתו של רבינו נפגע מן השריפה.
השריפה התפשטה יותר ואחזה בקירות בית רבינו, ואז יצא הוא עם אנשיו ואנשי ביתו לכיוון היציאה מן העיר. בדרך עבר את בית הכנסת של העיר, והביאו לו לשם מלבוש עליון, מעיל עם פרווה כדי שלא יתקרר (כי מחלתו היתה אז בעיצומה). רבינו המשיך ועבר רגלי את הנהר בקצה העיר, והלך וישב על ראש ההר הסמוך, והביט על העיר שזה עתה עלתה כולה בלהבה, ובתוך כך נשרף ביתו לגמרי, ואעפ"כ ישב בשמחה. גם בית הכנסת נשרף, אך הצליחו להציל את ספרי התורה, והביאו אותם והניחום לידו.
מוהרנ"ת מתאר עוד ממאורעות אותו ליל שבת:
"בליל שבת קודש ענה (רבינו) ואמר, שאינו יודע כלל, כדרכו כמה פעמים (שהיה מידי פעם מתבטא ואומר שאינו יודע מאומה והוא הענין העמוק של "תכלית הידיעה שלא נדע") בתוך כך נעשה רעש של השריפה שהיתה ברחוב הסמוכה לביתו, ואמר בזה הלשון: שוין! שוין! (כבר! כבר!) כי כבר היה מוכן בדעתו שיהיה שריפה, ודיבר הרבה מזה קודם. ותיכף נתבלבל השולחן. והוא ז"ל יצא בבהלה לחוץ, וכן אנחנו כולנו, ובאותה הלילה נשרף ביתו. אך, תהלה לאל, אנחנו הצלנו כל מה שהיה בביתו, מחוט ועד שרוך נעל, והוא ז"ל ישב כל הלילה על ההר שחוץ לעיר, שהוא כנגד בית הכנסת וכנגד ביתו, ושם ישב והסתכל על העיר ועל ביתו, והייתי אצלו שם בשעת השריפה, וישב בשמחה".
מוהרנ"ת, שבתחילה הלך עם רבינו מחוץ לעיר-שב בחזרה העירה, כדי לעזור להוציא החפצים מבית רבינו, ובסיימו שב אליו:
"אחר כך סמוך לאור היום באתי אליו ז"ל לשם עוד הפעם, וכבר פסקה השריפה, וכבר נשרף גם ביתו, ואמר לי שנחזור להעיר. והלכתי עמו מעבר לנהר ההולך שם, כי לא חזר עוד לביתו, כי כבר נשרף, רק הלך מעבר הנהר כדי לבוא אל הגשר שיש שם, ואני הלכתי אחריו".
"ענה ואמר לי בדרך הילוכי אחריו: מי היה אומר שאנחנו נלך בליל שבת סמוך לאור היום בדרך הזה! ואחר כך באנו אל העיר, ונכנס בבית ר' שמעון בסוף העיר מקצה מזה, בדרך שנוסעים שם לאומאן, ושם ישב כל השבת עד יום ראשון. וכל החפצים שלו הכנסנו אחר כך לבית ר' זעליג, שהיה בקצה העיר מזה, רחוק מאד מבית ר' שמעון, שנכנס בו הוא בעצמו כנ"ל".
השריפה הזאת היתה אחת הסיבות האחרונות שסיבבו מן השמים לזרז את רבינו לעקור מברסלב ולהשתקע באומאן-העיר אותה בחר למקום משכן ומנוחה עבורו לעולמים.
* * *
לקראת העקירה לאומאן
מתוך ההתרחשויות סביב העיר אומאן, והחשיבות המיוחדת שרבינו יחס להעברתו לאומאן, רואים בעליל כי כל ענין עקירתו לאומאן היה עבור להסתלק מן העולם ולהטמן שם, ולעסוק שם בתיקון העולם לדורות...
ובכן, באותו יום שלאחר השריפה, בשעות הצהריים הגיע לרבינו אחד מתלמידיו מטפליק, ובא לביתו של ר' זעליג. אותו חסיד בא להודיע לרבינו כי מצפים לו באומאן. הלה הביא עמו את הספר "יין לבנון", שנשלח עבורו משלושת המשכילים הגדולים שבאומאן עמם התעסק רבינו שמונה שנים קודם (כפי שיתואר להלן). הספר הזה נשלח לאות לרבינו כי יתקבל בברכה באומאן (כפי הידוע, אותם משכילים היו מקורבים לשלטון העיר, והם לא הניחו לגדולי ישראל לבוא להשתקע באומאן כדלהלן).
בשמוע רבינו את ההזמנה לבוא לאומאן-כותב מוהרנ"ת: "נתאדמו פניו הקדושים ז"ל מאד!" (ואז לא ידעתי מה זה, אך אחר כך הבנתי למפרע כי זה מחמת שזה היה קריאה להסתלקותו, כי שם באומאן נסתלק).
רבינו מתחיל איפוא לעשו"ת הכנות אחרונות לקראת נסיעתו לאומאן. מוהרנ"ת נכסף מאד להצטרף עמו בנסיעתו לשם, אולם הבין שאם רבינו יסע, יקח עמו את ר' נפתלי. לבסוף מוכרח היה ר' נפתלי לחזור לנמירוב כמה שעות לפני שהגיע השליח מטפליק. "על כן" כותב מוהרנ"ת "תיכף כשראיתי שדעתו ז"ל לנסוע לאומאן בעת שבא האיש הנ"ל מטפליק, אז התחלתי לעסוק בענין הנסיעה, כדי שיקח אותי. והוא ז"ל לא דיבר עמי מאומה מזה אם יקח אותי או איש אחר, רק אני בעצמי הלכתי וקראתי בעל עגלה אחד, ועסקתי בכל צרכי הנסיעה עד שזכיתי שלקח אותי לדרך הזה לאומאן..."
"ואלמלא לא אתינא לעלמא אלא לנסוע עמו דרך הזה דיי" מתבטא מוהרנ"ת "כי רב טוב זכיתי לשמוע בדרך הזה תורות ושיחות נוראות המחיין אותי ואת כל בית ישראל לדורות..."
"הנסיעה לאומאן-התחלה והכנה לכל התיקונים..."
"והנה אז" מתאר מוהרנ"ת בהתרגשו"ת את מאורעות אותו יום "כשבא האיש הנ"ל מטפליק בשליחות שיסע לאומאן, אז עמדתי מרעיד וראיתי נפלאות ה', שבכל ימי החורף שהיה מדבר מאומאן, ואנשי טפליק שאלו אותו אם יכינו לו שם דירה, לא רצה שיסעו בשבילו, וזה סמוך הסכים שיסעו בשביל זה, עד שפעלו שם הדירה הנ"ל בשבילו. ובתוך כך נשרף ביתו, והיינו מטולטלים עד מאד, והחפצים שלו היו מפוזרים ומטולטלים כדרך הנהוג אחרי שריפה, ולא היה לו מקום מנוחה, כי רוב העיר נשרף, בפרט כל הרחובות שסמוכים לבית המדרש ולבית הכנסת, ובתוך הפיזור והטלטול הזה, בא האיש הנ"ל מטפליק, וביקש אותו לאומאן במועדו ובזמנו, בעת שכבר נגזר מן השמים לשרוף ביתו מקודם, ולא היה לו מקום כראוי לשבת. והשם יתברך כבר הקדים הרפואה, שבאותו העת בסמוך קודם השריפה, אז דייקא ציוה שיכינו לו הדירה באומאן, ובא השליח במועדו ובזמנו, ואת הכל עשה ה' יפה בעתו".
"ואי אפשר לבאר כל אשר בלבי בזה בכתב-כותב מוהרנ"ת-כי בענין נסיעתו לאומאן, ובענין מה שזיכה אותי לנסוע עמו לשם, בזה היו תלויים עולמות הרבה עד אין קץ, וזכות ישראל לדורות, כי תיקן שם אלפי אלפים ורבי רבבות נשמות פגומות ומקולקלות, שלא היה אפשר להם להתתקן בשום אופן כי אם על ידי הסתלקותו, כאשר נשמע מפיו הקדוש בפירוש וברמז, וגם כמה טובות לנצח נצמחו מזה לישראל לדורות. כי כבר גילה שמי שיבוא על קברו ויאמר אלו העשרה קפיטל תהילים המפורסמים עתה, בודאי יעזור לו לנצח אפילו אם יהיה איך שיהיה, כידוע וכמפורסם. והנסיעה לאומאן היתה התחלה והכנה לכל התיקונים האלה לנצח! ויותר ויותר מזה מה שנעלם מאיתנו, כאשר הבננו מפיו הקדוש, על כן בכל תנועה ובכל סיבה וסיבה שסובב ה' ית' בענין נסיעה זאת-מה גדלו בהם מעשה ה' מאד מאד עמקו מחשבותיו, כי הכל היה נוגע למקום שנוגע לעד ולנצח" (ימי מוהרנ"ת מ"ו).
רבינו יוצא לאומאן
מוהרנ"ת יצא לתור אחר עגלה לנסוע לאומאן, אך ללא הצלחה. היתה זו המניעה הראשונה. כמו כן התעוררה עוד מניעה בכך שבתו של רבינו, אדל, לא רצתה בשום אופן שאביה יסע לאומאן. ואמנם, מציין מוהרנ"ת, כי דרכו של רבינו היתה לא להתעקש על שום דבר, אולם כאן הבין מוהרנ"ת שרצונו של רבינו הוא אכן כן לנסוע. ולכן חיפש הרבה, עד שהצליח לשכור עגלה במחיר גבוה.
וביום שלישי בבוקר, ד' אייר תק"ע, יצא רבינו את העיר ברסלב, כשמגמת פניו העיר אומאן. אליו התלוו מוהרנ"ת, וכן אותו יהודי שבא מטפליק להזמינו לאומאן, וכן משרתו של רבינו.
טרם צאתו את דלת הבית, בעוד ידו על המזוזה, נענה ואמר אל האנשים הרבים שנתאספו אז ללוותו בצאתו מן העיר: "תראו להתקבץ יחד ולהתפלל יחד, כי אם תתפללו בכונה, אולי תוכלו להמשיך אותי לכאן עוד הפעם!" אמר, ולא פירש.
"השי"ת גומר תמיד!"
"כשנסעתי עמו לאומאן בסוף ימיו" כותב מוהרנ"ת "דיבר עמי על העגלה דברי תנחומין כמה שיחות נוראות קדושו"ת מאד המחיין את הנפש מאד, והבנתי מדבריו הקדושים גודל הרחמנות של השי"ת, וסוף כל סוף יגלה השי"ת האמת וייטיב אחריתנו, אז עניתי ואמרתי לפניו בהתעוררות הלב: אף על פי כן ה' ית' יגמור כרצונו. השיב לי בלשון תמיהה: מה הוא זה שאתה אומר שהשי"ת יגמור, הלא השי"ת גומר תמיד! גא-ט פירט תמיד אויס"! (חיי מוהר"ן קפ"ח).
"ולבאר כל אלה הענינים" כותב מוהרנ"ת "צריכין לספר הרבה, אשר לא יספיקו כמה יריעות. והכלל, בתחילה עלה במחשבה, כשנתקרבנו אליו, שיגמור התיקון מיד, וכמה דיבורים שנדברו מעין זה. אך אחר כך, בעוונותינו הרבים ובעוונות הדור, ומגודל התגרות השטן, עד שהרבה מחלוקת גדול עליו, על ידי כל זה נתבלבל העולם, ולא היה יכול לגמור בחייו מה שרצה. ואף על פי כן אמר, שגמר ויגמור. כי אחר שבא מלמברג זכה לדרך כזה ודיבורים כאלה, שעל ידי זה לא יכבה נרו לעולם. וכאשר שמעתי בשמו שאמר בזו הלשון: האש שלי תוקד עד ביאת המשיח!" (שם רכ"ט).
הגילוי מגדולת רשב"י
בדרך לאומאן, עברו דרך העיר לאדיזין. תושבי העיר קבלו את רבינו בכבוד, ואף ליווהו כברת דרך מחוץ לעיר.
אז בדרך, גילה רבינו את התורה הנפלאה הנדפסת בתחילת ליקוטי מוהר"ן על גודל מעלתו של התנא האלקי רבי שמעון בר יוחאי. היה זה תוך כדי שיחה שאמר, שאף על פי כן השם יתברך עוזר לישראל תמיד ואין דור יתום, וכמו שאמר רשב"י, כשאמרו החכמים בכרם ביבנה (שבת קלח ע"ב): עתידה תורה שתשתכח מישראל, ענה רשב"י ואמר: כי בזהר דא יפקון מן גלותא, כי לא תשכח מפי זרעו, ועל כן עמד רשב"י עצמו על פסוק זה "כי לא תשכח מפי זרעו" כי סופי תיבות של זה הפסוק הם אותיות 'יוחאי'- היינו שעל ידי זרעו של יוחאי המרומז בזה הפסוק-לא תשכח התורה. ואז גילה רבינו את הסוד הנורא במאמר הנדפס בתחילת ליקוטי מוהר"ן.
"עניתי ואמרתי לו" כותב מוהרנ"ת "רבי שמעון יש לו גם כן בודאי הנאה מזה, היינו מזה החידוש הנפלא. השיב: הן!
ענה רבינו ואמר: רבי שמעון בעצמו הוא ענין אחר, כי רבי שמעון הוא ע'יר ו'קדיש מ'ן ש'מיא נ'חית-אותיות שמעון"....
הסתלקות למען תיקון הנשמות
ביום שלישי לפנות ערב הגיעה מרכבתו של רבינו לעיר טפליק, אשר בדרך בין ברסלב לאומאן. אנשי העיר, ביניהם רבים מחסידי ברסלב הפצירו ברבינו שיאות להשאר ללון בעירם. רבינו סרב לבקשתם, גם כשהגשם החל לרדת, המשיכו בדרך, עד שהגיעו לכפר סמוך (הנקרא רוסאשע) על אם הדרך-שם לנו.
למחרת בבוקר, אחר התפילה, יצאו רבינו ופמלייתו לתחנתו האחרונה-העיר אומאן.
מוהרנ"ת כותב שבאותו יום עם התקרבם לאומאן, דיבר רבינו עמו בכל עת הנסיעה מהתורה של הסתלקות הצדיק (תנינא סימן ס"ז) שנאמרה בשבת בראשית, שם הוא מדבר על העלמה שנתעלם הצדיק שהוא הפאר והיופי של כל העולם, וגם דיבר עמו מגדולת הרב הגאון החסיד מברדיטשוב...
רבינו המשיך לספר-סמוך לכניסתו לאומאן-מעשה מהבעל שם טוב ז"ל (מוהרנ"ת מציין כי כל השיחות באותו יום הובנו אחר כך למפרע, כי הם היו הקדמה להסתלקותו שם באומאן כדלהלן):
"פעם אחת בא הבעל שם טוב ז"ל לאיזה מקום, והיה שם במרה שחורה ועצבות גדול מאד, אך מי יפתח פיו לשאול אותו על זה... והיה כך יום וחצי. אחר כך, בערב שבת אחר חצות ציוה הבעש"ט ז"ל שיבקשו כל האורחים הנמצאים בעיר להביאם אצלו שיאכלו עמו בשבת, ולא היו שם הרבה אורחים, רק מצאו שני אורחים הולכי רגל והביאום אליו. אחר כך שמעו שטען עמהם הבעש"ט ז"ל" (חיי מוהר"ן ק"צ).
רבינו המשיך ואמר, שאינו זוכר היטב את המעשה איך היה, אך תמצית הענין היה, שבאותו המקום היו נשמות משלוש מאות שנים, שלא היה להם עליה, וכשבא הבעש"ט לשם נתקבצו כולם אליו, כי היו מצפים לאיש כזה שיוכל לתקנם, ומחמת זה היה לו עצבות, כי היה כבד לו ענין זה מאד. והענין היה כי היה בלתי אפשרי עבורו לתקנם כי אם על ידי פטירתו, וזה היה קשה לו מאד, על כן היה בעצבות, והזמין לו השי"ת את אלו שני האנשים, ועל ידם ניצל הבעש"ט וכו'.
מוהרנ"ת מציין: "וכל עת הנסיעה הזאת, שנסע ביום ד' בכניסתו לאומאן היה יושב כמו טרוד ומאויים, וכל זה הבינו אחר כך למפרע. כי סיפור זה מהבעש"ט הזכיר שוב בחול המועד סוכות של השנה הבאה סמוך להסתלקותו ממש. ואז הבינו הכל למפרע, שכונתו בסיפור זה היה על עצמו שהוא מוכרח להסתלק לתיקון הנשמות שקשה היה לתקנם בעודו בחיים".
ביום רביעי, ה' באייר תק"ע, נכנס רבינו לעיר אומאן להשתקע בה.
* * *