פרק כב - ימי רבינו האחרונים · צוואה
"ומן אותה שעה והלאה-כותב מוהרנ"ת-לא זזנו ממנו. ובאותה הלילה הוא ליל ששי, ערב סוכות לנתי אצלו. ובאותה הלילה סידר צוואה לפני: ליתן שלוש מאות אדומים (נדוניה) לבתו חיה תחיה, ולאשתו-הכתובה..."
"ואמר לי: יש עוד מה לומר? והשבתי לו: גם זה אין אתם צריכים לומר, כי אתם בעצמכם תשיאו את בתכם... ענה ואמר: אצל השי"ת הכל אפשר... אלו השלוש שנים חייתי בנס. ואחר כך אמר לי: גם לכם היה ראוי לומר איזה דבר, אבל אתם אנשים קטנים מאד"...
מוהרנ"ת השיבו מיניה וביה: "אם כן בודאי הרחמנות גדול עלינו, ובודאי אתם צריכים לחיות עוד (כי לא הייתי רוצה להפצירו שיגיד לנו איזה דבר צואה, רק שיחיה עוד, כי זה היה כל מגמותינו כנ"ל). השיב: אצל השי"ת הכל אפשר (כאומר: אני יודע שקרוב ההסתלקות, רק בודאי מהשי"ת אין שום דבר נמנע)".