פרק טז - הספר הנשרף · חבל על דאבדין...
"ותיכף הלך רבי שמעון בזריזות גדול ושכר עגלה לברסלב לבית רבינו ז"ל. ובבואו לדאשיב שהיא סמוכה לברסלב, נפל רבי שמעון פתאום והוטל על ערש דוי, ולא היה יכול לקום, והבין שהוא מעשה בעל דבר, שרוצין למנעו מלקיים דבריו (כידוע לנו כבר שעל כל מה שציוה רבינו ז"ל לעשו"ת יש על זה אלפים ורבבות מניעות גדולות מאד, בפרט על דבר כזה, שחיי רבינו ז"ל היו תלויים בזה). וציוה רבי שמעון להניח אותו על העגלה לנסוע לברסלב... ויסע לברסלב כל עוד נפשו בו, והיה מצפה רק שיבוא לברסלב, שיוכל על כל פנים לצוות לאחרים שישרפו הספרים לפניו. וכן היה שהניחו אותו על העגלה ונסע לשם. ובבואו לברסלב חזר תיכף לאיתנו והבריא כבתחילה. ולקח שני הספרים ושרפם שניהם."
מוהרנ"ת מתבטא בכאב עז על שריפת הספרים. אמנם מוכרחים היו לעשו"ת כן, אך חבל על דאבדין, וכן כותב:
"אוי לנו שלא זכינו שישאר אור הגדול של הספר הזה. ובעוונותינו הרבים גזרו עליו מן השמים לשרפו. ואמר רבינו ז"ל שזה הספר לא יהיה עוד בעולם, חבל על דאבדין בעוונותינו הרבים אבידה שאינה חוזרת..."
עוד מתבטא מוהרנ"ת על גדולתו הנשגבה של הספר: "ועוצם קדושת ונוראות של זה הספר אי אפשר לדבר מזה כלל, ואם היה נשאר זה הספר בעולם, היו רואים גדולת רבינו ז"ל עין בעין---"
"ואמר" מסיים מוהרנ"ת "שזה הספר בהכרח לשרפו, וזה הספר ליקוטי מוהר"ן יתפשט בעולם..." (חיי מוהר"ן קס"ט).
* * *