פרק טז - הספר הנשרף
לנסוע לרבינו-אפילו בבזיון
את ימי שהותו אצל רבינו לאחר אותו ראש השנה של שנת תקס"ח (1807)-מתאר מוהרנ"ת באריכות בספרו ימי מוהרנ"ת (מעמוד כא ואילך). נעתיק ממנו כמה קטעים:
"אחר ראש השנה כתבתי התורה לפניו, והייתי צריך לנסוע לנמירוב, ולא אסתייע מילתא, ולא נסעתי אז, ונתעכבתי בברסלב עד אחר יום הכיפורים".
"אחר יום הכיפורים הזמין לי השי"ת עגלה עם אנשי שלומינו, שהיה להם עסק גדול במאהליב, ונתרצו לקבל אותי עמהם, וקבלתי רשו"ת מרבינו ז"ל, ונסעתי עמהם עד טולטשין, כי הם היו צריכים לעקם דרכם למאהליב דרך טולטשין, והשי"ת ברחמיו ונפלאותיו הנוראים הוא חושב מחשבות בכל עת לתיקון העולם בכלליות, ולתיקון כל נפש ונפש וכל ניצוץ בפרטיות וכו'. וסיבב בדרכיו הנפלאים, וגילגל עם האנשים שנסעתי עמהם שיחזרו מטולטשין לביתם, כי נודע להם שם בטולטשין שלא יוכלו להשיג מבוקשם שם עתה במאהליב... ונתיישבו לחזור לביתם. ובאו אלי ואמרו לי שהם מוכרחים לחזור, אך יש להם צער מה שאין לי עגלה למאהליב, על כן חיפשו ומצאו עגלה שהולכת עם משא זכוכית למאהליב שאוכל לנסוע עמה. עניתי ואמרתי: לחזור למאהליב-אין כבודי ליסע עם משא כזה, כי לנסוע לרבינו ז"ל כדאי לנסוע אפילו בבזיון, ואפילו לילך רגלי, אבל לחזור לביתי איני רוצה עם עגלה כזאת. וחזרתי עמם יחד לברסלב לרבינו ז"ל, וראיתי שהיא ישועת ה' והשגחתו הנפלאה עלי..."
השמחה לראות שוב את רבינו
"ותיכף כשחזרנו ונסענו לברסלב נתעורר עלי שמחה, ובכיה מחמת שמחה. ובאתי לרבינו ז"ל בערב, ופניו הקדושים היו מאירים באור נפלא. והשבעתי בצחצחות נפשי כשזכיתי לחזור ולראות פניו המאירות, מה שבדעתי היה לבלי לראותו עוד זמן רב, כי ממאהליב לא הייתי יכול לבוא אליו בתמידות כנ"ל, בפרט שידעתי שרבינו ז"ל מוכן לנסוע ללמברג תיכף אחר יום טוב, על כן היה לי לשלל גדול יקר מכל הון, מה שזכיתי עוד לבוא לפני הדרת קדשו הנורא. וגם מצאתי אצלו חברינו רבי נפתלי, שנתעכב עדיין שם ועוד איזה חברים, והיה עת רצון, ואכלנו עמו יחד בשמחה והתקרבות גדול".
מפתח על ספר ליקוטי מוהר"ן
"בבוקר, שהוא יום שני אחר יום הכיפורים, שהוא יום רביעי בשבוע" ממשיך מוהרנ"ת לתאר "בעת שהייתי מעוטף בטלית ותפילין, בין תפילת שמונה עשרה לאשרי ובא לציון, בא אלי פתאום המשרת ר' מיכל שהיה משרת את רבינו ז"ל, וקרא אותי בזריזות לרבינו ז"ל. ותיכף סילקתי את הטלית ותפילין מעלי ורצתי אליו, ומצאתיו בבית הגדול. ענה ואמר לי: הראני מיד הספר שלך! דהיינו שכתבתי בו כל התורות שלו שכרכתיו פה כנ"ל, ותיכף רצתי והבאתי אליו ז"ל. ולקח הספר מידי, ובמקום שעמד שם התחיל לפתחו ולעיין בו, והפך בו ופתחו בכמה מקומות ועיין בהם קצת, ואחר כך ענה ואמר לי: לך וקח ניר וכתוב עליו התחלות מכל הנמצאין בזה הספר, וכן עשיתי מיד, והלכתי לבית אחר והתחלתי לכתוב עד שגמרתי. סמוך לגמר חזר ובא המשרת הנ"ל וקרא אותי בבהלה, ואמר שרבינו ז"ל ציוה שתיכף אבוא אליו עם הספר והניר וכלי כתיבה, ותיכף רצתי ובאתי אליו, ומצאתיו בחדרו".
"היכן אני בעולם"?
"ותיכף אמר לי, שב, וישבתי לפניו, והוציא הספר שלו שהתחלתי להעתיקו מזמן רב ולא נגמר כמבואר לעיל, הוא הספר הנשרף, ואני כבר הייתי מצפה כמה וכמה פעמים, מתי אזכה לגמור העתקת זה הספר הנורא הנעלם מעין כל וכו', ואז באותו היום נתגלגלו רחמי השי"ת, שזכיתי לגמרו. וישבתי אני לפניו כמה שעות, והוא קרא מילה במילה, ואני כתבתי על הספר בדיו עד שגמרתי..."
"וכל אנשי שלומינו ישבו מחוץ לחדר, ואני יצאתי אחר כך מלפניו, וכמעט לא ידעתי בין יום ללילה, אף על פי שלא ידעתי כלל מה שכתבתי, אף על פי כן מעט דמעט שהתנוצץ בדעתי איזה הארה בעלמא מרחוק מגדולת נפלאות נוראות הספר הזה, הלהיב לבי ודעתי מאד, שכמעט לא ידעתי היכן אני בעולם, ועדיין איני יודע מה זה עשה השם עמי חסד כזה שזכיתי לכתוב דברים כאלה. ברוך הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב כזה".
גם ביומו האחרון עלי אדמות מתייחס מוהרנ"ת לאלו השעות הנוראות של כתיבת ספר הנשרף, כפי שנכתב במכתבם של אנשי ברסלב המתארים את הסתלקותו של מוהרנ"ת: "... ואחר כך סיפר מעשה נורא מהספר הנשרף... ושכתב זה הספר בג' שעות ומחצה, ואחר כך יצאתי כמו מ"האידרא"... "
מה כתוב בספר הנשרף
בשעה שמוהרנ"ת העתיק את ספר הנשרף, אמר לו רבינו: "האם היית יודע מה שאתה כותב?" מוהרנ"ת ענה בהכנעה: "בודאי איני יודע כלל!", נענה רבינו וכה אמר: "אין אתה יודע מה שאין אתה יודע!" (חיי מוהר"ן ק"ע).
ובספר חיי מוהר"ן מובא (מהמעתיק, כנראה הרב מטשעהרין) שבספר הנשרף היה מבואר גם סוד גודל קדושת ומעלת מצות הכנסת אורחים והצעת המיטה לאורח (חיי מוהר"ן תקע"ג- ד). מרלוי"צ שמעתי פעם שהיה ידוע שג' דברים אמר מוהרנ"ת מתוך ספר הנשרף: א. גודל מעלת הכנסת אורחים ובפרט הצעת המיטה לאורח. ב. גודל מעלת ראש חודש ובפרט סעודת ראש חודש. והדבר השלישי נשכח. גם על המאמר בליקו"מ תנינא סי' פ"ג אמר שמקורו מתוך ספר הנשרף....
* * *
רפואה על ידי התורה
מוהרנ"ת חסה בצל רבינו במשך כל חג הסוכות. בליל שמחת תורה הגיעה ידיעה למוהרנ"ת שאשתו חלתה אנושות. הוא הודיע זאת מיד לרבינו. כותב על כך מוהרנ"ת:
"באותו הזמן חלתה זוגתי במאהליב, והיתה מסוכנת, ולא היה שום איש שישגיח עליה כלל, כי חותני וחמותי היו בקרמניץ כנ"ל... ולא היה מי שישגיח עליה כי אם בני העיר, והיה רעש גדול מזה במאהליב. וכבר נודע לי ענין זה בהיותי בברסלב, שהודיע לי איש אחד מזה בליל שמחת תורה, ואני הודעתי זאת תיכף לרבינו ז"ל".
"והוא ז"ל אמר אחר כך בבוקר תורה נפלאה, ונכנס גם ענין זה בתוך התורה הקדושה, כדרכו תמיד... כי תורתו הקדושה היתה כלליות נפלא ונורא מאד מאד". בתורה זו הזכיר רבינו מענין בת זוג ורפואה.
"אזמרה"
באותו שמיני עצרת אמר רבינו כמה וכמה תורות נפלאות, ביניהם התורה הידועה והמפורסמת, תורה רפ"ב על הפסוק "אזמרה לאלקי בעודי", והוא אחד מהיסודות בדרך רבינו, כיצד להגיע לשמחה-על ידי שהאדם מוצא גם בעצמו נקודות טובות. מוהרנ"ת כותב שרבינו הזהיר מאד ללכת עם התורה הזאת, כי הוא יסוד גדול לכל מי שרוצה להתקרב להשי"ת, לבל יאבד את עולמו לגמרי, כי רוב בני האדם הרחוקים מהשי"ת הוא מחמת מרה שחורה ועצבות, שנופלים בדעתם מכך שרואים גודל קלקול מעשיהם... על כן צריכים להתחזק מאד לילך עם התורה הזאת, לחפש ולבקש בעצמו בכל פעם איזה מעט טוב ונקודות טובות, ועל ידי זה יחיה וישמח עצמו ויצפה לישועה עדיין, ויוכל להתפלל ולזמר ולהודות לה', בבחינת "אזמרה לאלקי בעודי", ועל ידי זה יזכה לשוב באמת אל ה'.
פעם אח בעת שמוהרנ"ת דיבר מתורה זו, הבחין על תלמידו רבי נחמן מטולטשין שהיא כישנה בעיניו שכבר שמעה הרבה פעמים, ואמר מוהרנ"ת: "ביי מיר איז זי שפיגל ניי" (אצלי היא תמיד חדשה ורעננה). והוא ניצל כל הזדמנות ללמד אותה לאחרים.
* * *
הנסיעה החפוזה ללמברג
אסרו חג שמחת תורה תקס"ח (1807). זמן קצר בלבד עבר מאז שרבינו שב ממסעו המפורסם לזאסלב, וכבר הוא מזדרז לצאת לעוד מסע-לעיר למברג.
טרם הנסיעה המזורזת, ביקש רבינו ממוהרנ"ת את העתקו של הספר ליקוטי מוהר"ן, מבלי לומר לו שכונתו להדפיסו בלמברג. דבר זה לא עלה כלל על דעת מוהרנ"ת, מכיון שעד עכשיו הזהיר רבינו תדיר את מקורביו לא לגלות את תורותיו לזרים.
אותם הסוחרים הנגידים מחסידי רבינו, שהיו אמורים לקחת את מוהרנ"ת למאהליב לפני סוכות, הסכימו עכשיו לקחתו לשם, אחרי שיסעו ללוות את רבינו עד העיר קרסני, באמרם למוהרנ"ת שהוא יסע עם אחת העגלות הנוסעות לקרסני, ושם יפגשו עמו ויקחו אותו למאהליב. אולם רבינו נסע בחפזון עם הסוחרים, בהשאירו את כל העגלות המלוות מאחוריו. עגלות אלו התעכבו מעט ולא יצאו לדרך מיד.
עוד ראיה אחת... עוד דיבור מרבינו...
מוהרנ"ת הצטער, כי חשב שכבר לא יוכל להשיג את רבינו בקרסני, כפי שהוא כותב: "והיה לי צער גדול, כי נכספתי מאד אולי אזכה לשבוע שמחות, ראיית פניו הקדושים, ואולי אזכה לשמוע עוד איזה דיבור מפיו הקדוש, ע"כ היה לי צער גדול מהעיכוב, וה' ית' עזר לי ונסעתי אחריו ולא יכולתי להשיג העגלות שלו, ומחמת הבהלה שכחתי התיבה עם הכתבים שלי בדרך, בק"ק פיטשערע, והוכרחנו לשלוח אחריהם, והחזירום לי בדרך, במקום שעמדנו לפוש. ומצאתי את רבינו ז"ל ולא דיבר עמי כלל. ותיכף כשבאתי להכפר שעמד שם, אחר שעה קלה נסע משם, כי הוא בא לשם מכבר, ואני הייתי מוכרח להתעכב שם ליתן מספוא לסוסים".
יש לציין את גודל דבקותו והתקשרותו של מוהרנ"ת ללא גבול לרבינו, כי הרי זה עתה היה כמה שבועות אצלו ודיבר עמו הרבה מאד כפי שהוא עצמו מציין, אעפ"כ היה לו ריוח גדול מאד: עוד ראיה של פניו הקדושים, עוד דיבור קדוש מפיו, וכאשר חשש שעלול הוא שלא יפגוש את רבינו, הצטער צער רב על כך, כפי שהוא ממשיך לתאר:
"ואח"כ נסעתי משם והייתי גם כן נבהל ונחפז מחמת שלא יכולתי להשיגו, ובתוך כך פנה היום והגיע הלילה, והיה רפש וטיט ונסענו לאט, והייתי מתיירא אולי נסע רבינו ז"ל לאיזה אכסניה בסוד, ואיש לא ידע היכן הוא וכו', ובבוקר יסע לדרכו, ולא אזכה לראותו, על כן הייתי טרוד בצער ונחפז מאד".
"אח"כ איזה שעה בלילה באתי לקהילת קרסני, ונודע לי מיד האכסניה שלו, כי שם לא הסתיר עצמו, וידעו כל בני העיר ממנו, ובאתי למקום האכסניה שלו. ובתחילה לא קירב אותי כלל. אחר סעודת הלילה נכנסתי אליו לחדרו, ועוד שאר אנ"ש עמדו לפניו, ענה ואמר לי: 'על מה אתה במרה שחורה?", אפשר אתה מתחרט על מה שהתחלת?' ועמדתי נכלם ומתבייש, ועניתי בשפה רפה: 'לא!', היינו שאיני מתחרט חס ושלום על מה שהתחלתי. ענה ואמר אם כן: 'על מה אתה במרה שחורה'?, השבתי: שאני רוצה להיות איש כשר. ענה ואמר: 'אם כן שאתה רוצה להיות איש כשר, מה לך לדאוג? הלא כל העולם יגיעים וטורחים בשבילך, זה נוסע לברסלאו (בגרמניה), וזה נוסע לכאן, הכל בשבילך'... והחיה אותי מאד בדבריו הקדושים האלה, ואז נפתח פי ודברתי לפניו, ועניתי ואמרתי: 'הייתי סבור שלא אראה אתכם עוד היום, והנה זכיתי לראותכם ולדבר עמכם!' ענה ואמר: 'אנחנו צריכים בודאי לראות עצמנו ועוד אנו עתידין לראות זה עם זה עוד הפעם ועוד הפעם וכו' וחזר ענין זה כמה וכמה פעמים, והבטיח לי מרחוק שאזכה להתראות עמו פנים בפנים כמה וכמה פעמים לעולמי עד ולנצח נצחים".
סוד נסיעותיו הקדושות
"אחר כך בבוקר" כותב מוהרנ"ת "עמד רבינו בזריזות ולא רצה לדבר עוד עם שום אדם. ונסע בזריזות מיד. ואנחנו עדיין היה בוער לבבנו לחזור ולהשביע עינינו בראיית פניו הקדושים, ולשמוע עוד דיבורים מפיו הקדוש, והוא נסע במהירות מהאכסניא, ואני התחלתי לרדוף אחר העגלה, אף על פי שבודאי קשה להשיג ברגליים עגלה עם סוסים חזקים, אף על פי כן אמרתי ויהי מה... ארוצה, אולי יסבב השם יתברך שאזכה להשיג העגלה... וכן הוה, שרצתי אחר העגלה כברת ארץ. ואחר כך הגיעו לאיזה הר, והורידו העגלה לאט כנהוג, ואחר כך עברו איזה גשר, ושם הקדים עצמו אחד מאנשי שלומינו, ועמד שם כדי לחזור ולהתראות פנים עם רבינו ז"ל, כי ידע שרבינו ז"ל לא ירצה לדבר עמו בהאכסניא, על כן הקדים עצמו לשם, ומחמת זה נתעכב רבינו ז"ל מעט שם, וגם מחמת עיכובם מההר והגשר כנ"ל, על ידי זה השגתי אותם וחזרתי ובאתי לפני הדרת קדושתו ז"ל, וחבירי ר' נפתלי, כשראה שאני רץ אחריו רץ גם כן אחרי, ובא גם כן לפני רבינו ז"ל, ועמדנו שם לפניו אנחנו שלושה, והסביר לנו פנים"...
"ענה ואמר: מה אתם רוצים, או שאברך אתכם, או שאומר לכם תורה?. עניתי ואמרתי: הברכה, תברכו אותנו אם ירצה השם כשתחזרו לביתכם, אך תורה, תאמרו לנו מיד! כי ידעתי שאם לא נשמע מיד הוא הפסד שאינו חוזר, על כן בחרתי שיאמר תורה"...
רבינו הסכים, ומיד אמר את המשך תורתו "אזמרה" שהתחיל בשמיני עצרת. "ענה ואמר" כותב מוהרנ"ת "אספר לכם מה שאני נוסע, ואז גילה לנו הסוד מהצדיקים שכל אחד בונה משכן וכו'". ואח"כ אמר המשך התורה מענין הבל פיהם של תשב"ר ומענין המשכנות וכו' שזה מרמז על סוד הנסיעה שלו. והוא דבר נפלא ונשגב להבין מרחוק עד היכן נגע סוד נסיעותיו של רבינו (ועיין בפרפראות לחכמה על תורה זו דברים נפלאים בענין הנסיעות של רבינו).
"וכשסיים התורה" כותב מוהרנ"ת "קבלתי רשות, ונשקתיו בידו, וכן חברי רבי נפתלי אחרי קבל רשו"ת ונשקו בידו, ואז נסע מאתנו לדרכו ללמברג, ואנחנו רצנו אחריו, וכל זמן שראיתי בעיני העגלה, רצתי אחריו עד שנתעלמה מעיני, ואז חזרתי. ועדיין לא התפללתי שחרית, והיינו רחוקים מהעיר, והזמין לנו השי"ת עגלה שהלכה להעיר, וחזרנו עמה להעיר והתפללנו. ברוך ה' שגמל עמי חסדו לנצח, וזכני לכל זה".
"אילו ידע חותני-היה מסכים לנסיעתי"...
מוהרנ"ת שם עתה פעמיו חזרה למאהליב. שם פגש בחמיו וחמותו שקבלו אותו בפנים זועפות, הן על עצם נסיעתו לברסלב, ובמיוחד מסיבת השאירו את אשתו לבדה, וכנזכר חלתה אז אנושות, והיתה בסכנת חיים, אשר משום כך נאלצו בני העיר לטפל בה, והיה רעש גדול בעיר על כך. רבי דוד צבי חרה אפו מאד עליו, ואילו למוהרנ"ת מחשבות אחרות לגמרי מנחות אותו, כפי שהוא מתבטא:
"אם חותני היה יודע חלק מאלף ממה ששמעתי ופעלתי באלו הימים שזכיתי להסתופף בצל קדושת רבינו ז"ל-היה בודאי מסכים על נסיעתי, והיה מנשק כפות רגלי, כי אדרבה מה שנשארה בתו, היא זוגתי, בחיים, הכל היה בכוח תפילות רבינו ז"ל ותורתו הקדושה... ועשה לה טובה גדולה..."
שמונה חדשים התעכב רבינו בלמברג, ולא חזר לביתו בברסלב עד אמצע הקיץ של אותה שנה, וכל אותו זמן לא זכו החסידים לחסות בצלו, כפי שמוהרנ"ת מתבטא: "בעוונותינו הרבים אבדנו בשנה הזאת התורות של שבת חנוכה ושבועות, כי לא זכינו לבוא אליו לק"ק למברג".
* * *
לקראת הדפסת הליקוטי מוהר"ן
בתקופה האחרונה נשמעו לא פעם מפי רבינו רמזים שונים אודות רצונו להדפיס את ספרו ליקוטי מוהר"ן אשר בו ירוכזו תורותיו שאמר בהזדמנויות שונות, ולהפיצו בישראל, שכאמור עד הנה לא הסכים רבינו שאחד שאינו נמנה על חסידיו יביט בו. ענין זה קיבל משנה תוקף עם יציאתו החפוזה ללמברג, כפי שכותב מוהרנ"ת: "באסרו חג של שמחת תורה הזדרז רבינו מאד לנסוע ללמברג, עד שלא היה לו זמן לדבר עמי, ולקח מאתי את הספר של התורות שלו שהיו כתובים אצלי, שנקרא עתה 'ליקוטי מוהר"ן'... לא ידעתי אז מה כונתו בזה, כי עדיין לא גילה לשום אדם שרצונו להדפיס ספרו, אדרבה, תמיד היה דרכו להזהיר לבלי לגלות תורתו לאחרים שאינם מאנשי שלומנו".
ר' נפתלי שביקר אצל רבינו בלמברג, שב באמצע החורף משם, ובישר לחבירו מוהרנ"ת שרבינו עומד להדפיס ספרו הקדוש. החשק להפיץ את תורת רבינו בעולם התלהט מאד בלב שני התלמידים הנאמנים הללו, ובכל לב חפצו לקיים מיד רצון רבינו.
"רצון חברי ר' נפתלי היה" כותב מוהרנ"ת "שאסע לנמירוב ומשם אסע עמו ללמברג כדי לעסוק בהדפסה הנ"ל, ובעו"ה לא יכולתי לנסוע מעוצם ריבוי המניעות שלי מכל הצדדים, ואף על פי שכבר זכיתי לשבר כמה מניעות, אף על פי כן מניעות אלה לנסוע לדרך רחוק כזה ללמברג לא זכיתי לשברם, אך תיכף התחלתי לחשוב מחשבות בענין ההדפסה, והתחלתי לסדר הקדמה ושער וכו'..."
השמועה הנוראה שנתבדתה
כאמור, בעת ההיא סבל רבינו מאד ממחלתו הנוראה. באותה עת הגיעה שמועה לא טובה לחסידי ברסלב, כי רבינו נסתלק ח"ו, כפי שמוהרנ"ת מתבטא: "אחר כך נשמע שרבינו נסתלק שם בלמברג ח"ו, ובודאי היה לי צער עד כלות הנפש, אך הבנתי שהוא שקר".
"אחר כך" כותב מוהרנ"ת "קודם פורים בא עגלה בשבילי מברסלב, שאסע לשם לעסוק בתיקון הספר, ששלח רבינו ז"ל מלמברג איש אחד שידפיס אותו במדינה זאת. ובאתי לפה ברסלב על פורים, ונודע לי שרבינו ז"ל, ברוך השם, בחיים ושלום, והיינו שמחים בשמחת פורים מאד, ואני עסקתי בתיקון הספר וסדרתי הכל על נכון".
לאחר שסודר הענין היטב, והאיש שרבינו שלח אותו להדפיס הספר, נסע לאוסטראה לעסוק בהדפסה, שב מוהרנ"ת לאשתו ולמשפחתו במאהליב.
אצל החוזה מלובלין
האיש שנבחר על ידי רבינו לצאת אצל צדיקי הדור ההוא ולהראות להם את הספר בכדי שיתנו את הסכמתם עליו-היה החסיד שנקרא "ר' זלמן דער קליינער" (ר' זלמן הקטן).
ר' זלמן קיבל על עצמו את השליחות הקדושה, ותחילה נסע אל אחד מגדולי צדיקי הדור הלא הוא הרה"ק ר' יעקב יצחק החוזה מלובלין.
מוהרנ"ת ור' נפתלי בשמעם כי ר' זלמן הקטן נוסע לחוזה מלובלין, מסרו בידו פתקאות שימסור אותם לחוזה. לפלא, כשנמסרו הפתקים לחוזה שיבח יותר את הפיתקא של ר' נפתלי על פני פתקתו של מוהרנ"ת.
כשסיפרו הדבר לרבינו-נענה ואמר: "אמנם עינים צופיות לו לחוזה, אבל הוא חוזה באשר הוא שם, כי הסיבה ששיבח את פתקתו של ר' נפתלי יותר היא מפני שבעת קריאת הפתקאות ישן ר' נתן, ואילו ר' נפתלי התפלל אז..."
* * *
לשרוף הספר ולהשאר בחיים
בין פורים לפסח של אותה שנה תקס"ח, שהה עדיין רבינו בלמברג. מצב בריאותו התדרדר מאד. באותה עת התרחש הסיפור הנורא משריפת ספרו הנקרא "ספר הנשרף". מוהרנ"ת מתאר כל פרטי הסיפור הנורא באריכות בספרו חיי מוהר"ן:
"בלמברג בין פורים לפסח בשנת תקס"ח, הלך רבינו אל חדר מיוחד ובכה הרבה מאד שם, וקרא לרבי שמעון, ודמעתו על לחייו, ונאנח ואמר: 'אין עם מי להתייעץ'. וסיפר לו אז מענין באשר שיש לו ספר בביתו, שאבד אשתו ובניו בשביל זה, כי נסתלקו עבור זה, ומסר נפשו על זה, ועכשיו אינו יודע מה לעשות. והענין הוא כי ראה שמוכרח להסתלק שם בלמברג, אך אם ישרף זה הספר יוכל לחיות, ועל כן היה רבינו ז"ל מסופק ולא ידע לתת עצה בנפשו מה לעשות. כי היה צר לו מאד לשרוף זה הספר הקדוש והנורא מאד אשר מסר נפשו על זה... השיב לו רבי שמעון: 'בודאי אם יש איזה סברא שחייכם תלוי בזה, בודאי טוב יותר לשרוף הספר כדי שתשארו בחיים'. השיב רבינו ז"ל: 'על כל פנים יתארך הזמן בודאי', היינו אם ישרוף זה הספר על כל פנים יהיה לו ארכא לחיות בעולם הזה עוד איזה זמן, אבל אף על פי כן צר לי מאד לשרפו..."
רבינו התלבט מאד בעצמו וחזר כמה פעמים והדגיש את יסוריו הקשים מהתלבטויותיו בענין שחיים ומות תלויים בו. תוך כדי השיחה נכנס הרופא, ורבי שמעון סיפר לו על צערו הקשה של רבינו. רבינו קיבל בלית ברירה את דעתו של רבי שמעון וכה אמר לו:
"...אם כן איפוא, הא לך המפתח של הקאמאדע (ארון נמוך) שלי, ולך מהרה, חושה אל תעמוד, ותשכור עגלה לברסלב, ואל יעצרך הגשם והשלג, ורוץ מהרה חושה לברסלב, ותבוא לשם, ותיקח שני ספרים, אחד מונח בהקאמאדע, והשני מונח בתוך תיבה של בתי אדל, ותיקח אותם ותשרוף אותם (ושני הספרים היו אחד, כי היה אחד מועתק מחבירו. מוהרנ"ת מציין כי ההעתקה היתה על ידו "שזכיתי להעתיק אצלו, אך תיכף אחר שהעתקתיו לקח שניהם, היינו ספר כתיבת ידו הקדושה והספר שהעתקתי, וטמנם שניהם אצלו, ואלו שני הספרים שציוה לשרוף") והזהיר את רבי שמעון מאד לבל יהיה חכם בזה, היינו שלא יתחכם לשנות דבריו ח"ו לבלי לשרוף איזה ענין ולגנזו אצלו, רק יקיים דבריו בזריזות גדול..."
חבל על דאבדין...
"ותיכף הלך רבי שמעון בזריזות גדול ושכר עגלה לברסלב לבית רבינו ז"ל. ובבואו לדאשיב שהיא סמוכה לברסלב, נפל רבי שמעון פתאום והוטל על ערש דוי, ולא היה יכול לקום, והבין שהוא מעשה בעל דבר, שרוצין למנעו מלקיים דבריו (כידוע לנו כבר שעל כל מה שציוה רבינו ז"ל לעשו"ת יש על זה אלפים ורבבות מניעות גדולות מאד, בפרט על דבר כזה, שחיי רבינו ז"ל היו תלויים בזה). וציוה רבי שמעון להניח אותו על העגלה לנסוע לברסלב... ויסע לברסלב כל עוד נפשו בו, והיה מצפה רק שיבוא לברסלב, שיוכל על כל פנים לצוות לאחרים שישרפו הספרים לפניו. וכן היה שהניחו אותו על העגלה ונסע לשם. ובבואו לברסלב חזר תיכף לאיתנו והבריא כבתחילה. ולקח שני הספרים ושרפם שניהם."
מוהרנ"ת מתבטא בכאב עז על שריפת הספרים. אמנם מוכרחים היו לעשו"ת כן, אך חבל על דאבדין, וכן כותב:
"אוי לנו שלא זכינו שישאר אור הגדול של הספר הזה. ובעוונותינו הרבים גזרו עליו מן השמים לשרפו. ואמר רבינו ז"ל שזה הספר לא יהיה עוד בעולם, חבל על דאבדין בעוונותינו הרבים אבידה שאינה חוזרת..."
עוד מתבטא מוהרנ"ת על גדולתו הנשגבה של הספר: "ועוצם קדושת ונוראות של זה הספר אי אפשר לדבר מזה כלל, ואם היה נשאר זה הספר בעולם, היו רואים גדולת רבינו ז"ל עין בעין---"
"ואמר" מסיים מוהרנ"ת "שזה הספר בהכרח לשרפו, וזה הספר ליקוטי מוהר"ן יתפשט בעולם..." (חיי מוהר"ן קס"ט).
* * *
הסתלקותו של רבי דוד צבי
בערב פסח, נולד למוהרנ"ת בן. הברית התקיימה בשביעי של פסח, ונקרא שמו בישראל, יצחק.
מוהרנ"ת חפץ שחמיו רבי דוד צבי יהיה הסנדק, אך מחמת חולשתו הרבה שתקפה אותו לא היה בכוחו לבוא לבית הכנסת להיות סנדק.
רבי דוד צבי נתבקש לישיבה של מעלה פחות מחודש ימים לאחר מכן (י"ט אייר), כשמוהרנ"ת נמצא סמוך למיטתו בעת שנפרד מהעולם הזה. מוהרנ"ת מציין זאת בצער: "אחר פסח נפטר לעולמו חותני הגאון הצדיק זצ"ל ביום ב' י"ט אייר, ואני עמדתי בשעת יציאת נשמתו".
"רבינו בא לביתו בשלום-ותחי רוחי"
מוהרנ"ת נשאר במאהליב עד אמצע חודש תמוז. הוא נשאר שם עד שהגיעה אליו הבשורה בשבת פרשת בלק שרבינו כבר שב לביתו בברסלב בשלום. שמחתו לא ידעה אז גבול, כפי שהוא מבטא בספרו את שמחתו: "...ותחי רוחי ממש, ישתבח שמו ית' לעד ולנצח על כל החסד הנפלא והנורא הזה שעשה עמנו ועם כל העולם, מה שזכינו שחזר רבינו ז"ל בחיים מלמברג שלא ע"פ דרך הטבע כלל כאשר אמרו הרופאים שאי אפשר לו לחיות כי אם כמו חודש אחד ואי אפשר לו ליסע דרך כזה וכו', והשי"ת עשה נסים עצומים ונפלאים וחזר לביתו בשלום, וחי אחר כך בנס ב' שנים ויותר קצת..."
"באלו השנים החיה אותנו..."
אלו שתי השנים היו שנים גדושו"ת במיוחד שבהם השפיע רבינו לתלמידיו הרבה יותר תורה וחכמה משאר השנים, כפי שכותב מוהרנ"ת:
"באלו השנים החיה אותנו מאד מאד וגילה תורות ושיחות ומעשיות נפלאות ונוראות אשר אין דוגמתם. ובגודל חלישותו בלי שיעור באלו השנים אשר כמעט ונגוע בכל יום ויום, אעפ"כ עסק עמנו ועם כל העולמות וכו' וכו' בתיקונים נפלאים וכו' יותר מהתחילה, אשר לדעתי כל ההשארה שנשאר ממנו עמנו איזה התגלות מהשגות דעתו הנוראה, הכל היה בכח הפעולות של אותן השנים האחרונות כפי שאני מבין מרחוק, יתברך שמו לעד על כל הטובה הזאת..." (ימי מוהרנ"ת כ"ז).
קבלת פני רבינו בברסלב
"והנה תיכף כשזכיתי לשמוע בשורה טובה הזאת שבא רבינו ז"ל מלמברג" כותב מוהרנ"ת "זרזתי עצמי ונסעתי מיד לפה ברסלב. ובאתי לכאן על שבת קודש, וזכיתי לקבל פניו הקדושים, והיה חלוש מאד מאד, אך אעפ"כ היה לנו לנחמה ולמשיבת נפש מה שעכ"פ בא בחיים לכאן".
חזרה לנמירוב
מוהרנ"ת ישב אצל רבינו כעשרה ימים, ואחר כך שב לנמירוב להכין את חזרתו הקבועה עם משפחתו לשם, כפי שהוא כותב:
"והנה השי"ת מסבב סיבות ומכין מצעדי גבר, ועתה הגיעה העת ברחמיו הנפלאים להוציאני מהגלות מק"ק מאהליב ולהחזירני לביתי לק"ק נעמריב להיות סמוך לרבינו ז"ל".
"ותיכף הכנתי לי דירה בנמירוב, וחזרתי למאהליב. ועתה נתרצית חמותי וזוגתי תחיה ברצון חזק לחזור לנמירוב מחמת כמה טעמים, מחמת שנפטר חותני ז"ל וגם מחמת שהיא היתה חולה כמה פעמים במאהליב, ע"כ נזדרזה מאד יותר ממני לחזור לנמירוב".
"ויצאתי ממאהליב אחר תשעה באב, ובאתי לביתי לק"ק נמירוב לשלום, ברוך הש"י אשר עזרני עד הנה לחזור למקומי בשלום להיות סמוך לרבינו ז"ל, ועי"ז שמעתי הרבה תורות ושיחות ומעשיות בעצמי מפיו הק' וכתבתים על הספר תהלה לאל".
* * *