פרק טז - הספר הנשרף · "אילו ידע חותני-היה מסכים לנסיעתי"...
מוהרנ"ת שם עתה פעמיו חזרה למאהליב. שם פגש בחמיו וחמותו שקבלו אותו בפנים זועפות, הן על עצם נסיעתו לברסלב, ובמיוחד מסיבת השאירו את אשתו לבדה, וכנזכר חלתה אז אנושות, והיתה בסכנת חיים, אשר משום כך נאלצו בני העיר לטפל בה, והיה רעש גדול בעיר על כך. רבי דוד צבי חרה אפו מאד עליו, ואילו למוהרנ"ת מחשבות אחרות לגמרי מנחות אותו, כפי שהוא מתבטא:
"אם חותני היה יודע חלק מאלף ממה ששמעתי ופעלתי באלו הימים שזכיתי להסתופף בצל קדושת רבינו ז"ל-היה בודאי מסכים על נסיעתי, והיה מנשק כפות רגלי, כי אדרבה מה שנשארה בתו, היא זוגתי, בחיים, הכל היה בכוח תפילות רבינו ז"ל ותורתו הקדושה... ועשה לה טובה גדולה..."
שמונה חדשים התעכב רבינו בלמברג, ולא חזר לביתו בברסלב עד אמצע הקיץ של אותה שנה, וכל אותו זמן לא זכו החסידים לחסות בצלו, כפי שמוהרנ"ת מתבטא: "בעוונותינו הרבים אבדנו בשנה הזאת התורות של שבת חנוכה ושבועות, כי לא זכינו לבוא אליו לק"ק למברג".
* * *