פרק טו - האש שלי תוקד עד ביאת המשיח · צריך אמונה בעצמו
"במוצאי שבת" כותב מוהרנ"ת "נסעתי מיד לברסלב, ובאתי קודם הסליחות לברסלב, וזכיתי לראות את פני קדשו בעת שנכנס לבית המדרש לומר סליחות עם הציבור. אחר הסליחות נכנסתי אצלו, ודיבר עמי הרבה בחסדי השי"ת, וישבתי כל השבוע בברסלב, עד שהגיע ראש השנה של שנת תקס"ח, שחל אז להיות בשבת קודש".
אחד הדברים שגילה אז רבינו למוהרנ"ת היה, מה שנדפס אחר כך בליקוטי מוהר"ן חלק ב' בסימן פ"ו, שם מתבאר שהענין שהעולם נצרך לעבודות קשו"ת של תעניות וסיגופים, הוא מחמת שהם מקטני אמנה, והסמיך זאת על מאמר הגמרא (סנהדרין עד ע"ב) ש"בשעת השמד, אפילו על ערקתא דמסאני (שרוך נעל)-יהרג ואל יעבור", שאף שבאמת אין ראוי שיהרג על זה במצב רגיל, אך מחמת שהיא שעת השמד, שעה של כפירות-על כן הוא מוכרח למסור נפשו אפילו על דבר קל, אבל למעשה אפשר לעבוד את השי"ת אפילו באופן קל, לבלי להזדקק לעבודות קשות, וזאת אם אמונתו תמימה ושלימה.
מוהרנ"ת התפעל מאד מדברי רבינו, כפי שהוא עצמו כתב אחר כך בספרו "שיחות הר"ן":
"כשאמר לי הענין הנדפס בליקוטי מוהר"ן (ח"ב סי' פו) על הפסוק 'מקוצר רוח ומעבודה קשה'-שעל ידי קטנות אמונה צריכים לעבוד קשות-עמדתי לפניו כמשתומם, ומחשבותי היו תמהין בענין זה, כי נדמה לי שיש לי אמונה קצת. ענה ואמר בלשון גערה קצת, כאומר: "ואם יש לך אמונה-אין לך אמונה בעצמך!" (האסטו אין דיר קיין אמונה נישט). והזכיר מיד מאמר רבותינו ז"ל (סוטה מח:) על הפסוק "מי בז ליום קטנות"-מי גרם להם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא-קטנות שהיה בהם בעצמם, שלא האמינו בהם בעצמם" (שיחות הר"ן אות קמ"ו).