פרק ז - חשבונו של עולם · אכילת מרורים
לאחר חנוכה, בשובו לביתו, רגזו בני הבית מאד על מוהרנ"ת. אשתו נטלה בחרי אף את מפתחות החנות וזרקה לעברו וקראה: "קח לך! איני יכול יותר לשאת לבדי את עול הפרנסה!... "
אביו, שקצפו לא ידע גבולות, רטן לעומתו: באופן כזה, להשליך מעליך את העול ולא לעסוק בשום משא ומתן, לזאת לא אסכים יותר... ומעתה לא תהיה סמוך על שולחני... איני חפץ לראותך יותר! אביו כמעט אחז בערפו לזרקו מהבית, ובאותה שעה שמוהרנ"ת ראה בצערו העז של אביו, נזדרז לעזוב את הבית ופנה לבית סבו שהוא היה מקרבו במקצת.
הסב, אבי אמו, רבי יצחק דנציג, אף הוא יסרו במעט: מדוע הינך יורד לחיי אביך?!
מוהרנ"ת לא השיב במאומה, וכי מה ישיב?
לא ידעו בני המשפחה איזה אילן גדול עומד לצמוח בכרמם... לא ידעו גם את המאור הגדול אשר יאיר עיני ישראל ויקרב נפשו"ת רבות אליו ית', ובודאי לא הרגישו הם את טעם גן העדן שטועם אצל רבינו, האם כדאי לו לוותר על כל זאת תמורת נזיד עדשים, עבור מעט פרנסה בעולם החולף כהרף עין?!...
לבו היה מיצר בקרבו שאביו ומשפחתו אינם מעריכים את השינוי שחל בו עם התקרבותו לרבינו, וכי הוא התמסר כל כולו לתורה ועבודה, עד שבזמן מועט כזה הגיע למצב בו חפצי עולם הזה אינם שוים אצלו לכלום, שכל כך שאף לכך...
ובכן, אביו בראותו כי אין הוא יכול להשפיע על בנו, גרשו כליל מביתו, בנטלו ממנו אף את כסף נדוניתו בסך אלפיים רובל, עד שמוהרנ"ת נאלץ להיות סמוך על שולחן זקנו, והמשיך לאכול מרורים מכל צד.
אולם כל זה לא השפיע עליו ולא גרמו להחלשתו בעבודת ה'. אדרבה הוא ניצל כל רגע ללימוד ועסק בתפילה, ועקב זה היה נוח לו יותר אצל סבו, שם מצא מקום מיוחד לעבודותיו ולהתבודד בפני קונו, כפי שהוא עצמו כותב: "כשישבתי בבית אבי זקני ז"ל, שהיה בית גדול ומרווח, מצאתי שם ברוב הפעמים מקום מיוחד" (ימי מוהרנ"ת א'-פ"ב).