פרק ז - חשבונו של עולם
ממארי דחושבנא
הנסיעה ליריד של ברדיטשוב הלוך ושוב ארכה למוהרנ"ת כשבוע ימים. כמו כן הוצרך לכמה ימים למיין את הסחורה ולקבוע את המחירים. ובכן, לאחר כעשרה ימי פעילות של משא ומתן חישב מוהרנ"ת את חשבון נפשו שהפסיד ימים יקרים כאלו שהיו עבורו אבידה לנצח לפי ערך דבקותו בעבודת ה' והתמדתו בתורה. הוא נמלך בדעתו שהוא זקוק לפחות לכמה שעות להיות אצל רבינו להשיח לפניו את ליבו.
ובכן, הוא קם ועשה מעשה. הוא יצא מיד לברסלב מבלי להודיע למשפחתו.
באותם ימים היתה זוגתו של מוהרנ"ת עומדת כל היום בחנות ומשרתת את הלקוחות, בעוד מוהרנ"ת יושב בבית המדרש ועוסק בתורה. בערב בבואו, היתה מוסרת לו את רשימת הקונים וההקפות כדי שיעבור עליהם. אולם באותו יום בחזרתה הביתה לא מצאה את בעלה.
בחושבה שהתעכב לשבת בבית המדרש, יצאה לחפש אותו שם. מכיון שלא מצאה אותו, עלה מיד בדעתה החשד שמא נסע לברסלב ללא ידיעתה. היא הצטערה על כך, אך הבינה כי פתרון אין.
כשמוהרנ"ת בא לרבינו, שח לפניו על אבדן מעמדו בעיני חשובי בני קהילת נמירוב. רבינו חזר לפניו על תורה מסויימת שאמר כמה שנים קודם לכן למישהו במדוודיבקא שהתלונן על אבדן חינו בעיני הבריות. שם בתורה (סימן א') מבאר רבינו שהלימוד ביגיעה ובהבנה, מסוגל לשפר את חינו של האדם בעיני הבריות.
רבינו שאל אותו על עניניו, והוא סיפר לו כי מידי ערב עובר הוא על חשבונות בית המסחר בכדי שזוגתו תוכל לנהל את העסק כשורה.
"מידי ערב עליך לנהל חשבונות משא ומתן?!" שאלו רבינו בפליאה יתירה, "היתכן כי יהודי כדוגמתך יבלה את זמנו בחישוב חשבונות גשמיים? פעם אחת בשבוע יספיק לך לכל זאת! עליך להיות מ'מארי דחושבנא' לחשב אך ורק חשבונו של עולם, כל מחשבותיך נתונות יהיו לתכלית הנצחי ולא לחשבונות חולפים ועוברים!"
מוהרנ"ת כששמע דברים מפורשים יוצאים מפי רבינו, החליט על אתר להפסיק את ניהול החשבונות היומי, ולהניחו לפעם אחת בשבוע בלבד...
בחזרתו הביתה, עם הנהגתו החדשה-לא מצא כמובן הדבר חן בעיני אשתו. ובכלל ראתה שחל מהפך בכל התנהגותו ועבודתו את בוראו, אמנם תמיד היה מתמיד, אך עתה נראה כמי שאין לו בעולמו אלא את התורה הקדושה, אין הוא שח אפילו שיחה קלה בדברים של מה בכך, הוא ישן לא יותר מארבע שעות ביממה. כאשר מלבד זה היתה כל דקה מוקדשת לתורה ועבודתו ית'.
פעם כששאלו אותו אנ"ש איך הוא מסתדר עם שינה כל כך מועטת, השיב: "הרי מטבעי זריז אני, ובכן זריז אני גם בשנתי"... (שיח שרפי קודש תשל"ז).
אשתו שהיתה בת גדולים השלימה עקב כך בלית ברירה עם הנהגותיו החדשות, הרי בכל זאת הוא לומד ומתפלל יותר משהיה רגיל עד הנה, מוכרחה היא איפוא לקבל זאת באהבה.
בתחילת החורף הגיע רבי דוד צבי לנמירוב, היטב חרה לו בשמעו שמוהרנ"ת הפך לחסיד ברסלב נלהב, תוך כדי השתמטות הכמעט מוחלטת מהתחייבויות הפרנסה. אך הוא לא יכול לפעול מאומה בנושא.
המצב הכללי התדרדר יותר ויותר, עד שמוהרנ"ת הבין כי הוא חייב לוותר מעט, הוא נדבר עם אשתו שמעתה יפחית מעט את נסיעותיו לברסלב ויסע מפעם לפעם ליריד לקנות סחורה.
דיבור אמת
באחד הימים אחר שובו מברדיטשוב, בעוד מוהרנ"ת עוסק בתפילת שחרית, ומשום מה לא הרגיש כל כך חיות בתפילה, וכל כמה שניסה לא הצליח להתרכז. באותה עת עשה חשבון נפשו, והגיע מיד למסקנה כי אם במרחק לא רב נמצא מי שיכול לעזור לו ולהוציאו ממצוקותיו הרוחניות, אין הוא יכול עבור התנגדות בני משפחתו, שלא זכו להבין ולדעת טיבו של האור המאיר בברסלב, לוותר על נסיעה כזו שתביא לו ישועה ומזור לנפשו המתייסרת. הוא החליט איפוא לנסוע מיד לרבינו לברסלב, ולחזור הביתה עוד באותו ערב.
הוא אמר ועשה, ויצא מיד באותו יום חרפי גשום לברסלב, ועקב הגשמים העזים התעכב בדרכו.
מיד כשנכנס מוהרנ"ת אל הקודש פנימה להתראות עם רבינו-הושיט לו רבינו ידו לשלום בהוסיפו: "אנחנו צריכים לומר לך 'שלום עליכם' ו'צאתכם לשלום' בחדא מחתא"... וזאת כמובן בכדי שלא תתגבר עליו המחלוקת ביותר מצד משפחתו.
ועוד הוסיף רבינו ואמר:
"האדם צריך להמשיך את עצמו אחר האמת ולדרוש ולחקור היכן הוא בכל זאת האמת".
ותוך כדי כך אמר רבינו תורה לפניו (ליקוטי מוהר"ן סימן קי"ב) שתוכנה הוא, שהאמת היא המפתח לתפילה כראוי. כשאדם מתחיל להתפלל, יש שמתגברים עליו כל מיני רעיונות ומחשבות זרות והם מעכבים את תפילתו לעלות אל ה'. אבל ברגע שהוא מגיע לאמת, אזי אור של ה' בעצמו כביכול מתלבש בו, היות וחותמו של ה' אמת, וכך הוא יוכל למצוא הרבה פתחים מהחושך והגלות שהוא סגור שם. רבינו האריך עוד בתורה נפלאה זו.
אותו שבוע היה פרשת נח. רבינו הראה לו איך שכל הרעיונות שהעלה בתורה שלו נקשרו לפסוק "צוהר תעשה לתיבה":
בסיום תורה זו כותב רבינו:
"והמשכיל המבין יש לו להתפלל כל ימיו שיזכה פעם אחת כל ימי חייו לדבר דיבור אחד של אמת לפני ה' כראוי" (ליקוטי מוהר"ן קי"ב).
לאחר פגישה קצרה זו נסע מוהרנ"ת לביתו.
שבועיים חלפו עד שמוהרנ"ת נסע שוב לרבינו. הוא סיפר לו שהוא כבר מכין את החשבונות רק אחת לשבוע, במוצאי שבתות... רבינו נאנח ואמר לו: "מה יגיד אליהו הנביא על זה"... אתה חייב לערוך חשבונות של חול כל מוצאי שבת?! ואולי פעם בחודש היה מספיק? הזמן מאד קצר! הזמן רץ מהר מאד. בטרם שהאדם שם לב לכך, חייו הם כבר מאחוריו. תנצל נא את הזמן אך ורק לעבוד את ה'".
או אז החליט מוהרנ"ת להמעיט יותר ויותר בשייכותו המועטה לעולם הזה, מעתה הוא לא יערוך את חשבונותיו מידי שבוע אלא אחת לחודש בלבד!
מיחידי הסגולה בני העליה
אשתו של מוהרנ"ת לא ידעה את נפשה מרוב זעם. היא כעסה על זה שמוהרנ"ת לא הסכים לערוך את החשבונות יותר מפעם בחודש. היא שפכה את מר ליבה לפני אביו של מוהרנ"ת, ואף הוא כעס מאד על בנו, אבל מוהרנ"ת לא שעה לכעסם והתעקש לקיים את עצתו של רבינו, להקדיש את כל חייו לעבודת ה', כי לפי גודל נשמתו הנהיגו רבינו כיחידי סגולה שבדור. אשר כמובן לא כל אחד יכול לעמוד בה, ובה נהגו מאז ומקדם בני העליה הצדיקים שבדור.
וכפי שמוהרנ"ת משתפך לפני בנו כעבור שנים במכתבו אליו: "...כי לא באנו לזה העולם לאכול ולשתות ושאר תאוות ח"ו, ולא בשביל ממון וכבוד המדומה של זה העולם, רק לסבול עמל ויגיעה כדי להכיר את בוראנו ויוצרנו ית"ש, על פי התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, וכפי שמדריכים אותנו הצדיקים האמיתיים שבכל דור ודור..." (עלים לתרופה-קס"א).
חבריו וקרוביו ניסו להסית אותו מדרכו והרבו דברים עליו: "איך אתה יכול כך להתאכזר לעצמך ולמשפחתך? אתה חייב לדאוג לפרנסה!" אבל מוהרנ"ת היה כל כך שקוע בלימודו ובעבודתו הקדושה שלא היה לו זמן אפילו לשמוע את דבריהם וכל שכן שלא להשיב להם.
כדאי להעתיק מה שכותב על תקופה זו בחיי מוהרנ"ת, רבי אברהם ב"ר נחמן מטולטשין (תר"ט-תרע"ח, 1849-1917) מאנשי העליה שבחסידי ברסלב מהדור הקודם:
"ולבו היה בוער מאד לעבודת השם יתברך, וכל תפילתו ולימודו היה בהתלהבות גדולה מאד, אשר אין לשער. ובכל עת ועת שהיה צר לו בעבודתו יתברך היה נוסע לאדמו"ר ז"ל והוא הרבה מאד בדבריו הנעימים לעוררו ולהחיותו ולחזקו בכל מיני חיזוק. ואדמו"ר ז"ל דיבר עמו שיקח לעצמו בדעתו שיתחזק בעבודתו ית' אף אם יעבור עליו מה, אפילו אם יצטרך חס ושלום לחזור על הפתחים... וכן עשה וקיים מוהרנ"ת ז"ל, ורצה לפרוש את עצמו לגמרי מהבלי העולם הזה, ולבלות כל ימיו בתורה ועבודת השי"ת, וכל אוהביו ומיודעיו הרבו לדבר עליו על שאינו מרחם על עצמו ועל אשתו ובניו להשתדל בעסקי פרנסה כדרך כל הארץ, והוא לא היה לו פנאי כלל אפילו לשמוע את דבריהם ומכל שכן וכל שכן להשיב להם... והוא לא הסב פניו, והרבה לעסוק בעבודתו יתברך בהתמדה גדולה, וגם שקד בכל עת על דלתי אדמו"ר ז"ל, לשמוע ממנו דברי אלוקים חיים"...
* * *
זרע של קיימא
ביום שישי, ר"ח כסלו תקס"ג-כעבור קרוב לעשר שנים מנישואיהם-ילדה אשת מוהרנ"ת מרת אסתר שיינדל, בן. הברית מילה התקיימה ביום שישי הבא, ונקרא שמו בישראל, שכנא. הוא היה הראשון מכל בניו של מוהרנ"ת שהתקיים אצלו. כאמור ברכו רבינו שזרעו יתקיים. וכאן ראה מוהרנ"ת כי ברכתו של רבינו נתקיימה.
ימים ספורים לאחר הברית נסע מוהרנ"ת שוב לברסלב לחסות בצלו של רבינו. שם שהה שלושה שבועות רצופים, עד אחרי שבת חנוכה.
מפלת הרשע
באותה עת סבלו החסידים בנמירוב צרות רבות ורעות מידיו של רשע מפורסם. הם החליטו כי כשיבואו אל רבינו ישפכו לפניו לבם ויבקשו עצה להנצל מחמת המציק.
בשבת חנוכה בשעת סעודה שלישית, אמר רבינו תורה על הפסוק "ראיתי והנה מנורת זהב" (זכריה ד).בתורה זו מפליג רבינו בגודל כוחה של אנחה של נשמה יהודית, וכי על ידה אפשר להשלים כל החסרונות. וכל אלו הקשורים לצדיק הדור המכונה "איש אשר רוח בו" זוכים לרוח חיים, וכך נשלמים חסרונותיהם. אך הרשעים החולקים על הצדיקים ממשיכים את רוח חייהם באמצעות הסטרא אחרא, ואע"פ שלזמן-מה גדול וחזק כוחם, כרוח סערה שגדול בשעתו, אך בסופו של דבר הוא בטל כליל, מבלי להותיר שריד.
ורבינו פנה לאנשי נמירוב ואמר להם בדרך צחות: כאשר תסעו לבתיכם, וישאלו אתכם 'מה פעלתם'? תאמרו להם: פעלנו רוח חיים מצדיק אמת, ובכח זה תהיה מפלה לרשע...
"והאמת כן הוא", כותב מוהרנ"ת, "שפעלנו רוח חיים שקבלנו ממנו להשלים כל החסרונות" (חיי מוהר"ן ד) והרשע הזה נחל מפלה גדולה.
מוהרנ"ת מציין שלאחר אמירת תורה זו הרבה רבינו לרקוד.
"תורה שבכתב"
לאחר השבת, קרא רבינו למוהרנ"ת והורה לו להתחיל לרשום את תורותיו. מוהרנ"ת מלבד קדושתו ורום מעלתו בעבודתו ית', ניחן גם בכשרונות מעולים בלתי מצויים, ולכן היה הוא האדם הראוי להבין את תורות רבינו העמוקים מני ים, ואחר כך גם לרשמם כראוי וכיאות, באופן שישארו לנצח.
אמנם גם עד עתה היה מוהרנ"ת כותב את התורות, אבל רק לעצמו, ומעתה צוה לו רבינו שיתחיל בכתיבה כדי שיוחקו לאחר מכן בספר לדורות עולם.
הוא התחיל את תפקידו החדש כבר מאותה תורה ששמעה בשבת חנוכה. רבינו עצמו הדריכו כיצד לנהוג בכתיבתו. סדר הכתיבה היה, שרבינו היה אומר את התורה למוהרנ"ת קטעים קטעים בלשון האידיש, והוא היה רושמה בלשון הקודש, לאחר הכתיבה היה קוראה לפני רבינו בכדי שיתן את הסכמתו עליה.
שלושה שבועות שהה מוהרנ"ת בצל רבינו. הוא ספג באותה עת תורה וקדושה, הוראות והדרכות בעבודת ה', כשרבינו לא פוסק מלעודדו ולחזקו שיוכל לעמוד בכל אשר עובר ויעבור עליו.
לילות החורף-לילות של זהב
מוהרנ"ת עשה כאמור את לילות החורף הללו אצל רבינו, בהם זכה לקלוט במיוחד יותר מכל ימות השנה, וכפי שנאמרו כמה וכמה שיחות בנושא זה. מוהרנ"ת אמר פעם: "בליל שבת קודש חרפי אפשר לפעול למעלה כמו בליל כל נדרי". בחורף, הלילה ארוך, ואפשר לעבוד את ה' כל הלילה. "בליל שבת קודש שורה צמאון גדול לה' ית' בעולם"- היה אומר. (שיח שרפי קודש א'-תק"ז)
רבי נחמן מטולטשין, תלמידו הנאמן של מוהרנ"ת אמר עליו: "מה שזכה לידע מרבינו ז"ל יותר משאר תלמידי רבינו ז"ל היה רק מלילי שבתות שבחורף. היתה אז התנוצצות קדושה ונוראה מאד על פניו ז"ל והיה אומר אז תורה ביראה גדולה וכל התלמידים אף על פי שהיה להם התנוצצות וכו' אף על פי כן הוא לא היה יכול לישון והיה יוצא חוץ לעיר ברסלב תחת ההר אצל הנהר בוג והיה צועק כל הלילה: רבונו של עולם כאן בוער אש כזה, הבער נא אש זה בליבי פנימה".
"ובבוקר השכם התפלל בהתעוררות גדולה, ובפרט 'נשמת' היה אומר בניגון המעורר הלב מאד (ניגון זה ידוע אצל אנ"ש) ומזה זכה למה שזכה אשרי לו" (שיח שרפי קודש תרס"ד)
בקרב חסידי ברסלב היתה מפורסמת תמיד האימרה מפי הרה"ק רבי פנחס מקוריץ זיע"א שהיה מכנה את לילות החורף: "גילדענע נעכט"-לילות זהב! בהם אפשר לחטוף הרבה מאד בעבודתו ית'.
ביטול הבחירה
יחודו של מוהרנ"ת על פני שאר התלמידים היה, כי אמנם כל החסידים היו מטים אזניהם תמיד לשמוע את תורותיו הקדושו"ת של רבינו, ואילו מוהרנ"ת היה מקשיב לכל מילה שיצאה מפיו אפילו אם היתה נראית כשיחת חולין בעלמא, כמו שאמרו חז"ל: "אפילו שיחת חולין של תלמיד חכם צריך תלמוד" (עבודה זרה י"ט-ב').עד כדי כך שמוהרנ"ת התבטא פעם ואמר: "העיקר מה שהכרתי את רבינו ז"ל היה משיחותיו הק' אשר בחול" (שיחות וסיפורים עמ' קכ"א).הוא גם אמר: "בעת שהייתי שומע איזה דיבור מרבינו היה לי באותו עת ביטול הבחירה לגמרי!" (שיח שרפי קודש א'-תשכ"א)
.
כמו כן התבלט מוהרנ"ת על כולם בביטולו המוחלט לרבינו, שמאותו יום שבא לרבינו הניח בצד את כל שכלו העצמי, ומעתה בכל עת שהוא שמע משפט אחד מהרבי היתה לו טיפה אחת של חכמה, עוד משפט-עוד מעט שכל, וכך הלאה, עד שרוקן שכלו לגמרי, ומוחו נתמלא אך ורק משכל הרב, וזו היא המדריגה הגדולה ביותר בהתקרבות לצדיקים, אליה הגיע מוהרנ"ת והשיגה בשלמותה. ומסיבה זו קיבל מוהרנ"ת יותר משאר החסידים, כי בעוד שהאחרים קיבלו עליהם את הרבי כמנהיגם והדמות המרכזית בחייהם, עם כל זאת עדיין לא ביטלו לגמרי את דעתם הם, כי הרי הם היו גדולים בזכות עצמם... והחזיקו קצת בשכל שלהם. לעומת זאת, מוהרנ"ת למרות גאונותו המופלגת בש"ס ופוסקים וגודל מדריגותיו בקדושה וצדקות-התבטל לרבינו לגמרי, כגמול עלי אמו, וראה את עצמו תלוי ברבו "כמו שהירח תלוי בשמש לאורו" (אבניה ברזל עמ' כ' וראה גם ליקוטי מוהר"ן סי' ז' תנינא ענין "נתרוקן מוחו")
.
"כשהתאונן פעם מוהרנ"ת לפני רבינו על כל מה שעובר עליו בענין התקרבותו אליו, אמר לו רבינו בזה"ל: "איך האב דיר אריין געכאפט אין זאק ארייין!..." (תפסתי אותך בתוך השק!) השיב מוהרנ"ת: "רבי! קשרו אותי היטב שלא אוכל לצאת!..." (שיח שרפי קודש א'-קכ"ט).
אכילת מרורים
לאחר חנוכה, בשובו לביתו, רגזו בני הבית מאד על מוהרנ"ת. אשתו נטלה בחרי אף את מפתחות החנות וזרקה לעברו וקראה: "קח לך! איני יכול יותר לשאת לבדי את עול הפרנסה!... "
אביו, שקצפו לא ידע גבולות, רטן לעומתו: באופן כזה, להשליך מעליך את העול ולא לעסוק בשום משא ומתן, לזאת לא אסכים יותר... ומעתה לא תהיה סמוך על שולחני... איני חפץ לראותך יותר! אביו כמעט אחז בערפו לזרקו מהבית, ובאותה שעה שמוהרנ"ת ראה בצערו העז של אביו, נזדרז לעזוב את הבית ופנה לבית סבו שהוא היה מקרבו במקצת.
הסב, אבי אמו, רבי יצחק דנציג, אף הוא יסרו במעט: מדוע הינך יורד לחיי אביך?!
מוהרנ"ת לא השיב במאומה, וכי מה ישיב?
לא ידעו בני המשפחה איזה אילן גדול עומד לצמוח בכרמם... לא ידעו גם את המאור הגדול אשר יאיר עיני ישראל ויקרב נפשו"ת רבות אליו ית', ובודאי לא הרגישו הם את טעם גן העדן שטועם אצל רבינו, האם כדאי לו לוותר על כל זאת תמורת נזיד עדשים, עבור מעט פרנסה בעולם החולף כהרף עין?!...
לבו היה מיצר בקרבו שאביו ומשפחתו אינם מעריכים את השינוי שחל בו עם התקרבותו לרבינו, וכי הוא התמסר כל כולו לתורה ועבודה, עד שבזמן מועט כזה הגיע למצב בו חפצי עולם הזה אינם שוים אצלו לכלום, שכל כך שאף לכך...
ובכן, אביו בראותו כי אין הוא יכול להשפיע על בנו, גרשו כליל מביתו, בנטלו ממנו אף את כסף נדוניתו בסך אלפיים רובל, עד שמוהרנ"ת נאלץ להיות סמוך על שולחן זקנו, והמשיך לאכול מרורים מכל צד.
אולם כל זה לא השפיע עליו ולא גרמו להחלשתו בעבודת ה'. אדרבה הוא ניצל כל רגע ללימוד ועסק בתפילה, ועקב זה היה נוח לו יותר אצל סבו, שם מצא מקום מיוחד לעבודותיו ולהתבודד בפני קונו, כפי שהוא עצמו כותב: "כשישבתי בבית אבי זקני ז"ל, שהיה בית גדול ומרווח, מצאתי שם ברוב הפעמים מקום מיוחד" (ימי מוהרנ"ת א'-פ"ב).
"אצל בעל כזה מחפשים פרנסה"?!
אשתו שכבר לא עמדה יותר בסבל, חשבה ששמא אין היא מתאימה עבורו, ושמא ראוי לה לבקש ממנו גט פיטורין. גם אביו של מוהרנ"ת הבין לרוחה ואף הוא הסכים שיתכן שזו היא העצה.
היא נסעה אל אביה הר"ר דוד צבי, וכשהציעה את מחשבתה זו בפני אביה הגדול, פנה אליה בשאלה:
"האם לומד הוא לפחות מאז התקרבותו לרבו"?
"לומד?! השיבה הבת, "לומד הוא פי כמה וכמה מאז דרכו החדשה, עד שאי אפשר לנתקו לרגע אחד מלימודו"
.
"אם כך הוא הענין" הגביה אביה קולו, "לא יאה לבקש גט ממנו... רבי כזה המעורר את תלמידיו להתמדה שכזאת, ראוי להערכה וברכה!"
ראתה הבת כי דרכי בעלה מוצאים דוקא חן בעיני אביה, ניסתה שוב:
"והפרנסה מה תהא עליה"?
"אצל בעל כזה את מחפשת פרנסה?! חרשי את האדמה באפך והביאי לו פרנסה! כדאי הוא שתעמדי ברחוב טעונה שק עם מלח למכירה כדי לזכות לפרנס בעל כזה!!!" -גער בה אביה.
הלב נהפך
רבי דוד צבי אהב את התורה בכל נפשו. ברגע ששמע איך שרבינו החדיר אהבה לתורה במוהרנ"ת, קרא: "לכזה רבי צריכים להודות".
הדברים המפורשים שיצאו מפי אביה הנערץ, הרכיכו מעט את לבה, ומיד חל בה שינוי במחשבתה להנהגות בעלה.
בשובה לביתה, היתה מפוייסת מעט, ופסקה לרגוז עליו, אך אביו עדיין בשלו, כעסו טרם פג, ובשל כך נאלץ עדיין מוהרנ"ת לשהות אצל זקנו רבי יצחק. אף הוא ניסה תמיד לדבר על לב מוהרנ"ת שיפסיק מנסיעותיו לרבינו כדי לא לגרום צער לאביו, אך כאמור מוהרנ"ת כבר היה דבוק ברבינו באופן כזה שלא שייך היה למנעו מנסיעותיו התכופות אליו.
מוהרנ"ת מצטרף אל רבינו בנסיעותיו
ואכן, הוא קם ונסע לרבינו בסמוך לראש חודש שבט.
בשהותו אז אצל רבינו, זכה מוהרנ"ת להשתתף עמו בנסיעתו אל דוד רבינו הרה"ק רבי ברוך ממז'בוז', כי רבי ברוך שהה אז בעיר טולטשין הסמוכה, ורבינו נסע אליו בלוויית מוהרנ"ת.
* * *
הנסיעה למדוודיבקא
לאחר מכן יצא רבינו לבקר את חסידיו בכמה עיירות, טשעהרין, טראהוויצא ומדוודיבקא כמנהגו תמיד.
במהלך אותו ביקור עמדה להתקיים שמחת החתונה של בתו הכלה מרת שרה, היא היתה משודכת לרבי יצחק אייזיק, בנו של רבי לייב מדוברובנא, והחתונה נקבעה להיות במדוודיבקא. כמה חסידים, ביניהם מוהרנ"ת, הצטרפו ללוות את רבינו עד העיירה ליניץ.
בליניץ נתקבל רבינו ומלויו בחיבה ובהערצה רבה על ידי הרה"ק רבי גדליה מליניץ מתלמידי המגיד ממזריטש.
לאחר מכן שב מוהרנ"ת לבית סבו בנמירוב.
בהמשך נסיעה זו למדוודיבקא, המרוחקת מרחק רב מנמירוב, לא הצטרף מוהרנ"ת לרבינו. הוא שהה אז כאמור בבית סבו בנמירוב, ואף לא ידע כלל כי רבינו מתכונן להשאר זמן רב במדוודיבקא. אולם כעבור מספר ימים נודע למוהרנ"ת בדרך אגב על ידי הרבנית, ששלחה לקנות בנמירוב מיני מזונות עבור החתונה, שהיא תתקיים בראש חודש ניסן במדוודיבקא. משמע שרבינו עומד לשהות מחודש שבט עד ניסן ואולי עד אחרי חג הפסח במדוודיבקא.
לב מוהרנ"ת דאב בקרבו לשמע הידיעה הזאת. כי מנמירוב למדוודיבקא מרחק רב, כיצד יוכל לסבול דבר זה-לא לראות את רבינו תקופה ארוכה כל כך?...
בתחבולות תעשה מלחמה...
מוהרנ"ת החליט איפוא כי עליו לנסוע למדוודיבקא, אמנם המרחק היה עצום (מעל מאתיים קילומטר) וגם יש חשש סביר שלא יצליח לחזור לביתו לחג הפסח, ואז אש המחלוקת תגבר מאד, שמא לא יוכל להכנס כלל לביתו.
אבל היות והוא חפץ בכל לבו להיות אצל רבינו, החל לחשב כל מיני תחבולות כיצד לערוך נסיעה זו מבלי לגרות את אש המחלוקת עליו יתר על המידה.
אז עלה בלבו רעיון מחוכם: מכיון שבברדיטשוב מתגוררת דודתו, אחות אמו, שהיא בעלת בתי מסחר גדולים ומשופעת בעושר רב, והיא חשוכת בנים, ומוהרנ"ת היה נחשב בעיניה כבנה ממש, כל אימת שהיה נקלע לברדיטשוב היה נכנס לביתה. תמיד היתה מפצירה בו שיטול חלק באחד מבתי המסחר שלה, בהדגישה כי לא יצטרך לבטל זמן רב עבור זה, די לו לשים עין על המשרתים בבית המסחר, לחשב מעט חשבונות וכיוצא באלה, כלומר שבמעט תשומת לב יזכה למקצוע חשוב אשר שכר רב יוציא מכך, היא דברה על לבו כי הוא יוכל אז למלאות שאיפתו לשבת על התורה ועל העבודה כשפרנסתו תהיה מצויה לו בריוח במעט מאד טרחה. תמיד היה מוהרנ"ת דוחה הצעתה, מה גם שלאחר התקרבותו לרבינו, לא אבה להתקשר עם דברים שבגשמיות, כי רצונו היה לברוח מעסקי העולם יותר ויותר.
אולם עתה החליט להשתמש באמתלא זו. הוא הודיע מיד בבית כי יש בדעתו לנסוע אל דודתו ולנסות לעמוד על טיבם של עסקיה, שמא ייטבו בעיניו.
בשמוע זאת בני המשפחה, שמחו מאד. גם אביו וגם אשתו הסכימו מיד להצעה. זמן הנסיעה נקבע לתחילת חודש אדר. מוהרנ"ת שיער כי יצטרך לשהות במדוודיבקא זמן מה, על כן הודיע לבני ביתו כי ישוב לקראת חג הפסח...
אשתו ששמחה מאד מנסיעתו זו, הכינה עבורו בגדי שבת ובגדי חול, וכן בגדים חמים נגד הקור השולט שלטון ללא מצרים בחדשים אלה ברחבי אוקראינה, וכן צידה לדרך במידה מספקת, ויצא מביתו בתחילת אדר בברכת פרידה מאת משפחתו.
* * *