באר משה (דנשבסקי) ב· רבי משה דנושבסקי
חושן משפט · סימן יד
ביאור דברים בהסוגיא דריש פרק המפקיד (ל"ד פ"א) אמר רבא נעשה כאומר לכשתגנב ותרצה ותשלימני חרי פרתי קנויה לך מעכשיו כו' מתקיף לה ר"ז אי הכי אפילו גיזותיה וולדותיה גמי כו'
ראיתי שהקשה הר"ן בחידושיו נימא דקאמר גופא מהיום ופירא לכשתגנב וכמו שמצינו בב"ב גבי מהיום ולאחר מיתה, ותירץ דהוה תנאה יעו"ש, וקשה לענ"ד על תירוצו של הר"ן הן אמת אם היה המפקיד מדבר בפירוש בזה"ל לכשתגנב ותרצה ותשלימני קנויה לך מעכשיו והיינו מסופקים בכוונתו אם תנאה הוא או שכוונתו גופא מהיום ופירא לכשתגנב כו, ודאי דהיינו מפרשים שזה רק תנאה לחוד הוא שסתמא דמלתא מפרשים שזה קנין לגמרי הוא כל שאין מדבר בפירוש שמשייר לעצמו איזה דבר לזמן, ואין דומה להא דמהיום ולאחר מיתה משום דשם אין נוח לפרש תנאה לחוד שהרי הדבר, יבוא בודאי, ולהוסיף אם לא אחזור עד עת ההיא הלא צריך כאן תוספת דברים, וע"כ מפרשים לדבריו מהיום הגוף ופירא לאחר מיתה, משא"כ כאן גבי מעכשיו ולכשתגנב שע"כ מתפרש לשון תנאי, וא"כ די לנו בצל שהוא תנאי, ושיור פירות אין לנו לומר מעצמינו כל שלא פירש, אך זה הוא רק בדיבור בפירוש, אבל הכא בהא דאמר נעשה כאומר שבאמת לא נדבר זה כלל, רק שאנו דנין כן מצד שידעינן שרצון המפקיד להקנות להנפקד כשישלם, א"כ נוכל לומר שנעשה כאומר לכשתגנב כו' בפירוש גופא מהיום ופירות לאחר זמן קיום התנאי:
והנה התוס' כתבו בסוף ד"ה א"נ שעיקר הקושיא הוא מגיזות וולדות שהיה עליה בעת המשיכה וא"כ אין מקום לקושית הר"ן, אמנם עדיין נשאר לנו לחקור בענין זה שכתבו התוס' שהקושיא הוא מגיזות וולדות שהיה עליה בעת הגניבה, והוא שכבר נסתפקו בהא דאמרינן חוץ מגיזותיה וולדותיה אי זה דווקא גיזות וולדות שעד הגנבה, או שעד שאמר הריני משלם, או אפילו גיזות שאח"כ ג"כ אינו להנפקד, ועיין ש"ך (סי' רצ"ה ס"ק מ') שהוכיח מדברי התוס' והרא"ש גבי יוקרא דכיפי שכתבו דהוה שבחא דאתא מעלמא, משמע דאלו הוה חשוב שבחא דמגופא היה שייך זה להמפקיד, וא"כ מוכח שגם אחר הגניבה שייך שבחא דמגופא להנפקד ללישנא דאמר ר' זירא חוץ מגיזותיה כו', וללישנא דאמר ר' זירא שנעשה כאומר סמוך לגניבתה קנויה לך א"כ שבחא דאתא מעלמא ושבחא דמנופא הכל אחד הוא, ואחר הגניבה שייך הכל להשומר המשלם, וא"כ נפקא מינה לדינא בין הני תרי לישני, ולפ"ז יש לעיין למה אמר הגמ' א"ב קושיא דר' זירא הרי יש נפקא מינה לדינא שגיזות וולדות של אחר הגניבה, וצריך לדחוק שזהו כוונת הגמ' ג"כ דאמר איכא בינייהו קושיא דר' זירא היינו תולדות הדינים היוצאים מקושיא דר' זירא, ומ"מ לענין יוקרא שנתייקר עד שעת הגניבה לפמש"כ התוס' דיוקרא הוה שבחא דאתא מעלמא לכאורה ראוי להיות להשוכר המשלם אחרי שמקנה לו מעכשיו, מ"מ אמרתי זה מסברא ומצאתי בע"ה שהש"ך אומר כן (בס"ק ז' שם), שהא שצריך לתן שבחא דיוקרא שעד שעת הגניבה להמפקיד, הוא מטעם אחר כיון דתנאי ההקנאה הוא לכשתגנב ותרצה ותשלימני וא"כ צריך לשלם התשלום המוטל עליו כפי הדין שמוטל עליו בלעדי ההקנאה, וכשמשלם זה, מתהוה מצד זה קיום התנאי וע"י זה נקנה לו למפרע, וצל שאין משלם לו כדין לא מיקרי קיים תנאו, ולכן מוכרח מצד זה לשלם את היוקרא שעלה עד שעת גניבה מהאי טעמא, משום שאם לא ישלם לא מקרי שקיים ותשלימני:
אלא דלפ"ז קשה הכי נמי נימא כן אגיזות וולדות שהרי צריך לשלם מה שנמצא מושבת עד שעת הגניבה הן גוף הבהמה והן הגיזות וולדות, א"כ ממילא יתחייב לשלם מצד קיום התנאי, והנה הש"ך כתב שם ע"ז דכוונת הגמ' שגוף הגיזות וולדות יהיה שייך להנפקד, והברייתא דתני חוץ מגיזותיה וולדותיה משמע שזה שייך להמפקיד לגמרי עיי"ש בש"ך, ולדעתי הקלושה לא אבין תירוצו של הש"ך, דהא כשאנו באים לדון את הנפקד לחייבו להחזיר הפקדון והוא אומר שנגנב ומשלם עבור זה ודאי שאנו דנין לו כן שכל מה שנמצא בעין מן הפקדון כמו הגיזות וולדות יחזור בעין כמו שהוא, ומה שנחסר לו ישלם עבור זה, וא"כ כן הוא הדין של התשלומין, ואם לא יחזור לו בעין מה שנמצא אינו מקיים התשלום המוטל עליו ואין נקנה לו למפרע הגניבה, וכעין דברינו מצאתי שהקשה כן הקצה"ח בס"ק ב' עיי"ש בד"ה אמנם, ונראה לענ"ד לומר בביאור הגמ' דמקשה, אי הכי אפילו גיזותיה וולדותיה נמי, משום דבשלמא לענין יוקרא, אם נתייקרה קודם שעת הגניבה ד"מ בעת קבלת הפקדון היתה עשרה זהו' שויה ואח"כ נתייקרה ושוה חמשה עשר סלעים אם ישלם רק עשרה הרי אינו משלם רק שני שלישי הפקדון ולא מיבעיא אם שילם מחצה לא מיקרי שילם כלל ודאי דלא קנה למפרע, אך גם אם שילם מחצה חשיב שילם, מ"מ אין קונה רק המחצה ששילם והמותר לא קנה וא"כ באופן זה לא קנה רק שני שלישי הפקדון וממילא היוקרא תחזור להמפקיד, רק מגיזות וולדות שפיר מקשה הגמרא דנהי שמצד דין התשלומין צריך לשלם את הבהמה ואת הגיזות וולדות הנמצאים אצלו בעין, אך מ"מ אם לא ישלם רק הבהמה לחודא הרי למ"ד שילם מחצה מהני ממילא קנה את הבהמה למפרע שעבורה שילם והיא נעשית קנויה למפרע, וממילא יהיה שייך הגיזות והולדות להנפקד ולא יצטרך לשלם עבור זה וא"כ נראה שקושית הגמ' אי הכי אפילו גיזותיה כו' קאי דוקא למ"ד שילם מחצה מהני לענין מה ששילם ממילא תצא התולדה מזה שיהיה הדין שעבור גיזות וולדות לא יצטרך לשלם וישארו של הנפקד ממילא:
אך לפ"ז לא יתכן מש"כ התוס' שהכוונה הוא בקושית הגמ' מהגיזות וולדות של שעת המשיכה דהא באופן זה הוה שני דברים אצלו בפקדון הבהמה והגיזות וולדות וכשמשלם עבור הבהמה והגיזות וולדות שצריך להחזיר בעין ואין מחזיר, א"כ עבור הגיזות וולדות הרי לא שילם כיון שלא שילם כפי הדין שמוטל עליו, וא"כ חשוב זה כמו ששאל שני פרות ושילם אחת מהן, וא"כ לא מיבעיא אם הדין יהיה בשאל שני פרות ושילם אחת מהם שאין קונה להכפל כל שאין משלם בשלימות, ה"נ יהיה כאן כיון שחייב בתשלומין להחזיר בעין הגיזות וולדות ואין מחזירם הרי מקרי שאין משלם כפי המחויב, וא"כ לא חשוב זה שילם כלל, אך גם אם נאמר ששילם אחת מהן מהני לענין מה ששילם, מ"מ הגיזות לא נקנו להנפקד אחרי שלא שילם עבורם כדין המוטל עליהם, ע"כ נראה לענ"ד לולא דבריהם הק' שעיקר הקושיא יהיה מגיזות וולדות שניתוספו אחרי המשיכה קודם הגניבה, הגם שעליהם ג"כ יש לחקור ולדון ג"כ מצד הסברא כיון שמוטל על הנפקד להחזירם, א"כ לא מקרי זה שילם כדין אם לא יחזיר הגיזות וולדות, ע"ז נראה לענ"ד שיש לומר שלא מיבעיא אם שילם מחצה מהני לענין מה ששילם וא"כ ממילא תועיל התשלום לענין גוף הפרה, וממילא יקנה הגיזות וולדות למפרע, אך גם אם הדין יהיה ששילם מחצה אין מועיל וא"כ לכאורה אין כאן מקום להקושיא דאי הכי אפילו גיזותיה כו' דהא מחויב הוא להחזירם מצד תנאי התשלום, על זה נראה דיש לומר דאימתי הוא שכששילם מחצה אין מועיל, או ששאל שני פרות ושילם אחת מהן אין מועיל כשהפקדו שניהם ביחד, אבל הא פשיטא שאם היום קבל פקדון ומחר פקדון שני ושילם עבור פקדון הראשון ודאי דמועיל התשלום לענין אותו הפקדון ופקדון השני אין מעכב כלל, וא"כ הכא בגיזות וולדות שניתוספו אחר כן הרי עצם הפקדון שהפקד אצלו בלא הגיזות וולדות כיון ששילם אותו נקנה אח"כ למפרע, וא"כ ממילא יצא מזה שהגיזות וולדות יהיו של הנפקד בלא תשלום, וזהו דפריך הגמ', וכל הקושיא של הגמ' הוא לפ"ז מגיזות וולדות שאח"כ, ודברי התוס' לא זכינו להבין שיטתם וכנ"ל. אך מעתה ישאר קושית הר"ן למה לא נאמר דההקנאה היתה הגוף בעת המשיכה והפירות לאחר שישלם, ונראה לענ"ד לומר משום דא"כ יצא מזה דין חדש שאם יגנב הפרה והולדות שהכפל מן הפרה יהיה שייך להשומר הנפקד ששילם, והכפל מן הולדות לא יהיה שייך להשומר שאת הולדות לא קנה כלל, ומתניתין סתמא קתני כל ששילם ונמצא הגנב משלם תשלומי כפל להשומר, ע"כ לא רצה הגמ' לתרץ כן, ורק מתרץ הגמ' שמקנה לו שבחא דאתא מעלמא ואפילו הולדות גופן קנוים לו לענין שבחא דאתא מעלמא, אבל לענין מה שהושבחה וניתוספו הולדות והגיזות וכדומה לענין זה לא הקנה לו ולכן כל העדפה של הגיזות וולדות שייך הכל להמפקיד:
ולענין יוקרא כתבו התוס' לקמן (ל"ה ע"א) גבי הא דכיפי שצ"ל דיוקרא הוה שבחא דאתא מעלמא, וראיתי להנתיבות שכתב (סי' רנ"ה ס"ק א') למלתא דפשיטא ששבחא דמגופא שבא אחר התשלומין שייך להשומר, ודייק זה מדברי הש"ך (ס"ק ט') מדיוק דבריו שכתב דשבחא דמגופא אפי' אתי אחר הגניבה לא קני ולא כתב רבותא יתירה שאפילו אתא אחר התשלום לא קנה, ומייתי ראיה לזה מדברי הריטב"א בשמעתא דכיפי, ובאמת דבריו תמוהין אדמייתי ראיה מד' הריטב"א, הלא מדברי התוס' והרא"ש מבואר להיפך שהוצרכו לומר דיוקרא דכיפי הוה שבחא דאתא מעלמא ושם הרי כבר שילם, וא"כ אין ראיה משם דיוקרא הוה שבחא דאתא מעלמא, דהא אפי' אי היה יוקרא חשוב כשבחא דמגופא ג"כ היה קונה כיון שכבר שילם, הן שיש ליישב דברי הנתיבות, לומר שאין הכי נמי שאחר התשלומין גם שבחא דמגופא נקנה להנפקד ששילם, רק דיוקא של התוס' והרא"ש הוא שדקדקו שצ"ל דיוקרא דכיפי הוה שבחא דאתא מעלמא הוא רק מקושיא דגמ' שהקשה רבא לרב נחמן ממתניתין דשילם ולא רצה לשבע וממתניתין אין דקדוק ליוקרא, אם היה זה מקרי שבחא דמגופא דהא במתניתין הוה שבחא דאתא מעלמא, וע"כ דקדקו התוס' והרא"ש מזה דשבחא דיוקרא דכיפי הוה שבחא דאתא מעלמא, מ"מ באמת אין מיושב בזה דברי הנתיבות אחרי שלפי דבריו אחר תשלומין הוה גם בשבחא דמגופא להנפקד ששילם, וע"כ צריך לומר שזהו מצד הסברא הוא אחרי ששילם, וא"כ למה הוצרך רבא להביא ממתניתין כיון שזה פשוט מצד הסברא שלאחר התשלומין עדיפא מדין משנתינו שגם בשבחא דמגופא מקנה ליה, וע"כ צריך לומר שבאמת לולא משנתינו היינו אומרים שאין כאן קנין כלל גם במקום שמשלם, אך במשנתינו שמועיל לענין כפל שהוא שבחא דאתא מעלמא וא"כ חזינן שדעתו של אדם להקנות על תנאי שמשלם אח"כ, א"כ ממילא מסתברא שכשנגמר התנאי היינו התשלומין ממילא נקנה לו לגמרי אפילו לשבחא דאתי מגופה, זהו הנראה לומר לפי שיטת הריטב"א, וא"כ ממילא מוכר ההוכחה מדברי התוס' והרא"ש דלא סבירא להו הכי וג אפילו לאחר התשלומין אין נקנה רק שבחא דמעלמא ולא שבחא דמגופא, מדהוכיחו מכאן דשבחא דיוקרא דכיפי הוה שבחא דאתא מעלמא:
וזה מכבר נשא ונתן עמי בזה ידידי הגאון המפורסם מו"ה שלמה מרדכי ברודנא נ"י מסמרגאן ורצה לומר שהתוס' ס"ל כשיטת הרמב"ם שגוף הבהמה בעצמותה לא ניקנית להנפקד, רק ששייך להנפקד לכל השבחים דאתי מעלמא, ובעיני הוא רחוק לומר כן דבודאי לא הוה שתקי התוספות מלהזכיר מלתא חדתא דא, וביותר משמעות לשון הרא"ש מפורש גבי כיפי כסברת התוס' ובריש המפקיד כתב סתם שמקנה לו גוף הפרה חוץ מגיזותיה וולדותיה ולא קאמר שמקנה לו הפרה לשבחא דאתא מעלמא, ויש לומר בסברת התוס' שכל זמן שלא בא הפקדון ליד הנפקד אחר התשלומין לא נחשב נגמר הדבר, וע"ז הולך תנאו של המפקיד שהקנה לו חוץ מגיזותיה וולדותיה, דודאי אלו היה אומר מפורש אשר מעכשיו יתחיל הקנין ולכשישלם יוגמר הקנין, היינו אומרים שבעת התשלומין נגמר, אבל באמת אנו אומרים שקנינו הוא מעכשיו לגמרי רק התשלומין תנאי הם ובקיום התשלומין מתברר שקנה למפרע לגמרי רק שהתנה חוץ מגיזותיה וולדותיה ושארי שבחא שמגופה, וכיון שלא הגביל בפירוש משך התנאי של חוץ מגיזותיה וכו', אנו אומרים שהוא עד שיבא החפץ לרשותו, שאז הוא גמר ההקנאה שהשומר גמר בדעתו שזה החפץ שלו הוא:
עוד נראה לענ"ד שיש לומר שבהקנאת הבהמה או שאר פקדון מצינו שני דברים מהתנאים שע"י זה נקנה הפקדון להנפקד למפרע בעת המשיכה, א') תשלומין גמורים, ב') שהשומר אומר הריני משלם או שאמר פשעתי שמתחייב בתשלומין, ובזה ג"כ נוחה דעתו של המפקיד ועל קיום תנאי זה הקנה לו למפרע בעת שמסר לו הפקדון, ולכן אפשר לומר ע"פ הסברא הישרה שבשילם ממש שאז נגמר התשלומין וגם אז נגמר הדבר שהמפקיד סילק עצמו מן הפקדון וכפי שמורה פשטות לישנא דתלמודא (ב"ק ק"ח ע"ב) אתון כיון דשקליתו דמי אסתלקיתו מהכא, משמע שהבעלים נסתלקו לגמרי, אבל באומר הריני משלם הגם. שעבור זה ג"כ מקנה הפקדון מ"מ הבעלים עדיין לא נסתלקו לגמרי ועוד דהא אם יחזור הנפקד ולא ירצה לשלם תיבטל הקנאתו והדבר עדיין תלוי לא נחשב זה נגמר הדבר ולכן בזה אמרינן שנמשך התנאי של חוץ מגיזותיה כו' עד שיוגמר דבר התשלומין בפועל ממש. ועפ"ז נוכל ליישב גם דברי התוס' והרא"ש בעובדא דכיפי והגם שהיה שם תשלומין אמתים מ"מ נראה שגם לפי מה שהקשה רבא מהא דשילם ולא רצה לשבע אין זה דומה לשילם ממש רק לאומר הריני משלם, והוא דרב נחמן אמר תרי מילי "הדרי כיפי למרייהו, והדרי אפדנא למריה" והטעם שהדרי כיפי למרייהו הוא משום ששילם שלא ברצונו ואטרחיה לבי דינא, ולכן לא מקנה לו, והא דהדרא אפדנא למרא הוא משום דשומא בטעות דהוה כיפי מעיקרא, וניחזי אנן אם היה הדין שגם באטרחיה לבי דינא מקנה ליה שבחא והוה שבחא דיוקרא דכיפי שייך להנפקד, אפ"ה האפדנא הדר למריה משום דשומא בטעות הוא דהוה כיפי מעיקרא, דאי לא תימא הכי למה ליה לרבא לומר הטעם דלא אהדר ליה רב נחמן משום דאטרחיה לבי דינא תיפוק ליה שכאן בטל התשלומין משום דשומא בטעות הוה ואין כאן תשלומין כלל, וצריך לומר שהטעם הוא משום הא דאמרינן שומר חנם כיון דאמר פשעתי בה מקנה ליה כפילא משום דאי בעי פטר נפשיה בשקר גם קודם תשלומין, ולכן כאן כיון שנאבדו הכיפי ממנו והנפקד הודה שבפשיעתו הוא במה דאמר לא ידענא היכא אותבינהו, הגם שתשלומי האפדנא הוה שומא בטעות, מ"מ השבח שייך לו מטעם אמירתו שפשע, וכיון שאין כאן רק דין אומר הריני משלם ולא שילם ממש, ולכן שפיר דקדקו התוס' ששבחא של יוקרא דכיפי הוה שבחא דאתא מעלמא, דאילו היה זה שבחא דמגופא לא היה שייך כלל להנפקד שאין כאן רק דין אומר הריני משלם ולא שילם ממש, שהתשלומין בטלים משום דהוה שומא בטעות דהא הוה כיפי מעיקרא:
הן אמת שראיתי בשמ"ק שהביא בשם הריטב"א והרמב"ן שמפרשים הא דהוה שומא בטעות לא משום שהכיפי היה ברשותם, רק כיון שנמצאו הכיפי והכיפי באמת הדרי למרייהו שלא קנאן הנפקד משום דאטרחיה לבי דינא, ולכן הוה שומא בטעות לפי שאין עליו חיוב ממון כיון דהכיפי הדרי למרייהו, וא"כ קושית רבא שרצה להקשות על דברי רב נחמן מהא דשילם ולא רצה לשבע יהיה זה קושיא אתרתי מילי דאמר רב נחמן הדרי כיפי והדרי אפדנא שזה תלוי בזה, שאם נאמר שהכיפי ושבחן שייך להנפקד ממילא תשאר שומת האפדנא באמת שלא תהיה שומא בטעות וא"כ לפי קושית רבא הוה כאן תשלומין גמורין ולא רק אמירה של הריני משלם, אך השמ"ק כתב שרש"י והר"ח לפי גירסתינו "דהוה כיפי מעיקרא" חולקים ע"ז ולדבריהם השומא בטעות הוא משים שהכיפי היו בבית, וא"כ לפ"ז נשאר הוכחתי שגם לפי הס"ד דרבא שרצה להקשות מהא דשילם ולא רצה לשבע הוה שומא בטעות דהא הוה כיפי מעיקרא, ואפ"ה רצה רבא לומר שהשבח מכיפי יהיה שייך להנפקד משום דהוה כאומר הריני משלם במה שאמר פשעתי, והתוס' והרא"ש סברי ג"כ.כגירסת רש"י והר"ח ופירושם ולכך הוכרחו לומר דיוקרא דכיפי הוה שבחא דאתא מעלמא, וכן הוא מפורש בלשון הרא"ש דהא הוה כיפי מעיקרא:
ודע שיש להעיר ע"פ שורת הדין לולא הסברא דנעשה כאומר לכשתגנב כו', וכן לדידן היכא דאטרחיה לבי דינא שבזה אין אנו אומרים נעשה כאומר לו וכו' ואם נמצא הגנב שייך תשלומי הכפל וקרן הגניבה הכל להמפקיד, וגוף הדבר של המפקיד הוא מאיזה גדר יהיה השבת הקרן ששילם הנפקד להמפקיד הא יכול לומר לו המפקיד אתה בדין שילמת לי שהרי אז לא היה הפקדון בידך להשיב לי ומה שגביתי עתה מהגנב הקרן של הגניבה הוא שלי, שאתה לא קנית אותהה בשלמא לגירסת הרמב"ן וסיעתו דשומא בטעות הוא "דקה הדרי כיפי, ולכן שפיר אמרינן שכל שנמצא קרן הגניבה מתברר למפרע שהתשלום היה בטעות וצריך להחזיר התשלום שקבל מהנפקד בחזרה, אבל לגירסתינו שהטעות הוא רק משום שהכיפי היו בבית אבל במקום שנגנבו ואינן בבית גם כשהדרי אח"כ אין התשלום בטעות, וא"כ יש לדון באיזה זכות יבא הנפקד ששילם כבר להמפקיד, לגבות הקרן ששילם הגנב להמפקיד מצד שורת הדין, וזה אין סברא לומר שיקח שתי פעמים תשלומי קרן מן השומר וגם מן הגנב, וצריך לומר שמוטל עליו חיוב להחזיר לו מה שלוקח מן הגנב, על מה שקבל ממנו התשלומין. ונראה לענ"ד לומר ע"ז ביותר ביאור שודאי מדינא התשלום הוא כיון שמשלם עבור הדבר שנגנב או שנאבד וכדומה נחשב שמקבל התשלומין מקנה לו עבור זה מה שקבל ממנו התשלומין את הדבר ששילם עבורו הגם שהוא לא קנה את הדבר שנגנב מצד שאין ברשותו מ"מ הוא מקנה לו עבור דמי התשלום שקבל ממנו. והנה בכל הקונים דבר שאין ברשותו שלא חל הקנין שניהם יכולין לחזור בהם הן הקונה והן המוכר היינו הקונה נותן המעות לדרוש מעותיו בחזרה, והמוכר להחזיר לו המעות ולבטל המכירה, אמנם כאן במקום ששילם שהיה מחויב אז לשלם, הקונה הוא הנפקד הוא סילק עצמו בזה בהתשלומין מה שהיה מחויב ואין יכול לחזור מזה מפני שהיה אז מחויב מן הדין לשלם, והמקבל התשלומין בידו הברירה לחזור ולקבל החפץ מן הגנב או האבוד, ולהחזיר המעות שקבל, או שישאר החפץ להמשלם כפי מה שהקנה לו. ונראה לענ"ד שיש עוד להעיר נפקא מינה לדינא בין שני הגירסות, אם החפץ ששילם השומר עבורו נמצא והוזל מן המקח ששילם לו הנפקד עבורו, שלפי גירסת הרמב"ן וסיעתו "דהא הדרי כיפי" וא"כ כל שהדר הגניבה למריה גם כשהוזל אח"כ, אעפ"כ מחויב להחזיר לו כל התשלומין שהרי התשלום היה בטעות, כל אשר אח"כ נמצא, משא"כ לפי גירסתינו שרק היכא שהיה בבית אז הוה תשלום בטעות [ובזה גם אם הוזל צריך להחזיר התשלומין] משא"כ אם נגנב באמת ולא היה הפקדון בבית הנפקד והתשלומין הוטל עליו ע"פ דין ממילא אם הוזל אין יכול הנפקד ששילם רק לקח את הפקדון הנמצא תמורת דמיו, ומה שהוזל אין לו בזה שום טענה על המפקיד [הגהה ופסיגטן לשון הרמב"ם נראה שדעתו כגי' של הרמב"ן שכן הוא לשון הרמב"ם (בפ"ח מהל' שאלה הל' ג') אבל אם הודה שפשע כו' ולא נתן עד שכפוהו ב"ד יחזור לבעלים כמו שהוא ומחזירים לשומר הדמים שקבל ממנו ואם כלים או קרקע גבו ממנו מחזירים לשומר כלים כו', ומעיקרא קאמר ואח"כ הוכר הגנב מוכח שגם בגניבה הדין דהוי שומא בטעות כשנמצא הגנב וגבו ממנו גוף הגניבה, וגם מדחשיב האי דינא דשומא בטעות במקום דאטרחיה לבי דינא משמע דאם לא אטרחיה לבי דינא אין כאן שומא בטעות, והוא משום שקנה עבור זה את החפץ שנגנב וכמש"כ לעיל]:
והנה ידידי הגאון הנ"ל כתב להוכיח שדעת התוס' הוא כהרמב"ם שגוף הפקדון חוזר לבעלים, דמנ"ל להתוס' להוכיח דיוקרא הוה שבחא דאתא מעלמא דלמא יוקרא הוה שבחא דמגופא, והא דקשיא ליה לרבא משילם וכו' הוא על מה דאמר רב נחמן דהדרי כיפי למרייהו עכ"ד, ולדעתי אין כאן הוכחה מתרי טעמי חדא מדנקט הגמ' במלתא, ואייקר משמע שהחקירה בדינא היה על יוקרא דכיפי וזהו דחדית רב נחמן דהיוקרא שייך לבעל הכיפי, וע"ז הקשה רבא שנית דע"כ צריך לומר שמה שהיו דנין והא דקשה ליה לרבא הוא על היוקרא, דהא אמרינן דשומא בטעות הוה דהא הוו כיפי מעיקרא א"כ הא נוח לו יותר שהאפדנא ישאר של הנפקד והכיפי תיהדר למריה, ומעות אחרים לא היה להנפקד שהרי לא שילם, וא"כ אם נאמר שעל היוקרא לא היה קשה לרבא משום דהוה שבחא דאתא מגופא ודאי דלא היה קשה ליה על חזרת הכיפי, וגם לפי ההוה אמינא משום דשומא הדר הרי חזינן דנוח לו שיחזרו לו האפדנא ויתן להמפקיד הכיפי וזה פשוט גם מה שהעיר הרה"ג הנ"ל למה להו להתוס' למימר דלהכי לא דמי יוקרא לגיזות וולדות דאותו שבת ניכר בגוף הבהמה משא"כ יוקרא, טפי הו"ל לומר דגיזות וולדות נפרדים הם מגוף הבהמה משא"כ יוקרא כיון דמקני ליה גוף הבהמה היינו נמי יוקרא שאין זה נבדל מגוף הבהמה, אלא ודאי שאין מקנה לו גוף הבהמה עכ"ד, ולדעתי אין זה הוכחה להכריע מזה דעת התוס' שאין נקנה לו גוף הפקדון, דיש לומר שבאמת הא לא נדבר ביניהם מאומה רק מצד האומדנא הוא, וכיון שאנו רואין האומדן דעת שעל ריוח דאתי מגופא אין רוצה המפקיד להקנות זה להשומר וא"כ אם יוקר חשוב שבחא דאתא מגופא ודאי שגם זה אין רצונו להקנות להשומר שמשלם לו ונדון כאלו התנה חוץ מיוקרא ג"כ וע"כ שפיר הוכיחו התוס' לומר שיוקרא חשיב כשבחא דאתא מעלמא:
ובעיקר דברי הרמב"ם שכתב (בפ"ח מהל' שאלה ופקדון הלכה א') שהבהמה עצמה חוזרת לבעליה, נראה לענ"ד לומר שהרמב"ם סובר שהשבחא דאתא מגופה גם שבא אחר התשלומין שייך להמפקיד, וסובר דכושרא דחיותא ג"כ בכלל שבחא דמגופה הוא, ולכן כיון שמקנה חוץ מגיזותיה כו' כמו כן הוא גם כושרא דחיותא ונעשה כאומר לו חוץ משבח כושרא דחיותא, ולפ"ז אתי שפיר ששם בהל' ג' גבי תבואה ופירות כתב הרמב"ם שהרי הן של שומר משום שבפירות שאין כאן שום שיווי ויתרון בפירות אלו מפירות, אחרים, ולכן הפירות המה שייכים להשומר ששילם, או שאמר הריני משלם ועוד נראה לענ"ד לומר ע"פ מה שכתבתי לעיל לפי שיטת התוס' לחלק בין אומר הריני משלם לשילם ממש, ולכן יש לומר שמש"כ הרמב"ם חזרה הבהמה עצמה הוא כל זמן שלא שילם רק שאמר הריני משלם, ולא הזכיר שם שילם כלל. הגם שלפי שהביא הכסף משנה בשם תלמידי הרשב"א המקור לדברי הרמב"ם אלו מסוגיא (דב"ק ק"ה ע"ב) בצדדי האיבעיא דאמרי הבעלים, שקלנא אנן דידן ושקול את דידך כו' משמע שגם אחרי ששילם שקלי מן הגנב דידהו, אמנם לפע"ד אין משם ראיה שיש לפרש לשון הגמ' שקלנא אנן דידן על העבר שאנו לקחנו את שלנו בתשלומין ושקול את דידך הקרן עם הכפל ובאמת יהיה הדין כמו שאמר הגמ' מקודם, אתון כיון דשקליתו דמי אסתלקיתו מהכא, שמשמע שנסתלקו לגמרי הבעלים ואין להם שום זכות, כי דוחק לומר שיהיו שני הצדדים המסופקים שם בהאיבעיא חלוקין בדין זה אם קרן הגניבה חוזר לבעלים אחרי שקבלו התשלומין מהשומר, רק כל זמן שלא שילם באמת רק שאמר הריני משלם כבר אמרנו שכושרא דחיותא ג"כ כשבח הוא חשוב, והוא נחשב שבחא דאתא מגופא, ולכן חוזר הקרן בעצם להבעלים, אבל לאחר התשלומין נסתלקו הבעלים כפשטא דגמ' בב"ק ושייך להנפקד ששילם:
ובדברי הראב"ד שכתב שם (בהל' ג') על מש"כ הרמב"ם שמה שנתייקר הרי הוא של שומר שאמר הריני משלם, וע"ז כתב הראב"ד דווקא מה שנתייקר אחר ששילם או שאמר הריני משלם והש"ך (בסי' רצ"ה ס"ק ז') דקדק ע"ז, וכתב שטעמו משום שצריך לשלם תשלומין המחויבים עליו ולא ידענו אימתי נגנב אם אחר שנתייקר או קודם, ולכן כל שאין נשבע צריך לשלם כפי השעה שאמר הריני משלם שמא אז נגנב או נאבד ממנו, והקצה"ח תמה ע"ז דהא מספק לא מחייבינן ליה לשלם כשעת היוקר משום שמא עכשיו נאבד ממנו וע"ז אין מגיע לו שבועת השומרים שהרי הוא ספק אם נכנס היוקר בשמירתו, ועיין בשער משפט שהאריך בזה ומש"כ לתרץ ע"פ דברי הש"ך לפי שצריך לשבע שבועה שאין ברשותו מתקנת חז"ל וממילא יגלגל עליו שנאבד ממנו בשעת הזול שלא בשעת היוקר זה תירוץ דחוק על ד' הראב"ד היאך כייל כללא שהשבח מיוקרא הוא של הבעלים עד שאמר הריני משלם או עד ששילם, מי לא עסקינן שנשבע שכבר נאבד ממנו היינו שאינו ברשותו כדאמר רב הונא אמתניתין אך זה אין רוצה לשבע שכדרכה מתה או נגנב שלא בפשיעה, ובזה צריך להיות השבת משעת גניבה של הנפקד כקושית המ"מ. והנה הקצה"ח תירץ שהראב"ד יסבור כשיטת הריטב"א שיוקרא הוה שבחא דאתא מגופה, מ"מ כשאמר הריני משלם או ששילם כבר נגמר ההקנאה ולכן מאז הוה שבחא דיליה, אמנם זה דחוק ג"כ דודאי במקום ששילם מסתבר שנכנס ברשות הנפקד גם לענין שבחא דמגופה, אבל כשאומר הריני משלם נהי דמקני למפרע עבור דעביד נייח נפשיה מ"מ לא נחשב נגמר הדבר עד ששילם ממש, וממ"נ אי חשוב שבחא דאתא מעלמא יהיה שלו משעת גניבה שאז צריך לשלם מטעם חיובו של השמירה ואם זה הוא שבחא דאתא מגופה יהיה של המפקיד עד שישלם ממש:
ולענ"ד נראה לומר בטעם דינו של הראב"ד ע"פ מה דאיתא בב"ק (ק"ח ע"ב) בנגנב באונס והוכר הגנב דק"ל כרבא דאפילו שומר חנם עושה עמו דין ואינו נשבע, ופירש"י משלם לבעלים והוא נפרע מן הגנב, ומה שפירש"י משלם, צ"ע למה הוטל עליו חיוב תשלומין לפי שהוכר הגנב, וצריך לומר שרש"י סובר כיון שהוכר הגנב והוא עדיין לא נשבע ולא נפטר מחיוב השמירה המוטל עליו, ולכן עליו להוציא מן הגנב. את החפץ הנגנב וכל שאין רוצה להוציא מן הגנב מחויב הוא עבור זה לשלם לבעלים, וזה דומה כפשיעה בהגניבה, כי הכל אחד הוא פשיעה בעיקר הגניבה ופשיעה אח"כ במה שאין עושה תחבולות להמציא הדבר שנאבד, או שנגנב, וא"כ לפ"ז נאמר שכל הנשבע שלא פשע כמו ששבועתו הוא על הגניבה שלא באה בפשיעתו, כן צריך לכלול בשבועתו שמה שהוא אבוד עכשיו אין זה ע"י פשיעתו היינו שאין ביכולתו להמציאה. וניחזי אנן אם יכול להמציאה ואין עושה כן כפי המוטל עליו, ודאי דמחויב לשלם כדין פושע וכמו שהבאנו מרש"י בהא דעושה עמו דין וכשנצרך לשלם עבור זה ודאי שצריך לשלם כפי ששוה החפץ בעת פשיעה הזאת, ולכן כל זמן שלא נשבע שלא פשע ולא קבל עליו לשלם, אם אינו נשבע שלא נפקע ממנו חיוב שמירתו צריך לשבע שלא פשע בה עד עת ההיא היינו עד השבועה או התשלומין, ואם אין רוצה לשבע צריך לשלם כפי המקח השוה בעת התשלומין כפי מה שהיה מוטל עליו לשלם אם היה פושע בעת ההיא, היינו שיכול להמציאה ואינו ממציא החפץ שנגנב או נאבד, אמנם מה שנתייקר אחר התשלומין או אחר שאמר הריני משלם בזה אין להמפקיד טענה עליו שמא פשע שהיה יכול לחקור אחר הדבר ואין עושה כן מתרי טעמי, א', כיון שקבל עליו הדין לשלם או שילם נפקע ממנו חיוב השמירה והוא כאיש אחר הוא שאין ממציא לו להשיב אבדתו. שנית, מצד תנאו שאומר לכשתגנב ותרצה כו' וכל שמקבל עליו לשלם כפי הדין המוטל עליו אז בעת שמקבל לשלם נקנה הדבר למפרע והוא ברשותו לענין יוקרא ג"כ דזה הוה שבחא דאתא מעלמא, אבל בעת אמירתו הריני משלם צריך לקבל עליו לשלם או לשלם אז כפי מה ששוה אז מצד הדין שאין נשבע ע"ז שאין לו בזה פשיעה וכמש"כ ודו"ק: