אור ברסלב

באר משה (דנשבסקי) ב· רבי משה דנושבסקי

חושן משפט

אבן העזר

סימן א

עובדא דאתא לקמן בשנת תרכ"ט לפ"ק: ע"ד שהיה נהוג שם שהסוחרים הגדולים מחזיקי הזאוואדין היו מקדימים מעות להסוחרים הקטנים על תבואה שיקנו, וקוצבים עמהם המקח לפי העת שיהיה מעט ריוח להסוחרים הקטנים שיקנו עבורם, והמה היו נוסעים בעיירות או אצל אדונים ומביאים התבואה לרשות הסוחרים הגדולים, ואירע פעם אחת שסוחר אחד הקדים מעות על דגן לסוחרים הקטנים והמה קנו בעיר אחת אצל יהודי איזה סך דגן וסילקו לו המעות לקבל באיזה משך ימים אח"כ וגם עשו עם יהודי הנ"ל צושלאק כנהוג, ותוך משך זמן אירע אונס שנשר הבית שהיה מונח שם הדגן וגם הדגן שקנו נשרף, ובאו לדין הסוחר עם הקונים מקבלי המעות הנ"ל, וטענת התובע היה כאשר שענין נתינה של המעות הוא רק שקונה מאתם הדגן שיקנו עבור סך כזה לכל משקל וע"ז הוא מקדים להם מעות, וע"כ אין לו שום דין עם אחר רק עמהם ולא עם מי שהם קונים מאתם, וכיון שנגדו לא היה קנין המועיל ע"פ ד"ת שהרי לא היה רק מעות וגם אז לא היה להם הדגן שמכרו ע"כ ההפסד שלהם הוא, וטענת מקבלי המעות הוא שהמה רק שלוחים של הסוחר, שנותן המעות להם לקנות עבורו הדגן באופן שיעלה לו המחיר של התבואה עם טרחתם על מקח שקצבו כאשר יביאו התבואה לרשותו, וכן עשו שקנו עבורו בקנין המועיל ע"פ ד"ת, ונתעצמו בדין בזה, על מי שייך ההפסד שאירע:

א) והנה לדון בענין זה אם הוא סוג קנין או סוג שליחות המוכחש בזה בין הבע"ד, קשה מאוד לעמוד על זה כי זה תלוי בדקדוק הלשון איך שהיה נדבר בעת נתינת המעות על קניית התבואה, והבע"ד בעצמם בלתי אפשר להם לדעת בבירור איך היה מדובר אז סיגנון הדברים בדיוק, כי הוא מלתא דלא רמי אדעתייהו כי לא העלו על דעתם אשר יארע אונס כזה בקנייתם, ובאמת יש כמה אופנים שיכול להיות שדברו כזה והוא חילוק בדין וכאשר נבאר. א) אם אמר להם אני נותן לכם מעות שתקנו עבורי דגן שיעלה לי בסך מקח זה, הלשון הזה הוא לשון של שליחות בודאי, הגם שנותן המעות טוען ע"ז שכן הנהוג הוא שלא יהיה להסוחר שום דו"ד רק עמהם ולא עם מי שהם קונים מאתו זה אין טענה, הגם שהנהוג שאם יארע איזה סיבה שאחד יקבל מאתם על תבואה ולא יתן להם אח"כ התבואה שהיא על אחריות שלהם, זהו מצד שאחריות הוא עליהם, חדא מפני שהם שומרי שכר ע"ז, ועוד מצד המנהג אצלם כן, חשבינן כמו שהם קבלו האחריות ע"ז [ודמי זה כמו שאמרו בגיטין (ע"ג א') קבלו עלייהו כל אונסא דמתייליד ומ"מ אמרינן אונסא דלא שכיח שאני] וא"כ הכא, בנ"ד באונס כזה שהוא לא שכיח ודאי שהוא שייך על אחריות המשלח שהתבואה הנקנה הוא שלו. ב) אם אמר להם אני נותן לכם מעות שתמכרו לי עבור זה הדגן שתקנו או שאמר להיפך שתמכרו לי דגן שתקנו ואני נותן לכם מעות ע"ז, זה פשוט שהוא סוג קנין ולא שליחות, וזה פשוט מצד הסברא כיון שאמר שהוא קונה מאתם הדגן, ומ"מ שלא יבוא מי לחלוק ע"ז להתעקש ולומר כיון שזה יודע בעת נתינת המעות שלע"ע אין לו התבואה ויקנה אח"כ עבורו מה שצריך לתן לנותן המעות הוא נחשב כשליחות, אך באמת ז"א. ונראה לענ"ד להביא ראיה מהא דאי' (בב"מ ע"ד ע"ב), ותיפוק ליה דשליח שוי' ומשני הגמ' בתגרא דזבין ומזבין, ופירש"י לא שליח נעשה אלא הוא פסק עם חתנו וחתנו פסק עם אחרים ומשתכר, א"נ [כן הוגה שם] לא פסק חמיו עמו וזה פסק כדי למוכרה לחמיו ולהשתכר, הרי פירש"י ללשון ראשון שכיון שחמיו פסק עם חתנו והוא החתן פסק עם אחרים לא מיקרי שליח, הגם שחמיו יודע בעת שפסק שצריך לקנות ואפ"ה לא תלינן זה בסוג שליחות רק קנין הוא, הגם שברא"ש לא הביא רק לשון שני שברש"י ולא הביא לשון הראשון, וא"כ יש לומר שאפשר שהרא"ש סובר שאם חמיו היה פוסק עמו מקודם היה זה חשוב שלוחו רק מפני שלא פסק כלל עם חמיו מקודם ולכך השמיט בכוונה לשון ראשון שברש"י, אך זה אין ראי' שיש לומר שלכך השמיט לשון ראשון שברש"י לא משום דלא ס"ל לדינא הכי, רק משום שלשון הגמ' מורה יותר כלשון האחרון משום דאיתא בגמ', בתגרא דזבין ומזבין משמע שקנייתו קדמה להמכירה, וכך אורחא דמלתא שאם היה פוסק חמיו עמו מקודם אין דרך לחתן להשתכר לכתחלה בשל חמיו, ומסתמא אורחא דמלתא להטריח בחנם וכל שעושה בחנם בלא ריוח אמרינן מסתמא שהוא נעשה שליח כי למה יקנה וימכור לחנם ויהיה נכנס לבעל דבר בלא ריוח, וע"כ הוסיף רש"י בלשונו הטהור "ומשתכר" וע"כ נקט הרא"ש לשון שני שברש"י וכל שהסחורה קנה מעצמו בזה דרך הוא להשתכר כיון שיש לו סחורה ויכול למוכרה לאחרים ג"כ, אבל לדינא למה לנו לומר שהרא"ש חולק על רש"י בדין היוצא מלשון ראשון, וכל למעוטי מחלוקת עדיף לנו. ג) אם אמר להם בזה"ל, אני נותן לכם מעות על דגן שיעלה לי בזה המקח, או שאמר להם אני נותן לכם מעות שתקנו דגן ותתנו לי שיעלה לו במקח זה, בשני לשונות אלו יש להסתפק אם הוא סוג שליחות או סוג קניה, כי הוא לישנא דמשתמע לתרי אפי, כי יש לפרש הכוונה בלשונו שאומר שאני נותן לכם מעות על הדגן היינו שתקנו עבורי, או שיש לפרש שעל הדגן נותן מעות לקנות אותם בזה מאתם, וכן בלשון שאומר להם שנותן להם מעות שתקנו דגן ותתנו לי ולא אמר לשון עבורי, לכן יש להסתפק ג"כ בכוונת דבריו, אם כוונתו שהקניה תהיה עבורי באופן שיותן לי על מקח זה שקצבו, או שכוונתו שאתם תקנו הדגן ואותו הדגן תמכרו לי עבור המעות שנותן להם עתה ואותו התבואה שיקנו קונה מאתם, הנה בארתי כמה סוגי לשונות, לשון המורה לשליחות ודאי, ולמכירה ודאית, ולשון ממוצע שיש לפרשו בשני פנים הן בלשון מכירה והן בלשון שליחות:

ב) אמנם ראוי לחקור לדינא בלשון המסופק בין לשון מכירה ללשון שליחות האיך נדון בזה, ואפשר שנדון זה כיון שהמעות לקח ודאי ואין יודע אם נפטר ע"י מעשה שליחותו או שנאמר שלא היה לשון שליחות ולא נפטר בזה כלל, א"כ הוא מסופק בהפרעון והתובע טוען ודאי שלא היה כוונתו לשום ענין שליחות, ולכן יהיה זה כדין התובע ודאי והלה משיבו אין יודע אם פרעתי לך, או החזרתי לך, ואם שניהם מסופקים יהיה חייב לצאת ידי שמים, ונראה לומר בזה שזה אין דומה לאין יודע אם החזרתי לך, דהא התוס' (ב"מ דף צ"ז ע"ב) ד"ה והלה אומר כתבו דממתניתין פריך שפיר לרב נחמן אע"ג דאין יודע אם החזרתי חייב כיון שמחזיר אחת הו"ל כאין יודע אם השאלתני אם לאו וכן באין יודע אם מתה בעודה שאולה ע"כ, הרי גם שהפרה היתה בידו ואין יודע אם יצתה מידו באופן שנפטר מהבעלים, אפ"ה חשוב זה כאין יודע אם נתחייבתי מפני שאנו דנין על מיתת הפרה אם נתחייב אז השומר אם לא, וה"נ בנ"ד אנו מסופקים אם נתחייב על המעות שקבל או שלא חל עליהם חיוב מן המעות הנ"ל, והרי זה כאין יודע אם נתחייבתי. אלא שיש לדון בזה שזה יהיה תלוי אם המעות הניתן על מכר שלא נגמר הקנין כגון בדבר שלא בא לעולם וכדומה אם המוכר המקבל המעות יש לו דין לוה או שואל, או שהוא עליהם רק שומר, וכבר עמדו על מדוכת ספק זה רבותינו האחרונים הקצה"ח והנתיבות (בסי' ס"ו) וגם הסמ"ע והש"ך דברו בענין זה, וא"כ אם היה זה שבנ"ד מן סוג מכירה ונאמר שבמכירה גם שהמקח לא נגמר עדיין באופן המועיל ע"פ ד"ת אפ"ה המעות שקבלו ברשותן המה ונעשו בהם דין לוים, הרי הספק שאנו מסופקים בנ"ד הוא אם נעשו לוים מתחלה על המעות, או שהיו רק שלוחים ולא נעשו רק שומרים וממילא נפטרו בעשיית שליחותן ולא פשעו בזה, בזה ודאי שפטורים המה מספק שהרי הוא דומה כטוענים שאין יודעים אם לוו המעות והרי הוא אין יודע אם נתחייבתי, אמנם אם נאמר שגם המקבל מעות על מכירה מן דבר שלא בא לעולם הוי על המעות רק שומר וברשות נותן המעות הם, וא"כ בין שנעשה על הענין שליח ובין שנעשה מוכר בין כך ובין כך הוו שומרים על המעות, רק הספק הוא בעת שהוציאו המעות מרשותן על קניית התבואה, שאז אם היו מוכרים בעת מעשה נעשו לוים ולא נפטרו בהמעות שהוציאו על קניית הדגן, ואם היו שלוחים נפטרו אז בהוצאה שהוציאו את המעות לקנות הדגן, וא"כ לכאורה יהיה זה דמי לאין יודע אם החזרתי שהרי מסופקים אם היה זה חזרה או לאו.

ומ"מ יש לומר שגם אם נאמר שהמקבל מעות על מכירת דבר שלא בא לעולם שיש לו דין שומר, מ"מ בנ"ד אין דומה זה לאין יודע אם החזרתי, והוא דמוכח מדברי התוס' שבב"מ הנזכר לעיל שגם בהא דשאלה חצי יום ושכרה חצי יום ואין יודע אם מתה בעודה שאולה או שכורה, הוא דומה לאין יודע אם נתחייבתי, הגם שדין שואל היה לו מקודם בודאי, ואין יודע אם יצא מדין שואל היינו אם הפרה היה בעין בעת גמר השאלה או לא, ולכאורה הוא ממש דומה לא"י אם החזרתי בפקדון, שהוא מסופק אם יצא ידי חובת החזרת הפקדון שהיה ת"י, וכן נמי בשאלה חצי יום, ומ"מ סברי התוס' שזה דומה לאין יודע אם נתחייבתי מה שמסופק אם מתה בעת שאילתה, ובאמת איתא בשמ"ק שם דאית דסברי שבאמת האי בבא דשאלה יום אחד או שאלה חצי יום חשיב כאין יודע אם החזרתי, רק מה דמוכח מגמ' דדמי לא"י אם נתחייבתי, דמקשה הגמ' לרב נחמן ולר"י דאמרי מנה לי בידך והלה אומר א"י פטור, הוא מבבא דשאל אחת ושכר אחת שאנו מסופקים על המתה אם היתה שאולה או שכורה מתחלה, אמנם מביא שם דעת הרמב"ן והרשב"א והריטב"א דסברי כדעת התוס', שזה דשאלה היום ושכרה למחר וכו' חשיב ג"כ כאין יודע אם נתחייבתי, והטעם הוא משום דקי"ל דאין החיוב של שואל בא בעת השאילה רק בעת שאירע האונס, וא"כ הוה הספק בעיקר החיוב אם אירע האונס בעת שהיתה שאולה, והריטב"א הוסיף שגם למ"ד מעידן משיכה נתחייב באונסיה מ"מ עיקר החיוב לא נגמר רק כשיבוא האונס יעו"ש בשמ"ק שהאריך בזה. ובאמת יש לעיין לפי סברתם, מדוע מחייבין באין יודע אם החזרתי בפקדון, כיון שעל השומר אין מוטל חיוב כלל מן עת קבלת פקדון, וא"כ ניחזי אנן במודה שקבל הפקדון ואין יודע אם החזירו א"כ מסופק הוא אולי נאבד אצלו בפשיעה, או שאין יודע היכן הניחו שזה חשיב פשיעה, או שמא שלח בו יד, וא"כ כיון שכל זמן שהפקדון היה בעין אין עליו שום חיוב, ורק אם נאבד אצלו בפשיעה או שלח בו יד, או בשו"ש אם נגנב אז נתחייב, והרי אם החזירו בעין לא היה עליו שום חיוב מעולם וא"כ הרי הוא ממש אין יודע אם נתחייבתי, ודוחק לומר דמתניתין דמחייב באין יודע אם החזרתי בפקדון, מיירי בפקדון מעות שהיה לו רשות להשתמש בהם ונשתמש בהם ובזה הוא מסופק אם החזיר, דהא סתמא קתני אין יודע אם החזרתי בפקדון חייב, ובכל גווני פקדונות איירינן:

ג) ונראה לענ"ד לומר בטעמו של דבר זה, דמחייבינן באין יודע אם החזרתי בפקדון בשני פנים אופן א' משום דאמרינן הגם שלענין חיוב אקרקפתא דגברי אין לנו מעת שקבל החפץ לשמור, מ"מ כיון שהיה החפץ ברשותו ומסופקים אם יצא מרשותו, מועיל החזקה דמעיקרא, דמוקמינן שכמו שהיה מקודם ברשותו כן לא נעשה בפקדון דבר שיצא מרשותו של הנפקד, וע"כ מחייבינן בטוען שמא, משא"כ בהא דשאלה חצי יום וכו' כיון שאין אנו מסופקים אם נעשה מעשה בהחפץ שהרי זה אנו יודעים שמתה, רק מסופקים אולי מתה בשעת שאילה שבזה נבוא לחייבו, ולכן כיון שהחיוב הוא דבר חדש שמקודם לא נתחייב הוא, פטור כמו בכל אין יודע אם נתחייבתי. או י"ל באופן שני, והוא ששני דברים נמצא בשאלה ופקדון, חיוב אחד שאם יארע איזה קלקול יתחייב בזה באופן שחייבתו התורה, וחיוב זה חל עליו בעת שהקלקול יהיה, עוד הוא מחויב בהחזרת הדבר אם הוא בעין ליד בעליו כשיגיע זמנו וזהו שמירתו שמוטל עליו, וע"כ באין יודע אם החזרתי בפקדון, כיון שמקודם ידענו שממון של הבעלים היה, ת"י הנפקד ולא ביד הבעלים, מוקמינן אחזקה שעדיין לא הוחזר ליד הבעלים, משא"כ בנידון שאלה חצי יום ושכרה חצי יום, שהבהמה מתה, ואין אנו מסופקין בחזרה המוטל עליו שהרי אין כאן מה להחזיר, רק הספק אם בא לו התחייבות בעוד שהיתה שאולה, בזה מוקמינן אחזקה שלא נתחייב, ובין שני הטעמים שכתבנו לחלק הא דשאלה חצי יום, מאין יודע אם החזרתי בפקדון, יצא חילוק לענין נ"ד, באם שהיה שומר על המעות בודאי [להאופן שכתבנו שהמקבל מעות על קנין דבר שלא בא לעולם לא נעשה על המעות לוה], ורק מסופק אם נפטר השליח מן שמירת המעות, בקנית התבואה, ואם היה להשליח דין מוכר נתחייב אז על המעות, שלאופן הראשון כיון שנעשה מעשה בהמעות ודאי, רק הספק אם נתחייב אז על המעות, בזה תלינן שלא נתחייב על המעות כמו שהיה מקודם שלא היה עליו חיוב שהרי מעשה הוצאת המעות מרשות הנפקד היה בודאי, משא"כ לפי האופן השני שיש לדון על החזרה וראוי להעמיד שלא חזר לרשות הבעלים, כן ראוי כאן ג"כ לדון, שלא נסתלקו מן חזרת המעות שמוטל עליהם בקניית התבואה ולא חזר עדין ליד הבעלים, ובספק זה נדון כאין יודע אם החזרתי בפקדון. והמחוור לענ"ד כטעם חילוק השני שכתבתי, והוא מהא דאיתא בחו"מ (סי' קכ"א סעיף ד') והוא מדברי הרמב"ם (בפ"א מהל' שלוחין ושותפים), שמי ששלח מלוה או פקדון ע"י כתב חבירו של המפקיד, או המלוה, ואח"כ טען המפקיד שלא היה כתב ידו ולא בא אליו, והלוה או הנפקד אין יודע, שמחויב לשלם רק יאיים עליו ח"ס כו' יעו"ש, והטעם כתב הכ"מ שם והובא בש"ך שהוא מטעם אין יודע אם החזרתי, ואם נאמר כטעם חילוק הא' שכ', הא תינח במלוה, אבל בפקדון הלא יטעון הנפקד אצלי לא נמצא הפקדון בודאי, ורק מסופק אני אם נתחייבתי אז במה שהוצאתי מת"י שלא לשלוחך, והרי הוא ספק בחיוב, אלא ודאי שאנו דנין על החזרה ליד בעלים גם בפקדון, וכל שיש ספק אם הוחזר לידם מוקמינן אחזקה קמייתא שלא הוחזר ליד הבעלים בטענת שמא נגד ברי, ויעוין בש"ך (סי' רצ"א ס"ק מ"ד) ובקצה"ח (סי' ש"מ ס"ק ד') למה שדבר ובענין זה בטענת א"י בפקדון:

וא"כ כיון שהכרענו כאופן הב', ולפ"ז בנ"ד נוטה הדבר לכאורה, שהוא כאין יודע אם החזרתי, כיון שהספק הוא אם יצאו בחזרת הפקדון על המעות ע"י שהוציאו אותם על התבואה, ומ"מ נראה לענ"ד לומר שאין זה מוכרת, כי יש לומר דאפ"ה אין נחשב בנ"ד כאומר אין יודע אם החזרתי, והוא דשאני הספק של א"י אם החזרתי, שספק החזרה נתהוה אחר החזקה המוקדמת לה ומנגדה, וע"כ מוקמינן כמו שהיה מקודם, משא"כ בספק זה שבנ"ד שהספק היה עומד מתחלתו בעת שקבלו המעות לידם, אם היה בתורת שליחות ויפטרו בהוצאותן על קניית התבואה, או שהיה בתורת מכירה ולא יפטרו בזה, ובזה נעמידו על חזקתו להקטין חיובו שלא נתחייב באופן זה, וזה נחשב כאין יודע אם נתחייבתי. וסברא זו נראה לענ"ד, שיש ללמוד אותה מדעת הסוברים (המובא בשמ"ק) שבשאלה על חצי יום או בשאלה היום ושכרה למחר שנסתפק אימתי מתה, שזה חשוב כאין יודע אם החזרתי, מפני שסובר שפטור שנפטר ע"י טענת אונס בשוכר הוא נחשב כחזרה, ומספיקו נחשב כאין יודע אם החזרתי, ואפ"ה בשני פרות אחת שאולה ואחת שכורה ואין יודע איזה מתה, סוברים גם הנך דמחייבי בא"י אם בעידן שאלה, שמ"מ בשני פרות גם לשיטה זו הוא כאין יודע אם נתחייבתי, ולכן מקשי הגמ' לרב נחמן ור"י כו', וראוי לבאר טעם החילוק בזה כיון שסובר שהפטור כחזרה נחשב והרי שני הפרות היו ברשותו ואין יודע אם נפטר מאחת, וצריך לומר ע"ז שהסברא פשוטה משום שאנו דנין על הפרה המתה היאך היתה מתחלה אם שכורה או שאולה, וע"כ הוה זה ספק בעיקר חיובה אם נתחייב עליה באונסה או לא, וא"כ נאמר גם בנ"ד חשיב זה ספק בעיקר הדבר אם נתחייב מתחלה באופן כזה שיתחייב גם בעת שמוציא המעות על התבואה או שלא נתחייב באופן הזה, זהו אשר בארתי הנוטה לענ"ד בנ"ד אם היה לשון מסופק אם מסוג שליחות או סוג מכירה, וגם אם התובע היה טוען ברי שכוונתו היה דוקא מכירה ולא שליחות, אפ"ה המוחזקים פטורים מספק שמא היה שליחות מתחלה, ומעולם לא ירד עליו חיוב זה שיתחייב בעת שיוציא המעות לצורך התבואה שקונה עבור בעל המעות.

ד) ועתה נבוא לדון בדבר חדש גם אם היה הלשון שדברו סיגנון מכירה בודאי שנתן להם המעות בכדי לקנות מהם התבואה שיקנו, שלכאורה הוא פשוט שההפסד ש הם הוא וכמו שכתבנו בטענת התובע, מ"מ יש לדון שההפסד הוא על בעל המעות אחרי שהם טוענים שלקחו עבורו וכמו שנבאר בעז"ה:

איתא בשו"ע חו"מ (סי' ר"ט סעיף ה') דבר שבא לעולם אלא שאינו ברשותו דינו כדבר שלא בא לעולם שלא קנה, והרמ"א כתב ומ"מ אם טרח המוכר וקנה הדבר שמכר צריך לקיים מקחו כו' דטרח וקנה כי היכי דליקו בהימנותיה ע"כ, ויעו"ש בט"ז שם שהאי דינא הוא דוקא שהבטיחו להקונה הבטחה חזקה להמציא לו לקנות עבורו, או במקום שמכר לו בחזקת שיש לו ואינהו בזה, ע"כ מטריח עצמו כי היכי דליקו בהמנותיה, אבל בסתם מוכר דבר שא"ב והלוקח ידע מזה לא אמרינן הכי יעו"ש, ויש להסתפק במוכר סתם דבר שאין ברשותו ולא הבטיחו הבטחה חזקה וגם הלוקח ידע שאין ברשותו, אמנם המוכר מודה שאח"כ קנה בכדי לקיים מקחו, אם נקנה הדבר ללוקח באופן שהמוכר לא יכול לחזור בו, ומה שאני מסתפק בזה הוא מפני שמקור הדין הא דאמרינן אדעתא דהכי טרח כי היכי דליקו בהימנותיה הוא מסוגיא דב"מ (ט"ז ע"א) גבי המוכר לחברו דבר שאין שלו ואח"כ חזר ולקחה מבעלים הראשונים ופריך שם הגמ' מכדי האי לוקח במאי קנה לה להאי ארעא כו' ומשני רבא תהא במאמינו ובההיא הנאה דסמיך עליה כו', הרי משמע מגמ' שכל עיקר הטעם שנקנה ללוקח לאו מהאי טעמא לחוד שהמוכר קונה השדה בכדי להעמידה ללוקח, שזה ידע הגמ' מקודם מהאי טעמא דניחא ליה דליקו בהימנותיה או דלא לקריה גזלנא, ואפ"ה פריך הגמ' במאי קנה האי לוקח, רק מסיק הגמ' מטעם בההיא הנאה כו', וא"כ גם אם המוכר מודה שקנה עבור הלוקח שיהיה לו הדבר שמוכר לו אין מועיל זה היכא דליכא טעמא דבההיא הנאה, אמנם באמת הא גופא טעמא בעי למה לא מהני מה שהמוכר מכוון בעת קנייתו מאחר עבור הלוקח ממנו והלא הוא זוכה עבור הלוקח בלקיחתו מאחר ולמה צריך הגמ' להוסיף טעמא של בההיא הנאה כו' גמר ומקנה ליה. והנה כבר עמדו הראשונים בזה והובא בשיטה מקובצת במס' ב"מ שם כמה סברות שנאמרו בזה, והנה דעת הר"ן ז"ל שכוונת המוכר להקנותה ללוקח אח"כ ולא שתהיה בקנייתו מן הנגזל להלוקח, וע"כ בעינן הקנאה שבזה יתהוה של הלוקח ולכן שפיר פריך הגמ' במאי קנה לה האי לוקח, אמנם מביא שם בשם הריצב"ש וז"ל, אפילו נאמר שקונה עתה לצרכו של הלוקח, מ"מ לא קנה לה הלוקח שהרי הנגזל לגזלן מכרה לא ללוקח ומי הודיעו להנגזל שיקנה להלוקח, ואפי' למאן דפליג בב"ק ולא סבר לה להאי סברא דמי הודיעו ה"מ בלוקח במעות של האחר משום שדעתו של מוכר להקנות לבעל המעות, אבל הכא הגזלן במעות שלו הוא לוקחה ע"כ יעו"ש, ובשם הרא"ש ז"ל הביא שם דמאי דקאמר תהא במאמינו הכוונה היא שבשביל שמאמינו טרח הגזלן וקנה עבור הלוקח וניחא אפילו למ"ד ומי הודיעו משום שהנגזל יודע זה ג"כ. נמצא מזה שלדעת הרא"ש ז"ל סבר לה הגמ' לפי הס"ד, שאין כוונת המוכר בקנייתו מהאחר עבור הלוקח ממנו רק שאנו אומרים לפי הס"ד שבודאי דעתו לקיים הדבר אח"כ, ומשני הגמ' שבשביל שמאמינו כוונתו בזכיתו מן הנגזל עבור הלוקח, ולדעת הר"ן הכי אמרינן שכוונתו לזכות אחר קנייתו להלוקח, והיינו טעמא של סברת הר"ן מפני כיון שהמדובר היה מתחלה שהלוקח קונה ממנו ולא שיהיה שלוחו לקנות עבורו, אמרינן גם בסיף הדבר ג"כ שהוא לוקח מן הגזלן לעצמו ולהקנותה ללוקח ממנו, אמנם לסברת הריצב"ש מה שהוא קונה בשביל שיהיה של הלוקח חשוב זה כלוקח עבורו מן הנגזל, רק דלא מהני מפני שאין הנגזל מקנה להלוקח וגם אין זה מעותיו של הלוקח

ולפי זה נבוא לבאר בנידון שהעירנו במקום שהמוכר מודה שקנה עבור הלוקח ממנו, לדעת הר"ן כיון שהדבור היה שהלוקח קונה ממנו גם שהוא אומר שכוונתו היה שיהיה להלוקח מאתו כפי שהבטיחו, אמרינן שכוונתו הוא שאח"כ יתהוה של הלוקח וכיון שאין כאן סברת בההיא הנאה ע"כ אין כאן קנין שיקנה בזה הלוקח, אמנם לדעת הריצב"ש שכל מה שמקשה הגמ' מכדי האי ליקח במאי קני לה הוא מפני סברת מי הודיעו כו' ומשים שאין שם מעותיו של הלוקח וא"כ היכא שבאמת היה מעות של הלוקח שפיר קונה הלוקח כיון שדעת המוכר בקנייתו עבור הלוקח, וכן לדעת הרא"ש ג"כ יש לומר שהיכא שמודה המוכר שדעתו היה בעת קנייתו עבור הלוקח ובמעותיו הוא קונה שפיר הוה קנוי ללוקח הגם שאין כאן סברת בההיא הנאה כו', שהרי כל הטעם שמצריכים לסברת בההיא הנאה לדעת הרא"ש הוא רק להחליט הדבר בודאי שכוונתו היה בלקיחתו מאת הנגזל עבור הלוקח, אבל היכא שהוא מודה בדבר שכן היה אז גם אם אין כאן סברת בההיא הנאה, מ"מ כיון שזה קנה עבורו ובמעותיו הרי נעשו שלו. הגם שיש לפקפק בזה בדעת הרא"ש, דיש לומר כיון שחזינן לדעת הרא"ש שהגמ' חידש לנו דבר בזה גופא שבשביל שמאמינו קונה עבור הלוקח מן הנגזל, אבל לפי הס"ד היינו אומרים שגם שידעינן מסברת ניחא ליה דליקו בהימנותיה ודעתו להקנות ללוקח, מ"מ אמרינן לפי הס"ד שאין כוונתו בעת קנייתו לזכות עבורו בעת קנייתו מן הנגזל רק להקנות לו, רק מצד סברת בההיא הנאה אמרינן שקונה עבורו ממש, וא"כ יש לומר בסתמא דמלתא גם היכא שדעתו ג"כ למסור להלוקח ממנו בהחלט, אפ"ה נאמר שדעתו הוא רק להקנות לו אח"כ ולא לזכות בקנייתו מהמוכר לו עבור הלוקח ממנו כיון שאין כאן סברת בההיא הנאה. מ"מ לקושטא דמלתא נראה לענ"ד שאין לחלק בכך, וכל שדעתו מוחלטת בעת הקניה שיהיה ללוקח ממנו אמרינן שקונה עבורו מאת המוכר לו, וכל מה שנסתפק בגמ' לפי הס"ד דמקשה האי לוקח במאי קנה לה מפני שהגמ' לא מחשיב זו הסברא דניחא ליה דליקו בהימנותיה להחלט גמור שיהיה להלוקח מאתו, וע"ז משני הגמ' תהא במאמינו כו' ומפני זה אנו דנין דעתו מוחלטת לקנות עבור הלוקח מאתו, כי אין סברא לחלק בהחלט הדעת, אם בטעם זה של ניחא ליה דליקו בהימנותיה, או בטעם של בההיא הנאה, שבהחלט זה יהיה דעתו להקנות אח"כ, ובהחלט זה של בההיא הנאה יכון לזכות בעת מעשה עבורו, דמאי נפקא מינה בהחלט דעתו, ע"כ מסתבר יותר לומר בדעת הרא"ש, שלהס"ד מטעם ניחא ליה כו' אין זה החלט גמור בדעת האדם רק נוטה כן לעשות ומטעם בההיא וכו', מחליטים לדעתו שיהיה להלוקח, אבל כל שהוחלט בדעתו וכן אומר המוכר] שקנה שיהיה להלוקח ממנו בהחלט חשבינן שקונה עבורו וכשלוחו הוא כנ"ל, ומלשון הרמב"ן ז"ל המובא בשיטה מקובצת שם שמפרש מה דמשני הגמ' תהא במאמינו כו' גמר ומקנה, כלומר שלוקחה לצרכו של לוקח והיינו לטעמא דניחא ליה דליקו בהימנותיה עכ"ל הרמב"ן המובא בשמ"ק שם, יראה ג"כ שסובר שכל שדעתו מוחלטת להקנות להלוקח ממנו חשבינן זה כשלוחו לענין הלוקח, אמנם בחידושי הריטב"א למס' ב"מ ראיתי שמתחלה כתב שזה מטעם שליחות הוא שחשבינן כקונה עבור הלוקח, אך אח"כ כתב שלשון הגמ' אין משמע כן ומפרש שבההיא הנאה קמקנה ליה וכמו שמצינו בקנין חליפין יעו"ש וא"כ נוטה דעתו כדעת הר"ן המובא בשמ"ק שם שהבאנו לעיל היוצא מכל זה שדין זה היכא שהמוכר אומר שבעת שלקח היה דעתו שיהיה להלוקח ממנו בסתמא דמלתא, אם אמרינן שדעתו היה שקנייתו מן המוכר לו יהיה עבור הלוקח, או אמרינן שדעתו הוא להקנות אח"כ להלוקח ממנו ובמקום שאין שם סברת בההיא הנאה, במחלוקת הראשונים היא תלויה שלדעת הריצב"ש והרמב"ן והרא"ש כשלוחו הוא חשוב, ולהר"ן והריטב"א אין זה סוג שליחות רק הוא קונה ומקנה להלוקח ממנו:

ה) ועתה נבוא לחקור לדעת הסוברים שהיכא שקנה שיהיה להלוקח ממנו קנה הלוקח, וכן בהא שמבואר בשו"ע דאמרינן אדעתא דהכי טרח כי היכי דליקו בהימנותיה, מהו הדין אם נאנס ונפסד הדבר שקנה אם הוא על אחריות הלוקח או שהוא עדיין באחריות המוכר. ובכדי לבאר דבר זה הנני להקדים דברי המבי"ט שהביאן הש"ך בתו"מ (סי' קפ"ג ס"ק ט') שכתב אהא דשליח ששינה מדעת משלחו דקי"ל אם פחתו פחתו לו ואם הותירו להמשלח, שדווקא פחת של יוקרא וזולא אבל פחת מחמת אונס וכדומה שייך להמשלח, והקצה"ח תמה ע"ז דהא כיון ששינה אינו שלוחו כלל והמעות הלואה הם אצלו וקנה להתחייב באונסין, ובאמת מצאתי בחדושי הרשב"א שם בב"ק וכן בשמ"ק שכתבו מפורש דפחתו דתני בברייתא אינו אלא דוקא כעין פחת דאמרינן בשינוי דצבע שידו על התחתונה אבל אם פחתו באונס לא פחתו לו, וכבר הביא הנתיבות שם בביאורים (ס"ק ו') לדברי הרשב"א והשמ"ק הנ"ל אלא שנדחק הנתיבות שם על טעמא דהאי דינא של הראשונים הנ"ל שלא נתחייב בפחת האונס, וע"כ רצה לפרש דמיירי היכא שהודיע להמשלח מהשינוי ונתרצה לקבל העסק ע"ח, אך קשה ודחוק להעמיס זה בדברי הרשב"א שהרי סתים להאי דינא שדימה שינוי זה לשינוי דצבע, ובשינוי דצבע גם אם אירע האונס קודם שקבל הצמר ע"ח לא נתחייב ג"כ באונס שהרי לא קנאה ושל בעלים הוא. אמנם בעיקר הקושיא שהקשו הקצה"ח והנתיבות כיון שעברו על דברי המשלח, המעות נעשו הלואה גביה, לענ"ד לא ידעתי מנין פשיטא להו זה, דהא יש לומר כיון שמעולם לא נתכוין לקנות לעצמו לא ירד עליו דין גזילה ולא הלואה רק פשיעה בשמירה הוא, וגוף הדבר של הבעלים הוא ורק פשע שהיה צריך להיות אצלו חטים והוא עשה שנעשו שעורים, וע"ז ראוי לדון כדין כל פושע וכל אונס הבא שאלו היה קונה חטים לא היה אירע דבר זה יתחייב בזה מצד פשיעתו כדין כל תחלתו בפשיעה וסופו באונס היכא שהאונס בא ע"י גרם פשיעתו, אבל אונס שהיה בא על החטים ג"כ בזה אין לחייב כלל להמשנה, וצדקו דברי המבי"ט ע"פ הסברא. הן אמת שיש לדקדק ולומר כיון שהוא צוה לו לקנות חטים והוא שינה ולא קנה החטים נתבטל שליחותו, והרי הוא כלוקח מעותיו וקונה עבורם מה שלא ציוה, רק מצד דאמדינן לדעתו שזכות הוא לו לקנות הריוח שיהיה בהשעורים, מ"מ הוא נתחייב בהמעות שהוציאן הגם שהחליפן על שעורים מ"מ הוא שינוי ופשיעה שהוציא מעות לשעורים, וא"כ נבוא לחייבו בכל אונסין הבאים על השעורים שלא היו באים על המעות אילו לא הוציאן על השעורים הגם שגם על החטים היה בא אונס זה. מ"מ באמת נראה לענ"ד שדברי המבי"ט נכונים וכן הוא דעת הרשב"א ז"ל כנ"ל, והוא כיון שזאת ודאי שנקטינן ליה רק לדין שומר כיון שהחליפן לצורך המשלח וזכה בתמורתן עבורו, דודאי אם היה על המעות גזלן שהוציאן שלא ברשות לא הוה תלי הגמ' בפלוגתא דר"מ ור"י אם מעביר על דעתו של בעה"ב נקרא גזלן גבי שינוי דצבע, שהרי שם הדבר בעין של הבעה"ב ולר' יהודה לא ירד עליהם דין גזלן כלל, משא"כ כאן על המעות נקרא גזלן שהוא הוציאן מרשות בעלים, ואלא ע"כ צריך לומר לר"י שכל שהחליפן לצורך הבעלים כמו שהדבר בעין חשבינן לה, וא"כ צריכים אנו לדון על גוף הדבר שנמסר לידו, שהיה עומד שיתהוה מזה חטים והוא ע"י השינוי עשה מזה שעורים וצריך לדון על הפשיעה מחטים לשעורים, זהו הנראה לענ"ד פשוט מצד הסברא בדברי הרשב"א ז"ל:

והנה הקצה"ח הביא ראיה לדעתו שנתחייב בכל האונסין מדברי הרי"ו במישרים נתיב ל' ח"א ומדברי הנמוק"י, והנה דברי הרי"ו באמת צריכים ביאור כאשר אכתוב בסמוך בע"ה, אך מקודם אבוא ליישב מה שדקדק מדברי הנמוק"י שכתב בנותן מעות באופן שלא ילוה אלא על כספים, ואם שינה ומלוה ע"ד אחרים אם פחתו פחתו לו, ומסיים שם אע"ג שכל האחריות עליו כו' ומלשון כל האחריות משמע אפי' אונסין יעו"ש עכ"ד הקצה"ח, ובאמת לענ"ד שכאן חייב בכל האונסין גם לסברת רשב"א הנ"ל שכל מה שדקדקנו בטעמו של דינו של הרשב"א הוא מפני שכיון שהחליפן על הסחורה עבור בעליהן מקרי עדיין בעין גוף הדבר של הבעלים, רק נידון מדין פשיעה וזה לא שייך רק בקונה לגמרי, אבל במלוה על המשכון כיון שגוף הממון שמלוה אין בעין שהרי ניתן להוצאה ובמשכון אין כאן קנין גמור רק שיעבוד בעלמא שהרי אם נאנס המשכון גובים החוב מהלוה ולכן כל אשר ההלואה היה שלא ברשות בעל המעות שהרי שינה מדעתו ואין כאן שליחות יש לדון שפיר כדין המאבד ממון חברו שנתחייב בתשלומין. **(הגה"ה ויעויין בדברי הר"ן בתשובה (סי' ע"ג) שהובא בדברינו בסמוך אות ו' שם מבורר להדיא שגם לדעת הסוברים בהא דאם פחתו דוקא פחת שלא באונס וכשיטת הרשב"א ודעימיה, מ"מ בהא דהמלוה על מחצית שכר והתנה דוקא על כספים וכו' בזה אם הלוה על דברים אחרים לגמרי ברשותו קאי גם לענין אונסין כמבואר בדבריו בתשובה שם והוא כמוש"כ:)** ומ"מ כיון שהלוה נתחייב בריבית ודעתו להתחייב לבעל המעות, וכן דעת המקבל ג"כ שהוא המלוה לאחרים ג"כ עבורו ע"כ אם הותירו הותירו לו רק אם יארע אונס מתחייב המקבל לשלם להנותן, ולבד זה ג"כ דברי הנמוק"י מיירי מסתמא לאו באונס שהרי באונס היה החיוב מוטל על הלוים, ואפשר בגברא אלמא או שאין לו שלא משלם, מ"מ הדבר נכון כמש"כ, אמנם מה שהביא מדברי רבינו ירוחם שכתב במישרים נתיב ל' ח"א בשם הגאונים המפקיד אצל חברו סחורתו להוליכה למקום פלוני והוליכה למקום אחר חייב באחריות הסחורה ונעשית מלוה וב"ד מכריחים אותו לפרוע לו, ומדכתב ונעשית מלוה א"כ ודאי חייב בכל אונסין וכו' ע"כ דברי הקצה"ח, ונפלאתי מאד על הקצה"ח הא לפי סברתו ג"כ שסובר שהמשנה ומוציא מעות על דבר אחר שלא ציוהו המשלח נעשית מלוה ונתחייב באונסין ג"כ, מ"מ הא תינח במוציא המעות אבל בהא דרי"ו שמשנה בגוף הסחורה של הבעלים למה יתחייב על הסחורה של הבעלים באונסין, וכי בשביל ששינה ופשע בהם נעשית שלו הא מצינו בב"מ (דף מ' ע"ב) ביחדו לה הבעלים מקום וטלטלה שדוקא לצורכו חייב ומשום שהיה שואל שלא מדעת שנעשה גזלן להתחייב באונסין, אבל לולא זה היה פטור על אונסין וכן מבואר בב"מ (ע"ח ע"א) ושם ע"ב גבי הא דהשוכר להוליכה בהר והוליכה בבקעה וכו' שאינו חייב רק היכא שבגרמתו של השינוי אירע האונס כמבואר שם ובתוס':

ובכדי לישב שיטת הקצה"ח איך שהוא מפרש דברי הרי"ו וגברא רבה אמר מלתא צריכין אנו למשכוני נפשין לבאר שיטתו, ונראה לענ"ד לומר שהקצה"ח מפרש לדברי הרי"ו דאמר חייב באחריות כו' ונעשית מלוה מיירי שהפקיד אצלו להוליכה למקום פלוני למוכרה שם, והוא הוליכה למקום אחר למוכרה שם, ועפ"ז נפרש דברי הקצה"ח שהרי כל עיקר סברת החילוק אם נאמר כסברת המבי"ט שהוא ברשות בעליו גם ששינה, הוא מפני שסובר הגם ששינה מדעת בעלים והוציא המעות למה שלא נשתלח מ"מ כיון שלצורך המשלח עשה זאת לא נכנסו המעות ברשות השליח ששינה רק ברשות בעלים הוא, אמנם הקצה"ח סובר הגם שלצורך המשלח קנה במעותיו של המשלח, מ"מ כיון שלא בשליחותו עשה זאת, המעות ברשות השליח קאי שהוציאן מרשותו של המשלח שלא בשליחותו, ומעתה עפ"ז יתבאר ג"כ דברי מהרי"ו כיון שהמפקיד ציוה למוכרן במקום פלוני, והנפקד הוליכה למוכרה במקום אחר הגם שהיה כוונתו שימכרנה במקום אחר לצורך המפקיד, מ"מ לשיטת הקצה"ח המשנה ומוציא מרשות בעלים שלא בשליחות הבעלים הגם שהוא עושה זאת לצורך הבעלים מ"מ נקרא ונעשה גזלן על הדבר שמוציא מרשות בעלים ולכן כשמושך את החפץ למקום אחר בכדי לעשות הדבר שמתכון לעשות בזה שבזה יהיה לו דין גזלן ע"ז, ממילא בעת משיכה נחשב כמושך לגזול ונתחייב באונסיה וברשותו עומד, זהו הנראה לענ"ד כוונת הקצה"ח בדברי הרי"ו. מ"מ באמת נראה לענ"ד שדחוק הוא לפרש בדברי מהרי"ו כן שהרי סתים לה ולא הזכיר כלל שמיירי שכוונת הנפקד להוליכה למקום אחר למוכרה שם, וע"כ נראה לומר בכוונת הרי"ו שהמפקיד הפקיד למקום פלוני ששם נצרכת להמפקיד והנפקד הוליכה למקום אחר חייב באחריות הסחורה, כוונתו כל האחריות הנעשה ע"י השינוי שאירע שם, ומש"כ ונעשית מלוה כוונתו כל עת שבא המפקיד באותו מקום שנצרך לו הסחורה ותובע מאת הנפקד שיחזירה לו וכיון שאין בידו אז להחזיר מחויב לו לשלם דמיה, כיון שהגיע עת חזרת פקדונו ואין לו מה להחזיר לו חייב לשלם לו התמורה, וזה השמיענו רבינו יר"ו בשם הגאונים שלא נאמר שאין לו חיוב על גופו של הנפקד כל זמן שעדיין הפקדון ישנו בעולם, וע"כ באו להשמיענו שכל שאין בידו להחזיר בעת ומקום הנצרך לו להחזיר הפקדון מחויב אז לשלם התמורה, ואין הכי נמי קודם התביעה של הבעלים מגופו של חפץ אם אירע אונס שלא גרם השינוי שזה ודאי דהיה פטור, אך כשנתבע בב"ד להחזיר מההוא שעתא קם ליה ברשותיה שהרי ב"ד מחייבין אותו בתשלומין עבור הסחורה, ואפשר לומר שכל שידוע הוא שבעת שיבא בעל החפץ לדרוש הפקדון שלו במקום הנדרש לו לא יהיה באפשר לו להחזיר ויצטרך לשלם דמים עבורו בזה גם אם נאנס החפץ מקודם גם באונס שהיה בא גם אם לא שינה, מ"מ חייב, וזה דומה למה שאמרו בגמ' ב"מ (ל"ו ע"ב) ומודה רבא כל היכא דגנבה גנב ומתה כדרכה בבית גנב שחייב משום שגם אם לא מתה בביתא דגנב הוי קיימא, וה"נ דכוונתה כיון שגם אם לא אירע האונס א"א היא שהפקדון יוחזר ליד בעליו, והיה נצרך לו לשלם דמיו ולכן חייב לשלם כמו שהיה בלא האונס, ולכן אתיין דברי רבינו ירוחם כפשטייהו שכל שהוליכה למקום אחר באופן שידוע שאי אפשר שיוחזר לבעליו לעת הנצרך לבעליו הסחורה במקום הנדרש להם מאז הוא באחריותו שהרי נתחייב בתשלומין עבור הפקדון שלקח ממנו:

ו) והמשנה למלך (בפ"א מהל' שלוחין) הביא שיש מחלוקת בדין זה ורבים יש שסוברים שחייב השליח באונסין שלא כדעת המבי"ט, ויש מרבוותא שסוברים כדעת המבי"ט, ובשם מרן הרב"י הביא ג"כ שסובר שלא כדעת המבי"ט, ובספר אבקת רוכל מצאתי התשובה של רבינו המחבר ב"י שעליה רמז המל"מ והוא שם (בסי' קס"ג) ומתוך דברי הב"י בתשובתו הנ"ל הגם שהוא נוטה שהשליח ששינה חייב באונסין, עכ"ז מדבריו מוכח שלדעת הרשב"א חייב המשלח באונסין והביא שם דברי הר"ן בתשובה (סי' ע"ג) שהביא המפרשים שפחתו דקתני בברייתא אינו כפחת דברייתא קמייתא ששם אליבא דר"מ אפילו פחת באונס חייב, ופחתו דקתני בברייתא בתרייתא דאוקימנא כר"י דלא קנה לה בהאי שינוי הוה ליה כשינוי דצבע שאם פחתו באונס לא פחתו לו והוא דברי הרשב"א ממש], רק שהר"ן בתשובתו כתב שלפי דברי המפרשים הנ"ל נסתר הראיה שהביאו בתוס' בשם ר"י מסוגיא זו שמותר לתן על מחצית שכר על מנת שלא תלוה רק על כסף וזהב כו' ואם תשנה יהיה ברשותך לחייב עליהם אם פחתו דאין זה רבית, משום דלא דמי זה להא דאתמר בגמ' בשליח ששינה, ששם פטור באונסין ואלו הכא חייב באונסין, וסיים הר"ן אלא שהוא ז"ל נקט הברייתא כפשטא דאם פחתו פחתו לו לגמרי מהאי טעמא דלתקוני שדרתיך ולא לעוותי חייב לגמרי באחריות הקרן, ולפ"ז יפה דן הר"י בתוס', עכ"ד הר"ן המובא בתשו' ב"י, ומתוך זה דן הרב"י שכל הפוסקים הראשונים שהביאו להאי דינא של התוס' שמותר להלוות למחצית שכר ולהתנות תנאי כזה שכולם מפרשים שגם באונס פחתי לו לגמרי, ואעפ"כ הביא בעצמו בסוף תשובה הנ"ל שהרמב"ם יסבור ג"כ שאין חייב רק בפחתא הבא בגרם השינוי, ודייק זה מלשון הרמב"ם (בהל' שלוחין פ"ה הל' ב') שכתב שם בהא דשותף ששינה ונשא ונתן בסחורה אחרת כו' חייב לשלם כל הפחת שבא מחמת שעבר ע"כ, וא"כ לשיטת הרב"י דין זה במחלוקת הראשונים הוא, שלהרמב"ם והרשב"א ולהמפרשים שהובא בר"ן פשוט דעתם שהשליח פטיר באונסין, אמנם לדעת התוס' והרא"ש וסמ"ג וסיעתם חייב בכל האונסין. ובאמת ידענא בנפשאי שמה אני לחוות דעת נגד דברי הר"ן ז"ל ומרן הרב"י, עכ"ז אימר שלענ"ד כל היסוד שכתב הר"ן שלדעת הפוס' שהביאו הראיה למלוה למחצית שכר על תנאי כו' מוכרח לומר שפחתו פחתו לו דקתני לגמרי הוא אפילו באונסין, לדעתי העניה אין זה הכרח, דשפיר יש לומר שגם התוס' סברי להאי דינא שהאונס שלא בא מצד השינוי פטור השליח, ואפ"ה מייתו ראי' כיון דמותר לקח ריוח, הגם שהפסד זולא לא יקבל שהרי אין דרך שיהיה הזולא לכל המינים בשוה, ובענין קרוב לשכר ורחוק להפסד דאסור העיקר בתר זולא אזלינן וכדאיתא בגמ' ב"מ (ס"ד ע"ב) גבי הילך ד' זוזי אחביתא דחמרא, וא"כ הכא דזולא יהיה על אחריות השליח ששינה ואפ"ה שרי להמשלח לקח הריוח, וה"נ נלמוד מזה שמותר להלוות ולהתנות שאם ישנה יהיה ההפסד על השליח אפי' הפסד אונסין, שאין לנו חילוק בזה אם הקרוב לשכר יותר זה מזה, כיון שבין זה ובין זה שרינן קרוב לשכר ורחוק מהפסד, מפני שאם לא שינה היה קרוב לזה ולזה. וא"כ כיון שלדעת הרמב"ם והרשב"א והמפרשים המובא בר"ן (ודעת הר"ן משמע שנוטה ג"כ לזה) סוברים בפשיטות שהשליח ששינה פטור הוא מאונסין, ודעת התוס' והרא"ש וסייעתם לא ברירא בהחלט שחולקים ע"ז, ודאי שלדינא ראוי למנקט כוונתייהו של הראשונים אשר דעתם ברור לנו, כל זה היה נראה לענ"ד, לולא דעת מרן הרב"י, ואף גם לדעת מרן הרב"י מ"מ ודאי דהוה ספיקא דדינא ואין לחייב השליח המוחזק באונסין:

ז) ואחרי שבארנו כל הנ"ל נבוא לחקור בענין נ"ד, והנה אם נאמר שהמוכר דבר שאין ברשותו ומקבל ע"ז מעות עבור המקח הלז שהמקח עדיין לא נגמר, שהמעות שביד המוכר ברשותו הוא וכדין מלוה, ואם נאנסו המעות ביד המוכר ברשותו הוא, ודאי גם אם קנה אח"כ ונתכון בקנייתו שיהיה להלוקח וכמש"כ לעיל אז אם יארע אונס בקנייתו ודאי שברשות המוכר נאנס, הגם שהלוקח קנה את הסחורה וכמו שבארנו לעיל מ"מ על אונסין אין נתחייב, ודוגמא כזה מצינו בהא דגיטין (י"ד ע"א) הילך מנה לפלוני שאני חייב לו שקיי"ל הילך כזכי ואפ"ה חייב באחריותו כיון שלא נעשה בשליחותו של המלוה או הנפקד, וה"נ בנ"ד גם שזכה בהסחורה, מ"מ לא נפטר המוכר מן האחריות שהיה לו מקודם על המעות:

אמנם אם נאמר שהמקבל המעות על קנין שלא נגמר עדיין יש לו על המעות רק דין שומר וכפקדון ברשותו הוא, בזה יהיה תלוי הדין בדינו של המבי"ט שכתבנו, והוא כיון שעל המעות לא היה רק שומר והמעות החליף על הסחורה הניקנית עבור בעל המעות, וכבר בארנו שהמעות שנחלף על דבר אחר עבור בעל המעות גם שהיה שלא בשליחותו, מ"מ נחשב שאותן המעות בעולם והמה ברשות הבעלים, ומדין פשיעה ג"כ אין לדון בזה שהרי לא פשע בזה במה שהחליף עבורו המעות על הסחורה, אחרי שניחא ליה שיהיה לו הסחורה הלזו גם שאין לו דין שליח בזה, ויש לדמות זה למה שאמרו בגמ' ב"ק (ק"ג) אליבא דר' מאיר דס"ל שינוי קונה ואפ"ה כשמשנה לסחורה שאין זה נחשב לשינוי גמור דידעינן דניחא ליה גם שאין כאן שליחות, וכתב הרשב"א ז"ל דאם פחתו באונס לא פחתו להשליח, וכמו שכתב הדין אליבא דר"י בשינוי גמור, וה"נ גם שלא נעשה שליח בפירוש על המעות האלו לקנות עבורו הדגן, מ"מ מה שקנה עבורו כיון שידענו דניחא ליה לקנות דגן, ע"כ אין נחשב מה שהחליפו מעותיו על הדגן עבורו לשינוי וע"כ לא נתחייבו באונסין. אמנם לדעת החולקים על המבי"ט יש לדון בענין נ"ד כיון שכל שעושה שלא בשליחות בעל המעות ברשות השליח קאי ורק לענין השבח כיון שנקנה עבור הבעלים קנו את השבח, אבל בגוף הקרן כיון שלא נעשה שליח ממילא מתחייב באונסין, ולהפוסקים הנ"ל גם בסחורה אליבא דר"מ שאין נחשב זה לשינוי גמור מ"מ באונסין ג"כ מתחייב שהרי הם מפרשים הפחתו דקתני בברייתא בתרייתא כפחתו דברייתא קמייתא שמתפרש הפחתו פחתו לו אפי' באונס, וא"כ ה"נ בנ"ד יש להשליח להתחייב באונסין גם שלא באו לעולם המעות ברשותו, זהו הנראה לענ"ד לדון בזה שאם המוכר היה על המעות כדין שומר ולא דין לוה קודם שקנה את הסחורה ממילא אח"כ כשקנה עבור הקונה ממנו יהיה זה במחלוקת הנ"ל, ולפי מה שהראנו פנים לדעת המבי"ט, ולכל הפחות הוא מחלוקת הראשונים, אין לחייב להשליח באונסין מספיקא דפשיעותא כנ"ל. אך בעיקר דין זה במקבל מעות על מכירת דבר שאין ברשותו אם יש להמוכר על המעות דין לוה או שומר הוא מלתא דתלי ברבוותא וכבר הארכתי בע"ה במקום אחר, וכאן אכתוב בקצרה הנוגע לנידון זה, ויעויין בקצה"ח (סי' ס"ו ס"ק ז') במה שמחלק שבמקום שהדבר צריך גמר ולא נגמר בו קנינו המועיל לו וגם המוכר לא אינה להלוקח בזה אסור להשתמש במעות ויש לו בזה דין שומר וכו' יעו"ש, ולפ"ז בנ"ד שהקונה יודע שעדיין לא בא לרשותם מה שמכרו לו והקנין יהיה כשיבוא לרשותם והמוכרים ימסרו לו ודאי שעל המעות יש להמוכרים דין שומר ואסור להם להשתמש בהמעות, זולת על קניית התבואה עבורו כי לזה ניתן, וגם אם המוכר ידע שישיג התבואה או אם קנה עבורו בל"מ ודאי דאסור להשתמש בהמעות כל זמן שלא נגמר הקניה, ויעויין בהנתיבות שם (ס"ק ה') שחולק על דברי הקצה"ח והקשה עליו מהא דאיתא בבעה"ת שגם במכר מה שיירש מאביו מ"מ הוי המעות הלואה וחילק שם בחילוקים אחרים לחלק מה דאמרינן אליבא דריש לקיש דהוה רק שומר שכר, ואלו הכא אמרינן דהוה הלואה יעו"ש בנתיבות, ולפי סברתו יש לומר בנ"ד דהמעות הוי הלואה, מפני שסומך על אמונתם שבודאי ימסרו לו גם שהקנין עדיין לא נגמר, ובאמת חילוקו אין מסתבר כל כך דעד איזה מקום יגיע כח של סומך על אמונתו, שבענין הא דריש לקיש בנותן מעות על מטלטלין בזה אנו אומרים שלא סמך על אמונתו ולא סמכה דעתו, ולכך אסור לו להשתמש במעות והכא מותר לו להשתמש במעות ואיזה גבול הניתן ע"ז:

ועוד נראה שבעובדא דנ"ד אין להמוכר על המעות רק דין שומר גם לפי שיטתו של הנתיבות ודעימיה הסוברים שכל המקבל על המקח מעות גם שלא נגמר, יש לו על המעות דין לוה, מ"מ הכא בנ"ד שאני וכמו שאבאר, והוא דהא ודאי מלתא דמסתברא בפשיטות שבנ"ד שהקונה ידע שהדבר אין ברשותם רק שיקנו עבורו במעותיו בכדי למסור לו, וכל כי האי גוונא אם ירצה המוכר להוציא את המעות על צרכיו שלא על צורך קניית הדבר הנצרך לבעל המעות שודאי אין רשאי לעשות כן, וזה דומה למה שאמרו בגמ' ב"מ (ק"ד ע"ב) גבי עיסקא שגם על הפלגא מלוה אמרינן להכי יהבי לך לעסוקי ביה ולא למשתא ביה שיכרא, וה"נ בנ"ד ודאי מלתא דמסתברא שיאמר נותן המעות להמוכר לו להכי יהבי לך מעות לקנות הסחורה הנדרשת לי ולא לצורך אחר, וכיון שכן הרי המעות לא נמסרו רק אם יהיה לו לקנות עבור בעל המעות אז יקנה באלו המעות עבורו, ולכן נראה לענ"ד שבנידון כזה שנותן המעות יודע שאין לו סחורה אחרת לתן לו רק מה שיקנה עבורו במעותיו, ע"כ גם אם נאמר שהמוכר דבר שלא נגמר המקח יש לי דין לוה על המעות שמקבל, מ"מ בזה כל זמן שלא נתברר הדבר שיקנה עבורו הסחורה הנדרשת לו ויכול להיות שלא יזדמן לו לקנות ויצטרך להחזיר המעות לנותן המעות, אין לו דין לוה רק דין שומר, ודוגמא לזה מצינו בלוקח על מנת לבקרו וכן בספסירא שכל שלא נתברר קנייתו אין לו רק דין שומר ולא דין לוקח, רק בזבינא חריפא דהוה הנאת לוקח לבד יש לו דין שואל ובזבינא מציעא יש לו דין שומר שכר, וה"נ בנ"ד כל זמן שלא קנו את התבואה עבור הנותן להם המעות אין להם רק דין שומר שכר שהרי הנאת שתיהם הוא שהוא נצרך להסחורה ונותן להם מעות בכדי שישיגו עבורו הסחורה הנצרך לו, ולכך מקדים להם המעות, ויעוין נדרים (ל"א ע"א וע"ב) ובר"ן שם שכתב דהא דהלוקח ע"מ לבקרו אוקימנא בהמוכר את הספינה בדקיצי דמיה וכו' עד והוה ליה כשואל ומשום שכל הנאה שלו חייב באונסין, הרי שכל שלא נתברר קנייתו הגם שבידו ללקחה וע"ז לקחה, מ"מ אין לו דין לוקח בזה רק מדין שואל אתינן עליה, וא"כ ממילא בנ"ד לא קנה את המעות בהחלט כדין לוה רק דין שומר שכר להמוכרים עליהם משום דהנאת שניהם הוא, ויעויין בב"מ (פ"א ע"א וברש"י שם) ועיין בשמ"ק שם מה שדקדק על דברי רש"י והביא החולקים ע"ז, ועיין ב"ב (פ"ח ע"א וברשב"ם שם, ובתוס' שם פ"ז ע"ב ד"ה הלוקח) ודו"ק, וכיון שאין להמקבלים המעות רק דין שומר כל זמן שלא קנו את הסחורה ממילא אחרי שקנו הסחורה לשם בעל המעות ונעשה שלו כמו שבארנו א"כ נאמר שלשיטות הנ"ל מעולם לא ירדו השלוחים מקבלי המעות מוכרי הסחורה בדין חיוב אונסין על המעות וכמו שכ'. היוצא מכל האמור שאין להחליט חיוב על השלוחים המוכרים את התבואה באונסין שאירע אחרי שקנו עבורו, וגם אם מוכרים המה מ"מ אחרי שבארתי בע"ה שדעת הרבה פוסקים שנקראים שלוחים אם כיוונו בקנייתם עבור נותן המעות הלוקח מהם, וגם בארתי שדעת כמה מרבוותא קמאי שהולכים בשיטת המבי"ט, ע"כ א"א לחייב להמוכרים המוחזקים באונסין ונוסף לזה שלא נתברר בנ"ד אם המה מוכרים או שלוחים וכמוש"כ לעיל, לכן נראה לענ"ד שהאונסין על בעל המעות אחרי שישבעו שקנו עבורו, ושלו נאנס כן נראה לענ"ד ודו"ק:

סימן ב

נשאלתי ע"ד אחד שמסר מעות ביד שליש ומסר ביד שליש הנ"ל שטר צוואה לצדקה לקרן קיימת תמיד מעכשיו אם לא אחזור בי עד לאחר מותי, ואח"כ הלך לדרכו ולא נודע ממנו רק נשמע עליו שמת, והשמועה עליו שמת היה באופן שלא היה בירור גמור אשר יהיה מועיל לירד עפ"ז לנחלה, ובאת אשתו לתבוע מזונות מן השליש מהמעות הנ"ל האם יכולה לקח מן המעות הנ"ל למזונותיה ע"פ שורת הדין:

מקודם נחקור בזה מה היה אם היה בירור גמור שמת, האם יכולה אשתו לתבוע מזונות המגיע לאלמנה מן המעות הנ"ל, ולכאורה הדעת נוטה כיון שכבר מת ולא חזר בו מן מתנתו קודם מיתתו, וא"כ שנתקיים תנאו שלא חזר בו הרי חלה המתנה למפרע מן שעת הקנין,, וכיון שהיתה מתנת בריא מקודם וזה קיי"ל לדינא שאין האשה גובה מן מטלטלי דמתנת בריא, ואפי' כתובה אינה גובה מן מטלטלין הנ"ל, וכמבואר באה"ע (סי' צ"ג סעי' כ') והאי מתנה נמי בנ"ד שכיון שמת ונתברר שלא חזר בו, הדרא ממילא לדין מתנת בריא גמורה שחלה מחיים:

א) אמנם מה שיש להסתפק בזה והוא דמתנת שכ"מ קיי"ל שאשה גובה כתובתה ומזונות מהם וכמבואר באה"ע (סי' צ"ג וחו"מ סי' רנ"ב) והאי מתנת בריא שנתונה מעכשיו אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה עלה נאמר בגמ' ב"ב (קל"ה ע"ב) איזהו מתנת בריא שהוא כמתנת שכ"מ וכפי' ר"ת שם בתוס', וא"כ לכאורה יש לומר שדינה ממש כמתנת שכ"מ לכל הדינים של מתנת שכ"מ וממילא גם בע"ח יגבו ממנה:

אך כאשר נעיין במקור דין זה שגובין חובות מלוה ע"פ וכדומה ממתנת שכ"מ משם יראה להיפך לענין מתנה אל"א, והוא דהא בב"ב (קל"ג ע"א) בעי הגמ' למימר לפי הס"ד שגם מן מתנת שכ"מ אין אלמנה ניזונית, רק דדחי הגמ' בק"ו השתא ירושה דאורייתא אלמנתו ניזונת מנכסיו מתנת שכ"מ דרבנן מיבעיא, וכיון שכל היסוד שגובין חובות ע"פ ממתנת שכ"מ הוא מצד שמתנת שכ"מ דרבנן, א"כ במתנת בריא מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה דזה הוה מתנה גמורה מדין תורה דהא המתנה חלה כל שלא חזר בו ממתנתו קודם מיתתו, מאין נאמר שיהיה חוב ע"פ גובה הימנה כמו מיורש, וכי תימא דהאי מתנה נמי כיון שיש בידו לחזור כל שעה אין נחשב זה מתנה מן הדין של תורה דאימתי קא גמרה לאחר מיתתו ואז אין מתנה לאחר מיתה, וכל כח מתנה זו של מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה הוא רק מדרבנן כעין מתנת שכ"מ, ז"א, דהא מצינו גם בקידושין (נ"ט ע"ב) במהיום ולאחר ל' יום לדעת רב דמספקינן בתנאה ופירש"י מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר ל' יום, וחשבינן זה לקידושי תורה מעת שנתקדשה ומפקעת קידושי שני שנתקדשה אח"כ קודם ל' יום אי הוה ברירא לן דתנאה הוה. הן אמת שהרמב"ן הובא דבריו בחדושי הרשב"א לקידושין שם כתב לחלוק על פירש"י הנ"ל וזה לשונו שם לא מצינו מעכשיו שיהיה יכול לחזור בו, עכ"ל, וא"כ לכאורה נוטה דעתו שכל זמן שאומר שיהיה בידו לחזור, לא חשבינן לזה שום חלות מעכשיו דאין שייך לומר שקידש או נתן וכדומה אחרי שבידו לחזור, ואין דומה לשארי תנאים הגם שהמה תלוים ביד הנותן או המגרש משום שאינו בגוף עיקר המעשה, ז"א, חדא שגם אם נאמר שדעת הרמב"ן כן הוא הא הרשב"א חולק על שיטת הרמב"ן ומסכים לפירש"י, ועוד דכד דייקינן שפיר בלשון הרמב"ן והמביאים דבריו אין כוונת דבריו שלא יועיל מעכשיו אם לא אחזור בו שיחולו הקידושין למפרע כשלא חזר בו, רק כוונת הרמב"ן שכתב "שלא מצינו מקדש מעכשיו שיהיה בידו לחזור" פירושו שאין משמעות לשונו כך, וראיה לזה שהר"ן העתיק ג"כ דברי הרמב"ן וכתב בזה"ל שאין משמעות תנאו חזרה כלל, וא"כ לדינא כולם מודים לדעת רש"י שחשוב קידושין גמורים מעכשיו מד"ת הגם שבידו לחזור, וכן נראה להביא ראיה מהא דאיתא בקידושין (י"ט ע"ב) גבי קידושי יעוד לרבנן דאמרי מעות הראשונות לקידושין ניתנו, דמדמה זה הגמ' שם בברייתא שחשיב זה כמעכשיו ולאחר ל' יום שאם בא אחר וקדשה שמקודשת לראשון, והתם גבי יעוד הרי ביד המקדש הוא האדון לחזור עד שמיעדה שבידו תלוי ליעדה או שלא ליעדה ואפ"ה חלין למפרע, הרי שגם מה שתלוי ברצון המקדש ובידו לחזור, מ"מ הוה קידושין למפרע, וא"כ לענין ממון נמי כל שנתן מהיום אם לא אחזור בו וכו' הוה קנין גמור למפרע ולא מצד התקנה, ועוד מוכח שזה נחשב מתנה גמורה מה"ת כשלא חזר בו, דהא כל הענין של מתנת שכ"מ שעשו חז"ל תקנה בזה שתהיה קיימת הוא כדי שלא תטרף דעתו עליו, משמע שלולא האי טעמא אין כאן מקום לתקנת חכמים, וא"כ בבריא שאין כאן טעם זה למה יהיה בזה תקנה מדרבנן, וא"כ דעת תורה נוטה שהאי מתנה של מהיום אם לא חזר בו עד לאחר מיתה ולא חזר בו, הוה ליה, מתנה גמורה למפרע מחיים ע"פ דין תורה, איברא שיש לומר נהי שק"ו ליכא על מתנה זו שנימא השתא ירושה דאורייתא כו' כמו דאמר הגמ' על מתנת שכ"מ, מ"מ נדמה זה לירושה דאורייתא שכמו מירושה דאורייתא בע"ח גובה, ה"ה מהאי מתנה שגמרה לאחר מיתה שאז נגמר זמן החזרה גובה בע"ח ממתנה הלזו:

מ"מ פשטן של דברים אין נוטה לומר כן דהא באמת סברת רב אדא בר אהבה היה שגם מתנת שכ"מ עדיפא מירושה לענין שלא תגבה מזה האלמנה מזונותיה, הגם שידע זה רב אדא שמתנת שכ"מ מדרבנן וירושה דאורייתא, רק טעמיה הוה משום דשם מתנה עדיפא לענין שלא יוגבה ממנה לבע"ח משום דמ"מ רשות אחרים הוה על זה, וע"ז הקשה רבא דמ"מ הוה ק"ו דנהי שיש מעלה למתנת שכ"מ שהיא מלתא דמתנה, מ"מ הא הוא דרבנן ולא יוגרע ממנה ירושה שהיא מדאורייתא, נמצא שכוונת רבא בקושיתו על רב אדא בר אהבה שגירעון מתנת שכ"מ שהיא מדרבנן לגבי ירושה דאורייתא הוא יותר ממעלתה שיש עליה שם מתנה, וא"כ ממילא לענין מתנה מעכשיו אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה שהוא מתנה מה"ת, גם רבא יודה לסברת רב אדא שהיא עדיפא מירושה מפני שיש עליה שם מתנה וגם היא מה"ת וממילא לא תגבה ממנה האלמנה את מזונותיה. ואף שהתוס' בכתובות (מ"ט ע"ב ד"ה הוא) כתבו לענין מתנה אם האשה ניזונת ממקבל מתנה שאפשר לומר בהא דאמרינן בב"ב (קל"ג הנ"ל) מתנת שכ"מ דרבנן לא כש"כ שלגבי מקבל מתנה שהוא מדאורייתא נהי דכש"כ לא הוה ה"ה מיהו הוה דלא אלים כח מתנה מכח יורשים, וא"כ גם לפי מסקנת דבריהם שאין בע"ח על פה גובה ממתנה, נאמר דהני מילי במתנה חלוטה בחיי הנותן, אבל מתנה אל"א נאמר ג"כ שאם אין כאן ק"ו מירושה מ"מ ה"ה מיהו הוה ויהיה כמו ירושה שבע"ח גובה מזה גם מלוה ע"פ שגובה מן היורשים, מ"מ לאמתת הדבר נראה שנקטינן הגמ' כפשטא שרק משום דמתנת שכ"מ דרבנן הוא, למדין בק"ו מירושה, אבל במקום שהוא מדאורייתא אין לנו מקום להוציא מחזקת המקבל מתנה, אחרי שלא נמצא בגמ' בפירוש, וכן מסיגנון דברי התוס' לפי שסוברים מתחלה הטעם שממקבל מתנה אין גובה מפני שהוא מדאורייתא, ממילא יהיה דין זה גם במתנה אם לא אחזור כיון שהוא מדאורייתא אין חוב ע"פ גובה הימנה, ממילא גם לפי המסקנא של התוס' שהביאו ממקום אחר ראיה שבע"ח ע"פ אין גובה ממקבל מתנה, אף שאין משם ראיה לענין מתנה אל"א, מ"מ מסתברא שהכל דין אחד אחרי שבאמת אין גובה ממקבל מתנה ה"ה שאין גובה ממתנה אם לא אחזור, וסיגנון דברי התוס' ג"כ נוטה שלפי האמת נקטינן הגמרא כפשטא שכל שהוא מדאורייתא אין בע"ח ע"פ גובה מזה:

ב) עוד נראה לענ"ד להוכיח מדברי הרי"ף ז"ל שכתב בפ' יש נוחלין הטעם שגובה האלמנה מזונותיה ממתנת שכ"מ, משום דמתנת שכ"מ אינה קונה אלא לאחר מיתה כרבא דפליג אאביי דאמר עם גמר מיתה, ומשום דמזונות אלמנה ומתנת שכ"מ תרווייהו תקנתא דרבנן נינהו ובהדי הדדי קאתו לאחר גמר מיתה הלכך לא דחייא חדא מנייהו לחברתה ותרווייהו קנו, עכ"ל הרי"ף. והנה דברי הרי"ף צריך ביאור מאי הוה גרע לו אם היה הדין כאביי דאמר מתנת שכ"מ קונה עם גמר מיתה, הא שיעבוד האלמנה למזונותיה חל מעת שנשאה שהוא מתנאי כתובה ואי משום שלא בא זמן הגביה הא גם לאח"מ לא בא עדיין זמן הגביה דהא היא גובה ממתנת שכ"מ מזונות כל ימי חייה, והיא אינה יכולה לגבות לקח המזונות רק לפי מה שהיא צריכה עכשיו כדאיתא בכתובות (צ"ז ע"א) ולוקח מפרנס אחת לשלשים יום, ומכירתה הוא רק לששה חדשים. ונראה לענ"ד שדברי הרי"ף בנוים על עומק הסברא דודאי מחיים אין חל שיעבוד מלוה ע"פ על הנכסים יהיה מאיזה טעם שיהיה, אם מטעם שיעבודא לאו דאורייתא או מטעם שחז"ל עקרו השיעבוד מהנכסים במלוה ע"פ רק השיעבוד אקרקפתא דגברא הוא הבע"ח המתחייב בהדבר, שאין אנו יכולים לומר שהנכסים נשתעבדו שהרי הוא יכול להפקיען למוכרן או ליתנן, וכל שהבע"ח מוכר או נותן אין שייך לומר שמפקיעין שיעבוד החוב המגיע להאשה דהא החיוב על בעלה מונח והוא יכול להשיג עוד נכסים אחרים לכרוע מהם החיוב המוטל עליו, ולכן אם היה מתנת שכ"מ קונה עם גמר מיתה שהוא ברגע אחרונה מן ימי חייו אז לא היה נחשב עקירת התקנה דמזונות שעדיין הוא מונח אקרקפתא דגברא ולא על הנכסים משא"כ אם אינה קונה רק לאחר מיתה אז הוא עקירה לגבי תקנת מזונות שאז אין חיוב רק על הנכסים, ואז הוה שפיר הפקעה בהמתנת שכ"מ מעיקר השיעבוד של תקנת מזונות שהרי אין מקום אחר שיהיה עליו חיוב מזונות האלמנה כ"א על הנכסים, זהו הנראה לענ"ד בביאור עומק כוונת סברת הרי"ף ז"ל. ועתה נשוב להוכיח לדינא במתנה של מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה האם תגבה האשה מזונותיה לפי סיגנון לשון הרי"ף ז"ל, שכל הטעם שהיא גובה ממתנת שכ"מ הוא מפני שאינה קונה רק לאחר גמר מיתה ותרווייהו הוו דרבנן, ע"כ אין דוחה את תקנת מזונות, וא"כ בנידון של מהיום אם לא אחזור דהוה מתנה מה"ת וכמש"כ נראה ודאי דדחי את תקנת מזונות שהוא מדרבנן, ובלא זה נראה ג"כ לומר שאין גובה, דהא ודאי במהיום אם לא אחזור בי כו' נראה דהקנין הוה עם גמר מיתה ולא לאחר מיתה, שסברת ענין עם גמר מיתה כבר ביארנו פירושה שהוא רגע אחרונה שאז נתברר שאינה בחזרה שלא חזר מהמתנה, דהא זה פשיטא שגם לאביי יכול לחזור במתנת שכ"מ כל ימי חייו, וא"כ במהיום אם לא אחזור אז ברגע אחרונה נתבררה המתנה שלא חזר במתנתו וממילא חלה המתנה למפרע, הרי לנו הוכחה מדברי הרי"ף שהאשה אין גובה מזונותיה באלמנותה ממתנת בריא שנתן לה מהיום אם לא אחזור בי ומת כאשר נתבאר. ובאמת מה שהרי"ף הוסיף טעם שלא הוזכר בגמ' דהא בגמ' איתא הטעם משום דגמרינן ק"ו מירושה דאורייתא למתנת שכ"מ דרבנן, ולמה הוצרך הרי"ף להוסיף טעם משום דאינו קונה רק לאחר מיתה וע"כ דחייא תקנתא דרבנן של מזון האשה והבנות לתקנתא דמתנת שכ"מ, ובאמת נ"מ מזה לדינא לענין נידון דידן שהוא מדאורייתא רק שחלה לאחר מיתה שאז א"א לחזור בו [לבד מה שכתבנו לחלק דהתם במתנה א"ל אחזור שהוא נחשב עם גמר מיתה] ונאמר דילפינן זה בה"ה מירושה דאורייתא וכמש"כ התוס' בכתובות. ואיך שיהיה למה הוצרך להוסיף ולא כתב בפשיטות כמה דאיתא בגמ'. ונראה לענ"ד לומר שבאמת יש לדקדק בלשון הגמ' דקאמר רבא לרב אדא ב"א השתא ירושה דאורייתא אמרת אלמנתו ניזונת מנכסיו מתנת שכ"מ דרבנן מיבעיא, ומלשון "אמרת" משמע שכל קושית רבא לרב אדא הוא מדבריו בעצמו שאמר אם ראוי ליורשו אלמנתי ניזונת מנכסיו, ולולא זה לא הוה קשיא ליה על מה שאמר שבמתנת שכ"מ אין אלמנתו ניזונת מנכסיו וכי היינו אומרים שגם מירושה דאורייתא אין אלמנתו ניזונת מהנכסים, הלא משניות שלימות שהאלמנה והבנות ניזונות מיורשים ולא משכחת דין מזון האשה והבנות אלא מיורשים, והכי הו"ל לרבא למימר השתא ירושה דאורייתא אלמנתי ניזונת מהנכסים. ע"כ נראה לענ"ד לומר דודאי לולא דברי רב אדא דאמר אם ראוי ליורשו אלמנתו ניזונת מנכסיו לא הוה קשיא לן גם אם היינו אומרים דאין אלמנה ניזונית ממתנת שכ"מ מדוע ניזונת מירושה, שהיינו יכולים לומר דשאני מתנת שכ"מ משום שהבעל הפקיע החוב של מזון האשה והבנות מן המתנה שנתן להמקבל מתנה וזה יכולת בידו להפקיע לעשות את הנכסים משועבדים שלא יוגבה מהם חובות ע"פ, משא"כ ירושה ממילא וע"כ אין יורש מה שנשתעבד למזון האשה והבנות, ויורש את הנכסים ואת החוב המוטל עליהם, אלא דכל קושית רבא מהא דאמר אם ראוי ליורשו אלמנתו ניזונת מנכסיו הגם שמורישו נתן לו בפירוש שדה זו בתורת ירושה שזה יכולת בידו להנחיל לבניו לכל מי שירצה כר"י ב"ב מה"ת וא"כ יכול לומר זאת הנחיל אותי מורישי ואת החוב לא ירשתי על הנכסים, שזה לא הנחיל אותי, מ"מ לא אמרינן הכי רק שאלמנתו ניזונת מהירושה גם מה שהנחיל לו בפירוש הנכסים אלו וע"ז פריך רבא השתא ירושה דאורייתא "אמרת" שאתה אומר אם ראוי ליורשו אלמנתו ניזונת מנכסיו, והיינו טעמיה שחכמים תקנו לקח מיורשים והפקעה לא מהני, וכש"כ שלא מהני הפקעה בדרבנן, ולכן ביאר הרי"ף הטעם משום דחשיב רק נתינה לאחר מיתה ולכן לא מהני הפקעה משום דרבנן אין יכולים להפקיע תקנה הקדומה משום דאתיין בהדי הדדי, אבל אם היה חל מקודם שפיר היה מועיל ההפקעה זהו הנראה לענ"ד בביאור דברי הרי"ף ויש לעיין בדין זה בדברי הרמב"ן בחידושיו למס' כתובות הנקראים בשם חי' הרשב"א (בדף מ"ט ע"ב) שכתב אהא דהכותב נכסיו לבניו הוא ואשתו ניזונות מהם לפי הס"ד, דפריך שם הגמ' גדולה מזו אמרו וכו' אלמנתו ניזונת מנכסיו כו' וכתב הרמב"ן למסקנת דבריו וז"ל, ונראה דמעיקרא לטעמיה אקשי ליה והכי קאמר כיון דאמרת דאומדן דעתא הוא שלא נתן לו אלא ע"מ שיזון מנכסיו, וכיורש משווית ליה שלא היה דעתו אלא שיקנה גופא מהיום ופירות לאחר מיתה במאי דמשייר על מזונותיו שלא יקנו אחרים אבל הוא ניזון מן הגוף א"כ אלמנתו נמי תיזון מהם והיכי אמרת אשתו, עכ"ל יעו"ש, הרי דעת הרמב"ן דס"ד דהגמ' לפי מה דאמרינן שמשייר לעצמו לכל הצטרכותיו לכל ימי חייו ואין מקנה רק מה שמשייר אחר ימי חייו בכהאי גוונא אלמנתו נמי נזונת מהם, הגם שמתנה זו חלה מחיים ומה ששייר נתברר שקנה למפרע, וה"נ במהיום אם לא אחזור נמי הדין כן שהרי משייר הכל לעצמו לעשות כל הצטרכותיו. אמנם מ"מ נראה לענ"ד שאין מזה כל כך ראיה שיש לומר דאין הכי נמי אם נותן מתנה בפירוש מהיום אם לא אחזור, כל זמן שלא חזר בו וחלה המתנה למפרע אין מלוה ע"פ גובה הימנה, רק התם הוא נתן מתנה סתם רק שאמדינן לדעתו ששייר להצטרכותיו ולא ולא נתנה רק להוציאה מיורשים אחרים וכדומה, ורק כיורש שוי', באומדנא הזאת נכנס נמי מזונות האלמנה שודאי לא עלה על דעתו שהאלמנה שלו תצטרך לשאול על הפתחים, וראיה להסברא זו בדבריו של הרמב"ן הנ"ל דהרמב"ן סיים שם ומיהו אנן לא קיי"ל הכי, דמדהוה ליה לאתנויי ולא אתני איהו דאפסיד אנפשיה ומחיים נמי קנה גוף וקנה פירות עכ"ל, ולכאורה צ"ע מה תלי הרמב"ן בענין זה אי אמרינן שגוף ופירות הקנה או גוף בלא פירות הא גם בגופא מהיום ופירא לאחר מיתה ג"כ אין בע"ח של מע"פ גובה הימנה, וכמבואר בטוח"מ (בב"י סי' רנ"ב) וכן הסכימו כל הפוסקים, ומה תלי זה בזה, אמנם נראה שכך הוא סיגנון דברי הרמב"ן לפי שהוא נתן סתם מתנתו, רק אם אנו הולכים אחר אומדנא אמרינן שהפירות לא נתן רק הגוף בחייו וגם שייר לו ולאשתו כנ"ל, אמנם אם אין הולכים אחר אומדנא רק כפי דבריו ולשונו אמרינן שנתן במתנה גמורה וחלוטה מעכשיו גוף ופירות, היוצא מכל האמור כי סוגיא דגמ', וסיגנון דברי הרי"ף מוכיחין לנו שמתנה מהיום אם לא אחזור ומת אין בע"ח של מע"פ גובה הימנו כמו בכל מתנת בריא, ומדברי הרמב"ן אין מנגד לזה:

ג) ברם הא מילתא צריכא עיונא רבא במי שנתן מתנה בתנאי אם לא יחזור עד אחר יום מותו והמתנה היה מקרקעי מדברים שבע"ח גובה מהם גם ממשעבדי, ואחרי שנתן המתנה לוה בשטר ומת, האם גובה ממתנה זו, אם אנו דנין המתנה למפרע מעת זמן נתינת המתנה והרי קדמה המתנה להחוב או שאנו דנין על הגמר שנתברר שלא חזר בו ומתנה זו קונה עם גמר מיתה, ויש ללמוד דין זה מסוגית הגמ' בב"מ (י"ט ע"ב) גבי דייתקי ומתנות, דהטעם שלא יחזיר שמא נמלך עליהם שלא לתנן אבל אמר תנו נותנין ופי' התוס' שם בהא דמוקי הגמ' בשכ"מ דבר מיהדר הוא ולכך יהבינן ליה, ה"נ במתנות מיירי בנותן מהיום אם לא אחזור בי, והקשה השיטה מקובצת ע"ז הא אכתי קשה דילמא היה, שכתב המתנה ונשא אשה ואח"כ רוצה לתן השטר מתנה זו בכדי שתוקדם להחוב יעו"ש, ותי' שם בשם תלמיד הר"ף דלפיר"י ניחא כיון שמ"מ אינה נגמרת עד לאחר מיתה כדפירש, שפיר יטרפו מינה שהרי שיעבד לו כל נכסיו שיש לו יכולת בהם, והרי יש לו יכולת בזו המתנה לחזור בה כיון שאינה נגמרת רק עד לאחר המיתה ע"כ, הרי דעת שמ"ק דמתנה כזו משועבדת גם לבע"ח שאחר זמן כתיבת המתנה הזאת של מהיום בל"א בי עד לא"מ:

אמנם דעת הרשב"א שמתנה של מהיום אם לא אחזור כל ימי חיי כל זמן שלא חזר בו יש לו דין מתנה גמורה כמובא בב"י (סי' צ"ט מחו' ה'), שכתב שם אלא א"כ התנה בפירוש שיכול לחזור בו כל זמן שירצה, ומ"מ לא נשתעבדו נכסיו למלוה שהרי הבריחם ממנו וקנאם בעל המתנה עד שיחזור בו הנותן ע"כ, הרי שסובר הרשב"א שמתנה זו מתנה גמורה היא בעת הנתינה כל זמן שלא חזר בו, ובאמת כן מסתבר אחר שדין תנאי זה דאם לא אחזור הוה תנאי גמור ומעכשיו לענין קידושין שהקידושין השניים נפקעים ונבטלים, ולמה לא יועיל לדין ממון שיהיה נחשב כמתנת בריא גמורה כל זמן שלא חזר בו ובע"ח לא יגבה ממנה, אולם בסברת השמ"ק יש לומר שכוונת סברתו הוא מדין חזרה שכל זמן ששעבד עצמו בסתם אחר כתיבת מתנתו הנ"ל כשהמתנה היה בכל נכסיו דומיא דמתנת שכ"מ אמרינן כיון ששיעבד עצמו בודאי כונתו היא על נכסיו שיש לו בהם יכולת לחזור, וזה דומה כאלו אמר בפירוש שמשעבד אותם לבע"ח הנ"ל שזה היה מועיל בודאי דהא זה היה חזרה גמורה, אמנם במקום שהיה לו בשיור נכסים ודאי דלא נימא הכי דהא השיעבוד יכול לחול על הנשאר לו גם שאח"כ נשתדפו, מ"מ מן המתנה לא יגבה [ואם נשאר לו קצת נכסים והחוב שנשתעבד היה יותר מסכום שיווי הנכסים ששייר יש לעיין אולי באופן זה אין כאן חזרה מהא דקטינא דאביי] וא"כ יכול להיות דהרשב"א והשמ"ק בשם תלמיד הר"ף לא פליגי אהדדי שהשמ"ק מיירי בכתב כל נכסיו דומיא דמתנת שכ"מ, והרשב"א מיירי במקום שהיה שיור דאז השיעבוד שנשתעבד אין בזה חזרה וכמש"כ, וממילא אין גובה מהמתנה כל זמן שלא חזר בו. אמנם בהגהמ"ר דב"ב פרק יש נוחלין (אות תרס"ה) מביא שם אהא דקאמר הגמ' השתא ירושה דאורייתא כו', וז"ל הר"ר יעקב מברי"א היה רוצה להוכיח דכתובת אשה ובע"ח נגבין ממתנת שכ"מ היכא דכתיב בשטר מהיום ולאחר מיתה, כיון שאם רצה חוזר אין זה מתנה ומביא ראי' מסוגיא דב"מ שהבאנו לעיל, הרי אנו רואין שהגמ"ר לא אתי עלה מטעם חזרה, רק מטעם שכיון שאם רצה חוזר אין זה מתנה לענין זה שחל שיעבוד עליה, אמנם מ"מ נראה לענ"ד שכוונת ה"ר יעקב הנ"ל הוא לענין כתובה לגבות ממקרקעי שכל זמן שאפשר בחזרה חל שיעבוד על הנכסים וחולק בזה על הרשב"א שהבאנו לעיל] אבל לענין גביה ממטלטלים ואפי' ממקרקעי בחיוב מזונות שאין נגבה ממשועבדים, יכול להיות שגם ה"ר יעקב הנ"ל מודה למה שהוכחנו משיטת הרי"ף שכל שהדבר נגמר עם גמר מיתה שהרי מתנה זו אינה תלויה רק מטעם חשש חזרה, נפקע ממילא ממנה חיוב המזונות, כמו כל מתנת בריא שמפקעת שיעבוד מזונות, וקצת ראיה לזה שהרי ההגמ"ר קאי עלה דהגמ' דאלמנתו ניזונת מן נכסיו ולמה בהא דינא דה"ר יעקב לא זכר מדין מזונות רק נקט בדבריו אכתובה ובע"ח, מוכח מזה כמו שכתבתי שבמזונות מודה שאין גובה מפני שהמתנה מוקדמת:

ד) אמנם מצאתי במרדכי פ' יש נוחלין (אות תקפ"ה) עלה דהאומר תטול אשתי כאחד מן הבנים, שמביא שם מה שפסק ר"מ באחד שנתן לבתו ולחתנו במתנת בריא מהיום ולאחר מיתה לטול כאחד מן הזכרים שכתב שם לענין כתובה שיטול חלקו אחר פרעון הכתובה כו', וכתב שם ולא מצי למימר הואיל שכאן מתנתו מתנת בריא ולא מתנת כ"מ מדלא כתב בה מהיום אם לא אחזור בי וכתובה אינה גובה ממתנת בריא כמו שפיר"י בפ' נערה כו' יעו"ש הרי מוכח דעתו שאם היה שם כתוב בה מהיום אם לא אחזור בי היה מסכים שכתובה גובה ממתנה כזו, וניחזי אנן היכי מיירי אם במקרקעי וחיוב הכתובה היה אחר זמן כתיבת המתנה, זה אינו במשמע שהרי כתב כמו שפיר"י בפ' נערה ושם מיירי לענין מטלטלי דמתנת בריא שנתנן לאחר חיוב הכתובה דאלו במתנת בריא שקודם הכתובה לזה לא היה צריך ראיה, וא"כ דמיירי לענין מטלטלין ואפ"ה טורף מהם כתובת אשה לאחר מיתה הרי מוכח דעת רבינו מאיר שמתנה שנ מהיום אם לא אחזור היא נידון כמתנת שכ"מ ממש. ובכדי לישב דברי הר"מ אשר באמת הוא פלא למה יהיה לה דין מתנת שכ"מ גמורה אחרי שהיא חלה מחיים במתנת בריא מדין תורה, וכמש"כ לעיל, ע"כ נראה לענ"ד דהר"מ לשיטתו אזיל שפסק שגם בריא יכול לחלק נכסיו לאחר מיתה, וחלה מדין מתנת שכ"מ יעו"ש במרדכי שהביא זה בשם ר"מ (אות תקצ"א ותקצ"ב) והביא ראיה מהא דמהיום אם לא אחזור עד לאחר מיתה וסיים וכש"כ היכא דלא אמר מהיום יעו"ש, ונראה לומר שבודאי כוונת הרמב"ן כן הוא היכא שבריא נותן כל נכסיו לאחר מיתה דין מתנת שכ"מ יש בזה אבל לא בנותן מקצת נכסיו, וכן בכותב מהיום אם לא אחזור בו נמי יהיה כן הדין, שהיכא שהוא מקצת נכסיו יש לזה דין מתנת בריא גמורה בתנאי וכמו שכ' לעיל שהרי קידושין ג"כ חלין בכה"ג ומפקיעין קידושי שני, אבל בנותן כל נכסיו מהיום אם לא אחזור האומדנא שאין אדם רוצה לתן כל נכסיו מחיים, היא מחזקת לנו שמעולם לא היה כונתו שתגמר מחיים רק תתחיל מחיים ותגמור לאחר מיתה, וע"כ לא חלה מה"ת ומדין מתנת שכ"מ אתינן עלה גם בבריא זהו הנראה בדעת מהר"מ, ולכן גם שם בעובדא שבאות תקפ"ה בנותן לחתנו ובתו כאחד מן הבנים דמיא כמו כותב כל נכסיו שהרי כלל כעת על הנכסים שיש לו בשלימות אותו וכל בניו, זהו הנראה לענ"ד בביאור דברי מהר"מ, ועיין בתשובות מהר"ם פאדווא שהאריך בביאור דברי מהר"מ בסי' נ"ב יעו"ש:

ה) ועתה נחקור לדינא בנ"ד לאחר שמת הנותן. הנה לדעת הרשב"א ולדעת הרי"ף שהוכחנו מדבריו מלתא דפשיטא שאין גובה מזונות מן מתנה זו וכמש"כ, ולדעת השמ"ק וה"ר יעקב מברי"א שבהגמ"ר הראנו פנים שיודו בזה לדעת הרי"ף, ואף דעת הר"מ גם כן ישבתי שיודה בזה בנ"ד שלא היו כל נכסיו שהרי נתן סך מסוים, ומי יודע שמא היה לו עוד וכמו דאמרינן בב"ב (קמ"ט ע"ב) שכ"מ שכתב כל נכסיו מתנתו קיימת חיישינן שמא יש לו עוד נכסים במדינת הים, ומי יודע ג"כ בנ"ד שמא יש לו עוד ממון ביד אחר. ולו גם אם נאמר שלדעת הר"מ שגם במתנה במקצת במהיום אם לא אחזור יגבה מזונות מהם שנחשב כמתנת שכ"מ לכל מילי, מ"מ הא במתנת שכ"מ ממש במטלטלין מביא רמ"א באה"ע (סי' צ"ג סעיף כ') שיש אומרים שאין ניזונת מהם, והבית מאיר שם כתב והאריך לחזק דעת זה ופסק שאין מוציאין מיד המוחזק, ובפרט בנ"ד שלדעת הרשב"א והרי"ף פשיטא שאין גובה מהם למזונות דהוה כמתנת בריא גמורה לענין זה, ודאי שאין להוציא מחזקת הצדקה שהיא מוחזקת, בהממון. אמנם בעודנו בחיים לדעת הרשב"א ודאי שאין מוציאין למזונות ממתנה כזו כל שלא חזר בו, אך לדעת ה"ר יעקב מברי"א ורבינו מאיר אפשר שמוציאין למזונות, אם נאמר דאינהו לא מיירי דוקא בכתב כל נכסיו, ודעת השמ"ק שכתבנו לעיל שמטעם חזרה אתינן עלה בודאי במזונות אין כאן סברת חזרה שהרי קדם חוב של המזונות להמתנה ולכן בזה יודה השמ"ק לדברי הרשב"א שאין מוציאין לחוב ממנו, וכיון שדעת הרשב"א מבוררת לנו שכן הוא שנחשב, כמתנה גמורה כל זמן שלא חזר בו ודעת החולקים עליו לא ברירא לן כל כך אם הם חולקים על הרשב"א בזה ודאי שאין להוציא מיד המוחזק נגד הרשב"א

ובלא"ה נראה לענ"ד שגם אם נאמר להלכה כדעת החולקים על הרשב"א ובעודנו בחיים נגבה למזונות ושארי חובות מן מתנה כזו, מ"מ כבר בררנו בעז"ה שלאחר מיתה ראוי לפסוק הדין שלא לגבות מן המתנה הלזו, ובנ"ד ששמעו בו שמת בקול וגם מכתב מטשארנאביל (עיין בס' עין יצחק השני סי' ע' והיא עובדא זו) רק שלא היה מקוים בקיום ב"ד שמצאו הרוג (ולא הכירוהו) שלא נשאר ממנו רק גולגלתו ומקצת מאבריו עם תרמילו שהיה מונח שם חפציו הידועים לו היינו הפאס שלו והשט"ח שהיה לו ת"י על סך חמשים רו"כ בכ"י ות"י השליש ממעותיו זו"ז גם הקויט שלו ומאז נאבד זכרו שדרכו היה לבוא בכל שנה לקח פאס מעיר מולדתו (וגם היה תמיד דרכו לבוא למקום של השליש הנ"ל שהניח המעות ת"י לעשות חשבון עם השליש על הריוח) שהוא רגלים לדבר שמת, וא"כ היאך נוציא מן הצדקה המוחזקת, למזונות שמא מת, ואם כי שמא מת לא חיישינן מ"מ הכא שאיתרע חזקתו ודאי דחיישינן, וזה דמי לספינה המטורפת ועיר שכבשוה כרכום שנותנים חומרי חיים וחומרי מתים ובפרט שחזקת ממון היא חזקה אלימתא שהרי גם ברוב אין מוציאין, וכאן היה תפיסה ברשות ע"פ הסכם ב"ד שיהיה מונח בהצדקה שנכתב במתנתו שהקרן קיימת, ויעויין בספר מעיל צדקה (סי' מ"ח) בעובדא דידיה שהיה שם, שחושש שמא מתה האשה מחמת שנישבית ושייכים המעות לצדקה הגם שמגיע נזק להבעל מן הפירות שמגיע לו מצד הדין, אמנם שם לדינא העלה שאין להוציא מחזקת הבעל ששם היה המעות ביד הבעל משום שמא לא מתה, ומשמע מדבריו אילו היה בחזקת הצדקה ודאי שלא היה בכח להבעל להוציא משום שמא מתה מחמת שנישבית, וכמש"כ התוס' ב"מ (ל"ט ע"ב) ד"ה דילמא שכיבא סבתא, וק"ו בנ"ד דעדיפא מחששא שנישבית ונכון להיות שאלו היו חוקרים שם היה גב"ע כד"ת שהיה נידון בחזקת מת ברור ודאי שאין להוציא מחזקת הצדקה משום שמא לא מת, ובפרט שלדעת הרשב"א אינו גובה גם אם הוא עודנו בחיים וכמו שנתבאר ודו"ק:

סימן ג

מנ"א תרנ"א באלטרומאנץ. ע"ד עובדא דאתא לקדמאי. ראובן ואשתו יוכבד קנו בית משמעון וכתבו בהשטר קנין שהיה בח"י המוכר שמעון בזה הלשון שהמוכר הקנה "להזוג הנ"ל במכירה גמורה להם ולב"כ ויו"א עד עולם" ובסוף השטר אחרי שנתבארו אופני ופרטי המכירה נכתב כך, ומפורש הותנה שיהיה כך שכל ימי חייהם של הזוג הנ"ל שייך להם בשותפות ומה שמבואר מעל"ד ליורשים אחריהם היינו שהם יורשי שניהם ולא ליורשי ר' ראובן הנ"ל שיש לו מאשה אחרת ולא ליורשי האשה הנ"ל שיש לה מבעלה הראשון, אבל אם ירצו הזוג הנ"ל למכור הבית שלהם יש להם רשות למכור בשותפות ונעשה הכל בקגא"ס באופן היו"מ כו' ומעכשיו בבד"ח, וע"ז חתם המוכר הבית להזוג הנ"ל וקיימו זאת הרב הגאב"ד המנוח זצ"ל דפה בצירוף הרב הד"צ נ"י. והנה הזוג הנ"ל שבקו חיים לכ"ח האשה קודם ואח"כ בעלה ונשארו שלשה בנים מהזוג הנ"ל שנים מהם שנולדו קודם כתיבת השטר ואחד שנולד אחרי כתיבת השטר מכירה הנ"ל וגם העיבור היה אח"כ, ולבד השלשה בנים שמן הזוג הנ"ל יש לו לאביהם המנוח עוד בן גדול מאשה אחרת הקודמת. והנה נשאלנו ע"ז אם הבית שייך רק להשלשה בנים שמשניהם כפי הכתב הנ"ל, והנה מצד שכתב בהסכם אביהם שהבן שמאשתו הראשונה לא יירש, זה בודאי אין מועיל דהא שלא יירש בני אין זה מועיל כדאיתא בב"ב (במשנה קכ"ו ע"ב) וגם אם נאמר שזה הלשון חשוב כאומר שאותם הבנים יירשו אותו וכמו דקי"ל כר"י בן ברוקה שאם אמר פלוני בני יירש הכל שמועיל זה, מ"מ הא קיי"ל דבבריא לא מהני זה כדאיתא בחו"מ (סי' רפ"א סעי' ה'):

א) אלא שמ"מ יש לדון לקיים הענין הזה מטעם שזה דמי כאומר נכסי לך ואחריך ליורשיך או לפלוני, ואף דאמרינן שהכותב בשטר מכירה שמוכר לך וליורשיו אחריו לא חשוב זה כאומר ואחריך ליורשיך משום דהוה זה רק כשופרא דשטרא, כדאיתא ברמ"א (בסי' רמ"ח סעי' ז') ודבריו לקוחים מגדולי הראשונים שמובא בשמ"ק בשם הרשב"א (דף קכ"ה) מ"מ בנ"ד שנאמר בפירוש שמה שמבואר ליורשים אחריהם היינו היורשים של שניהם ביחד ולאפוקי יורש של הבעל ויורש של האשה, וגם הוצרך לחזור שאם ירצו למכור היינו הזוג הנ"ל ביחד יש להם רשות, נראה שכוונת של כתיבת השטר הנכתב ע"פ רצון הקונים שיהיה בזה בדווקא שאופן קנייתו של הקנין הלזה הוא על אופן זה שיהיה הזכות ליורשים של שניהם אחריהם שיהיה להם הקנין בזה, וגם שמצד זה הוצרך לחזור הדבר שיהיה להם רשות לשניהם ביחד שלא יהיה זה ככל אחריך לפלוני שלכתחלה אין להם רשות למכור, הגם שלכאורה יש כאן סתירה הא זה קיי"ל שכל האומר אחריך לפלוני אין לו רשות לתן במתנת שכ"מ וכאן כתבו בתחלת לשון השטר שיש להם רשות למכור ולהוריש לכל מי שירצו הזוג הנ"ל וא"כ בטל הוא לשון האחריך שאנו דנין על זה, אמנם באמת שלוא אם נאמר שלשון האחרון שבסוף השטר מראה שרק אם ימכרו לאחר בזה יש להם רשות אבל זו"ז שייך להיורשים של שניהם סותר להלשון שנאמר מקודם שיש להם רשות להוריש למי שירצו הולכים אחר לשון האחרון ונאמר שבסוף השטר ביארו ביתר עוז שרק למכור יכולים אבל בירושה ישאר רק ליורשי שניהם, ועוד שכיון שבסוף השטר נאמר שהיה ע"ז קגא"ס יראה מלשון זה שהיה הקנין על כל הדברים הנאמר בהשטר וממילא אין לנו לומר כ"א באופן זה שמקנה להם המוכר הבית להם בחייהם ואחר מותם יהיה להיורשים, וממילא א"א להם להוריש לאחר על לאחר מיתה שהרי כבר קדם זכותם כדאיתא בגמ' ב"ב (קל"ז ע"א). אמנם באמת יש לישב הלשון שלא יהיה סתירה מה שנאמר מקודם שיש להם להוריש למי שירצו היינו שיתנו בחייהם במהיום אם לא יחזרו קודם מותם שזה חשוב בלשון בני אדם כענין ירושה שהרי תכלית הנתינה על לאחר מיתה, ונתינה כזו שחל למפרע מחיים מבטל זה להאי נתינה דאחריך אבל כל זמן שלא נתנו לאחר בחייהם ולא מכרו ממילא נשאר הקנין שהקנה לאחריך, היינו ליורשי שניהם, וכן יש לפרש שמה שנאמר שיש להם רשות להוריש ולהנחיל היכא שיבוטל קנין האחריך המבואר בשטר, דרך משל שימותו היורשים האלו אשר נתן להם אחריהם שאז יהיו יכולים להוריש ולהנחיל לאחרים, אבל כל זמן שיהיו היורשים שניהם המבואר בסוף השטר יהיה להם כפי מה שביאר בסוף השטר:

ב) אך מה שיש לחקור בנ"ד והוא משום שאחד מהבנים שהוא מיורשי שניהם נולד אחרי כתיבת השטר כמה שנים, וא"כ לנולדים שהוא למי שלא בא לעולם לא חל הקנין כלל, וא"כ כיון שהוא נכתב בהשטר לכל היורשים ולאחד מהיורשים של שניהם לא חל הקנין וא"כ ממילא נשאר זה בתורת ירושה כד"ת וחל בזה גם לאחיהם שלא מן האם רק מן האב חלק בזה גם שלאמם היה ג"כ מחצה בזה, מ"מ כיון שהיא מתה קודם זכה בזה אביהם מטעם שהבעל יורש אשתו וחלק הבן שלא חלה עליו הקנין נשאר לכל היורשים של אביהם ויהיה בזה הדין כמו דקיי"ל (בסי' ר"י) דהאומר קני את וחמור או את והעובר קונה מחצה, גם יש לדון קצת בזה שאולי עבור זה יובטל כל הנתינה להיורשים לפי דעה הראשונה ברמ"א (סי' ר"ג סעי' ט') בהחליף מעות ומטלטלין או מעות וקרקע ביחד די"א הואיל וקנין חליפין אין קונה במעות נתבטל כל הקנין, ועיין בהגר"א ז"ל שחילק זה מן הא דאת וחמור מפני שכאן מיירי שכלל בדבור אחד יחד שניהם בזה אף רב נחמן מודה, ובזה יתכן סוגיא דגמ' בקידושין (נ"א) דסתמא דגמרא פריך שם הגמרא אי דאמר כולכם קני את וחמור הוא, שהקשו הראשונים שזה אינה אליבא דהלכתא לרב נחמן דקיי"ל הכי דאמר קונה מחצה ועיין בזה בתוס' ב"ב (קמ"ג ע"א) ד"ה רב נחמן, ולפי דעה הראשונה שברמ"א הנ"ל שהיכא שהדיבור נכלל בתיבה אחת כולם ביחד גם רב נחמן מודה בזה והתם כלל בלשון כולכם לכולם ביחד, וא"כ לפ"ז גם בנ"ד שכלל כולן בדבור אחד יורשים של שניהם וכיון שמקצת יורשי שניהם לא באו אז לעולם ובטל לגבייהו הדיבור בטל לגבי כולן, ועיין בענין זה בתשו' נו"ב (מה"ק חלק ח"מ מסי' כ"ה עד כ"ח) בענין כזה. אמנם נראה לענ"ד לדון בנ"ד ע"פ דברי הרמ"א (סי' רמ"ח סעיף ז'), אמר נכסי לפלוני ואחריו ליורשי והיה ו בשעת נתינה בת אחת ואחר כך נולדו לו בנים י"א שזכתה בהן הבת שלא היתה כוונתו רק על היורשים שהיה לו בעת הנתינה, כן נראה לי עכ"ל הרמ"א, ועפ"ז נאמר בנ"ד שהבית שייך לאותם שני הבנים שהיו אז בעת כתיבת השטר, אמנם בביאור הגר"א ז"ל (ס"ק כ"ז) כתב על זה כן דקדק בד"מ מדברי הטור שקדם כו' ונ"ל הטעם הואיל ובשעת המתנה לא היה להו לשאר יורשים לירש כו', ודבריו תמוהין והטעם כמש"ל ובהדיא כתב הרשב"ם שם בד"ה ולא היא כו' ומעיקרא כי אמר כו' [כוונת הגר"א בתיבת כו' מש"כ שם לירתאי, לירתאי שיהיה לי במות הזקנה קאמר] עכ"ד, וא"כ לפי דברי הגר"א ז"ל לא קיי"ל כדינא של הרמ"א בזה רק שליורשים של עת חלות המתנה הוא קאמר, וא"כ גם בנ"ד לכל היורשים שבעת מיתתן של הזוג הנ"ל קאמר, אכן אחר עיוני היטב בהסוגיא של מקור דין זה ב"ב (קכ"ד) היטב לשיטת רשב"ם ושארי השיטות שבראשונים יש לדון בזה הרבה, לכן אמינא לבאר בעז"ה הסוגיא דב"ב הנ"ל לשיטות הראשונים הנ"ל ואח"כ יתבאר היוצא מזה לדינא בעז"ה:

תוכן העניינים

באר משה (דנשבסקי) ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה