אור ברסלב

באר משה (דנשבסקי) ב· רבי משה דנושבסקי

אבן העזר

סימן א

עובדא דהוה בק"ק סוויר בח' אלול שנת תרמ"ב שנהרג יהודי אחד שמו אברהם ליב בן שמואל הכהן ע"י א"י וזהו תורף הגב"ע.

ביום ד' שכר אברהם ליב הנ"ל עם בחור אחד עגלון יהודי שיסעו עמו לכפר, שיבואו בלילה לשם... וכשבאו סמוך לכפר כערך א' וויארסט, העמידו את העגלון עם הסוס והעגלה שנסעו עליו ביער קטן, והמה הלכו לכפר... ואמרו שימתין עליהם עת קטן, וכשבאו לכפר הרגישו תומ"י הא"י שבכפר ורדפו אחריהם, והבחור ברח, ואת אברהם ליב הנ"ל תפסוהו הא"י והכו אותו מאד, והעגלון שמע קולו שצעק "גוואלד ראטעוועט" והבחור שותפו הנ"ל בא תומ"י למקום שהעגלון עמד שם, ואמר שהרגו לאברהם ליב, זה העיד העגלון לפני ב"ד בתו"ע כד"ת. גם העיד שלמחר ביום ה' נסע לאשמינא, ושמע בדרכו שבאותו הכפר הרגו הא"י ליהודי אחד שבא לכפר לגנוב סוסים, ואחיו של אברהם ליב הנ"ל חקר אחריו למען ימצאהו ויביאו לקבר ישראל, וע"י השתדלות איש אחד יהודי הדר בסביבה ההיא, אשר שמע במשך זמן הנ"ל ונודע לו מאת א"י אחד אשר שלמו לו עבור זה, שיחקור ויודיעם אי' נמצא הנהרג, והודיע להם המקום שמונח בחפירה שקברוהו שם, ואמר להם שימצאוהו שם בלא כובע ובלא בתי רגלים (שטיוויל), ואחרי שנודע להם השתדל אחיו של הנהרג שמו אהרן שלמה ובא עם שוטרי הפאליציע לזמן ששה עשר יום אחרי הלילה שנהרג, וחפשו באותו המקום ומצאוהו נקבר בבגדיו, היינו כתונת ומכנסים וארבע כנפות ובגד לעטניק, ואחיו הנ"ל העיד על הכרת בגדים בט"ע, וגם העיד שהכיר את אחיו הנהרג בט"ע, וגם אמר סימנים על הבגד הלעטניק שהיו בו קעשינא תחת שחי', וכן ב' קנעפליך שנחסרו מן הבגד ורק התחתון נשאר, וכן אשתו הוסיפה בהרבה טב"ע על הכתונת ועל האר"כ, גם אמרה שיש לה סימנים על גופו היינו קאלטענעוואטע נעגיל, צורונצילטע, ברגלים שלו, ועוד השינים העליונים היו בהם שנים גדולים ורחבים ביותר, ועל האר"כ אמרה סימנים מובהקים טרם ראתה אותו, כי איש אחד לקח אותו ומסרו לאחד שהיא תגיד בו סימנים, וכן הגידה עליו אשתו הרבה סימנים מובהקים, כן נמצא טלאי בהאר"כ והיא אמרה שהיא בידיה תפרה הטלאי ומכרת בט"ע את תפירת הטלאי שהיא תפרה אותו וזוכרת בצמצום את המקום שהניחה להטלאי, וכל זה נאמרו לפנינו בתורת עדות כד"ת במותב תלתא היינו הגדת העגלון ואחיו של הנהרג ואשתו ועוד אחיו השני שמו יוחנן, ועוד איש אחד שראה אותו ואמר שמתחלה לא הכירו מחמת שנשתנה הרבה, אך כשהסתכל בו היטב הכירו, ועוד דברים אמרו בגב"ע ויובן מתוך מה שכתבנו בהתשובה שהערכתי בנידון זה, וזה אשר הערכתי בעז"ה בנידון הנ"ל:

א) ראשונה אחקור בעדותו של זוסמן ב"ר ברוך יצחק (הוא העגלון שנסע עמהם) שהעיד שהבחור שברח אמר לו שאברהם ליב נהרג, אם כוונתו היה שראה מרחוק שנהרג, הרי לנו עד מפי עד שנהרג אברהם ליב ע"י הא"י אשר השיגוהו, רק שהיינו דנין בזה דין עד אחד במלחמה, וזה דומה למה שאמרו בגמ' יבמות (קט"ו א) נפלו עלינו לסטים הוא מת ואני נצלתי דאמרינן שם דוקא באשה משום דכלי זיינה עליה ואין יראה לכן נאמנת, אבל באיש כיון שהוא ירא ג"כ הוה דין ע"א במלחמה ואין נאמן, ובפרט בנ"ד שאמר בעצמו שגם אותו רצו לתפסו בודאי דהו"ל דין ע"א במלחמה, ובדין ע"א במלחמה קיי"ל בשו"ע (סימן י"ז סעיף נ') שאם נשאת לא תצא, וא"כ הרי יצאת מה"ת מאיסור א"א ואין לנו רק איסור דרבנן שאסורה להנשא לכתחלה, אך באמת לפה"נ מסיגנון לשון העד שאמר שנהרג, מראין הדברים שלא הגיד לו ידיעה גמורה שיודע שנהרג, רק השערתו חזקה שבעיניו נחשב שבודאי נהרג ע"י הרבה מכות שהכוהו שראה מרחוק או שמע, והוא אמר ברי ע"ז בדמיון השערתו, וא"כ בעדות כזה מלתא דפשיטא הוא שאם ניסת תצא.

ב) אך מה שיש לנו לדון להיתירא ע"י עדות של זוסמן הנ"ל, הנה זה נודע לנו ע"י עדותו שהי' אברהם ליב במקום הנ"ל, וגם נתפס ביד הא"י בכפר כגנב והכוהו מכות רבות אכזריות קרוב לחשש מיתה, כאשר שמע מפי הבחור הנ"ל, ומאז נאבד ואח"כ נמצא הרוג באותו המקום, א"כ לדעת המבי"ט והשב יעקב שדעתם שגם בידענו שהלך באותו מקום ואח"כ נמצא שם מת, שאמרינן בזה שמה"ת תלינן לומר שאותו שנאבד הוא המת הנמצא, ואף שרבים מהאחרונים חולקים ע"ז, מ"מ במקום שאין השיירות מצויות, הכריע השב שמעתתא (שמעתא ז' פרק י"ט) להקל, והכא בנ"ד עדיפא טפי כיון שאברהם ליב היה שם באותו מקום בודאי ונתפס בידי הנכרים, אין ספק שמא היה שם אחר שנהרג על ידי הנכרים והוא ניצל מוציא מידי ודאי כסברתו של הש"ש הנ"ל. הן יש לדון בנ"ד אם נוכל להחליט לאותו המקום שנמצא ההרוג אין השיירות מצויות, לפי שעברו כמה ימים מן יום שנאבד האיש אברהם ליב עד עת שנמצא, ואולי בהמשך אותו הזמן מצוים עוברים ושבים אחרים ויחשב זה כמקום שהשיירות מציות, מ"מ נראה לענ"ד שיש מקום לצדד ולדון להיתר ע"פ העדות שאמר שלמחרתו נסע זוסמן הנ"ל לאשמינא ושמע שנהרג שם יהודי שתפסוהו בגנב, וכפי עדותו שמע על אותו המקום בסביבה ההיא, וא"כ שפיר נוכל לחושבו לאין השיירות מצויות חדא שבלילה אין מצוין עו"ש כל כך, ועוד שמה ששמע על יהודי ג' ואם כי הוחזקו שיש גנבים בעולם, מ"מ לא נוכל לומר ע"ז שיירות מצויות והוה ודאי כאין שיירות מצויות, וכיון שידענו שאברהם ליב היה שם בלילה שלמחרתו שמע השמועה שנהרג והוא הלך לגנב ונתפס בידם, ואין ספק שמא הוא ניצל מידם ואח"כ בא אחר לגנב ונתפס ונהרג מוציא מידי ודאי שהיה שם, וכסברתו של השב שמעתתא הנ"ל:

ג) ובאמת אם יש לסמוך על העדות ששמע מהנכרים שנהרג שם יהודי אחד גנב שזה נוכל לחושבו ששמועתו היה מא"י מסל"ת, ונראה לענ"ד ששפיר יש לחושבו מסל"ת, דהא הנכרים שהגידו וספרו לו לא התכוונו להעיד ולא להתיר כיון שלא ידעו שמו וגם לא ידעו על היהודי הזה שיש לו ידיעה מזה הגם שלא ידענו אם היה בספור הא"י ששמע זוסמן מאתם קישור דברים, מ"מ הא לעיקר הדין קיי"ל כד' הריב"ש דלא בעינן קישור דברים, ורוב הפוסקים נוטים לשיטתם וכדאיתא (בסימן י"ז סעי' י"ד ובח"מ וב"ש שם), ולכאורה יש לחוש במה שאמר ששמע בנסיעתו לאשמינא ובחזרתו ביום ה' ו' שנהרג יהודי גנב, אשר ודאי לא שמע מן ההורגים בעצמם רק שמע מא"י אחרים, ששמעו ממעשה הריגה אולי נחשב זה רק קול הברה, ולא מיקרי זה מסל"ת וכדאי' (ברמ"א סעי' ג'):

אמנם באמת מה נקרא קול הברה קשה מאד לגדר זאת כיון שעד מפי עד כשר וגם מסל"ת כשר בעדות אשה, בשלמא להסוברים דבעינן קישור דברים יש לחוש בקול הברה אולי מי שבא מאתו מקור השמועה לא היה מסל"ת, אך למאן דלא בעי קישור דברים א"כ כל שמיעת קול וגם מן פסולי עדות לא יצא זה מן גדר מסל"ת, דהא הקול יצא מאחד שאמר זאת לכל הפחות, והנה דין קול הברה הוא מתורתו של הרשב"א בתשו' המיוחסות להרמב"ן, ומדברי תה"ד, אבל דעת רבינו משולם בתשובה הובא בתשו' (מהר"מ אלשקר סימן קי"ג) ז"ל, על ראובן שהיה רגיל לילך כו' פעם אחת הלך ולא חזר ונשמע שנהרג ולא בא אפילו נכרי אחד מסל"ת, שהשיב כיון ששמע מפי נכרים שנהרג, כיון שלא נשמע עליו שהוא קים, סומכין על דברי הנכרים ומשיאין את אשתו כו' הרי דעתו שסתם שמועה מחזקינן במסל"ת, ובספר עזרת נשים למהר"י אבן חביב בביאורו לסימן י"ז פלפל הרבה בזה, והוא צידד לחלק בין הא דרבינו משולם להא דקול הברה, משום ששם בעובדא דרבינו משולם מבורר שני דברים השמועה מאיזה הוא בא שהוא מנכרים וגם סוג המיתה יעוש"ה שהאריך הרבה, עוד כתב בסוף דבריו לחלק בין היכא שמעיקרא אחר שנאבד שלא חזר מדרכי נתפשט הקול, מחמת זה הפלא שלא חזר, בזה לא מהני מה שאמרו סתם שמענו או שמעתי, משא"כ היכא שקרוב אחר שנאבד טרם נתפשט הקול בא אחד ואמר שמעתי שמת פלוני או שנהרג ולא הגיד ממי שמע, בזה יש אוסרים הוא דעת מהריב"ל, ויש מתירין הוא דעת מרן הב"י ע"כ דברי המחבר בס' ע"נ הנ"ל. עוד היה נראה לענ"ד לעשות חילוק בין הא דרבינו משולם לקול הברה, שודאי כל שאומר ששמע מאחד שאמר ששמע שמת או נהרג פלוני, לא נפיק מן מסל"ת, רק קול הברה מקרי שלא שמע מאחד שיאמר ששמע שמת או נהרג פלוני, רק ששמע אומרים שנשמע על פלוני, א"כ עיקר הדברים מחזיקים רק קול שמועה ולא שמועת עצם המעשה, ולכן נקרא זה קול הברה ולא מסל"ת עד מפי עד. אך בנ"ד כולהו איתנהו למעליותא, שהשמועה מבוררת ממי שמע, וגם סוג המיתה, וגם שמע מהא"י טרם נודע לשום איש שיש כאן נאבד, וגם אין מכירים להנאבד כלל שנחוש שמחמת שהרגישו בחסרונו יצא הקול, וגם השמועה היה על עצם המעשה, ולא על שמועת קול ע"פ החילוק שכ', א"כ מלתא דמסתבר הוא דעדיפא מכולהו עובדי שמצדדים להקל ע"פ דעת רבינו משולם, ועוד נוסף לזה יש לנו איש אחד ששמע מפי נכרים במשך ג' או ד' ימים אחר המעשה אשר לא נודע לו שום דבר מזה, שספרו שהרגו לאיש יהודי, וא"כ נראה ששפיר יש לחשוב כמסל"ת להשמועה ששמע שנהרג יהודי שנתפס בגנב, באותו העת שהיה שנאבד שם האיש אברהם ליב שאנו דנין עליו אשר נתפס בידי הא"י, ועפ"י יסוד דעת וסברת הש"ש שהובא בדברינו יש להחזיק שנהרג אברהם ליב ואין לנו לחוש שמא אחר הוא שנהרג:

ד) ובעיקר היסוד של סברת הש"ש, דעת החכ"צ (בתשו' סימן קכ"ד) שלא סגי לן לחוד מה שידענו שהנאבד היה באותו הדרך שנמצא ההרוג, רק באופן שיש בו סימן אמצעי וגם שהוא במקום שאין השיירות מצויות, בזה סובר החכ"צ שלא חיישינן לאחר דאתרמי בסימן כזה, והשב שמעתתא כתב על ד' החכ"צ הנ"ל שלא נצרך לן הסימן כדעתו וסברתו שסגי בזה לחוד, במה שידענו שהנאבד הי':

שם במקום שאין השיירות מצויות:

ולענ"ד נראה שמחוור יותר כדעת החכ"צ, דהנה יסוד דעת וסברת הש"ש הוא על ראיית (מהרי"ו בתשו' סימן ע"ט), שלמד ממש"כ הרא"ש בתשו' בעובדא דאיתא בגמ' (יבמות קכ"א ב') אבל על יהודי שהיה עמי בדרך שמת שהשיאו את אשתו על מאמר של הנכרי שאמר כן, דמיירי שלא הכיר את היהודי ולא ידע את שמו, אלא אמר שהיהודי שנתלוה עמי בדרך מת, ועדים באו ואמרו שיהודי פלוני נתלוה עמו בדרך, ולא חיישינן שמא אותו שנתלוה עמו הלך לדרכו ושוב נתלוה אחר עמו ומת, אלא כיון שידענו שאותו היהודי נתלוה עמו תלינן בודאי שאותו היה שמת, ועפ"ז דנו המהרי"ו והש"ש יסוד דינם, והש"ש כתב הגם שבדרך שיירות מצויות, מ"מ כיון שאין מוחזק שאחד מהולכי דרכים נתלוה עם זה הא"י זולת זה, הוה זה לא הוחזק ולכן שרי עכ"ד. ולענ"ד לפ"ז יש לתמוה על הרא"ש דא"כ שטעם זו הברייתא דיהודי שנתלוה הוא דאף שהשיירות מצויות, משום דלא הוחזק לא חיישינן לאחר, א"כ הוה להגמרא לאקשויי מהאי ברייתא אאביי דחייש לתרי יצחק, בעובדא דיצחק ריש גלותא שם ביבמות קט"ו ב') דהא מהאי ברייתא מוכח דלא חיישינן לאחר במקום דלא הוחזקו, ואדרבה דשם בעובדא דיהודי שנתלוה לפי פירושו של הרא"ש, יש להסתפק ברבים אשר ראוים להתלוות עם זה הכותי, ואפ"ה לא חיישינן לאחר כיון שלא הוחזק, כש"כ בהא דאביי בתרי יצחק שאין החשש רק באחד, ואפי' אם נדחוק לומר שאביי יפרש הא דברייתא באומר הכותי ומפרש היהודי שנתלוה עמו מכאן, ורק הרא"ש מפרש להברייתא לקושטא דמילתא למאי דקיי"ל כרבא דלא חיישינן לתרי יצחק שיש לפרש שהברייתא משמיענו רבותא, ובאמת זה דוחק גדול לומר כן, דמנ"ל להרא"ש דאליבא דרבא מתפרש הברייתא באופן אחר ממה שמתפרש אליבא דאביי, דלמא בפירוש הברייתא שווין אביי ורבא:

ה) עוד קשה לי על דברי הרא"ש ודעתו כפי מה שמפרש מהרי"ו והש"ש המחזיק בשיטתו של מהרי"ו, דהא איתא (בב"מ כ"ב ב') פלוגתא במקום אי הוה סימן או לא הוה סימן דאמרינן כי היכי דלדידך אתרמי האי מקום ה"נ אתרמי לחברך, ורבה סבר מקום לא הוה סימן וקשיא למה לא נאמר אין ספק מוציא מידי ודאי, כיון שהוא ודאי הניח שם, והחשש שמא שלו לקח אחר שמצאו ואחר הניח שם ושכח, אין ספיקו של אחר מוציא מידי ודאי של זה, ורבה לא חייש גם באיסורא במקום שהשיירות מצויות היכא שלא הוחזקו, והכא לא הוחזק אחר שהניח שם עוד חפץ באותו המקום, ואפ"ה חיישינן לאחר גם בממון, וא"כ ע"כ צריך לחלק שבמקום שהחשש הוא רק לאחד שמא יש אחר ששמו כשמו, סבר רבה דלא חיישינן לאחר כיון שזה ודאי היה שם ואחר ספק, אין ספק מוציא מידי ודאי, משא"כ במקום שהחשש הוא לרבים שרבים ראוים להיות מניחים חפץ בזה המקום חיישינן גם בממון לאחר, וא"כ איך נעשה פלוגתא רחוקה כל כך, דאליבא דרבא דאמר מקום הוה סימן די לנו שחולק רק בזה על רבה שהוא מחשבו לסימן, ולמ"ד סימנים לאו דאורייתא ודאי דראוי לחוש בזה באיסורא שלא לסמוך על סימן מקום, ונאמר כי היכי דאתרמי האי מקים לדידך ה"נ אתרמי לחברך גם במקום שאין השיירות מצויות. ולכאורה אפשר לומר ולדחות זה, משום דאיתא שם (בב"מ כ"ג ב') לישנא אחרינא אמר רב מרי מ"ט דמ"ד מקום לא הוי סימן כו', ופשטות הגמ' מתפרש דרב מרי אליבא דלישנא אחרינא סבר דמקום לא הוה סימן בכל מקום, אמנם מלשון פירש"י מוכח שהלישנא אחרינא קאי ג"כ על רקתא דנהרא, רק הנ"מ בין הני תרי לישני דללישנא קמא רקתא דנהרא לא הוה סימן משום דאמרינן כי היכי דאת אנחת וכו' וכגירסת הרא"ש, ועוד כמה מהראשונים המובא בס' שטה מקובצת, או כגיר' ספרים דילן כי היכי דאתרמי האי מקום לדידך כו', ומ"מ אם מצמצם המקום אז הוה סימן, אבל ללישנא בתרא דרב מרי אף אם מצמצם המקום לא הוה המקום סימן ברקתא דנהרא, וא"כ נוכל לומר בטעמא דרבה דאמר מקום לא הוה סימן, לא משום דאמרינן כי היכי דלדידך אתרמי כו', דזה באמת אין אומרין כן משום דאין ספק מוציא מידי ודאי, רק הטעם הוא משום שהאובד מתיאש ואין סומך על סימן המקום, משום שחושב שהמוצא לא ידקדק בסימן המקום וכל שהמוצא רואה שאין סימן בגופו יטלנה ולא יכריז עליו, מ"מ נראה לענ"ד שהרא"ש מפרש האי לישנא בתרא דאמר רב מרי מ"ט דאמרי רבנן מקום לא הוה סימן, שקאי על כל מקום, דאם נאמר דקאי על רקתא דנהרא דוקא, והוסיף בלישנא בתרא שגם אם מצמצם המקום לא הוה סימן, הו"ל להרא"ש להביא את לישנא בתרא דרב מרי בפסקיו, דהא הרא"ש פסק בכמה דוכתי הכי, ובפרט שהוא ממונא והוא לקולא להחזיק בידי המוצא האבדה, וכיון שהרא"ש לא הביא בפסקיו לישנא בתרא דרב מרי, מכלל דמפרש דהאי לישנא בתרא דרב מרי קאי אכל מקום דלא הוה סימן, ולכן אין לו להביא אותו דהא אנן קיי"ל כרבא דמקום הוה סימן, וא"כ מוכח לשיטת הרא"ש שטעמא דמ"ד מקום לא הוה סימן הוא, משום דאמרינן כי היכי דלדידך אתרמי ה"נ אתרמי לחברך האי מקום, ולא אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי, וא"כ גם החולק וסובר דמקום הוה סימן, די לנו שמעלינן ליה לדרגא שחשוב סימן, אבל לא נאמר שזה חשוב חזקה אלימתא דאמרינן עלה אין ספק מוציא מידי ודאי שיועיל גם באיסורא זה אין סברא לעשות פלוגתא רחוקה כל כך:

ו) אך לפ"ז באמת נשאר דברי הרא"ש בקשיא, כיון שבארנו החילוק בין הא של רבה גבי סימן מקום חיישינן לדלמא אתרמי נמי לחבריה, ואלו בגט של יוסף בן שמעון לרבה לא חיישינן לאחר, כל שאין השיירות מצויות כל שלא הוחזקו שני יוב"ש, ואלו הכא גבי מקום לא הוה סימן כלל גם במקום דלא שכיחי מניחים שם, דהא במקום דשכיח כגון רקתא דנהרא לכו"ע לא הוה מקום סימן כדאיתא שם (כ"ג ב'), וא"כ פלוגתייהו גם בלא שכיח מניחים, וא"כ נחשב זה אין השיירות מצויות ואפ"ה לרבה לא הוה מקום סימן וא"כ ע"כ צריך לחלק דלכך סבר רבה דלא הוה מקום סימן משום דהוא חשש של רבים, משא"כ בגט הוה חשש דיחיד ולכן בחשש דרבים חיישינן גם במקום שאין השיירות מצויות, וא"כ בהא עובדא שנתלוה בדרך עם הכותי שהוא חשש של רבים, למה לא נחוש שמא אותו שנתלוה עמו מכאן הלך לו ואחר נתלוה עמו ומת. והנראה לענ"ד לומר בסברת הרא"ש שמטעם אחר אתי עלה, והוא שבמקום שידענו שהלך בכאן אותו פלוני שאנו דנין עליו ואח"כ נמצא הרוג באותו המקום אין כאן חזקה לתלות עליו שהוא הנמצא, משום דאטו מתחלה בא בדרך הזה על אופן שישאר כאן, הלא הוא הלך על דע שלא להשאר כאן ואין כאן חזקה שהוא הוא הנמצא, ואם מפני שנאבד זה אין עושה לנו הוכחה שהוא הנמצא כאן, ולכן שפיר חיישינן לאחר, משא"כ בעובדא דיהודי שנתלוה עמו בדרך כפי מה שביאר הרא"ש, זאת ידענו ע"פ עדים שהלך מכאן על דעת להתלוות עמו בכל הדרך, וא"כ אין לנו מקום לעשות חשש עליו שהוא הלך באמצע דרכו מן הכותי זה ונשתנה דעתו ורצונו, ואחר בא על מקומו זהו חשש רחיקי, ואין לנו להפקיע חזקתו שעמד מקודם שיהודי זה מתלוה עם הכותי, וזה דומה להא דאמר רבא דלא חיישינן לתרי יצחק, ועדיפא מזה דאפי' לאביי דסבר דחיישינן לתרי יצחק, דשם מתחלה לא נודע לנו אם יצחק זה ישאר באספמיא, או יצחק אחר בא לשם, משא"כ בהא דיהודי שנתלוה הוחזק מתחלה שהוא יהי' מתלוה על כל דרכו, ולכן אח"כ כשאמר הכותי שהמתלוה עמו מת, שפיר תלינן עליו דהוא הוא מי שנתלוה עמו מכאן, ומעתה אין לנו הוכחה מעובדא דיהודי שנתלוה לענין של אם ידוע לנו שהיה במקום הזה ונאבד ונמצא שם הרוג, אפי' במקום שאין השיירות מצויות דלא הוה רק כדין סימן מקום לכל היותר:

אמנם בזה צדקו דברי החכ"צ דהיכא שיש סימן אמצעי בגופו של הנהרג וידענו שהוא היה באותו המקום, והמקום הוא אין שיירות מצויות, כיון דזה הוה חששא דיחיד וא"כ לא חיישינן, אם נאמר דגבי עיגונא קיי"ל כרבה דבמקום שאין השיירות מצויות אפי' הוחזקו לא חיישינן לאחר, ואם נאמר דחשבינן מה שהיה כאן לסימן מקום דלרבא דקיי"ל כוותי' בממון דהוה סימן ולא חיישינן דלמא אתרמי נמי לחבריה, וא"כ אי סימנים דאורייתא יועיל גם באיסור דא"א, ואם סימנים דרבנן למאן דסבר ששני סימנים אמצעים מצטרפין שיחשבו כסימן מובהק, כפי דעת המשאת בנימין וסייעתו כמובא (בט"ז ובבאה"ט ס"ק ע"ה) ויעויין בפ"ח (ס"ק ק"ו) וא"כ יש לחזק דינו של החכ"צ לבד טעם סברתו דקיי"ל כרבה, רק מטעם שיש כאן הצטרפות שני סימנים, היינו הסימן מקום והסימן אמצעי שבגופו דנחשב זה לסימן מובהק ע"פ דעת המ"ב וסייעתו, ובפרט בנ"ד שהשני סימנים אינם מסוג אחד זה בגופו וזה במקומו, וכבר העיר בס' מראות הצובאות (ס"ק צ"ח הובא בפ"ת ס"ק ק"ו) חילוק כזה, וא"כ אפשר שגם החולקים על המ"ב וסייעתו בצירוף שני סימנים אמצעים יודו בזה. היוצא מכל זה בנ"ד הסימן מקום שהיה כאן אברהם ליב ונתפס שם, והשמועה שנשמע ביום מחר שנהרג יהודי גנב, בצירוף סימן אמצעי שנמצא אח"כ בגופו, יועיל בזה להתיר אשתו, משני טעמים, א' מסברת החכ"צ הנ"ל ושנית מצד שני הסימנים שיצטרפו להיות זה סימן מובהק:

ז) עוד נראה להעיר היתר בנ"ד ממתניתין (יבמות קכ"ב א') במעשה דצלמון באחד שאמר איש פלוני בן פלוני נשכני נחש והרי אני מת והלכו ולא הכירוהו והשיאו את אשתו) והתעוררתי בעצמי בזה ומצאתי שכבר קדמני הגאון בעל מראות הצ' הובא (בפ"ת ס"ק צ"ב) שדווקא הלכו, אבל לא הלכו אין סומכין ע"ז לומר שבודאי מת ע"י נשיכת הנחש, דהא יש רפואה לנשיכת נחש כדאיתא (בשבת ק"ט א') וא"כ אכתי יש לעיין כשהלכו ומצאו שם מת ולא הכירוהו, למה לא ניחוש שמא האיש שצעק נשכני נחש כו' הלך משם ומצא רפואה לנשיכתו, ואותו שנמצא שם מת אחר הוא, אלא ודאי דאמרינן כיון שאותו האיש היה שם ונשכו נחש שהוא קרוב למיתה ובאותו מקום נמצא מת אח"כ, מחזקינן שהוא אותו האיש שנעשה בו המעשה קרוב למיתה, ואפשר שאותו מקום היה אין השיירות מצויות, והא דלא אמרינן הוא שאבד הוא שנמצא כמש"כ לעיל, הוא מחי למת שכל החיים אין עומדים למיתה, אבל במי שידענו שנעשה בו קרוב למיתה באותו האיש מחזקינן שהוא המת שנמצא, ובפרט אם נאמר שבאותו האיש הנמצא מת ניכר בו נשיכת נחש, מסתבר לומר שאין לנו להחזיק לשני מאורעות קשות שאין מצוין כל כך, ואולי הוא אתרא דלא שכיחי שיירתא ולכך לא חיישינן לאחר:

ואין להשיב על זה מעובדא דגברא חרוכא (ביבמות קט"ו א') דאע"ג דאמרה חזו גבראי ונעשה בו מקרה דאכילת אש שהוא קרוב למיתה, ואפ"ה חיישינן לאחר על אותו הגברא חרוכא ואמרינן דתרי גברי שלט בהם אש ואחד ניצל ואחד נשרף, באמת זה לא קשה מידי לא מיבעיא לשיטת רש"י שם דפסתא ידא דשדיא היה של איש אחר ודאי דלק"מ משם, אך אפי' לשארי מפרשים אשר מפרשים הגמ' שלא היה מוכח בהחלט שהפסתא דידא היה של אחר, מ"מ אתי שפיר הא דחיישינן שם שמא אחר הוא הנשרף אליבא דר' חייא בר אבין, משום דשם הוה כשיירות מצויות לפי שהרבה אנשים באים להציל, ואולי לא צלחה לאחד וקלטתו האש, וכן הא דחיישינן לנפל במים שאין להם סוף שאם העלוהו מן המים באם שלא הכירוהו, שמא אחר הוא, הוא ג"כ מטעם זה דמים שאין להם סוף חשיב כשכיחי שיירתא דהא מצוי נופלים בנהר, וגם ממקום אחר יש לחוש שבא לכאן, אבל במקום דלא שכיחי שיירתא לא חיישינן לשני מקרים של מיתה ותלינן בחד, וזה נראה לענ"ד לומר שזהו סברת רבא שאמר שם "חדא דאמרה חזו גבראי כו' ועוד גברא חרוכא דשדיא ופסתא דידא, למאן דלא מפרש דהפס יד היה מבורר שהוא של אחר, והאי חדא ועוד יתפרש שניהם ביחד, וכעין זה איתא (בכתובות פ"ה ב') בתוס' ד"ה ועוד, וה"פ חדא דהא אמרה חזו גבראי הרי הוכחה שבעלה שלט בו האש, ועוד דהא גברא חרוכא דשדיא, פי' כיון שזה נודע לנו ע"י שאמרה חזו גבראי שהיה במקום סכנה ששלט האש, הגם שיש לחוש שאמרה בדדמי ואפשר שניצול מהאש, וע"ז קאמר ועוד הא גברא חרוכא דשדי כו' וכיון שנמצא אחד מת מהאש, ובעל האשה ידענו ע"י אמירתה שהיה שם במקום מסוכן מהאש, לכן תלינן שהוא האיש שאמרה עליו אשתו חזו גבראי, ולא חיישינן שמא הוא ניצל ואחר נכנס ג"כ במקום המסוכן מהאש ומת מהאש, **(הגה"ה ומה שהוסיף רבא לומר ופסתא דידא דשדיא לכאורה זה אין מעלה כלל להוכחה שהוא הנשרף, נראה לע"ד לומר שהענין של הפס יד שהיה מושלך ולא היה חרוך זה היה מצד שהיה בקצה האש שרצה להציל עצמו מהאש אך קלטתו האש ולא היה ביכולתו לצאת וידו שהוציא לחוץ נשארה חוץ ממקום האש שאין חרוך והאשה כשאמרה חזי גבראי ראתהו בקצה האש נבער, ולכן מקום הוא להשערה שהוא כמו שאמרה האשה ולכן נפרד הפס יד מהגוף ולכן סברא שיש בזה הוכחה יתירה שבעלה נשרף כמו שאמרה שאם הוא ניצל לפי שאמרה בדדמי ובעלה ניצל אח"כ א"כ שבאחר אירע ג"כ באופן הזה וסברא שלשני מקרים קשים שאין מצוים לא חיישינן ותלינן שהוא בעלה כמו שאמרה.)** ורב חייא בר אבין דפליג משום דסבר כיון ששכיחי בני אדם אשר באו להציל לכן חיישינן שמא אירע איזה סיבה גם לאחר שקלטתו האש, ולכן יש לחוש על בעלה הנאבד שניצל מהאש, עכ"פ היוצא מזה שבארנו שכל שנודע לנו שבבעל של האשה שאנו דנין עליה נעשה בו ענין קרוב למיתה, וגם נמצא איש מת מעין סוג המיתה כזו שאין מצוי, ובמקום שאין השיירות מצוין תלינן שזה אחד הוא, וא"כ יש מקום להיתר לענין נ"ד ע"פ עדותו של זוסמן הנ"ל שאמר שהגיד לו הבחור שותפו **(הגה"ה ומה שאנו רוצים כאן וכן באות א' לסמוך על עדותו של הבחור שנסע להיות שותף עם אברהם ליב הנאבד, אף שעסקו לא כדת הוא וגזלן דאורייתא פסול לעדות אשה עיין (רדב"ז חלק ד' סי' ר"ה) שדעתו שכל כה"ג צריך התראה וכל שלא התרו בו לא מיפסל ועיין בפ"ת (חו"מ סי' ל"ד ס"ק ט"ז) מה שהביא בשם גליון הגהת הגאון ר' ע"א אך בנידון דידן בלא"ה נכון דהא אז בעת שהגיד לפני העד זוסמן לא כיון להעיד והרי יש לו דין מסל"ת ודו"ק.)** שהכוהו עד למיתה ממש לאומדן דעתו, ולמחר שמע שנהרג שם אחד, ולמש"כ והעליתי שכל שנעשה באחד מאורע קרוב למיתה, ואח"כ נמצא ידיעה לנו שיש מת במאורע כזה, יש לנו לסמוך על מה שאנו תולין שזה אחד הוא הנודע לנו, ממעשה דצלמון, א"כ גם בנ"ד יש להקל מחמת זה, אף מ"מ בשביל שאנו מדמין, לא נוכל לעשות מעשה להקל מחמת זה, דיסוד הראיה ממעשה דצלמון יש לומר אולי זה עדיפא, כיון שאמר על עצמו "והרי הוא מת" חשבינן הרגשתו בעצמו, קרוב לודאי שמת, שמסתמא לא יחזיק אדם על עצמו בהחלט במהרה רק יזעק לרפואה, וכיון שאמר שהוא מת מסתמא הרגיש בנפשו סימני מיתה, משא"כ בנ"ד בהעדאת העד ששמע מהבחור עליו שמת מהכאתו, יש לומר שדמיונו כוזב לו, ועוד יש לומר על מעשה דצלמון אולי ראו מרחוק תמונת איש שצעק על עצמו, וראו שלא הלך משם עד שהלכו ולא הכירוהו, וא"כ אין ראיה משם כלל.

ח) והנה מש"כ לעיל בדברינו אות ו' להיתירא בנ"ד ע"פ דעת החכ"צ, שכל שידענו שהיה כאן הנאבד הנ"ל ונמצא אח"כ שם איש מת ובהנמצא יש סימן אמצעי בגופו שהיה זה להנאבד, שיש לסמוך ע"ז להיתירא, שאין אנו חוששין שמא הזדמן עוד אחר באותו מקום בסימן כזה, יש להעיר ע"ז מסוגיא (דיבמות קט"ו ע"ב) בעובדא דשני ת"ח דמסקינן שם בגמ' דאסקינהו קמן וקאמרי סימנים, והנה התוס' פירשו דהאי וקאמרי סימנים למ"ד סימנים לאו דאורייתא דמיירי בסימנים מובהקים, אמנם מפירש"י מוכח לענ"ד שיש לפרש דהאי וקאמרי סימנים לאו סימנים מובהקים הוא, דהא שם בגמ' איתא סבר רב חסדא למימר היינו שני ת"ח ולא אמרינן הנך אזלי לעלמא והני אחריני נינהו, ופירש"י שם וז"ל "היינו שני ת"ח דתניא לעיל והשיא רבי נשותיהן ע"פ נשים ותרצינא דאמרי סימנים ולא אמרינן הני אחריני נינהו וסימנים הכי אתרמי" וא"כ מוכח מפירש"י שגם לפי מה דבעי רב חסדא למימר ג"כ ידע דשם מיירי ע"י סימנים, ואם היינו מפרשים שהסימנים היו סימנים מובהקים, היאך קסבר רב חסדא למילף משם דלא אמרינן הנך אזלי לעלמא, הא סימנים מובהקים משיאין על פיהם גם שלא היה לנו שום ידיעה מוקדמת אם נהרגו או מתו אלו האנשים, רק כל שאנו רואין אנשים בסימנים מובהקים, מתים, שידענו ע"פ עדים, שהיה להאנשים בחייהם סימנים מובהקים מעידין עליהם, וא"כ מאי סבר רב חסדא למימר היינו שני ת"ח דלא אמרינן הנך אזלי והני אחריני נינהו דהכונה שהחזקה הראשונה שהיה בכאן גורמת, הלא סימנים מובהקים כעדים המכירים אותם דמי, וא"כ ע"כ מוכח לפי שיטת רש"י דהאי וקאמרי סימנים היינו סימנים אמצעים, ורב חסדא סבר סימנים לאו דאורייתא, ואסימנים לחודא לא סמכינן ורק הכא מפני שידענו שנטבעו כאן סמכינן על סימנים, וגם אין לומר שמפני שחששא של מים שאין להם סוף הוא רק מדרבנן שהרי אם ניסת לא תצא, ולכן מהני סימנים אפילו אם סימנים לאו דאורייתא שבמילי דרבנן מהני סימנים דרבנן, א"כ אכתי קשה מאי סבר ר"ח למימר היינו שני ת"ח להא דשומשמי הא אין כאן ראיה דלא אמרינן הנך אזלי לעלמא, שמשמע שזה גורם סברת ההיתר, הא עיקר הטעם הוא מפני שבדרבנן מועילים סימנים, אלא ודאי לדעת רש"י אמרינן שזה פשיטא ליה לרב חסדא שזה אין חילוק בין טבע במים שאל"ס שהוא דרבנן, לשארי עדות אשה שלא חילקו חז"ל בזה, ואם סימנים דרבנן אין מועיל סימנים, רק ההיתר בהא דב' ת"ח דמועיל סימנים, הוא משום שכאן נטבעו שני הת"ח, ולחוש דהנך אזלי לעלמא ועל מקום זה נזדמנו אחרים בסימנים כאלו זהו חששא רחוקה דלא חיישינן גם בעדות אשה, ולכן סבר רב חסדא לדמות הא דשומשמי לכאן דלא חיישינן להזדמנות שוה כמו שהיה מתחלה שניחוש לומר הנך אזלי כו' ומדוקדק לשון רש"י שכ' "דתרצינא דקאמר סימנים" גם בסברת רב חסדא, וכן משמעות נוטה בלשון הגמ' דקאמר רבא מי דמי התם קאמרי סימנים, ומלישנא מי דמי, משמע שרבא לא חידש בדיחויו שדחי לדברי רב חסדא רק מה שאומר שאין דומה להתם, וא"כ הוא סעד גדול לשיטת החכ"צ שאין לנו לומר שזה הלך מכאן ואחר בא על מקומו בסימן כזה שהיה במי שהלך מכאן משום דזה הוה חששא דחד ולא חיישינן לחששא דחד. אמנם להתוס' שחולקים על רש"י ומפרשים דמיירי בסימנים מובהקים דוקא א"כ מוכח דלא סברי להאי סברא שגם בסימן אמצעי חוששים דילמא אתרמי על מקום זה בסימן כזה, מ"מ י"ל שבמקום שאין השיירות מצויות גם התוס' יודו דאמרינן סברא זו גם בסימנים אמצעיים, רק מה שהתוס' הצריכו כאן לסימנים מובהקים משום שבמים חשבינן לשיירות מצויות, ולדעת התוס' מוכרחים לומר לפרש הא דרב חסדא שם בגמ' שמפרש עובדא דשני ת"ח שהותר בלא סימנים רק רבא הוא שחידש זאת ובאמת כבר כתבנו שמחוור יותר לפרש הגמ' כמו שבארנו לשיטת רש"י:

ט) עוד סניף להתיר בענין נ"ד ע"פ מה שהעיד ר' ליב ב"ר מרדכי מסניגאן שהכירו בט"ע שהועד עליו שראהו בחצי שעה אחר שהוציאו אותו מהמקום שהיה מוקבר, וכן העיד אחיו של הנהרג שמו יוחנן, שלא היה נתפח כלל בעת שהוציאוהו ממקום שהיה מוקבר, והנה ע"ז לחוד אין לסמוך כלל דהא היה לאחר שלשה ימים וגם הוא היה חבול בפניו, מ"מ יש לצרף להיתר דהא דעת הריטב"א דחששא דשינוי פרצוף הוא חששא מדרבנן, וכן איתא בהרב המגיד (פ"ג דגירושין הל' כ"א) וז"ל, ואיכא למימר כיון דמכירין אותו חזקה שזהו הוא אלא דחשו רבנן כו', וא"כ הוה זה ספיקא דדינא, וא"כ בהצטרפות סימן אמצעי יש לדון דהוה ספק ספיקא לגבי דאורייתא, ספק אם הכרה לאחר ג' ימים מועיל מה"ת, וספק שמא סימנים דאורייתא דהא הוא בעיא דלא איפשטא, וספק ספיקא כזה מועיל מדינא שיהיה מותר לגמרי, וכמש"כ הש"ך (ביו"ד סי' ס"ו) שכל שלגבי דאורייתא הוה ס"ס ולגבי דרבנן הוה ספק אחד דשרי יעו"ש, והגם שיש חזקת איסורא דאשת איש מ"מ ספק ספיקא מספיקי דדינא מועיל נם במקום חזקה, וכמש"כ הפמ"ג (ביו"ד סי' י"ח) בש"ד בסוף סימן הנ"ל, בשם כנה"ג ובשם הג"ה אלפסי, הן אמת שמתשובת הרא"ש המובא (בטור אה"ע סי' קי"ח) [יעו"ש בפרישה שמפרש שם דברי הרא"ש] מוכח שגם בסימנים מובהקים קצת היינו סימנים אמצעיים טובים, מ"מ לא סמכינן להתיר זה במקום שהכירו לאחר ג' ימים ולא סבר לה להאי ספק ספיקא שכתבנו, ואולי ס"ל להרא"ש כשיטת הסוברים דהכרה לאחר ג' ימים הוא פסול מה"ת להעיד בעדות אשה, עוד יש לומר שגם אם יסבור הרא"ש דהכרה לאחר ג' ימים הוא רק פסול דרבנן כדעת הריטב"א והרה"מ, מ"מ אתי שפיר שהחמיר שאין סימנים מועיל בזה שמשום חומרא דא"א לא חילקו בזה, וכיון שלדינא נקטינן דלא סמכינן אסימנים באיסורא דאשת איש, ה"ה גבי הכרה לאחר ג' ימים אין סומכין בזה אף שיש סימנים, וכמו שמצינו בגמ' יבמות (דף קכ"א) דמפשט פשיטא להגמ' שגם במים שאין להם סוף שהוא רק מדרבנן ואפ"ה לא סמכינן אהכרה דלאחר ג' ימים ואין חילוק בזה, מדפשיט הגמ' מההוא דטבע בדגלת ואסקוהו לאחר חמשה ימים, והגמ' לא משני משום דשם סמכו אהכרה גם לאחר ג' ימים משום דמים שאל"ס הוא רק מדרבנן, ורואין אנו שהגמ' סבר כיון שתקנו חכמים דלא סמכינן אהכרה לאחר ג' ימים אין חילוק בין היכא שמעידין עי"ז לבד ובין היכא שטבע במים שאין להם סוף וידוע זה לנו שנטבע האי גברא, וה"נ יש לומר שאין מועיל סימנים אמצעיים בצירוף הכרה דלאחר ג' ימים, מ"מ אהני לן מש"כ שבארנו שיש כאן ספק ספיקא לגבי איסור תורה, היינו הספיקא דאחר ג' ימים אם הוא מה"ת והספיקא דשמא סימנים דאורייתא, שלכל הפחות ידענו שיצאנו מחשש איסור תורה, וא"כ כיון שע"פ שורת הדין מותר מה"ת מטעם ספק ספיקא ע"י אלו שני הספיקות, א"כ יש לנו לסמוך על דעת החכ"צ בתשובתו שהחליט שכל מקום שאין השיירות מצויות וידענו שהיה שם ונמצא הרוג בסימן שהיה נמצא בהנאבד שיש להתיר, ובפרט בנ"ד שיש לנו הסברא שנעשה בו ג"כ הכאות גדולות שהיה בהם חשש מיתה ע"פ עדות העד מפי עד שהעיד ע"ז, וא"כ יש לנו סעד גדול מה שהוכחנו סברת רש"י בזה סוג הענין שהיכא שטבע במים שאל"ס ואסקוהו ונמצא בו סימנים שמועיל סימן אמצעי שאין לנו לחוש שמא הראשון אזיל לעלמא ואחר נזדמן כמותו בסימן אמצעי וכמש"כ לעיל (באות ח'), וכיון שבארנו שהכרה לאחר ג' ימים בצירוף סימן אמצעי טוב יצאנו בזה ע"פ שורת הדין מאיסור תורה, וא"כ יש לסמוך על דעת המקילים הוא סברת דעת החכ"צ, וכמו שהוכחנו שכן הוא דעת רש"י, והראנו בע"ה שכן מחוור בפשט הגמ'

י) עוד נראה לענ"ד להעיר בענין ההכרה בנ"ד דהא העיד אחי בעלה של האשה העלובה שאחר שהוציאו אותו מן החפירה נתמלא שם מים [הגם שאחי בעלה השני אמר לא ראה מים שם עד למחר אין לא ראינו ראיה להכחיש השני], וא"כ כיון שבהמקום הנ"ל נמשך מים והעפר שהיה מכוסה שם היה מעורב בלחלוחית מים, וכן העיד השני שהעפר שהיה מכוסה היה מעפר הסענאזענץ שידוע שיש בו לחלוחית מים, וא"כ יש לדון שיהיה לו הדין כמו הנמצא מונח במים שמצמת צמית שגם לאחר ג' ימים מועיל הכרה, ובאמת גם המכוסה בעפר צידד הכנסת יחזקאל (בתשובה סי' מ"ז) אולי אין בזה דין לאחר ג' ימים ויועיל גם לאחר ג' ימים הכרה, כש"כ הכא עדיפא בזה שהיה העפר לח ממים המתערב בהעפר, הגם שבנ"ד אין מקום קולא מצד המים דהא יש בו מכה ומיא מרזו מכה, אך יש לומר דהא היכא שהושלך מת במים כתבו האחרונים שאין כאן ריעותא דמים מרזו מכה לאחר מיתה וכמש"כ הבית מאיר, ומ"מ לענין לאחר ג' ימים מהני כמובא בפ"ת (ס"ק קט"ו) בשם הרשד"ם ומהר"י אדרבי ועיין בדבריו בארוכה, ואף שבנ"ד, ע"פ הגב"ע יש ספק אם הושלך במים מתחלה חי או מת, אך הא זה קיי"ל לדינא שכל הספיקות בהכרה דאחר ג' ימים תולין להקל, וא"כ תלינן שהושלך מת מתחלה תוך המים ואח"כ לתוך חפירה זו שנתכסה בעפר לח אם יהיה דינו כמים לענין מצמת צמית, שיועיל הכרה גם לאחר שלשה ימים, ואם שע"ז לבד היה קשה להורות להקל במלתא חדתא שלא מצינו לזה ראיה ברורה דמהני, מ"מ סניף הוא להקל ובפרט שהועד עליו שלא היה בו שום ניפוח אז בעת שהוציאו מהחפירה, ואם שאין לבנות היתר ע"ז, מ"מ סעד הוא לההיתר שבארנו לעיל באות ט' ובאות ו' כנ"ל:

יא) עתה אבוא להעריך מערכה להיתירא בנ"ד ע"י סימני הבגדים והכרתם בצירוף הסימן שבגופו, וטרם כל אבאר במה שהחכ"צ בתשובתו (סי' קל"ד) כתב להתיר ע"י סימנים מובהקים או טביעת עין בבגדים וסימן אמצעי בגופו מטעם דהא דחיישינן לשאלה הוא לשאלה דרבים, אבל לשאלה דיחיד היינו לאיש שיש לו סימן בגופו כזה לא חיישינן, והבית מאיר חלק עליו בזה וסובר דשאלה דיחיד אין דומה לנפילה דיחיד משום דנפילה לא שכיח דמזהר זהיר ביה, כדאיתא בגמ' (יבמות קט"ז א'), ומ"מ במקום דשאלה לא שכיח גם הבית מאיר מודה ג"כ דדמי זה לנפילה דליחיד לא חיישינן, ובנ"ד דהוה דבר דלא שכיח השאלה, חדא דהא הוה שאלת כל הבגדים שלו, ועוד דבכתונת כתבו כמה מהפוסקים שהוא דבר דלא מושלי אינשי, ולכל הפחות הוא מידי דלא שכיח, ובמידי דלא שכיח גם הבית מאיר מודה דלא חיישינן ליחיד כמו נפילה אליבא דאביי דחייש לנפילה ומ"מ ליחיד לא חיישינן. והחתם סופר (בתשו' סימן ס"ה) הוכיח מן דברי התוס' (גיטין כ"ח א') שחלוק נפילה דיחיד משאלה דיחיד, מדמקשו התוס' אהא דמצא בחפיסה כו' הא דלא חיישינן לשאלה שמא השאילו לאחר ותירצו שמיירי שבחפיסה אבדו, והא אכתי קשה ניחוש שמא מצאו אחר והניח בו גיטו וג"כ אבדו, אלא ודאי שהוא משום דלנפילה דיחיד לא חיישינן, וא"כ למה הקשו התוס' וניחוש לשאלה הא זה שאלה דיחיד, אלא ודאי דשאלה דיחיד אין דומה לנפילה דיחיד, עכ"ד. ולענ"ד יש לתרץ שמדברי התוס' לא קשה מידי על החכ"צ הנ"ל, דאין הכי נמי דשאלה דיחיד שוה לנפילה דיחיד, ומ"מ בגט חיישינן משום שאפשר בגט אחר וכמו שכתב החכ"צ בעצמו שם בתשו' הנ"ל, ומה דקשה אהא דחפיסה ניחוש שמא מצאו אחר והאחר אבדו ג"כ, נראה לענ"ד שמתרי טעמי לא קשיא, כיון דאבדה מצוה לטפל בשמירתה לכן לא חיישינן שמא המוצא אבדה אבדו אח"כ שנית, ב) כיון דמוצא אבדה אסור להשתמש באבדה ואפילו לצורכה ולצורכו ג"כ אסור, וא"כ היאך נחוש לנפילה דלמא אחר מצאו והניח בו גיטו הא זה הוה דבר שיש בו סימן, וא"כ אסור להשתמש בה והיאך יניח בו גיטו, ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן:

יב) ובעצם דין וסברת החכ"צ שדן לדמות שאלה דיחיד לדין נפילה דיחיד, תמהו עליו רבותינו הגאונים הנו"ב בתשובתו (במה"ק סי' נ"א והג' רע"ק איגר בתשו' סי' ק"ז) דהא מוכח, מרבה שלמד הדין דלא חיישינן לנפילה אפי' לנפילה דרבים מהא דשני יוב"ש מוציאין שט"ח על אחרים, מכלל דלא ס"ל לחלק בין רבים ליחיד שאם חיישינן גם ליחיד היה לנו לחוש, ונראה לענ"ד לתרץ דינו של החכ"צ, וראשונה אתפלא על מש"כ הגאון בנו"ב (שם בסי' נ"א) וז"ל, גם אם נגרוס רבה מ"מ מוכח דרבא לא חייש לנפילה דרבים, דהא סבר שם בגט פשוט (דף קע"ג) אותיות נקנות במסירה ואין צריך להביא ראיה, ורבא לא חייש לנפילה וכיון שרבה הסובר כן הוצרך להביא ראיה, א"כ גם רבא צריך להביא ראיה לדבריו וראייתו יהיה מהא דשני יוב"ש כמו שרבה הביא מכאן, ואיך מביא ראיה מנפילה דיחיד, א"ו דרבא סבר שאין חילוק בין נפילה דיחיד לנפילה דרבים, עכת"ד בקצרה. ולענ"ד ע"כ צריך לומר שאליבא דרבא אין להביא ראיה ממשנה דשני יוב"ש לדינו שאמר באותיות נקנות במסירה שא"צ להביא ראיה ולא חיישינן לנפילה ופקדון, דהא התוס' כתבו (ביבמות קט"ז א') ד"ה מאי דהוכחת רבא מחבי בר ננאי כו' דאגבה בהו רבה בר אבוה זוזי, הוא משום דלא חיישינן דלמא מסר לו השני, ובחשש מסירה יש לנו לחוש באמת שאין זה נפילה ולא דיחיד, דהא בכונה מוסר את השטר למי ששמו כשמו וכמש"כ החכ"צ בעצמו בתשו' הנ"ל, ואפ"ה סבר רבא דלא חיישינן ובזה באים עליו מטעמא כאן נמצא עתה וכאן היה ובתחלה נכתב על שמו, וא"כ בטעם זה יספיק לנו למתניתין ששני יוב"ש מוציאין שט"ח על אחרים שגם אם חוששים לנפילה מ"מ כאן נתלה שמתחלה נכתב על שמו ושלו היה מתחלה, וא"כ איך ילמוד רבא לדינו באותיות נקנות במסירה שאנו רואין שלא על שמו נכתב שלא ניחוש לנפילה, א"ו שגם שרבה הוצרך יא ראיה מ"מ רבא אמרה למלתיה בלא ראיה רק מסברא אמרה שאין לנו לחוש לנפילה אפילו לנפילה דרבים, ולכן שפיר יש לנו לומר שבזה רבא יודה לסברת אביי שגם אם היינו חוששים לנפילה יש לחלק בין נפילה דרבים לנפילה דיחיד:

ועוד נראה לענ"ד לומר שמה שרבא סובר באותיות נקנות במסירה שאין צריך להביא ראיה, לא משום דלא חייש לנפילה כלל משום דלא שכיח דהא באמת גם לפקדון לא חייש רבא ובכאן אין מקום להסברא כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה, ורק טעמו של רבא, שבאמת הדין בכל המטלטלין הולכין אחר המוחזק בהם ואין אנו חוששים שמא בא לו בתורת פקדון או שמצאן גם אם יברר שהיה חזקת מרא קמא לאחר, וכמבואר (בב"ב דף מ"ו) בסוגיא דאומן ובב"מ ריש פ' שנים אוחזין ובכמה דוכתי כל שאין להמרא קמא עדי פקדון, והא דאביי סבר דצריך להביא ראיה הוא משום שהשטר אין גופו ממון רק צריך לתבוע בו, לכן א"א לגבות בו מהלוה בלא ראיה שהוא בעל דינו, ואין הכי נמי לגבי המלוה היה מועיל חזקתו על גוף השטר רק שאי אפשר לגבות בו וממילא נשאר זכות החיוב שעל הלוה בחזקת המלוה הקדום, וכעין זה כתבו התוס' (ביבמות קט"ז א') ד"ה אותיות בשם ר"י בסה"ד יעו"ש, ורבא סבר כיון דאותיות נקנות במסירה ממילא יש לו דין מטלטלים ממש שכיון שקונה אותו במה שנמסר לידו חשוב בו כמוחזק, וממילא מועיל גם גבי הלוה שכיון שיש לו בתפיסתו חזקת קנין נגד המלוה ולכן יכול לתבוע מהלוה ג"כ שהרי יש לו כח של המלוה שהוא בחזקת קנין נגדו ולכן סבר רבא דלא חיישינן לנפילה ופקדון:

ואחרי שהעלינו שאין לנו הוכחה דרבא פליג אביי בסברתו דחייש לנפילה דרבים ולא במה דלא חייש לנפילה דיחיד גם אי חיישינן לנפילה דרבים, הדרינן לכללין דאביי נגד רבה הלכה כאביי דבתרא הוא, וכמש"כ הרא"ש בסוף פ"ק דב"מ, והא דקיי"ל בדינא בשטר שאין חוששין לנפילה, הוא מטעמא דרבא דאמר (ביבמות קט"ו ב') גבי יצחק ריש גלותא דאמרינן כאן נמצא וכאן היה מקודם, וכמו דאמר רבא ביבמות שגם למסירה לא חיישינן, גם למאי דקיי"ל אין אותיות נקנות במסירה:

יג) עוד נראה לענ"ד להוכיח מד' התוס' שם (ביבמות קט"ו ב' וקט"ז א') שלדעתם מוכח שרבא סובר החילוק בין חששא דיחיד לחששא דרבים, שהתוס' כתבו (שם קט"ו ב') ד"ה והא, היכא פשיט רבא איסור מממונא כו' ועוד הא בהוחזקו מודה רבא כו', ותירצו דמדמי רבא ממונא היכא דהוחזקו לאיסורא היכא דלא הוחזקו, ושם (קט"ז א' ד"ה מאי) הקשו התוס' מהא דאיתא (בגיטין כ"ד ב') קטנה הוא דלא מצי מגרש גדולה מצי מגרש אמר רבא זאת אומרת שני יוב"ש מוציאין שטר על אחרים, ומאי ראיה מגט הא בגט אין לחוש דילמא מסרה לחברתה ובשטר יש לחוש, ותירצו ע"ז (לבד תירוצם דגרסינן רבה) שני תירוצים ותירוצם השני בשם רבינו אלחנן, דמדמי שטר לגט שלא נזהרים בו ויש לחוש לנפילה ה"נ בשטר יש לחוש דילמא מסר, וקשה לענ"ד לפי דבריהם שבהוחזקו מודה רבא דחיישינן באיסורא, והא כאן בגט הוחזקו והיאך מצי מגרש להגדולה כיון דיש לחוש שמא של השניה הוא וכאן הא הוחזקו, ואם נאמר שבגט שאני לפי שהוא בידה זה עדיפא לן שגם בהוחזקו אין לחוש גם באיסור, א"כ הדרא קושית התוס' דלעיל לדוכתא היכא פשיט רבא איסורא מממונא לענין דלא חיישינן לתרי יצחק, ואם משום דשם הוחזקו הא מוכח דרבא בעצמו סובר שמה שהוא מוחזק בהשטר שבידו גם הוחזק חשיב כלא הוחזק, וא"כ היכי מצי רבא ללמוד מזה דלא חיישינן לתרי יצחק דילמא בממונא שאני דקיל מאיסורא. ע"כ נראה לענ"ד לומר שסברת התוספות ששם בגיטין דהוה חשש דיחיד לכן לא חיישינן גם בגט דלא מזדהרא ביה ויש לחוש לנפילה, מ"מ מי יימר דאתי ליד השניה ששמה כשמה, ובשטר המסירה דחיישינן דילמא מסר ליוב"ש השני אין חשוב זה חשש דיחיד לפי שהוא מוסר בכוונה למי ששמו כשמו וכמש"כ הח"צ בתשובתו הנ"ל, ולכן כיון דלא חיישינן בגט גם לחשש דיחיד מעלינן לדרגא חד בממון דלא חיישינן למסירה הגם שאין זה חשש דיחיד, ולפי מש"כ מוכח מדברי התוספות שמה שאין אנו חוששין לחששא דיחיד הוא גם בדבר המצוי לחוש, ולאו דוקא בנפילה משום דמזדהרא ביה, דהא כתבו התוס' אליבא דרבא שגם שיש לחוש לנפילה בגט משום דלא מזדהרא ביה ואפ"ה לא חיישינן, וע"כ זה הוא משום דהוה חששא דיחיד:

ולפי דברינו הנ"ל יתורץ ג"כ למה הוצרך אביי להוסיף בדבריו אי לנפילה מזהר זהיר ביה, שמשמע דלכך לא חיישינן משום דמזהר זהיר ביה, אבל לולי זה היינו חוששין גם בחששא דיחיד, וכמה שדקדק מזה הבית מאיר דלא כסברת החכ"צ לענין שאלה דיחיד, ולמש"כ אתי שפיר דאביי לטעמיה דפליג שם על רבא (בגיטין כ"ד ב') שאמר זאת אומרת שני יוב"ש מוציאין שט"ח על אחרים, ודאי דמיירי בעדי מסירה ור"א הוא, והנה מה דמהדר רבא למידק מהא מתניתין דגיטין זאת אומרת שני יוב"ש מוציאין שט"ח על אחרים, הא משנה מפורשת היא (בב"ב קע"ב א') שנים שהיו בעיר אחד כו' דמדייק (שם ע"ב) רבה ממתניתין דהתם, דהם על אחרים מוציאין שט"ח, וגם אביי מודה שם לדיוק זה, ואם משום דשם הברייתא פליגא אמתניתין וסברה דאין מוציאין על אחרים שט"ח ולכן מדייק ממתניתין דגיטין, מאי אולמא משנה זו דגיטין ממשנה דב"ב. ונראה לענ"ד דממתניתין דב"ב לחודא היינו אומרים דמתניתין דב"ב פליגא בהא עם הברייתא, דמתניתין סברה דאותיות נקנות במסירה, והברייתא סברה דאין אותיות נקנות במסירה, ורבא בעי למפשט דאפילו אם אין אותיות נקנות במסירה דהכי סבר רבא לדינא כמש"כ התוס' ביבמות, ג"כ הדין בשני יוב"ש שיכולין להוציא שט"ח על אחרים ולא חיישינן דלמא מסר, ובגט לא חיישינן לנפילה הגם שיש מקום לחוש לנפילה, ואביי פליג בהא התם בתרווייהו דיני, בשטר סובר שאם הדין שאין אותיות נקנות במסירה יש לחוש למסירה, ובגט דלא מזדהרא ביה יש לחוש גם לנפילה דיחיד, ולזה קאמר אביי שפיר הכא למאי ניחוש לה אי לנפילה מזהר זהיר ביה ובאופן זה דלא שכיח אין לנו לחוש לחד אפילו באיסורא, נמצא יוצא מזה שבארנו בע"ה שאדרבה מוכח מזה דלרבא אלים טפי הסברא דלא חיישינן לחששא דיחיד מאליבא דאביי, ונמצא קם דינא של החכ"צ דלא חיישינן לשאלה דיחיד. וכן מדברי הבעה"ת המובא בתומים (סי' נ' ס"ק ד') שכתב בטעם דשני יוב"ש מוציאין שט"ח על אחרים משום דלא חיישינן לנפילה דיחיד, וביאר התומים דבריו שלכך הוצרך לטעם זה דלנפילה דחד לא חיישינן משום כי היכי דלא יוכל הלוה לטעון שלאחר הוא אפי' במקום שיש לו מיגו יעו"ש, א"כ רואין אנן שיש חילוק בין נפילה דיחיד לנפילה דרבים:

יד) ואחרי שבארנו וחזקנו ב"ה לדעת החכ"צ שלא ניחוש לשאלה דיחיד, וא"כ בסימן אמצעי בגופו וסימנים מובהקים או ט"ע בהבגדים מצטרפים יחד משום דלא חיישינן בכה"ג לשאלה, לפי שהוא שאלה דיחיד שיזדמן להשאיל למי שיש לו סימן אמצעי כזה, וא"כ תבנא לדינא לנ"ד שהאשה אשת הנאבד הגידה שמצאה בזה שנמצא ציפורני רגלים משונים שהיה כן בבעלה נקראים בלשון העולם (קאלטענאווטע נעגיל), וזה חשוב סימן אמצעי טוב בודאי, דהרי מובא (בבאה"ט ס"ק ע"ד בשם מהר"ם פאדווא) דציפורני אצבעותיו מקולקלים הוה סימן מובהק ויעויין בספר קהלת יעקב (סי' נ"ב) שהביא ג"כ לדבריו, ולכל הפחות הוה זה סימן אמצעי טוב הוא, ועוד דהא יש לנו שני סימנים גרועים היינו השינים גדולים וציפורני הרגלים שאין חתוכים, שזה באמת הוה סימן גרוע כחיוורי וסומקי לפי שמצוין אנשים בציפורני רגלים חתוכים ושאין חתוכים, מ"מ שני סימנים גרועים בצירוף הסימן אמצעי טוב בשינוי ציפורני הרגלים לדעת הרבה מחברים יחשב זה לסימן מובהק, וכדאיתא (בתשו' מהרי"מ סי' י"ח) שדעתו נוטה שסימן גרוע חד מצטרף סימן אמצעי שנעשה סימן מובהק, וכש"כ בנ"ד דאיכא תרי סימנים גרועים לבד הסימן האמצעי הטוב, ואמנם אפי' אם ניחוש לדעת החולקים שאין מצטרפין סימנים גרועים לסימן אמצעי שיהיה ע"י זה סימן מובהק, מ"מ מחזקים להסימן אמצעי שלא נחוש לשאלה של הבגדים לאיש כזה שיהיה נמצאים בו הסימנים גרועים והסימן אמצעי, כמו שהיה:

בבעל הבגדים הנאבד. והנה בנ"ד בהבגדים היינו בהכתונת היא אומרת שיש לה בו סימן בהטלאי שהניחתה בהכתונת ומצמצמת המקום באמצעית הכתונת לצד פנים למטה בשוליו, וא"כ נראה דחשוב זה סימן מובהק וכמש"כ (הט"ז בס"ק ל"א), נוסף לזה היא אומרת שמכרת בט"ע שלה שהיא הכתונת שתפרתה וגם מכרת הטלאי שהניחתה שדרך הנשים להכיר מלאכתן שעסקו בזה, בהלעטניק אמרה שמכרת הקארט והקנעפליך שמזה הקארט תפרה בגד לבנה ג"כ, והגה סוג הקארט והקנעפליך אם נחשב זה כסימן אמצעי או רק כסימן גרוע, הנה איתא בספר קהלת יעקב להגאון מקארלין (סי' מ') דכשמייחד המין שהבגד נעשה מזה זה נחשב סימן ולא הוה זה כחיוורי וסומקי, ומביא ראיה לזה מהא דאמרינן (בב"מ כ"ח א') היא אומרת סימני החוט, ופריך הגמ' אילימא בחיוורי וסומקי דלמא בהדי דנקט ליה חזיתיה, משמע דלולי זה היה סימן והא חיוורי וסומקי לא הוה סימן אלא דמיירי שמייחד מין הצבע ע"כ דבריו, ולענ"ד אין זה במשמע כיון דסתמא קאמר הגמ' בחיוורי וסומקי בלשון אחד כמו דאמר הגמ' לעיל משמע דבחד גוונא הוא, ועיקר דינו ג"כ אין מסתברא כיון שממין סחורה אחת נעשה כמה חתיכות כאחת וכמה בגדים נעשים מסארט אחד וא"כ מסתבר שזה הוא סימן גרוע, ובעיקר הקושיא מסימני החוט נלע"ד לומר דהא דחיוורי וסומקי לא הוה סימן, הוא דוקא כשאנו דנין ע"ז לבדו, אבל כשהוא מצטרף לדבר אחר יש לו דין סימן, פירושו, כשהוא אומר שאותו הבגד יש לו חוט לבן או שחור זה הוה סימן לפי שלא כל הבגדים יש להם חוטים ואם יש להם אינם רק במראה הזה, ולכן בהצטרפות הוק זה סימן, וה"נ בענין הגט לא כל הגיטין יש להם חוט ולכן כשאומרת שלזה הגט היה לו חוט לבן נחשב זה סימן אמצעי, וה"נ כשאומרת שלזה הבגד מקארט זה יש קנעפליך כאלו הוה סימן ששניהם אין מוכרח שמצוי זה, ולבד זה הסימן משניהם כאחד הקארט וקנעפליך ביחד, יש עוד שני סימנים אמצעים טובים א' הפאטעיעמניק שתחת השחי, ב' שכל הקנעפליך שלו היו חסרים רק התחתון היה בו, וא"כ לדעת הרבה מרבותינו הפוסקים ששני סימנים אמצעים נחשבים כסימן מובהק, נחשב בנ"ד סימן מובהק כפי הרבה הסימנים שבהבגד לעטניק הנ"ל, וגם יש בו ט"ע של אחי בעלה וגם בהארבע כנפות יש בו הרבה סימנים טובים א) שבהחלק האחרון מן האר"כ היה בו ג' חתיכות, ב) שאמרה שהיה פאלב אחד ובו היה ג' או ד' תפירות לרוחבו, ג) שאמרה שהיה בו משיחה שבו היה מקשר במקום הקרס (העקיל) שנחסר מאתו, וגם אמרה וסיימה **(לפענ"ד נראה לומר שלגבי האר"כ י"ל שבירור סוג הסחורה יחשב לסימן ואף למש"כ לפקפק על דינו של הקהלת יעקב לפי שמסוג אחד נעשה כמה בגדים בעולם מ"מ עיקר סוג זה נעשה לבגדי נשים ויכול שלא נעשה מזה בגד ציצית וכל שלא נתברר שיש מזה עוד נחשב זה לסימן דו"ק:)** סוג הסחורה שממנו נעשה האר"כ וכל אלו הסימנים אמרה האשה טרם ראתה אותו, עוד אמרה בו סימן טלאי שהניחה אצל הפלאב באמצעיתו מסוג קארטון אחר שזה נחשב לענ"ד סימן מובהק אחרי שמצמצמת המקום עם סוג קארטון אחר והוה זה ודאי סימן מובהק, נוסף לזה אומרת שיש לה טב"ע בו, וא"כ כל הטב"ע שבכל השלשה דברים הכתונת והלעטניק והאר"כ בצירוף כל הסימנים המה נחשבים כבירור גמור שהוא של אברהם ליב הנאבד הנ"ל, וא"כ אין כאן רק חששא דשאלה ולמש"כ וחזקנו סברת החכ"צ שאין לחוש לשאלה לאיש שנמצא בו סימן כמו שהיה בבעל הבגדים שזהו שאלה דיחיד, וכש"כ בנ"ד שיש בגופו הסימן אמצעי והרבה סימנים גרועים שלכמה מחברים נחשב זה סימן מובהק בגופו, ובנ"ד איכא הרבה לצרופי לקולא של הח"צ הצטרפות הטב"ע והסימן מובהק שבבגדים בצירוף סימנים שבגופו, וגם הוא בכל הבגדים ששאלה כזו אין מצוי וגם בכתונת אין מצוי להשאילו:

טו) ולכאורה יש מקום חשש לפי שכל הסימנים אמרה אחרי שראתה, זולת השלשה סימנים שבאר"כ אמרה קודם שראתה אותו וכן הסמך שיש לנו על טב"ע דידה וט"ע של אחי בעלה. ולכאורה יש לחוש לנו בזה שהוא חשש ע"א במלחמה לדעת הסוברים שגם בידע הטביעה אומרים בדדמי וכהכרעת הריב"ש וכמש"כ (בנודע ביהודה מהדו"ק סי' כ"ח) וא"כ בנ"ד יש לחוש אולי נחשב מה ששמעו שנהרג כמו שידע הטביעה ויש לחוש לאמרה בדדמי, אך באמת אין חשש לזה דאין דומה זה לידע הטביעה ששם הידיעה הוא דבר ברור שחושבין זה למיתה, משא"כ בנ"ד אין כאן ידיעה ברורה רק קול, אך לבד זה נראה לענ"ד שלענין טב"ע בבגדים אין לחוש לבדדמי, לשיטת רש"י (שם קט"ו) ד"ה וקאמרי סימנים ופרש"י דאי לאו סימנים חיישינן דלמא אחרים הם לפי שהמים משנים צורת הפנים ואין ניכר, ועיין תוס' שחולקים על דברי רש"י לפי שהמים מצמת צמית, ולענ"ד נראה כוונת רש"י דודאי שינוי גמור אין עושה המים לפי שמצמת צמית, אך מפני שיש כאן חשש בדדמי חיישינן לשינוי מועט שמחמת זה יאמרו בדדמי, אבל במקום שאין שינוי כלל אין לחוש בדדמי כי לשיקרא לא חיישינן, וא"כ בטב"ע בבגדים אין כאן מקום לחשש של בדדמי:

אמנם לדעת התוס' שחולקים על רש"י וסוברים שאין כאן שינוי בפנים, רק סברתם שבט"ע יש חשש בדדמי יש להסתפק אולי גם בט"ע בבגדים יש חשש בדדמי, אמנם כבר העיר בזה הנו"ב בתשו' (סי' מ"ג) ודקדק מדברי מהר"ם פדוואה שבטב"ע בבגדים אין כאן חשש בדדמי, וכתב שגם אם נאמר שיש חשש בדדמי גם בבגדים, מ"מ החליט ע"פ מסקנת התוס' (דף קט"ו ב') ד"ה וקאמרי בסה"ד בשם ר"י דמהני סימנים ע"פ טב"ע, ודעתם שהגם שיש חשש בדדמי מ"מ כל שיש צירוף סימנים אף שאין סומכין על הסימנים, מ"מ מהני לחזק הטב"ע שלא נחוש לחשש בדדמי בהטב"ע, וא"כ בנ"ד שהיה בכל הבגדים בכל או"א הרבה סימנים מהני זה לחזק להטב"ע שלא נחוש לחשש אמרה בדדמי, ולבד זה בנ"ד אין כאן ידיעה ברורה שנהרג שניחוש שמא אמרה מחמת זה בדדמי וכמש"כ. מכל הלין טעמי נראה לענ"ד שהאשה מ' רישא אשת אברהם ליב ב"ר שמואל הכהן מותרת מכבלי העגון ומותרת להנשא אחרי שיתירוה בב"ד של שלשה כדין הנשאת על פי עד אחד. ומחומר הנושא כתבתי כל זה להגאון הגדול מרן רבינו יצחק אלחנן נ"י הגאב"ד דקאוונא והשיב שמסכים להיתירא, וכתב לי במכת"י הטהור שהאשה מותרת להנשא וישבנו בב"ד שלשה והתרנוה. כל זה העליתי וכתבתי פ"ק סוויר ח' שבט תרמ"ג לפ"ק. משה החופ"ק הנ"ל:

סימן ב

שכתבתי לגיסי הרב הגאון מהו' אליהו נ"י המו"צ בוייטערסק וגוף הענין של הגב"ע לא אעתיק ויובן מתוך התשובה:

כאשר שלח לי כתר"ה את קונטרסו הנחמד אשר העריך בחכמה בדין העגונה אשת הערץ ב"ר שלמה אליוסאן אשר העלה כת"ר בכחא דהיתירא, וכתב לי שכבר הסכים להיתירא הגאון הגדול רבינו יצחק אלחנן נ"י הגאב"ד דקאוונא, ורצון ידידי שאצטרף ג"כ לשריותא של העגונה הנ"ל, האומנם אשר לא צריך לזה כי כבר בנה כת"ר על יסודות חזקות ונאמנות אשר האריך בקונטרסו ע"פ ספרים וסופרים ראשונים ואחרונים, ובפרט שהסכים להיתירא מרן הגאון הג' דקאוונא, אך אחרי שרצון כתר"ה שאהיה גם אנכי מהמצורפים להיתירא של העלובה הנ"ל, אמרתי לא אמנע מזה ועברתי על כל דבריו הנחמדים, ולמען שלא אהיה רק כמסייע כו' הנני לכתוב אשר מצאתי להעיר בענין זה בעז"ה:

הנה בגוף הענין של ספק שמא היה ההרוג הנמצא אשר העדים אמרו שהכירו שהוא הערץ אליוסאן, או אלינסאן, אולי היה יותר מן שלשה ימים אחר מותו שאז ההכרה לא כלום היא, והעלה כת"ר לצרף שיטת ר"ת וסייעתו בצירוף כל המחברים המתירים בספק אם הוא תוך ג' ימים או לאחר ג' ימים, ובצירוף הרגלים לדבר שהוא בתוך ג' ימים, הנני אומר שפיר קאמר מר, ואין בזה שום חשש וכאשר כתב החלקת מחוקק, (בסי' י"ז ס"ק ק"ח) וז"ל שכבר נמנו וגמרו האחרונים שכל ספק ג' ימים הוא לקולא נוסף ע"ז בנדון שלנו שרגלים לדבר שהוא בתוך שלשה ימים, וכאשר הביא בשם הצמח צדק (ס' ק"ג) שהולכין אחר השכיח בין להקל ובין להחמיר. ולבד זה נראה לענ"ד לחזק זה שבנ"ד שמצאו ההרוג במקום המלחמה שהיה ביום 30 אווגוסט ולמחרתו מצאו אותו שם, ולפמש"כ הנו"ב (במה"ק סי' ל"א) בטעם האוסרים בספק ג' ימים משום דאיכא חזקת אשת איש נגד חזקת חיים של ההרוג הנמצא, וא"כ נלע"ד שיש לדמות זה לסכין שנמצא לאחר שחיטה פגום דקיי"ל כר"ה בלא שיבר בה עצמות משום דחיישינן שמא בעור נפגמה, ואין מועיל חזקת הסכין הקדום מפני חזקת הבע"ח הנשחט שהוא בחזקת איסור, ואפ"ה בשיבר בה עצמות קיי"ל כרב חסדא כיון שיש לפנינו דבר שודאי פוגם לא מורעינן לחזקת הסכין הקדום מפני שאין ספק מוציא הודאי פוגם, וה"נ בנ"ד לענין אורועי חזקת אשת איש לחוש שמא היה הרוג מכבר, אמרינן ביום זה היה הרוגים בודאי שנהרגו באותו היום ומקודם לכן הוא ספק שמא היה כאן ואין ספק מוציא ודאי, וממילא מרעינן מצד זה לחזקת אשת איש ע"י ההרוג הזה שהחזקנו אותו שנהרג תוך ג' ימים:

מיהו יש לחלק ולומר דבשלמא התם כיון שהסכין היה מקודם השחיטה בחזקת בדוק והפגימה הנמצאת יש לתלות בדבר שודאי פוגם חשוב זה כלא נמצא לפנינו פגום, רק שנאבד הסכין ומוקמינן הסכין על חזקתו שהיה שלם בלא פגימה, משא"כ בנ"ד שהוא שעת חירום ויש לספק שמא היה הרוג אחר מקודם ג"כ באותו המקום ולכן נהי שאותו היום היה ודאי הרוגים שם מן המלחמה מ"מ יש להסתפק אולי היה עוד מונח שם איזה הרוג מקודם, מ"מ נראה לענ"ד ששפיר יש לדון לילך בתר בתרא כיון שדרך לפנות ההרוגים ולא להשהותם על השדה וכמו דאיתא (בפסחים ז' א'), ועוד שגם אם יהיה אפשר במציאות שנמצא שם איזה הרוגים מקודם מ"מ ההרוגים של אותו היום שהי' בו המלחמה מרובים המה בכמות הרבה, וא"כ כשאנו מסופקים על הרוג זה הנמצא מאין הוא בא אם מהרוגי יום זה או שהוא מן הרוגים הקדומים, הלא צריך למיזל בתר רובא שבודאי הוא מן הרוגי יום זה המרובים, ורוב זה שעושה לההכרה שיהיה זה הכרה ברורה, תוציא מן חזקת חיים וחזקת א"א של אותו האיש שהוא בעלה דרוב וחזקה רובא עדיף. ואין להשיב הא מצינו בספינה שאבדה בים הגם שרובן לאבד כדאיתא (ב"ב קע"ג ב') ואפ"ה נותנים עליה חומרי חיים וחומרי מתים, והוא מפני שיש כאן שני חזקות נגד זה חזקת חיים וחזקת א"א ומחמת זה נותנים עליו חומרי חיים ואין מועיל הרוב להוציא מזה, ה"נ בנ"ד לא יועיל ההכרה שהיא באה מצד הרוב שתולים אנו שהוא מהרוגי יום זה להוציא מחזקת חיים וחזקת אשת איש של בעלה של אשה הלזו שאנו דנין עליה, מ"מ ז"א דהא כתב הנו"ב שיש נגד חזקת חיים של בעלה חזקת חיים של הרוג זה וחזקת הכרת פנים שלו שלא נשתנה מכמו שמראה לפני העדים שראוהו, וחזקות אלו מסייעים לרוב הרוגי יום זה שתולים שמהם בא הרוג הזה שאנו דנין עליו, ונוסף ע"ז כאן איתרע חזקת חיים של האיש שאנו דנין עליו שהוא בעלה של האשה זו מצד העדות שאחד ראה שירד עליו החץ והכה בלבו ונפל, וא"כ ממילא כיון שאין מנגד לנו החזקת חיים של בעלה של זו שהרי יש עליו ריעותא, יש לנו לדון לילך בתר בתרא שהוא רוב מהרוגי יום זה, וממילא תהיה ההכרה של העדים שהכירוהו למחרתו של יום המלחמה שהוא בעלה של האשה זו שמת, ותצא האשה בהיתר ע"י הכרתן של העדים הנ"ל, ובאופן זה גם המחמירים בספק ג' ימים יודו בזה:

והואיל ואתא לידן דברי הנו"ב (סי' ל"א) אמרתי להעיר מה שלענ"ד צ"ע על דבריו, והוא מש"כ בתשו' הנ"ל בד"ה וגם, שכתב וגם מש"כ לעיל דלא מחזקינן חזקת חיים ממקום למקום לא שייך כאן, דבשלמא גבי נגע באחד בלילה אמרינן שפיר דשעת מציאה שהוא מת במקום הזה, ואמרינן למפרט שכל זמן היותו במקום הזה הוא מת, אבל בנמצא ואנו מסופקים על זמן היותו במקום הזה עצמו אימתי בא למקום הזה, מה בכך שבעת מציאה הוא מת לפנינו, אדרבה ניזול בתר חזקת חיים שודאי חי היה פעם אחד, ונימא חזקה עד קרוב לעכשיו חי היה ומקרוב הובא למקום הזה והוא עדיין תוך ג' ימים עכ"ד. והנה יסוד חילוקו הוא שכל שאין מבורר היות דבר זה נמצא במקום זה, אין שייך לדון עליו מצד חזקה שנמצא לפנינו כמו שהוא, רק שנאמר שמקרוב הובא למקום הזה ועד עת שהובא לכאן חי היה מצד החזקת חיים שהיה חי מקודם, ומועיל באופן זה החזקת חיים לאחר עת היותו במקום הזה, וקשה לענ"ד על דבריו, א"כ למה בשרץ הנמצא במבוי מטמא למפרע עד שעת בדיקת המבוי, נימא אוקי השרץ בחזקת חי, ואי משום דבשעת מציאה היה השרץ מת נימא שהובא כאן מקרוב מחמת שמקודם היה חי כפי חזקתו הקדומה. ובאמת יש לדקדק למה במבוי מטמאינן למפרע עד שיאמר בדקתי, כיון שהיה פעם אחת בדוק וא"כ זה דמי לראוהו חי מבערב, ונוקי המבוי אחזקתו הקדומה והטהרות יהיו טהורים בחזקתן, ומה שאמרו בגמ' (בנדה ג' א') הטעם כיון דאיכא שרצים דאתי מעלמא ושרצים דאתי מגופא כתרתי לריעותא דמי, משמע מפירש"י שם שזה הוא נצרך לתרץ אליבא דשמאי אבל לב"ה לא איצטריך זה. והנראה לענ"ד לומר דענין חזקה דהשתא שעת מציאה עם החזקה דמעיקרא שהיה במקום הזה שמתנגדים זה לזה, מחשבים לכל משך זמן שבין שני הזמנים כספק שקול, וממילא אם הוא ברה"י ספיקו טמא וכמו שכתבו התוס' בנדה (ד' א' ד"ה כי פליגי), שגם בראוהו חי מבערב ברה"י ספיקו טמא אליבא דר' יוחנן, וכן הוא. ברמב"ם (פי"ח מהל' אבות הטומאה הל' י"ד) שרק ברה"ר טהור כשראוהו חי מבערב, והאי מבוי מיירי במבוי סתום שדינו כרה"י וכן הוא מפורש בפי' המשנה להרמב"ם דמבוי רה"י הוא, וכן הוא בהרע"ב (במשנה פ"ז דנדה), ועכ"פ אנו רואין שחזקת חיים של השרץ אין מועיל להחזיק לודאי בחי נגד מה שהוא מת לפנינו בשעת מציאה, רק כספק שקול, וא"כ מעתה אין קושיא מה שהקשה הט"ז ודעמיה נוקי אחזקת חיים, דהא כיון שהוא מת לפנינו נעשה זה כספק שקול וממילא לענין אשת איש נחמיר מספק שמא הוא אחר ג' ימים, ובגל משום דאיתרע חזקתו הקדומה מחזקינן לודאי לפי שבאותו מקום לא היה חזקת חיים, עכ"פ רואין אנו שגם שאין ידוע לנו מתי הובא לכאן לא מכרעא חזקת אי חיותו להוציא מספק מת כמו שהוא לפנינו במקום זה, וזה דוחק לומר שגבי שרצים לא חשיבא חזקת חיותם חזקת חיים:

אמנם לבד זה לענ"ד נראה להקשות על סברתו של הנו"ב מתוספתא בפ"ד דטהרות דאיתא התם קבר הנמצא (גיר' הגר"א ז"ל בר"ה) מטמא למפרע, בא אחד ואמר ברי לי שלא היה קודם לעשרים שנה אין טמא אלא משעת מציאה ואילך, ע"כ, הרי מוכח מתוספתא שגם בר"ה כל שנמצא קבר מטמא למפרע, ולמה לא נוקי אחזקת חי של המת הנמצא ולומר שלא הובא מקודם רק בזמן המאוחר האפשרי להיות, אלא ודאי שכל שאנו דנין על חזקה דהשתא הוא שעת מציאה אנו מטמאים למפרע ואין אנו חוששין על חיים גם שאפשר שלא הובא לכאן בזמן המסופק לנו, או משום דהחזקה המאוחרת מבטלת לחזקת חיים, או שלפי שאין נודע לנו על מי שאנו דנין אין שייך לדון על חזקת חיים שלו כי מתים נמצאים בעולם, ובאמת מתוספתא הנ"ל שהבאנו נלמוד דין חדש, דהא מבואר בתוספתא הנ"ל שאם בא אחד ואמר שלפני עשרים שנה לא היה כאן מת אז אין טמא אלא משעת מציאה, ולכאורה יש להבין הא זה ידעינן שקודם שהובא המת למקום הזה לא היה כאן מת, ואפ"ה מטמאין למפרע ומה מועיל יותר מה שאומר אחד שלפני עשרים שנה לא היה כאן מת שאז אין מטמאין רק משעת מציאה, וצריך לומר בהסבר דבר זה שענין החזקה דהשתא, כל שלפני האנשים שאנו דנין עליהם לא היה כאן חזקה להיפך, אז מחזקינן למפרע כמו שהובא לפנינו ואף בר"ה מטמאים, אבל כשנמצא אחד שיודע עת קדום שלא היה כאן טומאה, נמצא שלפניו ידוע לו בעת טהור במקום הנ"ל, אז אין טמא רק משעת מציאה אבל מקודם הוה ספק וכמו שכ' מקודם שהעת שבינתים הוה ספק, ושם דהוה ר"ה ע"כ טהור עד שעת מציאה, ואה"נ שברה"י היה טמא למפרע, מעתה לענין הרוג הנמצא ודאי דבספק הוא מתרי טעמי, חדא, שגם ביש לו חזקה הקדומה הנודעת לפנינו מקודם מ"מ בעת שבינתים הוה ספק, שנית, במקום שאין אנו יודעים אותו מקודם הגם שידענו שקודם מותו חי הוא, מ"מ אחרי שלא נודע לנו עת הקדום לו שהיה חי דיינינן לו כמת כמו שהוא לפנינו, והחזקת חיים אין יכול להחליט הדבר שיחשב כודאי שהוא תוך ג' ימים, ומ"מ לענין דינו של המהר"ם מינץ שפיר יש לתלות להקל שמא הוא יותר מן שלשים יום וכדעת הט"ז, מצד שנחשב זה לספק. וכמו שבארנו:

עוד נראה לענ"ד לומר בטעם הדבר שאנו חוששים לשמא הנמצא יותר משלשה ימים ואת האיש שאנו דנין עליו שההכרה מתדמה עליו מעמידין אותו בחזקת חי, והענין הוא ששני סוגי חזקות נמצאים בחזקה הקדומה, יש חזקה שלא איתרעה היינו שלא נמצא לנו דבר שמודיע לנו שנשתנה, וחזקה זו אלימא, והוא מה שמצינו (בגיטין כ"ז) שמעמידין בחזקת חיים ומפקיעין אנו בזה מחזקה אחרת והיינו כל שלא ידעינן שום ריעותא דנין לו בחזקה הקדומה, ומטעם, זה גם בזקן וחולה ג"כ מעמידין בחזקתו לפי שלא ידעינן עליו שום השתנות, משא"כ היכא שנתהוה ריעותא המספקת כמו הא דספק גירושין או קידושין (יבמות ל' ע"ב) דאמרינן ג"כ אוקי אחזקה, או כמו שני כתי עדים המכחישים זא"ז למ"ד תרי ותרי ספיקא דרבנן ומוקמינן אחזקתה, החזקה זו שאנו דנין ומוקמינן אחזקה קמייתא היא חזקה פחותה מחזקה שלא ידעינן בה שום ריעותא ושינוי, וכן מה שנמצא השתנות אח"כ לפנינו ולא ידעינן מתי נעשה דמוקמינן אחזקה קמייתא, הוא ג"כ גרוע מחזקה שאין אנו יודעים עליו שום שינוי. ומעתה נחקור בענין הרוג או מת הנמצא שספק לנו אם המת הנמצא הוא בתוך ג' ימים וההכרה היא הכרה אמיתית, או שהוא אחר ג' ימים וההכרה אין ברורה ומחמת חזקת חיים נעמיד שמת תוך שלשה ימים, מ"מ אין זה רק חזקה שנתהוה בה ריעותא, ושנבוא בזה להוציא מן החזקה שהוחזקנו בחי בבעלה של אשה זו שלא ידעינן בו ריעותא של מיתה, הלא חזקה זו עדיפא ואיך נוכל בהחזקה של חיים שבמת הנמצא שיש בה ריעותא, לבטל בזה החזקה שאין בה ריעותא של שינוי, ואין לומר שכיון שמ"מ אחד מת, זה או זה הורע בזה חזקת חיים של האיש שאנו דנין עליו דמאי אולמא האי או האי, ז"א, דניחזי אנן אם אחד יסע למרחק לעיר אחרת וישלח גט לאשתו או שישלח חטאתו שמעמידין אותו בחזקת קיים, ואם יבואו אנשים משם ויאמרו שיודעים שמת שם איש אחד בעיר ההיא שהיה שם השולח הגט או החטאת, הכי נחוש מחמת זה להגט או להחטאת, הלא בודאי נאמר מה לנו מה שאיש מת שם מ"מ אותו נעמידו בחזקת קיים שלא איתרע החזקה של השולח בזה, וא"כ ה"נ בנ"ד באיש המת הנמצא כיון שההכרה של אחר ג' ימים אין נחשב הכרה כלל ממילא לא הורע חזקתו של בעלה של אשה זו שאנו דנין עליה, ואותו חזקה של הנמצא אם כי מעמידין בחזקת חיים לאחר עת מיתתו, מ"מ הא איתרע חזקתו שהוא מת לפנינו ולא אלימא כל כך וזהו הטעם של המחמירים בספק של ג' ימים, אמנם לפ"ז בענין נ"ד שאתרעי חזקתו של בעלה שאנו דנין עליו שהרי נעשה בו מעשה שעלול למיתה, בזה שפיר יש לומר שבחזקת חיים של ההרוג שקברוהו, נבוא להרע חזקתו ונאמר שעכשיו תוך ג' ימים מת וממילא מתברר שהוא מת:

ובענין הגב"ע שכתב כתר"ה שהעידו שני העדים ששמעון העיד שהערץ אלינסאן הלך עמו יחד מוויטעפסק לאיגליצקע פאלק 1 באטילאן 3 ראטע והלכו למלחמת פלעוונא ושם נהרג הערץ הנ"ל וזאת לא נודע לו מאיזה עיר היה הערץ הנ"ל, והעד חיים הוסיף בעדותו שקראו אליוסאן, ואמר שהוא היה מכירו מוויטעפסק שהיה איזוואשציק אצל כזית ונמסר עמו ביחד לאנ"ח והעיד עליו ג"כ שהוא היה באיגליצקי פאלק 1 באטאלין 3 ראטע ושם בפלעוונא נהרג, ונקבר על ידו עם עוד יהודים אחרים, וחקר כת"ר בזה שלא אמרו שם אביו, והנה בעדותו של העד חיים אין לפקפק כלל שאומר עליו הרבה סימנים המבררים שהוא בעלה של אשה זו וגם אומר עליו שנמסר לא"ח לפאלק זה אשר אשתו אומרת ג"כ שהיה באותו הפאלק וכתבה אליו מכתב וגם קבלה משם מכתב ממנו, ובראטע אחת אין נמצא סך מרובה מיהודים שנחוש שמא יש שם אחר ששמו כשמו ואולי בעלה אחר הוא ואותו שהכירו וקברוהו אחר הוא, ויהיה נצרך לומר ששנים היו שם בשם הערץ אליוסאן ושניהם מוויטעפסק ולפי משמעות עדותן של השנים הנ"ל לא היה שם רק אחד בראטע הנ"ל, וא"כ אין לנו שום ספק על עדותן, לא מיבעיא על עדותו של חיים שהוא נותן בדבריו ברורים על הערץ אליוסאן בעלה של זו, ובפרט שנבדק בפנקס הפריזיו ולא היה עוד אחר ששמו הערץ אליוסאן באותו השנה, וא"כ נודע שהוא היה שם ואותו הכיר העד חיים לאחר מותו וקבר אותו, ואין זה נוגע כלל להא דיבמות (קט"ו ב') ביצחק ריש גלותא אם חוששין שם לתרי יצחק, דשם מיירי לשיטת הרמב"ן וסייעתו שאין העדים יודעים אם זה שהיה עמהם שהלך מקורטבא לאיספמיא, זהו שהיה מוחזק לאנשי קורטבא שדר בעיר הנ"ל, ובקורטבא היה ידוע להם רק אחד ששמו יצחק ריש גלותא, ומן הליכתו בדרך מקורטבא לאיספמיא זה לא נודע לאנשי קורטבא אם זה הדר בעירם הלך בדרך, ולכן פליג אביי בזה וחייש לתרי יצחק, ורבא התיר מטעם כאן נמצא כאן היה ולא חייש לאחר, אבל בנ"ד כיון שנמסר לאנ"ח היות שם וזה ידע העד חיים שהוא היה, שם ומה יהיה נצרך עוד, וגם לאביי דחייש לתרי יצחק הכא אין לחוש כלל, אחרי שנודע שהוא הנמסר בוויטעפסק הוא שהיה בפלעוונא והוא שנהרג ונקבר, ובוויטעפסק לא נמסר רק אחר בעלה של זו וגם אין לחוש שמא ברח הוא ולא נמסר להפאלק ואחר בא על מקומו, חדא שזה ידוע ששום אחד לא יתקבל מעצמו בלתי שיתקבל ע"י הקאמיסיע, ועוד שהעד חיים אומר שמכיר אותו שהיה איזוואשציק אצל כזית בק"ק וויטעפסק, ואצל כזית לא היה אחר בשמו הערץ אליוסאן או אלינסאן איזוואשציק, וגם עדותו של שמעון מועיל ג"כ אחרי שנודע ע"י אשתו שבעלה היה בפאלק הנ"ל 3 ראטע ושם לא הוחזק רק אחד ששמו הערץ אליוסאן וכיון ששמעון מעיד שאותו הערץ אליוסאן או אלינסאן [כי מדברי העדים ניכר שמה שזה קרא אליוסאן וזה קורא אותו אלינסאן חד הוא ולא דייקי במבטא וכעין זה נמצא בתשו' הר"ן (בסי' ל"ג וסי' ל"ד)] שהיה שם בפלעוונע באותו הפאלק, מת במלחמה וקברוהו, הרי יש לנו עדות על מיתת בעלה של האשה זו אלא שאין אנו צריכין לזה שבעדותו של חיים מבורר הדבר ע"י הכרתו מוויטעפסק ושם וכמבואר לעיל:

וראיתי בדברי כת"ר שכתב שבהני תלת מילי דאבא יודן (ביבמות קכ"ב) כו' שהמיתה ברורה מקילין ע"י אומדנא והוכחה שהוא בעלה, וכתב כת"ר אך אחת ישאר לפנינו ההוא דאיתא (דף קט"ו) גברא חרוכא דשדי ופסתא דידא דשדיא, דהתם המיתה ברורה לפנינו שהרי גברא חרוכא דשדי ובעל אשה זו גני שם, וחיישינן לאחרינא דאתי לאצולי ופסתא דידא חיישינן דילמא נורא אתיליד ביה ומשום כיסופא ערק לעלמא כדאיתא התם, הרי אף שהמיתה ברורה חיישינן לגוונא רחיקא כו', ותירץ כת"ר ע"ז ע"פ דברי הא"ר כו' שמדחזינא פסתא דידא וגברא חרוכא, הוי הוכחה ששני בני אדם היו שם שהאור שלט בהם כו', ולכן שפיר חיישינן שנא נודע לנו מי המת מן שני האנשים ע"כ. והנה זה נכון ע"פ פירש"י שהפסתא של אחר הוא, אך הריטב"א בחידושיו מפרש לדברי הגמ' שלא היה שם ידיעה ברורה שהפסתא דידא היה של אחר והיה אפשר לומר שהפסתא דידא היה מן הגברא חרוכא או מן אחר וא"כ נדחה תירוץ זה, ולענ"ד נראה משמעות הסוגיא דשם כשיטת הריטב"א, שאם נאמר שזה ברור היה שהפסתא דידא היה של איש אחר וא"כ שני אנשים נחסרו שם ע"י השרפה ואחד נשאר בחיים שלא נחסר ממנו רק היד ואחד מת, היאך היה סומך רבא לומר שמותרת האשה, אחרי שאחד מן השנים שהיו שם שנחסרו נשאר בחיים והלא יהיה ספק שקול אם בעלה מת או לא, ואין לומר משום דקאמרה חזו גבראי והיא אומרת שבעלה נשרף בודאי, ונאמר שסברת רבא הוא אימתי אינה נאמנת לומר שבעלה מת בענין כזה רק במקום שמנגד לה חזקת חיים, משא"כ כאן שאחד מן שניהם מת ודאי יש לנו להאמינה שבעלה הוא המת, לענ"ד אין סברא לומר כן כיון שאחד נשאר בחיים ועדותה לא כלום שאומרת בדדמי ויעויין (במש"כ לעיל בסי' א' אות ז) ועיין (בנוב"ק סי' מ"ב) שמפרש ג"כ למלתא דפשיטא שאפשר להיות שהפסתא דידא היה של הגברא חרוכא, ואין כאן הוכחה שהוא של אחר. ומ"מ נלענ"ד לישב שיטת המפרשים דהפסתא דידא היה של אחר, מ"מ אפשר במציאות ואולי קרוב יותר שגם האיש שהפסתא דידא נשאר מ"מ הוא נשרף ג"כ בשלימות, ולכן אמר רבא ועוד גברא חרוכא דשדי, היינו שמן שני האנשים החסרים מסיבת האש אחד מת בודאי והשני יכול להיות שנשרף ג"כ באש, וא"כ אתרע חזקת חיים של בעלה, וע"כ סבר רבא למימר שתהיה היא נאמנת לומר במה שאמרה חזו גבראי, היינו דשלט בו האור ושנשרף כולו שם. ובעיקר הקושיא שדקדק כת"ר מדוע בהא דגברא חרוכא מחמרינן לחששא רחוקה ואילו בהא עובדא דאבא וכו' לא חיישינן שאחרים באו על מקומם והמה המתים, נראה לענ"ד לומר שכל שהחשש בעת המיתה שמא ניצל שפיר חיישינן משום דהטבע הוחק בהאדם לבקש הצלתו וללחום מלחמת קיומו, וחזקתו שהוחזק בחיים כאן לא יועיל האומדנא שמת כי לא הלך למקום הזה בשביל שימות כאן או יהרג, ולכן לא אמרינן כאן הוא שנאבד הוא שנמצא, משא"כ בהני עובדי דאבא יודן ועוד, בכולהו אנו מחזיקים אותם בחייהם של אלו האנשים שהם היו מי שהיו מוחזקים בהם שהם שם, וכן הא עובדא דיצחק ריש גלותא ג"כ בחיים מחזיקים שהוא האיש יצחק שמוחזק אצלינו מקודם, ואח"כ כשנתברר עליו שמת ממילא מוחזק האיש הנ"ל למת, משא"כ הא דגברא חרוכא שבאנו ע"י האומדנא להחזיקו שלא ניצל, ולזה אין מועיל האומדנא, וכמו דחיישינן במים שאין להם סוף אף שהוצאנו מת אחד מן הים, כל שלא נודע לנו ע"י סימנים או ע"י הכרה שזהו שאנו דנין עליו, כן נראה לענ"ד:

וע"ד ההכחשה שהיה בין שני העדים ששמעון אמר שבלבו נפל הכדור, וחיים אמר שצוארו נחתך לו, ופלפל כת"ר בחכמה במחלוקת הפוסקים בשני עדים אחד אומר מת ואחד אומר נהרג שבאה"ע (סי' י"ז סעיף ע'), ואף שא"א להקל נגד הני רברבי המחמירין באחד אומר מת ואחד אומר נהרג, מ"מ כתב כת"ר שבנ"ד יש להקל מתרי טעמי, חדא ששמעון אמר אח"כ ומתרץ דיבורו שלא ראה בבירור, רק מצד האומדנא שהיה הדם על הכתונת שיער בהשערתו שהכדור נפל בלבו, ועוד דאפשר ששני כדורים נפלו עליו בלבו ובצוארו, ודברי כת"ר נכונים בזה שבנ"ד גם המחמירים יודו בזה שלא חשוב הכחשה בדבר שאפשר לטעות, וכמו שאמרו חז"ל בגמ' בין חיטי לשערי טעי אינשי (ב"ב נ"ו ע"ב). אמנם לענ"ד נראה שבנ"ד בלא"ה לא תהיה המחלוקת של אחד אומר מת ואחד אומר נהרג, דטעם הדבר שבאחד אומר מת ואחד אומר נהרג סברי המחמירים דהוי הכחשה נראה להסביר, דאחד שאומר מת על מטתו הלא מכחיש ואומר שלא נהרג, ומי שאומר נהרג הלא אומר ומכחיש שלא מת על מטתו, ולכן הוה עדות מוכחשת וא"א להשיאה על פיהם, ולכן נראה לענ"ד דהני מילי שכל עדותן היה רק זה הדבר שזה אומר שמת על מטתו וזה אומר נהרג ובזה אנו באים להתירה, והוא דומה לאחד אומר בסייף הרגו ואחד אומר בארירן, שעיקר החיוב בא על מעשה ההריגה וכיון שמעשה ההריגה מוכחש זה מזה אין לנו עדים על ההריגה, וכן בחזקה באחד אומר חטים ואחד אומר קטניות דלא טעי אינשי כיון שנבטלו עדותן ע"י הכחשה שכל אחד נכחש מן חברו אין לנו במה לדון ע"פ עדותן, אמנם כאן בנ"ד שעיקר עדותן שראו אחד מת בלא חיות מסיבת המלחמה וטלטלוהו וקברוהו, וא"כ מה איכפת לן בהכחשה שזה הכחיש לחברו שאמר שבלבו נפל הכדור וזה הכחיש להשני שאמר שבצוארו נחתך, לוא יהיה ששני הדברים אין אמת מחמת ההכחשה זה לזה, מ"מ בזה ששניהם אמרו ומודים שטלטלוהו מת מן סיבת המלחמה ונקבר, ונהי שהוכחשו בסיבת ההריגה מ"מ ע"ז שאומרים שקברוהו בזה לא הוכחשו, וכמו דאיתא (ב"ב ל"א) דאמר רב נחמן נהי דאתכחיש באכילה באבהתא מי אתכחיש וקיי"ל כרב נחמן דסבר כרב הונא שכל זוג עדים מהמוכחשים כשרים כל אחד בפני עצמה להעיד, וממילא אמרינן דכשרים אפי' לאותה עדות במה שלא הוכחשו, וא"כ נראה באומר אחד מת ואחד אומר נהרג ואחד יאמר שהיה בעת הקבורה שראהו וקברו בודאי שנאמר בזה הדין נהי שאתכחיש במיתה בקבורה לא אתכחיש, ואם הדין כן באחד מהעדים אומר קברתיו אף שהוכחש בעדותו על המיתה שמת, הא על הקבורה לא היה בזה הכחשה מהשני, וא"כ מהימן לומר וקברתיו דהא לא אתכחיש בהא שאומר שקברו וא"כ כיון שגם באחד מן העדים שאומר וקברתיו סגי לן ואמרינן נהי דאכחיש במעשה המיתה במעשה הקבורה הרי לא הוכחש ועפ"ז מתירין להאשה, וכש"כ היכא ששני העדים אומרים עדותן על מעשה הקבורה, וא"כ אפי' לרב חסדא שפוסל שני עדים המכחישים זא"ז להעיד לעלמא מ"מ אחד מהן כשר ממ"נ, וכיון ששניהם מעידים על מעשה הקבורה, ובזה לא אתכחיש ולכן שפיר מועיל העדות בזה, אך אין אנו צריכים לזה כי קיי"ל כרב הונא וכרב נחמן דאף לאותו עדות אמרינן שבמאי דלא אתכחיש מהימני:

אמנם אפי' אם נאמר שגם באמרו וקברתיו מ"מ היכא שזה אומר מת כדרכו על מטתו וזה אומר נהרג אין אומרים שלא נחשב מוכחשת, רק מחשיבים אותם מוכחשים בעיקר העדות משום שאנו אומרים זה אומר נקבר מת כדרכו וזה אומר נקבר הרוג וחשיבי עבור זה עדות מוכחשת, מ"מ נראה לענ"ד שבנ"ד שאני, ולא נחשב עדות מוכחשת, שבשלמא התם בנקבר מת או נהרג במקום שראו את המיתה מאיזה דבר בפרט והקבורה באה אח"כ מפני שמת מקודם, וא"כ עיקר עדות היא המיתה או ההריגה וכשמכחישים זא"ז, יש לדון שאפשר שחשוב זה מוכחשים בעיקר העדות, משא"כ בנ"ד שלא ראו העדים את עצם מעשה המיתה וע"ז לא העידו, רק עיקר עדותן הוא שראוהו מת בלי חיות כלל שטלטלוהו ממקום למקום וקברוהו, וסיבת המיתה ג"כ משתוים שהיתה ע"י מכת המלחמה, ולא היה נוגע לעיקר העדות לדעת ולחקור ע"י איזה סיבה היה מכת המלחמה בו שמת מחמת זה אם בלבו או בצוארו, וא"כ בהכחשה כזה אין לחוש כלל לומר שחשיבי מוכחשים בעיקר העדות, דודאי בעדותן שע"י זה המה מתירים להאשה היינו שטלטלוהו מת וקברוהו בזה משתוים המה וזהו עיקר עדות, ומה שאומרים נחתך בצוארו או נפל הכדור בלבו הוא רק הכחשה בבדיקות, ולא בדרישות בעצם העדות, וזה דמי למש"כ הגאון רע"ק איגר ז"ל (בסי' פ"ז) לענין הכחשה באיכות הקבורה שחשיב זה רק הכחשה בבדיקות, כיון שאין צריך לגוף העדות דסגי במה שיאמרו שטלטלוהו ממקום למקום, וא"כ ה"נ בנ"ד לא היה נצרך כלל לגוף העדות באיזה מקום נמצא בגופו מכות הכדורי מות, ורק בטלטלוהו מת וקברוהו סגי. עכ"פ בעיקר הדין בהיתירא של האשה חייענא שהיתה אשת הערץ ב"ר שלמה אליוסאן, הנני נטפל לעושי מצוה לאצטרופי להמתירין לה מכבלי העיגון, ונצרך להתירה בב"ד של שלשה הגם שיש כאן שני עדים אחרי שעדות שמעון לבד אין בו כדי להתירה כ"א בצירוף של העדות השני שהעיד ר' חיים הנ"ל מפני שהעד שמעון קרא אותו אלינסאן וגם אין מכיר אותו מקודם ולא ידוע לו שם אביו ושם משפחתו, ורק בצירופו של העד חיים, שמוכח זה שמה שהרבה קורין אותו אלינסאן הוא שינוי בעלמא במבטא, וגם הוא בצירוף הגדת האשה שקבלה מאת בעלה מכתב שהיה שם במלחמת פלעוונא באותו הפאלק, ויוכל כת"ר להושיב ב"ד של שלשה ולהתירה:

תוכן העניינים

באר משה (דנשבסקי) ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה