אור ברסלב
באר משה (דנשבסקי) ב חושן משפט › סימן יג

באר משה (דנשבסקי) ב· רבי משה דנושבסקי

חושן משפט · סימן יג

סימן יב

חקירת ספק בדין אם אחר הזיק חפץ של חברו שבא לו מירושה וכששילם לו אם יש להתשלום דין של החפץ גופא לענין תשלום חובות של מורישו או לא, ויש בענין זה כמה פרטי דינים ויתבאר בדברינו בעז"ה:

א) איתא (בב"ק ל"ג ע"א) במשנה שני שוורים תמים שהזיקו זא"ז כו' מועד בתם משלם במותר נזק שלם, פירש"י "אם הזיק הוא את התם יותר ממה שהזיקו התם" ועיין ברא"ש שם (סי' י"ג) שמדקדק מדברי רש"י אלו שהתם משלם נזק שלם בנגיחה זו, כגון אם המועד הזיק בתם חמשים ותם במועד ארבעים הדין נותן שישלם המועד שלשים, וקמ"ל שאין משלם רק עשרה היינו יתר על מה שהזיקו התם, וסברתו משום שהתחילו כאחת אין כאן חבלה אלא המותר ולשון במותר משמע כפירושו, והתוספות לא הסכימו על זה, ובאמת הרמב"ם כתב מפורש (בהלכות נזקי ממון פ"ט הלכה י"ד) כמו שכתב הרא"ש לדברי התוס', שהרי כתב שאם הראשון המועד הזיק מאה והשני התם הזיק ארבעים משלם הראשון המועד שמונים שהזיקו של התם חושבין כ' והזיקו של המועד ק' וצריך לשלם שמונים, וכן הטור והשו"ע פסקו כולם כדעת הרמב"ם שחושבין הנזקין כפי מה שמגיע ע"פ הדין לשלם כן חושבין זה כנגד זה, אך לפי סברא זו צ"ע באמת בטעם הדין שכתבו התוס' שהשמיענו מתניתין אפילו אם אחד נאבד שלא יאמרו הבעלים של הנאבד אגבה כל חצי נזקי ואתה תפסיד נזקך שנאבד שורי עכ"ל, וצ"ע בטעמא דמלתא כיון שחשבינן לכל אחד בפ"ע כמה שמחויב לשלם למה לא נאמר באמת כן, אחרי שזאת אין אנו באים לומר שמה שזה כנגד זה לא נחשב בדין תשלום חבלה רק המותר, שהרי בתם ומועד חשבינן לכל אחד ואחד כפי המוטל עליו לשלם, ולמה אין אומרים כן בנאבד, ולכאורה רציתי לומר בטעמא דמלתא משום שהמעות המגיע לשלם מן מי שלא נאבד לבעלים של הנאבד חשבינן זה כחלק מן השור גופו שהתשלומין של השור חשיב כשור, וזה הרי לא נאבד לכן ינוכה זה מחשבון התשלום שהשני צריך לשלם עבור הנאבד אך אכתי צ"ע הא תינח אם הנאבד הזיק מקודם את הישנו כאן והשני הזיק אח"כ את הנאבד, שפיר הוא שלכך לא מצי בעל הנאבד לומר אגבה כל חצי נזקי משלך ואתה תפסיד לפי ששורי נאבד, מפני שהבעלים של שאין נאבד יאמרו שהמעות שאנו צריכים לשלם הרי המה כמו השור הנאבד שהמה חלק מהשור הנאבד, וזה דומה כנאבד מקצת שור שגובים מהנשאר כל התשלום שחד שור הוא אליבא דר' ישמעאל, אבל אם הנאבד הוזק מתחלה מהשור שלא נאבד ואח"כ הזיק הנאבד לשאין נאבד, הלא שפיר מצי בעל הנאבד לומר אגבה כל חצי נזקי משלך ואתה תפסיד ששלי נאבד, ובזה א"א לו להבעלים של שאין נאבד לטעון שמה שאנו צריכים לשלם לך הוא חלק משורך ואגבה מזה, הא כיון שהנאבד הוזק קודם א"כ אותו חלק שהוזק לא היה בעת שנגח הנאבד לשאין נאבד ואין צריך לשלם מזה, ומדברי התוס' נראה שסתמא בכל גוונא אין הבעלים מהנאבד יכולים לטעון כן, ובאמת מדברי הנימוק"י שכתב וזה לשונו וראוי שתדע דכי אמרינן משלמים במותר חצי נזק דווקא במאי דיכלי לאשתלומי מהדדי, הוא דחזינן מאי דשוה להדדי היינו שיעור מה דאית ליה לאשתלומי מחבריה, כגון אם נגח שור תם שוה ר' לשור תם שוה ק' והכחישו שמונים, וחזר האחרון והזיק להראשון מנה, אם נאמר נוציא ארבעים שחייב הראשון מן החמשים שחייב השני לשלם וישלם השני עשרה, א"כ לקתה מדת הדין שהרי השני שהזיק מנה אין צריך לשלם אלא עשרים שהרי אין שוה אלא עשרים, והראשון שהזיק שמונים צריך לשלם ארבעים שהרי הוא שוה ק', ואחרי שינוכה מה שצריך השני לשלם ישלם לו הראשון עשרים, עכ"ד הנימוק"י, ואלו בנאבד האחד שהביא ג"כ הנימוק"י דין זה לא מחלקינן, ובכל גוונא משלם בעל הנאבד היינו שמתשלומין המגיע לו בין הוא ראשון בין הוא שני מנכין מהתשלומין שצריך האין נאבד לשלם עבור הנאבד סך התשלומין שנצרך לו להנאבד לשלם עבור מה שהוא הזיק, ואף שהנאבד הוזק בראשונה, וא"כ בעת שהוא הזיק להשאין נאבד כבר חלק השור שהוזק הנאבד לא היה בעת שהזיק להשני, ואפ"ה מנכין זה מהתשלומין שצריך האין נאבד לשלם, ובזה ליכא למימר הטעם שהתשלומין שצריך לשלם עבור הזיקו שהוזק הנאבד חשיב כגופו של שור כיון שזה לא היה בעת שהזיק ונראה לענ"ד לומר בטעם הדבר שמשום שבעת מעשה ההיזק שהזיק הנאבד אח"כ, היה אז הנאבד ואז הוטל עליו החיוב לשלם ואמרינן בודאי ניחא לבעלים לשלם ההיזק עבור מה שהזיק השור היינו לנכות מן חלק התשלומין שצריך לשלם לו הראשון שהזיק לשורו, ולא למכור אותו או להגבות לחברו את עצם השור שהזיק באחרונה, מפני שרוצה אדם בקב שלו וניחא ליה בחיותא דיליה יותר מתשלומי המעות, וחשיב זה כאלו ניכו שניהם אז זה כנגד זה והמותר ישלם לו:

ב) אך בעיקר הדין יש להסתפק היכא שאחד הזיק להשני ואח"כ בא שור אחר והזיק להשור המזיק הראשון עד שאין הנבלה שוה כלום אם בעל השור הניזק הראשון גובה מהמעות שיגבה בעל השור המזיק, מהמזיק לשורו השני, דהא ודאי שהניזק הראשון אין יכול לגבות מן השור המזיק השני מטעם שהזיק השור אשר הוא משועבד לו, דהא אין זה אלא מזיק שיעבודו של חברו, דאפילו למאי דדיינינן דינא דגרמי ומחייב מזיק שיעבודו של חברו, מ"מ על מעשה שורו ודאי שאין לחייב לבעל השור מצד דינא דגרמי וכדאיתא בחו"מ (בסי' שפ"ו סעיף א' ברמ"א שם) ועיין שם בש"ך (ס"ק ה') אך בזה יש לעיין כיון שצריך לשלם לבעל השור ממילא יגבה מזה התשלום הניזק הראשון, כיון שהמעות באים לתשלום גופו של המזיק חשוב המעות כגופו, או שנאמר שמגופו דווקא מצי למיגבי מיניה, אבל כל שגופו נאבד המעות שנשלם עבור זה אין נחשב כגופו רק כמילתא אחריתא הוא ולא מצי הניזק לגבות זה, ולכאורה נראה שיש לדמות דין זה להיכא שירש קרקע ויש עליו מלוה ע"פ שהדין הוא שמן קרקעות גובה מלוה ע"פ, אם מכר היורש הקרקע ויש בידו מעות שלקח עבור הקרקעות שירש אם גובה הבע"ח מן המעות של המלוה ע"פ, מי אמרינן כיון שהקרקעות היו משועבדים לשלם מהם אף המעות הבאים מהם יכול הבע"ח לגבות מהם משום דמה לי הן ומה לי דמיהן, או כיון דעכשיו אין זה קרקע יש להם דין מטלטלין שלא משעבדי לבע"ח לפי דינא דגמ' דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח. וכן יש להסתפק לדידן אחר תקנת הגאונים שגובים גם ממטלטלין של היורשים אם מכר הנשאר מאביו וקבל עבורם מעות אם גובה הבע"ח מאותן המעות, מי אמרינן הגם שנאמר שהמעות שנתקבלו עבור קרקע אינם כקרקע לפי שאזלינן בתר דידהו שהמעות מטלטלין נינהו, מ"מ לא גריעי מכל מטלטלין הנשאר מאביו שגובים מן היורשים לדידן בתר תקנת הגאונים, או נאמר שהני מעות כיון שהמה לא נשארו מאביהם לא חייל עלייהו שיעבוד כלל. והנה מצינו בזה מחלוקת הראשונים והוא שהרא"ש בריש פ' מי שמת בב"ב הביא דעת הרב האי גאון שהא דאמרינן יתומים שמכרו בנכסי מועטים מה שמכרו מכרו, הוא דווקא לדינא דגמ' שתנאי כתובה אין נגבה ממטלטלים, ולכן כיון דהמכירה חלה ועל המעות אין חל שום שיעבוד של המזונות דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי, ובפרט שתנאי כתובה אפילו מיניה לא גבי ממטלטלין מדינא דגמ', אבל לדידן דתקינו שגובין ממטלטלין גובין מהדמים שקבלו היתומים ממכירת הקרקעות, אמנם הרא"ש שם חלק ע"ז וכתב שדברי רב האי תמוהין דהני זוזי לא אשתעבדו לבנות, אלא שיעבודן הוא על נכסי אביהן וכיון שמכרו ואין יכולים לטרוף מהן הפסידו, וא"כ דעת הרא"ש שהמעות שבאו ממה שמכרו קרקעות גריעי גם ממטלטלין ולא חל עלייהו שום שיעבוד אפילו לדידן שגובין מן המטלטלין, משום דלא הני מעות שבק אבוהון:

ובאמת דעת התוספות כתובות (צ"ז א' ד"ה וסמך) שהקשו מאי נפקא מינה לה אם תמכור למזונות או לכתובה, ותירצו שנ"מ אם תנשא אחר המכירה למזונות, שמזונות אז אין לה אחר נישואיה ולא תוכל לגבות מהן לכתובה דהא מטלטלין נינהו, וא"כ מוכח דעת התוס' שמעות הבאים ממכירה של קרקעות דין מטלטלין להם, ולענין זה אנו אומרים שהוה כמטלטלין של אביהם, ודעתם שלא אמרינן כשיטת הרא"ש שאפי' אם גובין ממטלטלין, מהני מעות שבאו ממכירה אין גובין משום דלאו הני מעות שבק אבוהון,, דהא התוס' לא כתבו רק משום דמטלטלי נינהו אבל לא כתבו דגריעי ממטלטלין ועלייהו אין שום שיעבוד, ואי"ה בדברינו לקמן נכתוב מה שיש לחלק בדברי התוספות אלו ולומר שבזה שלדברי התוס' יש לומר שגם הרא"ש מודה שנחשב כמטלטלין של המוריש, כאשר יבואר (באות ז') בע"ה:

ג) והנה דין זה אם המעות הבאים ממכירת קרקע שמכרו היורשים יכול בע"ח לגבות מהם נמצא גם להרא"ש בתשובה (כלל ע"ט סי' י') וז"ל שם, ויתומים שמכרו בנכסי אביהם ויצאו על אביהם בעלי חובות ואינן יכולים לגבות מן הלקוחות, אין בע"ח יכולים לגבות מן המעות האלו מן היתומים כי שלהן מכרו כו' יעו"ש, וכתב עוד והמעות שקבלו לא נשתעבדו לבע"ח מעולם ואע"פ שבאים מכח קרקע לענין טריפת בע"ח, ודמיא להא דאמר רמי בר חמא בפסחים (דף ל"א) ראובן שמכר שדה לשמעון כו' ומת ראובן ואתא בע"ח דראובן כו' ופייסיה שמעון בזוזי דינא הוא דאתו בני ראובן ואמרי לשמעון אנן מטלטלי שביק אבון גבך ומטלטלי לבע"ח לא משתעבדי, אלמא שאלו המעות שהן דמי הקרקע שמכר לו באחריות אין יכול לעכבן בשביל הקרקע, כש"כ בנדון זה שמכרו היתומים כו' שלא נכנסו המעות לשעבוד בע"ח תחת הקרקע, עכ"ל הרא"ש בתשו', ודברי הרא"ש צריך ביאור לענ"ד, הא פסק כאן שהמעות משועבדים לבע"ח אפילו לדידן, וא"כ צריך לומר שהמה גריעי ממטלטלין הנשאר מאביהן וכמו שכ' הרא"ש בריש פ' מי שמת שהבאנו לעיל,, ובתר הכי הוצרך הרא"ש להביא ראיה שאינם כקרקע מהאי מימרא דרמי ב"ח בפסחים הנ"ל דאמרי בני ראובן אנן מטלטלי שביק אבון גבך ומטלטלי לבע"ח לא משתעבדי, ומהאי הוכחה אינה רק שאינם כקרקע, אבל מנין לנו לומר שאינן אפילו כמטלטלי הנשאר מהמוריש, וצריך לומר בכוונת הרא"ש שהא פשיטא ליה מצד הסברא שאינם כמטלטלין שנשאר מאביהם משום דלאו הני מעות שבק אבוהון, מ"מ נסתפק אם הבא מן הקרקע תמורתן חשוב כמו הדבר שבא ממנו משום דמה לי הן מה לי דמיהן, וע"ז הביא ראיה דלא חשוב כהאי מלתא שבא מכח זה מדלא נחשב כקרקע גבי ראובן שמכר שדה לשמעון וזקפו עליו במלוה בהא דפסחים הנ"ל, וכיון דלא חשוב כהדבר הבא תמורתו, ממילא הוסכם להרא"ש מצד הסברא הישרה, שהמה גריעי ממטלטלין הנשאר מאביהם משום דלא הני מעות שביק אבוהון ועליהם לא היה מעולם שום שיעבוד. אמנם בעיקר הוכחת דברי הרא"ש שהוכיח שהמעות הבא ממכירת הקרקע לא נחשב כקרקע מהא דאמרינן (פ' כל שעה ל"א ע"א) דעל מעות המכר שחייב שמעון אמרי בני ראובן אנן מטלטלין שביק אבוך גבך, הרי שאף שהמעות המה תמורת הקרקע שמכר אפ"ה חשיב זה כמטלטלין ולא אמרינן דהוה כקרקע משום שהמה באים תמורת הקרקע, לענ"ד הרבה חלוק זה מענין הנדון של הרא"ש, שיש לומר שבהא דהמוכר נכסי אביו הקרקעות שפיר נאמר ע"ז דחשיבי כקרקע לענין שיעבודם של הבע"ח של אביו עליהם כיון שבאים מן הקרקע של אביו שחל שיעבוד חוב אביו עליהם, אך זה דווקא במקום שאצל היתומים נעשה השתנות זה מקרקע למטלטלין, לכן נאמר שהשיעבוד שחל על היתומים לפרוע חוב אביהם מהקרקע שהשאיר לבנו חל גם על המעות הבאים מן תמורת הקרקע, משא"כ בהא דפסחים שם נעשה השינוי מהקרקע למטלטלין בחיי אביהם, וכשירשו הבנים אז כבר היה זה מטלטלים, ולכן כל אשר הועתק ובא לרשות אחר, הן יורש או מקבל מתנה וכדומה והיה אז מטלטלין שפיר נידון זה כמטלטלין דלא חל שיעבודא על היורשים וכדומה:

ד) והנה זה מכבר העירותי היאך יהיה הדין במי שהניח לו אביו פירות המחוברים לקרקע שדינם כקרקע לענין שמשועבדים המה לכל בע"ח אביהם, ואח"כ תלשן היורש אם ניגבים המה לבע"ח לפי שחל עליהם השיעבוד טרם נתהוו מטלטלין (לפי דין התלמוד שמטלטלין לא משתעבדי לבע"ח), או שנדון אותם כמו שהמה עתה שנתהוו מטלטלין, ומטלטלין דיתמי לא משתעבדי לבע"ח. ולכאורה נראה לדקדק מהא דאיתא כתובות (נ' ע"ב) ההוא דאתא לקמיה דרב יוסף ואמר הבו לה מתמרי דעל בודיא, א"ל אביי אלו בע"ח כה"ג מי הוה יהיב ליה מר, א"ל דחזיא לבודיא קאמינא, סוף סוף כל העומד לגזוז כגזוז דמי, דצריכא לדיקלא קאמינא, ואלו מהני דלא צריכי א"א לגבות מהם אע"פ שקודם היו צריכי לדיקלא, שזה דוחק לומר שביאתם לב"ד היה תומ"י בעת מיתת אביהם ממש באופן שהיה שבעת מיתתו לא היו צריכים לדיקלא, רק סתמא משמע שבאו אח"כ לדין, וא"כ בעוד שהיו צריכי לדיקלא חל עליהם השיעבוד, ואפ"ה אמרינן שבתר הכי כשהמה עומדים לקצור שחשובים כתלוש דין מטלטלים עליהם ולא משתעבדי לבע"ח אך לפ"ז קשה לענ"ד לישנא דגמ' בכתובות (פ"ב ע"א) בשומרת יבם שהדין שכל נכסי הבעל משועבדים לכתובתה ורק היבם אוכל פירות דאיתא במתניתין שם וחכ"א המחוברים לקרקע שלו ופריך הגמ' והא כל נכסים אחראין וערבאין לכתובתה ומשני הגמ' אמר ר"ל תני שלה, ובסיפא קתני והתלושין מן הקרקע כל הקודם בהם זכה קדם הוא זכה קדמה היא זכתה וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות, ובמחוברים לקרקע סתמא קתני שלה ומשמע שגם אם יקדם הוא ויתלשם לא יועיל זה לאפוקי משיעבוד, ואמאי כיון שהוא יקדם ויתלשם ויעשה אותם למטלטלין נפקע מהם השיעבוד, וביותר קשיא לי הא דקתני סתמא שלה ולא אמרינן שצריכה לתלוש אותם קודם שיהיו עומדים לקצור, שהרי בעת שיעמוד הפירות המחוברים עד שיהיו עומדים לקצור ויהיה להם אז דין מטלטלין וממילא תבטל מהם השיעבוד, וא"כ נראה מכאן שכל שחל עליהם השיעבוד בעוד שהיה עליהם דין קרקע של היורשים לא נפקע מהם השיעבוד גם כשיהיו נעשים מטלטלים. ואפשר שיש לישב מה שהקשינו מהא דמחוברים לקרקע שלה ולא מחלקינן בין אם תלשן היבם או שנשארו על הקרקע עד שנעשו עומדים לתלוש שכתלושין דמי, משום כי היכי שמצינו באשה שמוכרת הקרקע לגביית מזונותה הגם שהמעות מן מכירת הקרקע מטלטלין נינהו וכמו שכתבו התוס' בכתובות (בדף צ"ז) שאין כתובה גובה מזה, אפ"ה למזונות לוקחים מזה, הגם שהמזונות ג"כ אין נגבה ממטלטלין, מ"מ כיון שנמכרה הקרקע למען חוב מזונות חשיב זה כגבוי מעת המכירה לחוב זה שלמזונות לימים הבאים לכל ששה וששה חדשים, הגם שבעת המכירה לא הגיעה לה החוב ממזונות שיבא אח"כ, לפי שכן תיקנו חכמים לגבות באופן זה, ה"נ נימא בהא דשומרת יבם כיון שכן תיקנו חכמים לאלם שיעבודה על כל הנכסים אפי' ביותר מכדי שיעור שיהיו אחראין וערבאין לכתובתה, ולכן תומ"י שמת בעלה חל השיעבוד על כל הנכסים המחוברים לקרקע שחל עליהם השיעבוד, והתלישה צריכה להיות למען זכות שיעבודה, ונעשה זה כגבוי לענין שגם אם אח"כ יעשה מזה מטלטלין אפ"ה חל שיעבודה:

עוד אפשר לומר גם שלא נחלק שבמקום יבום שאני, שחוב מזונות חלוק משארי חובות דבמזונות כיון שאין החוב ברור שמא תמות או תנשא וכן למזונות הבנות שכל זמן שלא בא העת לגבות מזונות לא מיקרי השיעבוד שיעבוד מוחלט, ולכן כל שנעשה מהמחובר לקרקע מטלטלין נפקע מהם השיעבוד שכיון שבעת שבאו לגבות מהן המה נעשו מטלטלין, משא"כ לענין כתובה או לענין שארי חובות שחל החוב בהחלט בעת מיתת הבעל, או החייב בחוב, לכן כאן שמת הבעל ונפלה לפני היבם שחל השיעבוד על הנכסים שיהיו מוכנים על שיעבוד הכתובה לקנות מהם קרקע, ולכן כל שחל עליהם השיעבוד לא נפקע, ולכן בהא שבפ' האשה שנפלו שחל עליהם שיעבוד הכתובה בעת שהיה מחובר לקרקע לכן גם שנתלש אח"כ לא נפקע השיעבוד שחל עליהם בעוד שהיו מחוברים לקרקע משא"כ בהא שמצינו (בכתובות נ"א) לענין מזונות שפיר נאמר שכל זמן שלא בא לידי גביה עד שנעשו מטלטלין דין מטלטלין להם, ועכ"פ מוכח מזה החילוק שכתבתי לעיל על הראיה שהביא הרא"ש בתשובה שאין לומר שהבא מן הקרקע כקרקע דמי מהא דרמי בר חמא בפסחים דאמרי בני ראובן אנן מטלטלין שבוק אבון גבך, וכתבתי שאין ראיה משם משום שנעשה בעוד אביהם היה חי ואח"כ בא ליד היורשים, והוא כמש"כ והוכחנו בהא דמחוברים לקרקע (בכתובות פ"א) ששם כיון שהיה מחובר לקרקע בעת מיתת הבעל לא נפקע מזה דין קרקע גם כשיתלש אח"כ אחרי מיתת הבעל, אבל אם נתלש בחיי הבעל ואח"כ מת מלתא דפשיטא הוא דהוה מטלטלין:

ה) ולמש"כ לחלק בין חיוב כתובה לענין מזונות, שפיר נוכל לומר שלענין שארי חובות כל שמכרו היורשים את הקרקע של אביהם חל על המעות דין השיעבוד שהיה על הקרקע ועל היורש מוטל לפרוע מהם, אך מש"כ רבינו האי גאון שלכך אין ניזונין הבנות מן המעות שנמכרו הקרקעות דאמרינן יתומים שמכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו משום שהמעות מטלטלין נינהו ואין גובין מן מטלטלי דיתמי ולדידן דגובין ממטלטלין גם מהמעות ניזונות, יש לומר שלענין מזונות שאני משום שחשוב לא נגמר השיעבוד עד שעת גביה, ולכן כל זמן שבעת הגביה נעשה מטלטלין היינו שנמכרו הקרקעות שפיר חשיב מטלטלין, אבל לשארי חובות הבאים על היתומים שהיה קרקע אביהם בידיהם ואח"כ מכרו הם, שפיר יש לומר שגובים אח"כ מהם מן המעות שבידם כוון שחל עליהם החוב בעת שהיה קרקע לא נפקע מן המעות כשנעשה מהם מטלטלין. ובאמת לענ"ד מוכח שדעת רש"י כן הוא בב"ק (י"ד ע"ב) דאמר שם בפני ב"ד פרט למוכר נכסיו ואח"כ בא לב"ד, ופירש"י שם פרט למוכר נכסיו וכילה המעות ובא לב"ד שאין ב"ד גובה מן הלקוחות, ומדהוסיף רש"י בלשונו הטהור וכילה המעות משמע שאם לא כילה המעות היה גובה מן המעות ואף שהם מטלטלין, ובמתניתין קתני ושוה כסף דמינה דייקינן ומביא הגמרא הברייתא דמפרש למתניתין שאין ב"ד נזקקין אלא לנכסים שיש להם אחריות ומוקמינן בגמ' דביתמי עסקינן משום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח, א"כ מוכח מדברי רש"י שאם המעות ממכירת הקרקעות היה בעין שלא כילם, היו ב"ד גובין מהמעות אפי' מיתמי, וא"כ דעת רש"י שהמעות הבא ממכירת קרקע יש עליהם דין קרקע לענין גביה מיתומים. [הגה"ה ולכאורה היה אפשר לומר שלכך כתב רש"י וכילה המעות משום שאם היה המעות היה צריך לשלם מצד מזיק שיעבודו של חברו ומטעם דקא משתרשי ליה וכמש"כ הש"ך (חו"מ סי' ק"ז ס"ק ח') אך באמת יראה שאין זה כוונת רש"י דלמה היה לרש"י להזכיר זה דוכילה המעות שזה רק למ"ד מזיק שיעבודו של חברו חייב וזה קשה לומר שרש"י יסבור שהיכא דקא משתרשי ליה כו"ע מודו, דהא במוחל שט"ח משמע שם בגמ' (כתובות פ"ו א') ובתוס' שם דלמאן דלא דאין דינא דגרמי גם במוחל לעצמו דקא משתרשי ליה פטור, ועוד שלשון "וכילה המעות" לשון המעות משמע שהכוונה הוא למעות הידועים היינו אותם שקבל עבור הנכסים ואם מטעם מזיק שיעבודו היה לרש"י לומר ואין לו מעות ודו"ק, ע"כ]. וא"כ הרי דעת רש"י במה שמוכח מדבריו שמוכר קרקע המשועבדים לבע"ח חל על היתומים המוכרים חיוב לשלם מהמעות גם למ"ד מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח הוא נגד רבינו האי גאון שהבאנו לעיל לענין מזונות. ולכאורה יקשה על דברי רש"י מהגמ' דיתומים שמכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו שמשמע שגם מהמעות שלקחו עבור הנכסים אין להבנות לגבות מהם לצורך חוב המזונות שלהם, מדחשבינן המכירה נזק להבנות והמשיא עצה ע"ז קרינן ליה רשע ערום וכמו שהוכיח הרא"ש ושארי ראשונים, ומיהו הגמ' יש לישב ונאמר שדין זה הוא מחודש רק גבי מזונות הבנות דאקילו גבי חיוב זה שהוא רק תקנתא דרבנן, אך דעת רבינו האי שכתב ע"ז משום דמלוה ע"פ לא גבי ממטלטלי זה נראה שהיא נגד דעת רש"י, אמנם למש"כ לעיל החילוק בין חיוב מזונות לשארי חובות, מפני שחוב מזונות נחשב לא נגמר עד שעת גביה, וא"כ יש לומר שדעת רש"י לא יהיה נגד דעת רבינו, האי גאון שהגאון לא אמר זאת רק גבי מזונות, אבל גבי שארי חובות שחל השיעבוד על הקרקע, לא נפקע במכירתן השיעבוד מן המעות שלקח עבורם. אמנם דעת התוס' מבואר בכתובות (דף צ"ז ע"א) שהבאנו לעיל (אות ב') דאפילו גבי כתובה שהוא חוב מבורר, מ"מ אם נמכרו הנכסים אפילו ע"י האשה לצורך מזונות והמעות נשתיירו שלא הוצרכו למזונות, אין גובין מהמעות מפני שמטלטלי נינהו ומטלטלי לא משתעבדי לכתובה, וכן מוכח מדבריהם שאם היה הדין שממטלטלין גובין היה נגבה גם מהמעות שבא ממכירת נכסיו וכמו, שדקדקנו לעיל שם, אך לפי זה ישאר מה שהוכחנו לעיל (אות ד') מהא דכתובות (דף פ"ב) מפירות המחוברים לקרקע שכל שחל על זה השיעבוד בעת שהיה קרקע לא נפקע השיעבוד גם אם נתהוה אח"כ מטלטלין, ומדוע כאן המעות שבא מהקרקע שנמכר חשיבי מטלטלין ואין גובין מזה לכתובה, ונראה לענ"ד לומר דהתם בפירות המחוברים שאותו דבר גופו נעשה מטלטלין בזה אמרינן שחל ע"ז השיעבוד שהיה עליו בעוד שהיה מחובר ולא נפקע מאת היורשים לפרוע מהם גם אח"כ כשיהא נעשה מטלטלים, משא"כ במעות שבא ממכירת קרקע שמלתא אחריתא היא ונהי שלענין זה אמרינן דהוה כנשאר מעות מאביהם שאם גובין ממטלטלין גם מהם גובין, מ"מ לענין זה שיחשבו כקרקע כאותו הדבר שהיה מקודם שחל ע"ז השיעבוד, זאת אין אנו דנין כן משום דמ"מ מילתא אחריתא היא רק חשובים שנשארו מאביהם שהרי באו מן דבר שהיה של אביהם וראוי אין נחשב משום שאפשר לעשות אותן תמיד למכור הנכסים ולקח עבורם מעות ובעצם מה שחלוק חיוב מזונות מחיוב כתובה ושארי חובות, זה נוכל לומר גם לשיטת התוספות כמש"כ לעיל:

**(הגה"ה אחרי שכתבתי כל זה מצאתי בירושלמי כתובות פרק ח' הלכה י' אהא דמחוברין לקרקע שאם קדם היורש ותפס מוציאין מידו ומסיים שם ותני כן אילנות וקצצום זקנים ונערים מוציאים מידן ועיין שם כל הסוגיא בירושלמי ובפי' הקרבן עדה שפירושו מחוור יותר מפי' הפ"מ שם, וא"כ חזינן שם דעת הירושלמי ששם גבי יבם לא מהני מה שעשה המחובר למטלטלין ומוציאין מן היבם, אמנם לגבי בע"ח בכה"ג משמע מן הירושלמי שאין מוציאין מן היורש אם קדם ותפס, היינו שנעשו מטלטלין ותפסן היורש רק ביבמה מפני שהורע כחה שכתובתה רק על נכסי בעלה הראשון יפה כחה לענין זה, והוא כעין מש"כ לעיל שיש לומר שגבי יבם שאני שחזקו כחה שכל מה שחל ע"ז שיעבוד לא נפקע גם אח"כ כשנעשו מטלטלין. אמנם גבי בע"ח יש לעיין אם כשנעשו מהמחובר מטלטלין אם גובין מהם לפי דינא דגמרא, שי"ל דוקא אם תפס היורש אז אין מוציאין לבע"ח, אבל כשלא תפס יכול הבע"ח לגבות מזה גם כשנעשו אח"כ מטלטלין, וכן משמע מירושלמי הנ"ל ודו"ק:)**

ו) ובעצם דין זה שכתבנו אם מן הדין נגבה חובות על פה הנשארים על היורשים מן המעות שבאו ממכירת קרקעות כשישנו המעות בעין, נראה לדקדק במה שמצינו בגמ' שרב אסי אמר ר' יוחנן חידש לנו הדין, שאמר יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו, ויש לעיין מהו החידוש שהשמיענו, אם זה הדין שהמכירה קיימת ואין טורפין מהם למזונות הבנות, זה הלא הוא משנה מפורשת אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים (גיטין מ"ח ע"ב), ואם נאמר דהוה אמינא דהא דאין מוציאין מנכסים משועבדים למזון האשה והבנות הוא דווקא אם האב מכרן אבל היורשים אין להם רשות למכור מה שמשועבד למזון האשה והבנות והו"א דיכול לטרוף ממה שמכרו הם, הא נמי רבי אמרה להאי דינא (כתובות ס"ט ע"א) שהשיב לרב בהא דשלח ליה האחים ששיעבדו מהו והשיב לו רבי בין מכרו בין משכנו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות, וא"כ מאי חדית לן רב אסי בשם ר' יוחנן בדינא של האחים שמכרו בנכסים מועטים שמה שמכרו מכרו, ולכאורה רציתי לומר שלפי שיטת רש"י יהיה החידוש דמה שמכרו מכרו ואין נגבה מהמעות שלקחו ממכירת הנכסים לצורך מזונות, שבשארי חובות הוה הדין שצריך לשלם להבע"ח מהמעות שלקחו מן מכירת הקרקעות המשועבדים לפרוע מהם חובות אביהם, ואלו בתקנתא דרבנן של נכסים מועטים כל שאין לפנינו אותם הנכסים ממש נפקע שיעבודם מהם ולא חל על המעות שלקחו תמורת הקרקעות, אך באמת לישנא דהאי מימרא מה שמכרו מכרו לא משמע הכי, רק שעיקר הרבותא הוא שהמכירה קיימת והבנות אין יכולות לבטלה, וכן משמע בגמ' פ' הנושא (ק"ג ע"א) דמקשינן מינה על דינא של הא דיתומים אין יכולים למכור מדור האלמנה ואם מכרו לא עשו ולא כלום, ופריך בגמ' מאי שנא מהא דאמר רב אסי אמר ר"י יתומים שמכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו, משמע שעיקר חדושא הוא מה שהמכירה נשארה בקיומה והבנות אין יכולות לבטלה, וא"כ צ"ע מה שדקדקנו הא רבי אמרה מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות:

ולכן נראה לענ"ד שמה שאמר רב אסי אמר ר"י האי דינא דיתומים שמכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו, עיקר הרבותא אע"פ שכאן על המעות אין חל שיעבוד לגבות מהם דמי מזונות וכמש"כ מקודם וא"כ מבטלים תקנת חכמים בהחלט ולכן בכה"ג ודאי שלכתחלה אין לו שום רשות למכור ולעקור תקנת חז"ל, וא"כ לכאורה היה ראוי שיהיה הדין בזה כי היכי דאמרינן בכתובות (פ"א ע"ב) כל היכא דאמור רבנן לא ליזבון אי זבין לא הוה זביני, ולכן אין דומה לכל המכירות של היורשים שיש עליהם מלוה ע"פ אע"פ שמפקיעין השיעבוד ע"י המכירה, מ"מ כיון שמן המעות מחויב לפרוע לא מיעקר בהמכירה תקנת חכמים וממילא אח"כ גם כשכילה את המעות ואין טורף ממשעבדי מ"מ נשאר המכירה קיימת, משא"כ במקום שאין חל השיעבוד על המעות ואין ממה לתן מזונות משארי נכסים כמו בהא דנכסים מועטים, והבנים אין להם זכות בהנכסים מועטים לקח לעצמם, וא"כ במכירתם מיעקר תקנת חכמים וראוי היה להיות שעבור זה תהיה בטלה המכירה, ואעפ"כ השמיענו ר' יוחנן שגם באופן זה אפ"ה מה שמכרו מכרו, ולכן מקשה מינה הגמ' אהא דמדור אלמנה ששם יש לה מתקנת חכמים זכות להיות בהמדור גופה ואין להם רשות לשכור דירה אחרת עבורה ולכן הוה הדין שאין להם רשות למכור ואם מכרו בטלה המכירה, משום שמבטלים תקנת חכמים וע"ז פריך הגמ' מ"ש מן נכסים מועטים. ולשיטת הרא"ש שסובר שבכל החובות המוכר את הקרקע אין על היורש שום חיוב על הדמים, א"כ צ"ע לפי דבריו מה חידוש יש בדינא שהמציא ר' יוחנן ביתומים שמכרו בנכסים מועטים שמה שמכרו מכרו, הא כבר פסק לה רבי מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות ובכל החובות ע"פ כשמוכרין היתומים נפקעים מהם השיעבוד והמכירה קיימת, ונראה לומר שבכל מקום אשר שיעבוד הנכסים אין מסוים שזהו היה עבור שיעבודה למזונות בזה מלתא דפשיטא הוא שהמכירה חלה ואין מוציאין מנכסים משועבדים לצורך מזונות, אך בנכסים מועטים הוה אמינא כיון שע"פ תקנת חז"ל צריך להיות כל הנכסים משועבדים למזונות הבנות והבנים אין להם זכות בזה, היה ראוי לחזק שתהיה המכירה בטלה, וע"ז חדית לן ר' יוחנן שמה שמכרו מכרו, וזהו דמקשה הגמ' בכתובות אדינא דמדור אלמנה שהוא ג"כ דבר המסוים ומחמת זה בטלה המכירה, הגם שמדור הוא חלק מן מזונותיה ואפ"ה הגם שאין מוציאין למזונות מ"מ במדור לפי שהוא מסוים בטלה המכירה, וע"כ מקשה הגמ' שפיר מ"ש מנכסים מועטים, ומשני הגמ' דשם חל השיעבוד מחיים ונתברר השיעבוד עדיפא:

ז) היוצא מכל האמור לפי מש"כ דעת רש"י הוא שהמעות שלקחו היורשים תמורת הקרקעות צריכים מהם היורשים לשלם עבור חובות המוריש שחל על הקרקעות, ובדעת רבינו האי גאון הגם שמוכח מדבריו שדין מטלטלין להם כתבנו שיש לומר שדווקא לענין חיוב מזונות אמרינן הכי אבל בשארי חובות יש לומר כפי שיטת רש"י שגם מהמעות ניגבה כמו מהקרקע ואמרינן מה לי הן מה לי דמיהם, רק שיטת התוס' בכתובות (דף צ"ז) מוכח ברור שגם לכתובה שהחוב ברור אין ניגבה מן המעות שבא ממכירת הקרקע, רק בשיטת הרא"ש יש דבר חדש שגם לדידן שגובין מן המטלטלין מ"מ הני מעות חשבינן להו לחדתי ואינם בכלל נשאר מאביהם ואין עליהם שום זכות גביה כלל לחובות של אביהם ודין זה הובא ג"כ ברמב"ן בחידושיו למס' ב"ב וכתב ג"כ כשיטת הרא"ש שאפילו למאי דקיי"ל לדינא לדידן שגובין ממטלטלין, מ"מ ממעות שבא ממכירת קרקעות אין גובה דהני מעות לא שביק אבוהון, כן כתב בחידושיו לפ' מי שמת, ולכאורה מדברי התוס' הנ"ל בכתובות מוכח שחולקים ע"ז, שהרי כתבו שהטעם שאין גובה לכתובה ממעות של מכירת קרקע משום דמטלטלי נינהו, אבל אם מטלטלי היו ג"כ בהם דין שיעבוד לגבות חוב היה גובה מהן, אמנם נראה לענ"ד לומר שאפשר שגם התוס' יודו לשיטת הרא"ש והרמב"ן ז"ל שכל שמוכר מהנכסים גם לדידן שמטלטלי דיתמי גובין מהם לבע"ח, מ"מ אין גובה מהמעות, אך מה שהוצרכו התוס' לתן טעם שלכך אין גובה ממעות הנשאר ממה שמכרה למזונות על חוב כתובתה משום דמטלטלי נינהו הא בלא"ה אין גובה מהן משום דלאו הני מעות שבק אבוהון, יש לומר בזה דהני מילי דאמרינן שהמעות המה של היורשים ולא חשיבי נשארים מאביהם, הוא דווקא במקום שהיורש בעצמו מוכר והוא מוכר אדעתא שהמעות יהיה שייך לו, לכן שפיר נפקע בעת מכירת הקרקע של אביו שהיא משועבדת לפרוע ממנה חובות הבע"פ משום שאין גובין מנכסים משועבדים, והמעות נכנס ברשות היורשים ומעולם לא היה למורישם שום זכות על המעות אלו, משא"כ בהא דכתובות (דף צ"ז) ששם מכרה האשה בעצמה לצורך המזונות המגיע לה, וא"כ המעות עמדו בעת מכירתם למען שיפרעו מהם חיוב המזונות וא"כ המעות לא נפקעו מרשות המוריש, ולכן לולא זה שנעשו מטלטלים אשר הדין דמטלטלי דיתמי לא משתעבדו לבע"ח וכתובה, היתה שפיר גובה כתובתה מהם, משא"כ היכא שהיתומים מוכרים קרקעות אביהם אשר כל זמן שלא גבה אותם הבע"ח המה בחזקת של היורשים וכשמוכרים את הקרקעות על דעת שהמעות שיהיה שלהם, וא"כ מעולם לא נכנסו המעות בענין שיעבוד ע"כ המעות המה שלהם ואין עליהם שום שיעבוד משום דלאו הני מעות שביק אביהם, ויכול להיות שהתוס' ג"כ מודו לסברת הרא"ש והרמב"ן וכנ"ל:

ח) ועתה נשוב לחקור לענין הנדון שלנו אשר נסתפקנו בתחלת (אות ב') בענין השור תם שאחר שהזיק אם הוזק אח"כ מאחר אם אותם הדמים שלוקח חשובים כגופו ויהיה זה שייך להניזק לגבות מהם, או לא חשוב זה כגופו של שור וכן יש להסתפק אם בעל השור המזיק מכר את השור לאחר באופן שא"א לגבות מן השור אם מהדמים שלקח בעל השור המזיק יש להניזק לגבות מהם או לא, והנה לר' עקיבא דאמר יוחלט השור והשור חשוב כאלו הוא השור של הניזק, אין לו שום ספק בזה כיון שהוא שור שלו ממילא המעות. שלקח עבור השור הן מצד המכירה והן מתשלומי נזקו שקבל מאת שהזיקו שייך זה להניזק כפי החלק שיש לו בהשור, אך במה אנו מסופקין אליבא דר' ישמעאל דאמר יושם השור ורק שיעבוד יש להניזק עליו לגבות מגופו, אם חשיבי המעות כגופו של השור או לא והנה התוס' כתבו מפורש (ב"ק מ' ע"ב) ד"ה הוה, בשלמא לר' ישמעאל דאמר בע"ח הוא ניחא דאיכא למימר דהוה אכלנא ליה התם או מזבנינא ליה ולא הוה אלא כמזיק שיעבודו של חברו ופטור, וא"כ מוכח שאין צריך לשלם לא עבור מה שנהנה מן הבשר ולא עבור המעות שלקח מן המכירה לשלם לו להניזק כי אין זה גופו, וא"כ יש לומר לכאורה שגם המעות שלקח עבור הנזק ג"כ אין צריך לשלם זה להניזק שאין זה גופו, ולכאורה יהיה תלוי דין זה בהך פלוגתא דרבוותא שהבאנו לעיל שלדעת הרא"ש והרמב"ן שכל המעות הנלקח עבור מה שנשאר מאביהם אין גובין מזה לבע"ח דלאו הני מעות שביק אבוהון בודאי כל המעות הנקח מן השור אינם נחשבים כגופו של שור, אמנם לדעת רש"י שכתבנו לעיל שהמעות חשוב כגופו של קרקע ה"ה דגם המעות הנלקח עבור תשלום נזקי השור כשישנם ביד המזיק חשוב כשור גופו ויגבה מהן הניזק, ולדעת התוס' שהבאנו לעיל שחשובים המעות שהמה של המוריש רק שירד עליהם דין מטלטלין, יש לומר שחשובים כגופו של דבר הנמכר, רק מה שנחשב כמטלטלין משום שזה דומה כאלו גוף המחובר נעשה אח"כ מטלטלין ולכן הכא יש לומר שחשוב זה כגופו של שור, אך ע"פ זה יהיה סתירה בדעת התוס' שמכתובות הוכחנו דעת התוספות שחשובים מטלטלין של המוריש, ואלו הכא בב"ק (מ' ע"ב) מבואר בדבריהם שהמעות שלוקח עבור המכירה של השור אין גובה מהן הניזק, ומיהו יש לומר להשוות שיטת התוס' שהמעות שלוקח עבור תמורת הדבר הנמכר אין נחשב כגוף הדבר הנמכר, רק מש"כ התוס' (בכתובות צ"ז) דהוה מטלטלין ולא משתעבדו לכתובה, ולולא זה נחשבים המה של המוריש, יש לומר שבאמת אין נחשבים כגופו רק לפי שבא מסיבת דבר של המוריש חשבינן זה לנכסי המוריש, והמה נחשבים כמו שבא איזה זכות לאחר מותו של המוריש להמוריש שאם הדין שנוטל בראוי, בע"ח גובה מזה, ומ"מ גופו אין זה נקרא רק שהוא מעות של המזיק, ומעתה יש לדון לענין התשלום נזק שלוקח עבור השור המזיק שניזוק אחרי שהזיק מקודם לאחר, אם חשוב זה כגופו שיגבה מזה הניזק הראשון או לא

ט) ונראה לענ"ד להעיר ראיה שדמים הבאים מן מכירת הדבר אין נחשב כגוף הדבר, מהא דאיתא בערכין (דף כ' ע"ב) באומר שור זה לכשיבואו דמיו יקדשו ופריך שם הגמ' והא אין מקדיש דבר שלא בא לעולם, והתוס' הביאו זה בגיטין (דף ס"ו ע"א) ד"ה דמי חמרא, ואם נאמר שדמים הבאים מן מכירת הדבר נחשב זה כגוף הדבר למה יחשב זה דבר שלא בא לעולם, הא השור ישנו בעולם, וניחזי אנן אם הקדיש את השור לאחר זמן כשיהיה הזדמנות זו, הלא ודאי דחל הקדש שכל שיכול להקדישו עכשיו יכול להקדישו לאחר זמן, וה"נ נימא במקדיש דמי שור לכשיבואו דמיו, נאמר שזה מקרי מקדיש שור זה לאחר זמן ויהיה חל ההקדש, ולמה קרי הגמ' לזה דבר שלא בא לעולם, אלא רואין אנו מזה שדמים שבאים עבור איזה דבר מקרי זה דבר אחר, ולא הגוף הראשון. ומ"מ יש לדון על ראיה זו, דבלא"ה יש להבין דברי הגמ' למה קרי הגמ' זה דבר שלא בא לעולם ואין יכול להקדישו הא קיי"ל כל שבידו לא מיקרי מחוסר מעשה וכיון שבידו למכור השור הזה בכל עת שירצה ויבואו דמיו, ולמה לא יחול ההקדש על דמי השור לכשיבואו, ונראה לענ"ד לומר בהסברת הדבר משום דענין הקדש הוא חלות על גוף הדבר שם הקדושה שנעשה הדבר קדוש, וא"כ באומר לכשיבואו דמיו יקדשו, הכונה היא שהדמים שיבואו לאחר שימכור השור ויבואו דמיו יקדשו אותם הדמים, וע"כ שפיר נאמר שאותם הדמים הוי דבר שלא בא לעולם, וע"כ לא נוכל לבוא על הדמים מטעם שבידו למכור השור בכל עת שירצה ויקח הדמים עבורו, מ"מ אותם הדמים שיבואו שמקדיש עתה אותם, המה אין בידו, דכי בידו לקח אותם הדמים עבור שורו בכל עת שירצה, כי זה ביד הקונה תלוי שירצה לקנות ולתן אותם הדמים, וביד המוכר הוא רק להשיג עבורו דמים ולא אותן הדמים, והקדש צריך לחול על דבר פרטי מסוים, וזה אין בידו לכן שפיר הוה לא בא לעולם. ומעתה אין לזה דמיון למה שאנו דנין אם דבר הבא תמורת השור כגופו דמי, שיש לומר דאין הכי נמי שכגופו חשיב לענין כל החיובים, מ"מ כיון שאותו הדבר הוא דבר שאינו בגופו של השור או דבר אחר הנמכר, רק בא ממקום אחר לא נתברר מקודם מה שיבאו תמורת הדבר שישנו לפנינו מקרי שפיר דבר שלח בא לעולם, ולכן דמי שור או דמי חמרא הוה דבר שלא בא לעולם אבל לענין דידן אין מכאן ראיה:.

אמנם מדברי הנימוקי יוסף נראה לענ"ד להוכיח שתשלום הנזק שלוקח עבור המזיק שניזוק אחרי שהזיק הוא חשוב זה כגופו, שהנימוק"י כתב במשנה דשני שוורים תמין כו' וזה לשונו, וראוי שתדע דכי אמרינן משלמים במותר חצי נזק דווקא במאי דיכולים לאשתלומי מהדדי, דחזינן שיעור מאי דאית ליה לכל חד לאשתלומי מחבריה, כגון אם שור תם שוה מאתים נגח לשור תם שוה מנה והכחישו שמונים, וחזר האחרון והכחישו לראשון מנה, אם נאמר נוציא ארבעים שחייב הראשון חצי נזק כנגד ארבעים מן החצי נזק שחייב האחרון הוא חמשים מחצה מן המנה שהזיק האחרון לראשון, ויגבה הראשון מן האחרון עשרה דינרין מותר חצי נזקו לקתה מדת הדין, שהרי האחרון אין לו לשלם רק כ' דינרין כפי שויו שהתם אין משלם אלא מגופו, והראשון שהכחישו שמונים, להאחרון עדיין שוה מנה והאחרון יכול לאשתלומי מיניה חצי נזקו שהוא ארבעים, ולפיכך דין הוא שנוציא עשרים נגד עשרים מאי דאיכא לאשתלומי מהדדי כו' יעו"ש, ומדדייק הנימוק"י כה"ג ולא כתב סתמא כגון שאחד שהיה שוה מנה הזיק לחברו ששוה ר' במנה והשני להראשון בשמונים שלא שוה רק כ' שהדין כך, ורק כתב הנ"י דווקא באופן זה שהשור שהוזק בשמונים ונשאר בשויו כ' הוא היה השני בהיזיקו להראשון במנה, ובאמת אדרבה שכיח לאשכוחי שהחזק יזיק להחלש ביותר והיה לו לכתוב שהשור ששוה ק' לאחר הנזק הזיק להשור ששוה ק' בשמונים ונשאר רק כ' בשויו, ומדדייק רק לכתוב בכה"ג שהשור שניזק ונפחת שויו עד שאין שוה רק כ' הוא היה השני שהזיק להשור ששוה מאתים והזיקו במנה, מכלל דס"ל שדינו הוא דווקא בכה"ג שבעת שנגח להשור שוה מאתים בק' אז לא היה שוה רק עשרים אבל אם ההיפך שהשור שוה ק' הזיק להשור שוה ר' במנה, ואח"כ הזיקו השור הניזוק ששוה לאחר שניזוק ק' להשור ששוה ק' בשמונים ונשאר רק בשיווי של כ' מ"מ חזי לאשתלומי מיניה כל החמשים שמגיע לשלם מחמת שהזיק מתחלה להשור שוה ר' בק' ואז היה שוה מנה, ואח"כ כשהוזק מאת השור הניזוק בשמונים ויקח ממנו ארבעים בצירוף שיווי שלו עשרים ישנו להשור ששים דינרין ויקח הניזוק הראשון מזה את החמשים המגיע לו, וינכה לו ארבעים שחייב לו ויתן לו עשרה המותר דהמעות שצריך לשלם לו עבור נזקו חשוב ג"כ כגופו, והנימוק"י בעצמו ס"ל בריש פ' מי שמת כשיטת הרמב"ן שהמוכר נכסיו שירש מאביו הן קרקעות והן מטלטלין אין גובה מהמעות אפילו לדידן דאית לן שגובין מן המטלטלין משום דלאו הני זוזי שביק אבוהון, וא"כ ה"נ היאך גובה חצי נזקו מן המעות שצריך השני לשלם להראשון הא אין זה גופו, וא"כ קשה אהדדי:

ונראה לענ"ד לומר שיש חילוק היכא שמוכר הנכסים שנשאר מאביו שמפקיע השיעבוד וכוונתו למכור שיהיה המעות לו, אין חל על המעות שום שיעבוד משום דהני מעות לא שביק אבוהון, משא"כ בנידון של החצי נזק שהוזק אח"כ כיון שחיוב תשלומין חל ממילא ושום אדם לא הפקיע זה, שפיר חשיב כגופו, ועפ"ז אתי שפיר טפי שדברי התוס' שכתבנו לעיל בדברינו שבב"ק (דף ט' ע"ב) אינם מנגדים לדברי התוס' בכתובות (צ"ז א') משים ששם בכתובות לא הפקיע שום אדם השיעבוד מן מעות המכירה שהרי היורשים לא מכרו ולא נתכוונו לזכות בעצמם בעת המכירה להמעות, ולכן שפיר חל על המעות שיעבוד החוב אם היה הדין שנגבה מן המטלטלין רק לפי שאין גובין מן מטלטלין וזה נחשב כנעשה מטלטלין ממילא, ולכן מדינא דגמ' אין גובין חובות מזה מפני שמטלטלין דיתמי לא משתעבד לבע"ח ולכתובה, ולדידן בכה"ג היה גובה מהן לבע"ח ולכתובה משא"כ בב"ק שהוא מוכר בכוונה להשור, באופן שיהיה המעות לעצמו נפקע השיעבוד מן המעות, פירושו שלא חל מתחלה על המעות שום שיעבוד והיורש זיכה בהמעות, ואין נחשב זה במקום השור, אבל במקום שהוזקו נכסיו מאחר, אז התשלום שיצטרך המזיק לשלם להניזק נכנס בדין של גוף הדבר שניזק, והשיעבוד שהיה על עצם הדבר חל אח"כ גם על התשלום ודו"ק:

יא) ומדי דברי בענין זה אמרתי אכתוב מה שיש להעיר בדברי הר"ן שכתב בכתובות בפ' אלמנה ד"ה אמר להו, שכתב שם אהא דאמרינן בגמ' מוכרת עד כדי כתובתה שעצה טובה קמ"ל שלא תמכור הכל לצורך מזונות, שאם תעשה כן אפשר שיבוא בע"ח מלוה בשטר ויטרוף הדמים מיד הלקוחות ואינה יכולה לחזור לטורפן מחמת כתובתה דהוה לה מטלטלי ולא משתעבדי לכתובה כו' יעו"ש, ואני תמה בזה הא כמו שאינה יכולה לטרוף המעות לכתובתה המוקדמת מהמעות שביד הלוקח מפני שמטלטלין לא משתעבדי לכתובתה הא כמו כן גם המלוה בשטר לא יוכל לטרוף מן המעות שביד הלוקח משום דמטלטלין נינהו ומטלטלין דיתמי לא משתעבדי לבע"ח, דזה מוכח דהר"ן סובר שמטלטלין שבאו ממכירת הקרקע שיש לזה דין מטלטלין דיתמי וא"כ איך יכול לגבות מהמעות המלוה בשטר הא זה דמי למה שאמרו בפסחים (דף ל"א) בהא דראובן שמכר שדה לשמעון וכו' דאמרי בני ראובן אנן מטלטלין שביק אבון גבך ומטלטלי טלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי. ונראה לענ"ד לישב זאת והוא דהתם ש שאביהם מכר השדה ולכן הגם שהבע"ח יכול לטרוף השדה, מ"מ המעות לא יוכל הבע"ח לגבות אותם משום שהמה הוה מטלטלין כיון שאינו טורף להשדה ועצם המכירה נשארה, משא"כ כאן שהאלמנה מכרה אמרינן כל שבא מלוה בשטר המוקדם לחוב של המזונות שפיר יכול לומר כיון ששטרי מוקדם ודין גביית השדה שייך לי אני הנני משאיר המכירה שמכרה האלמנה לחובי ומקבל אני המעות תמורת המכירה, יען שמכירתה היא בתורת שליח ב"ד וחשבינן לה למכירה למה שראוי להמכר לפרעון חובות, והא שאין יכולה לגבות לכתובתה מהמעות, הוא מצד כיון שהיא מכרה את השדה והמכירה מצידה קיימת, דאמרינן אחריות דנפשה קבלה עליה וא"כ המכירה נשארה בתוקפה מצידה, ורק באו מעות מן המכירה והמעות נשארו מטלטלין, ולכן אין יכולה לגבות לכתובתה משום שחשוב מטלטלי דיתמי כי היא אין יכולה לשנות המכירה שתחשב לכתיבתה, ובאמת בנידון זה הבע"ח הוא מוכרח לקח המעות דווקא מהלוקח, כי אם לא היה גובה המעות רק עצם השדה אז לא היה נשארה אצלו השדה, שהרי האשה היתה טורפת מן הבע"ח השדה דמה שהיא מכרה השדה למזונות בדין שהיתה יכולה לטרוף אח"כ לכתובתה, רק משום דאמרינן אחריות דנפשה קבלה עליה, וא"כ זה דומה למה שאמרו לעיל בגמ' (דף צ"ה), באשה שכתבה ללוקח דין ודברים אין לי עמך, שהשניה מוציאה מן הלוקח והראשונה מן השניה והלוקח מן הראשונה וכו' עד שיעשו פשרה, וה"נ כן היה אם הבע"ח יטרוף השדה שנמכר למזונות מן הלוקח ואז תטרוף האשה עבור כתובתה המוקדמת מן הבע"ח והלוקח מן האשה פני שהיא מכרה לו ואחריות דנפשה קבלה עליה, אבל כשבא על המעות, ובעלת הכתובה כיון שהיא עשתה מן השדה שנמכרה למזונות מטלטלין, היינו שעשתה מזה מעות אין יכולה לתבוע מהם, משא"כ גבי הבע"ח כיון שהוא לא מכר חשבינן עתה כאלו המעות עומדים במקום הקרקע וגובה מזה, זהו הנראה לענ"ד בדברי הר"ן, והוא דבר חדש. אבל זה מוכח מדברי הירושלמי (בפ' אלמנה הל' ג') ר' יוסי אומר מוכרת סתם ובזו כחה מיופה באת מלוה בעדים אומרת למזונות מכרתי, באת מלוה בשטר אומרת לכתובה מכרתי מכל זה מוכח שאם בא מלוה בשטר ותאמר שמכרה למזונות אז יגבה המלוה מן המעות שביד הלוקח. עור נראה לענ"ד לומר באופן אחר, שהענין שנחשב דמי המכירה מן הקרקע למטלטלין הוא מועיל לגבי דידה שמכרה למזונות, וכן מועיל לגבי בע"ח של אביו, רק מה דחיישינן כאן הוא מטעם אחר כיון דהבע"ח יכול לטרוף השדה, והוא הלוקח יבא לפצות את הבע"ח שלא יטרוף ממנו השדה בהמעות שיש ת"י, כיון דקיי"ל ארמלתא דזבין אחריות איתמי, וכיון דהחוב נעשה עתה אמרינן שהחוב של פיצוי אחריות מהמכירה שנעשה אחר מיתת המורישם ע"י היתומים או ע"י ב"ד שבאים בתורת בעה"ב על מעות היתומים או האלמנה שיש להם כח זה חשוב זה חוב חדש וחל גם על המטלטלין שנעשה ממעות מורישם, וכיון שבידו הוא יכול לעכב לצורך פיצוי של המכירה שבאו לטרוף ממנו, הא זה דומה לבע"ח הרבה שבאו על מטלטלין שקדם אחד ותפס אין מוציאין מידו, וזהו כוונת הירושלמי באת מלוה בעדים אומרת למזונות מכרתי שחשוב זה כגבוי על חוב זה של האשה, ועוד שכל גבי חוב אחר נחשב זה מטלטלין ואין יכול המלוה בעדים לגבות, מזה באת מלוה בשטר ובזה אם תאמר שמכרה למזונות הלא יטרוף הבע"ח השדה, ואז יפצה הלוקח במעות אלו ויתפוס אותם עבור חוב שיעבודו, שמוטל עתה על היתומים ממעות אביהם, והיא לא תוכל לגבות הכתובה ממנו מפני שאחריות דנפשה קבלה, ע"כ טוב יותר לפניה שתאמר אז לכתובה מכרתי:

וראיתי להתומים (בסי' ק"ז ס"ק ז') על מחלוקת הפוסקים שיש שם בסעיף ד' אם מכר היורש נכסי אביו ואין בע"ח יכול לטרוף מהם כגון שמכרם לאלם וכדומה אם גובה מהדמים, או אין גובה, ומ"ד גובה יש בזה שני טעמים ואחד מהן משום מזיק שיעבודו של חברו מדינא דגרמי, וכתב שם התומים, ונראה דאם הדמים ביד לוקח עדיין יכול לעכב ומביא ראי' מד' הר"ן שמפרש לירושלמי הנ"ל שהדמים ביד לוקח, ומדלא פירש שהדמים כבר ביד האשה ומלוה בשטר טוען הזקת שיעבודי, ש"מ דלא מצי מפיק מהאשה, ומ"מ קאמר כשהדמים ביד הלוקח דיש להבע"ח טענה עליהם, ש"מ דלא הם בחזקת המוכר עכ"ל, ואני תמה על דבריו היאך יוכל לבוא על האשה שמכרה למזונות מטעם מזיק שיעבודו של חברו מתרי טעמי, א' מה הזיקו הלא יוכל לטרוף מן הלוקח כיון דהוא מלוה בשטר ומה הזיקו, ומאן אמר לן שמיירי באופן שהי' הלוקח אלם וא"א לטרוף ממנו, שנית והיא תמיה רבתא עליו הא כאן לא הוה מזיק שיעבודו של הבע"ח כלל, דהא כתובתה קודמת להחוב ואי הוה בעיא הלא היא יכולה למכור לצורך כתובה ואין שיעבוד של הבע"ח חל לגבות הימנה מן שדה זו, וא"כ אין כאן שום ראיה כלל, והירושלמי צריך לפרש באחד מהנך גווני שכתבנו למעלה ודו"ק:

תוכן העניינים

באר משה (דנשבסקי) ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה