באר משה (דנשבסקי) ב· רבי משה דנושבסקי
חושן משפט · סימן יב
יום ג' כ"ג אדר א' תרכ"ד סוויר.
עובדא בא לפני, אדון אחד שהיה רצונו לעקור דירתו למקום אחר ועשה מכירה בפומבי (ליציטאציע) על חפציו, ובא ראובן ונתן זייגער שלו להאיש הא"י אשר העמיד האדון שיהיה מכריז ומוכר, שימכור גם את הזייגער שלו בתוך כל החפצים הנמכרים, והזייגער הנ"ל של ראובן קנאהו שמעון ושילם עבורו ואח"כ כשקבל שמעון הקונה אותו לידו וראה אותו היטב, נתודע לו שנתאנה בו יותר משתות וגם שהוא של ראובן והמעות המה עדיין ביד האדון בעל הליציטאציע, ובאו ראובן ושמעון שניהם לדין, וטענת שמעון הקונה משום שנתאנה בו יותר משתות וגם אומר לראובן שהיה לו לשמור שלא יתאנה חברו... וראובן טוען מה לך שהוא שלי, אם היה של האדון לא היה ביכולתך לחזור מטענת אונאה, וזה אשר העליתי בענין זה הנראה לענ"ד בעזר ד', ויש לחקור בענין דין זה כמה פרטים כאשר יבוא בע"ה:
א) מצד האונאה יתר משתות, והנה טענת ראובן הוא שע"ד כן קנה שלא יהיה לו טענת אונאה באשר כן הנהוג בזה, ובאמת כן הדבר שאין בהקונים בליציטאציע שום טענת אונאה אף יותר מכפלים כאשר נודע לי בבירור ואך לכאורה יש לומר דהאי סתמא דמלתא שקונה על דעת שאין כאן טענת אונאה, לא יהיה עדיף ממה שהתנה מפורש ע"מ שאין לך עלי אונאה והלוקח נתרצה ע"ז, דאמרינן דקיי"ל כרב שדווקא במפרש יודע אני וכו' אבל בסתם יש לו אונאה משום דלא ידע, דאיתיה אונאה דמחיל, כדאמר הגמ' ב"מ (נ"א ע"ב) והכי נמי נהי שנתרצה על אופן שלא יהיה לו טענת אונאה, מ"מ הא לא ידע דאיתיה אונאה דמחיל גביה:
אך יש לעיין בזה משום דהא מצינו בקונה מבעה"ב שידוע שבעה"ב אין מוכר בזול דיקירי עליה מאני תשמישתיה אין שם טענת אונאה, הגם שהקונה לא ידע דאיתיה אונאה דמחיל גביה, וביותר קשה מנושא ונותן באמנה שאין לו אונאה הגם שלא ידע דאיתיה אונאה דמחיל גביה, ובאמת מקונה מבעה"ב אין קשה כל כך דהא כתב הרא"ש שזהו כמפרש יודע אני שיש בזה אונאה יעו"ש, אבל מנושא ונותן באמנה קשה למה אין זה דומה למתנה בפירוש ע"מ שאין לך עלי אונאה, וכאשר יתבאר לנו החילוק שבין זה לזה אז נדון בנ"ד למה הוא דומה. והנה הנתיבות (סי' רכ"ז ס"ק י"ט) הביא בשם מהרי"ט (חחו"מ סי' י"ט) שהקשה אהא דנושא ונותן באמנה מהא דע"מ שאין לך עלי אונאה וכן בהא דקונה מבעה"ב, ויסוד תירוצו של הנתיבות הוא משום כיון דלא ידע דמחיל ממילא המאנה עובר בבל תונו וחייב בהשבה דהוה לאו הניתק לעשה, משא"כ בהא דקונה מבעה"ב דלא נחית אדעתא דשיווי כלל וכן בהא דהנו"נ באמנה דלא נחתי אדעתא דשיווי כלל, וא"כ ממילא אין המאנה עובר בבל תונו ולכן אין לו אונאה, ובהא דמכור לי באלו מיירי שהמוכר יש לו אומדנא כמה חפן זת"ד בקצרה, ויעו"ש מה שהאריך הנתיבות שם בדברים אלו:
והנה יסוד דעת הנתיבות שעיקרו של חיוב תשלומין באונאה הוא מפני שהמאנה עבר בבל תונו ולכן ממילא חייב להחזיר האונאה לתקן הלאו, ולענ"ד זה צריך עיון א"כ מאי קאמר רבא (דף ס"ז ע"א) לענין מחילה בטעות בעיא לאותביה אונאה דמחילה בטעות הוא ולא הוה מחילה, ואח"כ קאמר רבא דאונאה לא הוה תיובתיה משום דלא ידע דאיתיה אונאה דמחיל גביה, הא בלא"ה לא הוה אונאה תיובתא כלל משום כיון דאזהריה רחמנא בבל תונו ממילא מחויב להחזיר האונאה לתקן הלאו, ואין לומר דראייתו מהא דאזהריה רחמנא בבל תונו, ז"א, חדא מצד הסברא דאטו אם מחילה בטעות הוי מחילה יהיה מותר להטעות את חברו, ועוד קשה מאי ראיה ממה שאסרה תורה הא מצינו שאסרה תורה ריבית גם דידע דמחיל ואפ"ה אסרה תורה, וא"כ שפיר יש לומר שגם להונות במקח אסרה תורה גם שמחילה בטעות יהיה מחילה, איברא שיש לפרש שזוהי כוונת הגמ' דלא ידע דאיתיה אונאה דמחיל גביה, פירושו כיון שבעת מכירתו לא ידע שיש אונאה זהו שאסרתו תורה וממילא מחויב להחזיר המעות שנתאנה מצד תיקון הלאו של בל תונו, ומעיקרא ס"ד הגמ' החזרת האונאה הוא מצד הדין שיש ת"י מעות אחרים שלקח שלא כדין בטעות, ומזה דקדק רבא דמחילה בטעות לא הוי מחילה, ולבסוף מסיק רבא דאונאה לא הוה תיובתיה שהטעם הוא משום דלא ידע דאיתיה אונאה דמחיל גביה, ועבור זה עבר בבל תונו ולכן מחויב הוא המאנה לתקן הלאו. ולפ"ז היה מיושב לנו דברי התוס' ב"ב (מ"א ע"א) ד"ה אמר ליה מחילה בטעות הוא שהקשו מהא דרב נחמן סבר בב"מ (ס"ו ע"ב) מחילה בטעות הוי מחילה גבי הא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה, ודברי התוס' מוקשים דהא התם קאמר רבא דבמקום דלא ידע דמחיל גם רב נחמן מודה דמחילה בטעות לא הוי מחילה כהא דאונאה, ולמש"כ יבואר לנכון דבאמת סברא דלא ידע דאיכא אונאה דאמר רבא אין כוונת רבא שבסוג טעות כזה הוא חלוק משארי מחילה בטעות שבאמת קשה הוא גדר החילוק בענין טעות דמה לי טעות זה או טעות אחר, רק למש"כ יהיה זה כוונת רבא שע"י האי דלא ידע דאיתיה אונאה עבר המאנה בבל תונו, וממילא מחויב להחזיר אונאתו. אבל באמת שם בב"ב כתב הרמב"ן בחידושיו לתרץ קושית התוס' משום דמחילה בטעות הוא דלא ידע דמחיל דומיא דאונאה, וא"כ לפי דברי הרמב"ן א"א לפרש כמש"כ, ורק כפשטא מפרש דעל כן הוא דלא הוה מחילה ומחויב להחזיר האונאה, הוא משום דלא ידע דמחיל וא"כ ההכרח לומר דחזרת אונאה אינו בא משום תיקון לאו של בל תונו, רק ממונא אית ליה גביה משום דבטעות איתא ממונא דאחרונה גביה. ועוד יש לי לעיין בזה לפמש"כ הרא"ש בפרקין דאונאה פחות משתות נמי אזהר רחמנא בבל תונו ואונאה הוא והא דפטור מלהחזיר האונאה משום דהקונה מחל הרי שאין מחויב להחזיר גם שעבר הלאו ואין מחויב להחזיר למען קיום העשה לתקן הלאו, ומהא דשהה בכדי שיראה לתגר לא קשיא לן אהא דצריך לתקן הלאו, שיש לומר דהא גופא חשוב תיקון הלאו מה שמחל לו האונאה וכמו שקיים חזרת האונאה כיון שהמתאנה מחל לו אח"כ וע"כ לא נאסר זה גבי ריבית מה שמוחל לו החזרה של הריבית משום דהוא גופה אסור מה שנותן לו מתנה עבור ההלואה, משא"כ באונאה, אבל בענין אונאה פחות משתות שבעת הקניה הוא מחילה, ואז הוא עובר בלאו דבל תונו, וכיון שהוא עבר בבל תונו במה שאינה אותו בעת הקניה, למה לא יהיה מחויב להחזיר לו תומ"י טרם בכדי שיראה שאז עדיין לא היה מחילה חדשה שנאמר שבזה תיקן הלאו כמו בחזרת האונאה:
ולכאורה יש להוכיח דעיקר חיוב חזרת האונאה, הוא מצד איסורא דבל תונו, דאם נאמר שחזרת האונאה מסברא הוא, משום דלא ידע דמחיל ולא נגמר נתינת הדמים שלו לחברו והוה גזל בידו, וע"כ מחויב להחזיר לו עבור זה, א"כ האיך ממעטינן קרקעות ושטרות ועבדים מדין החזרת האונאה מקראי דוכי תמכרו כו' הא התם לא ממעטינן רק במה שנאמר שם בהכתוב הוא איסורא דבל תונו, אבל חיוב החזרת האונאה שהוא מצד הסברא משום שמחילה בטעות הוא מאן נימא לן שמיעטה התורה הא זה לא נאמר בכתוב הזה. והנראה לענ"ד לומר בזה והוא דלולא מה שכתבה לנו התורה איסור בל תונו, היינו אומרים שאין נכנס זה בגדר איסור כלל, משום דזה יש לו רשות לומר שאין רוצה לתן את שלו כ"א בדמים הללו, וכן הקונה יש לו רשות שאין רוצה לקנות רק בדמים אלו ולא יותר, וכיון שנתרצה לתן חפץ זה בדמים אלו וכן הקונה נתרצה לתן דמים אלו בעד חפץ זה וקנה באופן זה כיון שנתרצו על סך זה ועל החפץ הזה ובזה אין כאן טעות, וטעות שיווי המקח טעות שממקום אחר הוא ולא בגופו של דבר הוא, לזאת גלי לן רחמנא בקרא דוכי תמכרו ממכר וכו' אל תונו פירושו שבעצם המכירה לא נכנסה האונאה וא"כ מעות האונאה נמצאו ביד המאנה שלא כדין, ועתה יהיה תלוי בדין מחילה בטעות וכמו שנבאר בע"ה, וממילא קרקעות ועבדים ושטרות שמיעטה התורה אצלם אין שום דין אונאה כלל כי נכנס כל התשלום כפי מה שקצבו המוכר והקונה בתשלום המכירה, ולא נחשב טעות בממון שבא ליד המוכר עבור החפץ ולא בהחפץ שניתן תמורת הדמים. ועתה יתבאר לנו כל הענינים שמצינו בענין זה היינו שפחות משתות הוי מחילה לאלתר הגם שאסור להונות חברו אפילו פחות משתות לדעת הרא"ש, מ"מ כיון שכל הלוקחים מוחלים זה ובעת הקניה נכנסו לגדר ספק זה אולי נתאנו פחות משתות ומחל לו ולכן הוה מחילה, ואין זה דומה למה שאמרו במתנה על מנת שאין לך עלי אונאה דלא מהני משום דלא ידע דמחיל, וה"נ הא לא ידע שיש כאן אונאה פחות משתות, ז"א, דכל שנכנס בדעתו בספק אולי כן הוא ואפ"ה מחל זה, לא נקרא לא ידע דמחיל, רק בכל אונאה אמרינן שבדעתו נחלט שאין כאן אונאה ולכך לא מהני מחילתו כי לא מחל כלל, כיון שבדעתו חושב שאין כאן אונאה וכעין מש"כ התוס' לחלק בדיני אסמכתא בב"מ (דף ע"ד ע"א) ד"ה התם לאו בידו ובכמה דוכתי, משא"כ בפחות משתות מסיק אדעתיה שא"א לצמצם המקח, ועל דעת כן גמר מקחו ולכך הוה מחילה לאלתר:
וכן בהא דקונה מבעה"ב כיון דאורחא דמילתא שבעה"ב מוכר, במקח היוקר יותר משויו והלוקח ממנו מסיק אדעתיה שאפשר שיש כאן אונאה לפי שכן קרוב הדבר היכא שבעה"ב מוכר זה והוא קונה על דעת כן ונתרצה לתן הסכום שקצב, ע"כ הוה מחילה גם שהוא יותר משויו. אמנם בהא דהנושא ונותן באמנה שאין לו עליו אונאה הגם דלא ידע דמחיל, לכאורה יש לומר כמש"כ הנתיבות שזה לא נכנס בגדר בל תונו שלא אסרה תורה לשא ולתן ע"פ האמת, ונאמר כיון שאין כאן איסורא דבל תונו יהיה דומה כמש"כ בעבדים וקרקעות שמיעטה התורה אותן מבל תונו, וממילא אין אצלם דין החזרת אונאה וכמש"כ לעיל שנכנס כל התשלום בתשלום דמי המכירה:
אך באמת לא מחוור לומר כן דהא איתא בתשובת הרא"ש ומובא בשו"ע ח"מ (סי' רכ"ז סעי' כ"ה) במוכר ולוקח שנתרצו לגמור המקח ע"פ שומת לוי שיש בזה דין אונאה ואין לך נושא ונותן באמנה יותר מזה, שהרי הוא לא אינהו דבר בזה והוא סמך על אומד דעת איש אחר שאין נוגע בדבר ולא עבר על בל תונו כלל, ואין לומר דאמרינן סתמא דמלתא נודע לבעה"ב שיווי חפץ שלו, ולכן גם ששמאו לוי ביותר משויו לא היה לו למכור בזה ועבר על בל תונו כי היה לו לפחות משומת האחר עד שויו האמתי, זה דוחק, ועוד הא משמע שדין זה גם אם גמרו המוכר והקונה בקנין או במשיכה ע"פ שומת לוי ונתחייב כפי שומת לוי שבזה לא אינהו כלל, ובמה ידע שלוי יטעה בשומא ואפ"ה דיינינן לו בטועה באומד בדין אונאה, ועוד גם בנושא ונותן באמנה למה לא נאמר ג"כ סתמא דמלתא נודע להמוכר שויו של החפץ כמו שהוא באמת ונודע לו שיש בו אונאה, אלא ודאי דלא אמרינן סברא זו, וא"כ במוכר ע"פ שומת אחר למה יהיה בזה דין אונאה כפי סברת הנתיבות, וא"כ מוכח מזה שאין אנו דנין כלל אם יש כאן איסור בל תונו או לא, רק כל שיש בקנין החפץ אונאה שבזה אסרה התורה בבל תונו והמתאנה לא ידע מזה האונאה חוזרת, משא"כ בקרקעות ועבדים ששם אין דין אונאה כלל והכל נכנס בגופן של תשלומין עבור המקח, וכמש"כ לעיל. ונראה לענ"ד לומר בטעם של נושא ונותן באמנה הוא ג"כ משום שנכנס בספק מתחלה שיכול להיות שהתאנה בקניה הראשונה שקנה מהמוכר לו, וגם אולי נעשה מאז איזה השתנות ולכן גם שיש לומר שהוא דן באומד דעתו עתה שהוא שוה כן, וע"ז לא נכנס אצלו ספק אם יש כאן אונאה, מ"מ אחרי שסומך על מעשה המוקדמת באמנתו כפי מה שקנה מכבר, ובזה הוא מכניס עצמו בספק אולי היתה איזה סיבה שהיתה שם אונאה ואעפ"כ גומר בדעתו איך שיהיה, וזהו כוונת הגאון בעל הנתיבות שלא נחית אדעתא דשיווי כלל, פירושו שאין נכנס לחקור בזה וסומך איך שיהיה אם יש בזה אונאה או לא, רק סומך על אמונתו לקנות, וע"כ מיקרי זה ידע ומחיל כיון שנכנס אצלו הספק, ואעפ"כ גמר בדעתו לקנות ע"פ אמונתו איך וכמה שנתן עבור זה. ודע שבהא דתשו' הרא"ש הנזכר לעיל בדברינו כתב שם שני טעמים וזה לשונו (כלל ק"ב סי' ג' והובא בקיצור בסמ"ע) יראה ששמעון יכול לחזור בו כיון שיש כאן ביטול מקח דמה שנתרצה שמעון לקחתו לא עדיף ממה שאם פירש לו ע"מ שאין לך עלי אונאה דקיי"ל כרב דאמר יש לו אונאה, אם לא שפירש בפירוש יודע אני כו', וכש"כ בנדון זה כיון שלא כיון ראובן למכור ביותר מדמיו ולא שמעון לקחנו ביותר מדמיו, אלא שהיו רחוקים זה מזה וכו', וכוונו שלוי ימצע המקח ביניהם ויעמידנה על שומת דמיו וכו' עכ"ל:
ודברי הרא"ש אלו צריכין ביאור מה שדקדק כאן שזה לא יהיה עדיף ממה שאם פירש ע"מ שאין לך עלי אונאה היאך יהיה דומה זה לזה כלל אחרי שלא הזכירו זה כלל, ולמה חשש לזה הרא"ש שעבור זה הוצרך להביא דקיי"ל כרב, והנראה לומר שלהשואל היה זה גופא ספק בכוונת המוכר והקונה במה שגמרו שיסמכו ע"פ שומת לוי, אם כוונתם היה איך שישום לוי כן יקום, גם אם ישום יותר משויו או שיפחות מדמי שויו לא יהיה שום טענה לא להקונה ולא להמוכר זה על זה וכפי אשר יאמר לוי כן יקיימו, וע"ז דקדק הרא"ש שזה לא עדיף ממי שהתנה ע"מ שאין לך עלי אונאה יען שלכאורה זה דומה לזה, כיון שגמרו בדעתם שאפי' אם ישום לוי ויאמר יותר משויו לפי דעתם כן יקום ולא יהיה להם טענה, וא"כ דומה כהתנה ע"פ אופן שלא יהיה עליו טענת אונאה, ולכן דקדק הרא"ש שלא עדיף זה מהתנה ע"מ שאין לך עלי אונאה דקיי"ל כרב דלא מהני, והוא מטעם שלא ידע דאיתא אונאה דמחיל מפני שכל אחד אם שאומר שסומך ע"פ שומת לוי, מ"מ סומך בדעתו שבודאי יכוון לוי את השומא כפי האמת, הגם שסיגנון דבורם מורה שגם אם יהיה אונאה בשומת לוי מ"מ יהיה כפי שאמר לוי, מ"מ סומך כל אחד שבודאי ישום לוי כפי האמת הוא שויו האמתי ולא יעדיף ולא יחסר, וזהו שסיים הרא"ש וכש"כ שלא כיון ראובן כו' פירושו שלא היה במשמעות לשונו שיהיה כפי שומת לוי הן אם יגרע או אם יוסיף רק משמעות ענין הגמר של ראובן ושמעון שלזה ירדו שניהם שלוי ימצע המקח ביניהם וישום השומא כפי השיווי האמתי, ולעולם לא היה סיגנון דבורם שגם אם יאמר לו שלא כפי האמת שכן יקום, זהו הנראה לענ"ד בכוונת דברי הרא"ש. ובהא דמכור לי באלו, נאמר בזה או כמש"כ הנתיבות שמיירי שלהמוכר יש לו אומד כמה חפן, או יש לומר שהמוכר סומך על הקונה שבודאי לא יונה אותו, וכיון שהוא יודע כמה מעות יש בידו מסתמא כן נמצא שם כפי שויו של הנמכר לו, כי לשון מכור לי משמעות הדברים שכן היא המכירה כפי הראוי להיות שיהיה כשויו של המקח. ועיין במחנה אפרים בדיני אונאה (סי' י"ד וסי' ט"ז) שהאריך בענינים אלו והביא בשם מה"ר בצלאל בשם הריב"ש דטעמא דאונאה משום דסבר אנא בדיקנא בזבינא ושוי כמה דיהיבנא, וזהו כמו שכתבנו בטעמא דסברא דאונאה דלא ידע דמחיל:
אמנם חובה עלינו לבאר דברי התוס' בב"מ (דף נ"א ע"ב) ד"ה הכא שהקשו מהא דפסק רב בכתובות דף פ"ד ע"א אם מתה אינו יורשה ופריך שם הגמ' מהא דאמר רב יש לו עליו אונאה, ותירצו התוס' דהתם נמי לא ידע שתמות אשתו קודם, ולפי מש"כ בטעמא דלא ידע דאיתיה אונאה שהוא משום שסומך על אומדן דעתא, משא"כ שם בכתובות גבי ירושת אשתו הכי נביא הוא לפי דעתו שיחליט שאשתו תמות אחריו א"כ א"א לומר כסברת התוס' דהתם דמי לאונאה. ובאמת מצאתי שהרמב"ן במלחמות שם בכתובות פ' הכותב כתב דסוגיא דהתם מוכחא דסברא דרב אמר כר' מאיר והולכת אליבא דאביי או באופן אחר כמוש"כ שם, דאי לפי מה דאמרינן דאונאה שאני משום דלא ידע דמחיל, קשה מאי פריך הגמ' שם בכתובות וא"כ מוכח דהרמב"ן ז"ל אין מפרש לא ידע כמו דמשמע מדברי התוס' משום דמסופק אצלו, רק מפרש הא דלא ידע דגבי אונאה הוא שאומדן דעתא הוא שאין כאן אונאה והתם הוה ספק אצלו, וכן מוכרח לומר לפי שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל שפסקו לדינא הכא באונאה כרב, ואלו התם פסקו דתנאו קיים ואינו יורשה וכן פסק הרא"ש ז"ל. אמנם לשיטת התוס' שמוכרחים לפרש לפי דבריהם לא ידע מטעם ספק א"כ לדידהו חובה עלינו לבאר החילוק שבין נושא ונותן באמנה, למתנה ע"מ שאין לך עלי אונאה. והנראה לענ"ד לומר שדעת התוס' שבענין אונאה דאמרינן לא ידע דמחיל, יש בזה שני ענינים. א') שנאמר שגם שאסור בבל תונו אפ"ה הא הלוקח נתן המעות נתינה גמורה ולא יוכל לתבוע המעות בחזרה, ועל זה דקדק רבא בפ' א"נ דבעי לאתובי אונאה שהבאנו לעיל ובזה צריכין תנו לומר הסברא שלא ידע דאיתיה אונאה דמחיל היינו שלא נכנס אצלו גדר ספק כלל, אבל אם היה אצלו ספק ואפ"ה נתרצה הלוקח בזה, לא מיקרי מחילה בטעות והוה מחילה ובזה מתורץ הא דנו"נ באמנה וכמש"כ לעיל אכן בתנאי מלתא אחריתא הוא דהא כיון שמתנה וכוונת תנאו שלא יהיה לו דין אונאה והיינו כמש"כ לעיל גבי קרקעות וכדומה, כל הני שמיעטה התורה מדין אונאה שאמרינן בזה שכל מה שנותנים נכנס בגדר דמי המקח, וזהו הענין שרוצה בתנאו לעקור מה שגזרה התורה, שעל דעת כן יהיה המכירה וכמי בירושה שע"ד כן יהיה כניסתה וכן הא דשלא יהיה לה עליו חיוב שאר כסות וכו', ואין בזה ענין לגדר מחילה רק הגמ' מחלק דהתם גבי שאר כסות כו ידעה וקמחלה, ופירושו לאו מתורת מחילה אתינן עלה רק הגמ' קאמר שבמקום שבעל דינו יודע מזה, יש ביכולתו להתנות ולעקור הזכות שזכתה לו התורה ע"י תנאו בדבר שבממון, משא"כ במכירה בענין אונאה שמתנה שמכירה זו יהיה באופן שלא יהיה בו אונאה היינו שיהיה כמו כל הני שאין בזה דין אונאה כגון קרקעות וכדומה וכמש"כ, מ"מ אמרינן כיון שאין ידוע לבע"ד בהחלט אם עוקר זכות אין ביכולתו להפקיע זכותו שיש לו מה"ת, ובאופן זה גם במקום שהבע"ד יודע מהספק, מ"מ כיון שאין מבורר אצלו אם מפסיד בתנאו, יש לומר בזה שאי אפשר לו לעקור דבר מה"ת זהו הנראה לענ"ד לומר לפי שיטת התוס', היוצא מכל הנ"ל שבמקום שהלוקח חשש שיש כאן אונאה ונתרצה באופן שלא יהיה כאן חזרת אונאה בזה אין לו דין אונאה ומעתה נחקור לענין נ"ד הגם שישראל המוכר עבר בבל תונו, מ"מ כיון שאיהו קנה על דעת שאין כאן תביעת אונאה, וע"כ יש לדון בזה אם הקונה כאן מחמת שלא ראה אותו היטב רק סמך בראייתו מרחיק, ולמש"כ במכור לי באלו הטעם שסמך על המוכר, כאן אין שייך סברא זו כמובן, ואם נאמר שם הטעם שהיה לו אומדן דעת כמה יש כאן בחפניו, בכאן בנ"ד צ"ע הדבר איך לדין בזה אה יש השערה על הזייגער במה שראהו ביד האיש המכריז למכור ולא פתחו, ולבד זה כאן כיון שבעל הליציטאציע הוה בעה"ב, וזה ידוע שבעה"ב אין מוכר רק בדמים יתירים, ויש דעת הסוברים שאפי' ביתר משתות אין אונאה בקונה מבעה"ב, גם כאן אין אונאה שהרי הבעה"ב עמד אצל המכירה, וכאשר יראה שמזלזלים הקונים לפי דעתו לא יניח למכור וא"כ יש בזה דין קונה מבעה"ב, ע"כ אין לנו הכרעה לבטל המקח מצד האונאה יתר משתות:
ב) אמנם מטעמים אחרים יש לדון בזה לבטל המכירה וקודם נאמר שבנ"ד המעות של תשלום דמי הזייגער הגם שיצאו מיד הקונה ליד האיש הא"י המכריז למכור, מ"מ מקרי הקונה מוחזק במעותיו שהרי א"י אינו בר שליחות וזכיה, וא"כ לא זכה הישראל ראובן המוכר במעותיו של הקונה שביד הא"י, והמכירה לא תהיה חלה רק מצד המשיכה שמשך הקונה החפץ לידו, וא"כ יש לדון בזה לבטל המקח כיון שאיהו בעת קניתו לא אמר לו המוכר משוך וקני וקיי"ל שלא בפניו צ"ל לו משוך וקני ובפניו מה שעומד אצלו ורואה אותו מושך החפץ דמי כאומר לו, וכאן שהא"י אינו בר שליחות ומה שהוא מוסר להקונה לא נחשב כאומר לו משוך וקני, ולכאורה יש לומר שכיון שהמוכר מסר החפץ ליד הא"י על דעת כן שכל שיגמור המקח הא"י עם הקונה וימסור לו יהיה חל המקח, וע"כ נחשב זה כאומר לו משוך וקני כיון שגילה דעתו דניחא ליה בזה, אמנם באמת זה תלוי בפלוגתא דרבוותא במי שנתן לשלוחו למכור חפץ שלו וקצב לו הדמים, שבדמים אלו ימכור, שאין לו רשות להשליח לעכב לעצמו וכדאיתא בשו"ע חו"מ (סי' קפ"ה סעי' ב'), ולמדו זה מאלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום, וטעמו של דבר דבעינן שיהא מקנה להחפץ וכיון שהמשלח מסר לשלוחו שיהיה הוא המקנה לאחר, הגם שלבע"ד ודאי ניחא ליה גם כשהשליח יעכב לעצמו במעות האלו דמאי איכפת ליה, מ"מ לא קנה אותו ע"פ דין שאין כאן המקנה לו, והא ודאי אם המשלח היה אומר שכל מי שיתן מעות אלו עבור החפץ זה אני מקנהו לו היתה חלה המכירה בפשיטות גם אם השליח מעכב לעצמו, אך היכא שמוסר לשלוחו שיהיה הוא המקנה לאחר ולכן לעצמו אין כאן מקנה לכן לא קנה במה שעיכב לעצמו ויעוין במחנה אפרים (הל' שלוחין סי' כ') שהאריך דברים בזה והביא שהוא פלוגתא דרבוותא הגם, שבשו"ע סתים לה סתומי [וכבר דברנו בענין זה לעיל (בסי' ה' ובסי' ט') יעו"ש] וכיון שהמעות תשלום החפץ עדיין לא באו ליד ראובן והמה מונחים אצל האדון המה עדיין בחזקת מ"ק במקום ספיקא דדינא:
ויש להעיר לפמש"כ דבעינן מקנה לדעת הסוברים כך בהא דהרשה לשלוחו למכור ועכב לעצמו שלא קנה וכל שאין מקנה לא הוא בעצמו ולא שלוחו לא קנה הקונה, וא"כ הא דאמר בגמ' ב"ב (פ"ז ע"ב) השולח לחנוני פונדיון ע"י בנו הקטן ושלח לו באיסר שמן ואיסר וכו' דפליגי ר"י ורבנן דרבנן סברי לאודועי ליה שדריה ור"י סבר דלשדורי ליה שדריה ולכך פטור החנוני, ולמה יופטר החנוני נהי דלשדורי ליה שדריה מ"מ במה קנה החנוני את הפונדיון שנשלח לו ע"י התינוק, הא אין שליחות לקטן ובמה נקנה לו ובמה דניחא ליה שיקח החנוני הפונדיון ויתן עבור זה השמן והאיסר הלא לא קנה, ויש לומר דהתם שמיחד השולח להקטן שיעשה דבר זה למסור להחנוני הפונדיון אין תינוק זה עושה שום דבר רק מעשה קוף בעלמא שמושך לידו, והוא בעצמו נחשב המקנה פונדיון שלו להמקנה משא"כ בשליח שמסר לו ענין השליחות שיהיה הוא עושה הדבר שיברר הקונה ויקצוב עמו הדמים, בזה אנו אומרים מן הסתם שמסר לו הדבר לשלוחו שהוא יהיה המקנה, עד שיאמר בפירוש שהוא המשלח מקנה בעצמו למי שיגיע לידו חפץ זה. ובאמת יש להקשות בסוגיא זו לר"י דסבר לשדורי ליה שדריה מ"מ במאי קנה המשלח את השמן והאיסר הא משיכת הקטן אינה כלום כיון דאינו בר שליחות ומעות אין קונות, א"כ ברשות החנוני הוא השמן והאיסר, ולמה אמר ר"י שהנזק הוא של בעל הפונדיון, וראיתי להשמ"ק שכתב שזה דומה כאלו אמר שלחה לי ביד בני וביד עבדי כו' ושלחה לו ביד בנו ומתה פטור, והנה בעצם הדין בהא דאמר לו שלח לי ביד בנך כו' הקשה שם בשמ"ק בשם הראשונים מה מועיל זה הא לאו שלוחו הוא, שהרי המשאיל משלח אותו והשואל לא דבר עמהם מאומה, ותירצו שם שכוונת המשאיל בעת שעושה אותם לשלוחים שהוא בפקודת השואל עושה אותם לשלוחים ומתחלה נעשה עבורו לשליח, עוד הביא שם תירוץ שהוא מדין ערבות כיון שאמר לו להוציא הפרה מרשותו ולשלחה ביד עבדו נתחייב מדין ערב, ועיין בנתיבות (סי' ש"מ ס"ק י"א) שכתב שנ"מ בין שני התירוצים היכא שאמר לו שלח לי ביד חשו"ק ושאינו בר שליחות, שלטעם הא' הוא פטור כיון שאינו בר שליחות ברשות המשאיל הוא ולטעם שהוא מדין ערב הוא חייב אפי' באינו בר שליחות והמשאיל יכול לחזור בו אפי' אם הוא בר שליחות. והנה מהא דאמרינן כאן ב"ב בהא דשולח בנו ופונדיון בידו לקח שמן ואיסר שכתב בשמ"ק שהטעם הוא משום דדמי כאילו אמר לו שלחה לי ביד בני, ולכך פטור על האיסר והשמן שמסר ביד בנו הקטן למ"ד דלשדורי ליה שדריה, והכא הקטן אינו בר שליחות, וע"כ צריך לומר שהוא מצד ערבות, וגם יש לי מקום עיון לדעת הרשב"א והרא"ש שדין ערבות לא הונח רק באומר תן לאיש בר חיובא וע"ז שייך ערבות שיתחייב עבורו, אבל באומר זרוק מנה לים אין ע"ז דין ערבות (ועיין לעיל בדברינו סי' ו' שהארכנו בענין זה) איך נאמר על מוסר לקטן להוליך לאחר דין ערבות הא עליו אין כאן שום חיוב, ומתורת שליחות ג"כ אין כאן שהרי אינו בר שליחות:
ונראה לענ"ד לומר גדר אחר בזה שכל האומר לחבירו לעשות דבר זה, כמו שלח לי ביד בנך כו' סתם כוונתו הוא שאומר לו שלח שיתהוה בזה החיובים כמו שיהיה אח"כ כשיבוא לידו ולכן באומר המשאיל להשואל שלח לי בשעה שמחזירה כוונתו שיהיה כמו שהוא הדין כשיבא לידו, ולכן לא מיבעיא בשאלה שגוף דבר של המשאיל הדרא בעינא ע"ז אין אנו צריכים לשום דבר שהרי עי"ז נגמר שאילתו וממילא ברשות המשאיל הוא אמנם בדבר שגוף הדבר של השולח הוא רק חוב מגיע עליו כמו במלוה, וא"כ לכאורה שבזה אנו נצרכים לבוא ע"ז מדין שליחות שיקנה המעות שנותן לו הלוה שהרי שלו המה, כי המלוה להוצאה ניתנה אפי' במחזיר אות המעות עצמן וכש"כ בנותן לו תשלום חובו מעות שלו, ואם אין המלוה קונה אותם הרי המעות של הלוה הוא, מ"מ נראה לענ"ד שזה ג"כ אין צריך טעם של שליחות, רק כיון שבארנו שכל שאומר שלח לי כוונתו שיהיה כפי הדין שיהיה לאחר שיבא לידו, לפי שבשביל זה הוא שולח לו בפקודתו, וע"כ במלוה כמו שלאחר שיבא לידו של המלוה יופטר הלוה בודאי, כן גם באומר לו שלח ג"כ כוונתו כשיבא המעות ליד האיש שאומר שלח על ידו תהיה פטור מחיוב שלך והוה כאומר הנח והפטר, ובזה א"ש דברי הרמב"ם (בפ"ב מהל' שלוחין הל' ג', והשו"ע בסי' קפ"ח הביאו זה בסעי' ג') האומר לחברו שלח לי בין מלוה בין פקדון ביד פלוני אפי' הוא קטן נפטר הלוה או הנפקד, והנה בפקדון נכון בפשיטות, אחרי שנסתלק משמירתו ע"י אמירתו, אלא במלוה הלא צ"ע דהא המעות ברשותו הוא והמלוה לא קנה את המעות בלקיחת הקטן שאין בר שליחות, אך למש"כ אתי שפיר שהוא מגדר והפטר. אך למש"כ זהו דוקא על החזרת השאלה והפקדון מועיל זה אפילו שהוא ע"י הקטן, אך לכתחילה ברישא דמתניתין דקתני בהשאילני פרתך ואמר לו שלח לי ביד בני וכו', שמתחייב השואל בכל חיובי שואל מעת משיכת הבן ועבדו ושלוחו הן של משאיל והן של שואל, לפי דברינו, ולפי מש"כ הנתיבות שלמאן דמפרש מתניתין מכח שליחות, יהיה זה דווקא אם הוא גדול ובר שליחות אבל בקטן לא יהיה דין זה. אך לפי זה יהיה זה נגד דברי הכ"מ שכתב שם ברמב"ם על מש"כ שם האומר לחברו מנה שיש לו בידך בין מלוה כו' שלחהו לי אפי' הוא קטן אם רצה לשלחו בידו נפטר, וכתב הכסף משנה שזה נלמד ממשנה דב"מ (צ"ח ב') השואל את הפרה ואמר לו שלח לי ביד בני כו' חייב השואל דהו"ל כאלו הגיע לידו ובנו דנקט משמע דקטן הוא דאלו גדול הרי הוא בכלל שלוחו, ולמש"כ ע"כ הרישא בהתחייבות השואל בעינן שיהיה גדול דוקא וגם לומר שהוא מטעם ערבות הוא זה יהיה תלוי במחלוקת הדין אם יש דין ערבות היכא ששום אדם אין מתחייב בזה, וגם בלא"ה קשה לומר מדין ערבות, שכאן מתחייב גם אם יארע אונסין אח"כ ובעת מעשה לא היה הולך לאיבוד ומה שנמסר ע"י לקטן שאין בר שמירה, וגם מש"כ הנתיבות הטעם לפי שע"י ערבות נכנס בחיוב שמירה וממילא מתנה ש"ח להיות כשואל, לענ"ד דחוק דערבות הוא סוג חיוב בפ"ע ואין לבא ע"ז מדין שמירה. וביותר קשה לענ"ד דהרמב"ם היה להעמיד חידוש דינו שאומר אפי' הוא קטן שם באומר השואל להמשאיל שלח, שדין זה אפי' אם הוא קטן, ע"כ נראה לענ"ד המחוור בדעת הרמב"ם שבדין משאיל ושואל בעינן דוקא גדול שיהיה בר שליחות, וע"כ לא כתב שם הרמב"ם דין זה, ולענין החזרה דקיי"ל אפי' בקטן נפטר סמך הרמב"ם על הדין שנאמר כאן בהל' שלוחין ועיקר לימודו של הרמב"ם הוא מדין השולח פונדיון ביד בנו דב"ב וכמוש"כ גם הכ"מ בסוף דבריו, ודקדוק של הכ"מ מהא דקתני בב"מ בנו דמשמע אפילו בקטן דגדול בכלל שלוחו ע"ז י"ל דלרבותא נקט בנו ברישא היכא דלא אמר לו שלח, שגם ביד בנו לא מיקרי אתא לידו שלא נאמר כמו שכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד ה"נ בתחלת שאלה ובחזרה ג"כ הוא שנחשב בנו כאילו ניתן בידו קמ"ל דלא כן הוא:
ואחרי שבארנו בדין זה שפטור של חזרת מלוה ע"י קטן באומר לו שלח על ידו שהוא כאומר לו והפטר, נתחזק ההוכחה מש"כ בראש דבריו בהא דב"ב שע"כ צריך לומר, שהיכא ששלח לשדורי ליה כדעת ר' יהודה או לרבנן היכא שמפרש שלשדורי ליה שדריה, שע"כ צריך לומר שקנה החנוני את הפונדיון בקבלתו מיד התינוק, דאם נאמר שכיון שאין שליחות לקטן לא קנה החנוני להפונדיון כלל, רק מה שיפטור עצמו מחזרת הפונדיון הוא מטעם שיש אחריות להשולח על השמן והאיסר שביד התינוק שנאבד מטעם ערבות, הרי לפי שכתבנו שלגבי התחייבות אין מועיל באומר שלח ע"י קטן, רק לענין לפטור את השולח על ידו ולא להתחייב מחמת זה כיון שאינו בר שליחות, וא"כ נצטרך לומר שהחנוני קנה הפונדיון מפני שכך אמר לו שיתנו לידו וחשיב שהוא בעצמו מקנהו לו ונתינת הקטן היא מעשה קוף בעלמא, וכיון שקנה להפונדיון ורק יש עליו התחייבות לתן התמורה הוא השמן והאיסר ושפיר מועיל מה דאמרינן אליבא דר"י לשדורי ליה שדריה, שבזה נפטר במסירתו להקטן בפקודתו שהוא נחשב כאילו אמר לו והפטר, וטעם קניית הפונדיון הוא כמש"כ. ולענין נ"ד אין ללמוד זה משם דשם שייחד את שם האיש ששולח אליו חשוב זה מעשה קוף משא"כ בנ"ד שלא ייחד את הקונה ולא נקצב הסכום, רק הכל נמסר להשליח הא"י וכיון שאין לו דין שליח לא חלה המכירה. אך זה צ"ע לפי מש"כ שבניחא ליה לבד כל שאין שם מקנה לו להדיא לא קנה שם בב"ב (פ"ז ב') דקאמר שם הגמ' בבעה"ב מוכר צלוחית עסקינן ונטלו ע"מ לבקרו וכדשמואל, ומסתמא דסוגיא משמע כפי הנראה שבעת שילוחו ע"י הקטן שלח הצלוחית לקח שמן בתוכו רק מחמת שאיהו מוכר צלוחית ניחא ליה הדבר שיקח לקנותו אם ירצה החנוני, ובמה קנה את הצלוחית כיון שאין כאן דעת מקנה, לפי מש"כ שבניחותא לבד לא קנה עד שיהיה גלוי דעת שמקנה לו, והכא אין כאן גלוי דעת מפורש על מכירתו אותה לו רק אומדנא דניחותא לבד, מיהו לפי מה שכתבו התוס' שמטעם שאלה אתינן עלה אתי שפיר שיש לומר כיון שנטל ע"מ לבקרו וזאת ידוע להחנוני שאם ירצה לקח הצלוחית ולשלם עבורה לא ימנע ממנו הבעה"ב וגם לפמש"כ במקום אחר (לעיל בסי' ה') ע"פ ד' הש"ך (בסי' שנ"ח) שהרשות לו להשתמש בו במקום שידוע הוא דניחא ליה לקבל מעותיו, לכן מחויב מטעם שואל דכל הנאה שלו, אמנם אם ימסור להקטן שהוא יהיה המקנה או קונה ע"פ שיקול דעתו לא יהיה יכולת להמוכר לקח הדבר שהמה ברשות בעל הדבר המשלח אם לא שיקנה הדבר להקטן, ואז יוכל למוכרו מתקנת חכמים שהפעוטות מקחן מקח אבל לא בתורת שליחות, וצ"ע בזה. וא"כ בענין נ"ד שאין שליחות להא"י המכריז והוא המשלח מסרו להחפץ בידו שיהיה הוא המקנה וקוצץ דמי המקח, הגם דניחא ליה להמשלח שיקנה הקונה, מ"מ כיון שאיהו מסר לשלוחו שיהיה הוא המקנה והקנאתו בטל מצד שאינו בר שליחות ממילא בטל הקנין, ומצד דניחא ליה לחוד לא נחשב לומר שיהיה זה כמו שמקנה לו בעל החפץ בעצמו, ותלי זה בפלוגתא דרבוותא אם השליח יכול לעכב לעצמו שכ' לעיל, ואחרי שהרשב"א וסיעתו וכן הוא סתימת השו"ע סי' קפ"ה סעי' ב' שאין יכול לעכב לעצמו, הגם שהמח"א הביא שיש הרבה חולקים כיון שמוחזק בחזקת מ"ק על המעות, אין להוציא מחזקתו בספיקא דדינא:
ג) עוד נראה לענ"ד שבעובדא דידן איכא טעמא אחרינא לבטל המכירה והוא כיון שבעת הקניה סבר בדעתו שהוא של האדון בעל הליצעסאציע אמרינן בזה מי הודיעו להקונה שיתחייב במשיכתו לבעל החפץ ולהקנות לו מעותיו דמי החפץ. והנה מקור דבר זה הוא בסוגיא ב"ק (ק"ב ע"ב) דמקשי בני מערבא מי הודיעו לבעל חטים שיקנה החיטים לבעל המעות, ושם בסוף הסוגיא מדמי שם הגמ' גם בקונה כיתנא דרב כהנא שלא ידע הקונה שהוא של רב כהנא להא דבני מערבא דמי הודיעו יעו"ש בגמ', ואנן לדינא לא קיי"ל כבני מערבא דמקשו הכא רק אפילו בשינה מחטים לשעורים נמי קנה בעל המעות, וכתב הרא"ש וז"ל וליתא לחוכא דבני ואע"ג דשני השליח מ"מ אין מתכון לקנות לעצמו ודעתו לזכות לצורך בעל המעות ואע"פ שבעל חטים מזכה לשליח מ"מ ידו כיד בעל המעות שהוא מתכון לזכות עבורו, הרי כל הטעם שנקנה לבעל המעות הוא מצד שקנה השליח עבורו, וכן בהא עובדא דכיתנא דרב כהנא נמי הטעם הוא משום שזוכה המעות עבור בעל הפשתן, ולולא זה לא היה המעות שייכים לבעל וא"כ לפי טעם זה של הרא"ש בעובדא דידן כיון שאין לא"י ממילא אין כאן קנין והתחייבות לבעל החפץ. אמנם שם בסוגיא הנ"ל חולק בזה הרשב"א ז"ל בחי', וסובר שבעצם הדבר אמרינן דעתו של אדם להקנות לבעל המעות, ולא מצד זכות השליח עבור בעל המעות, וכבר דברו בענין זה גדולי המחברים המח"א בהל' שלוחים (סי' ט"ו), והקצה"ח הביאו (בסי' קפ"ג ס"ק ג' ד') בשם הרמ"ה שחולק על הרא"ש וסובר שדעתו של המוכר להקנות לבעל המעות, לבד טעם של זכיה, ושני המחברים הנ"ל מתנבאים בסגנון אחד ששיטה זו היא שיטה מחוורת, והמחנה אפרים חיזק השיטה הנ"ל דקיי"ל דעתו של מוכר להקנות לבעל המעות במסמרות נטועות דהכי הלכתא, וכן הוא שיטת הרי"ף והרמב"ם שדעתו של מוכר להקנות לבעל המעות מהא דפסקו במקבל עסקא מחברו שכל מה שקונה גם שהתנה בפירוש שלצורך עצמו קונה שייך מחצה לחברו ולא אמרינן מי הודיעו, ולפ"ז בנ"ד יש לומר לכאורה דהקונה שקנה החפץ במשיכתו התחייב לבעל החפץ גם שלא ידע שהוא של אחר, ואף דליכא טעמא של זכיית השליח עבורו:
ומ"מ נראה לענ"ד שבנ"ד לכו"ע יהיה הדין דאמרינן סברת מי הודיעו שהחפץ של אחר הוא שיתחייב במשיכתו לשלם לו כפי המקח שקצב ומשך את החפץ על זה, והא דאמרינן שדעתו לבעל המעות וכן לבעל החפץ, הני מילי בענין הקנאה שמקנה איזה דבר עבור מעות, או בתשלום מעות שמשלם אמרינן שנותן ומקנה אותם עבור בעל החפץ, אבל בענין התחייבות דהא מטבע אין נקנה ע"י משיכת החפץ דמטבע אין נקנה בחליפין רק התחייבות חל עליו, וכמבואר בב"מ (מ"ה ע"ב) שנתחייב לשלם עבור החפץ במשיכתו וקנייתו את החפץ כפי מה שקצב, בזה אמרינן דלא חלה עליו רק לאותו אדם שהתחייב בכוונתו ולא לאחר ע"כ לאחר אין חל עליו שם חיוב שהתחייב, ומנא אמינא לה להאי סברא מהא דאמרינן בב"ק (כ"א ע"א) גבי הדר בחצר חברו ושכרו מאחר ונמצאו אח"כ הבעלים דאין צריך לשלם לאחר בחצר דלא קיימא לאגרא, הגם שהוא נכנס על דעת שישלם תשלומין עבור הדירה של בעה"ב שדר בתוכה, ואפ"ה לא אמרינן שיחול חיוב התחייבות התשלומין האלו על הדר בבית לשלם לבעה"ב משום שדעתו של אדם לבעל הבית, רק אמרינן שלמי שהתחייב עצמו לשלם התחייב ולאחר לא התחייב ולכן כיון דלא קיימא לאגרא פטור לגמרי. ואין לדחות ולחלק דשאני התם כיון דלא קיימא לאגרא כלל, והדר בבית זה שלא מדעתו פטור לגמרי, בזה לא שייך לומר שדעתו של אדם להתחייב לבעל המעות שהוא בעל החפץ היינו בעל הבית שדר שם, כיון שאין דירתו שוה כלום לשלם עבורה אין שייך לקרותו בעל המעות, הנה מלבד שהסברא בעצמותה אין נכונה לומר כן, עוד יש להביא ראיה דלא אמרינן הכי מהא דאיתא בחו"מ (סי' שס"ג ספי' י') בשוכר בית מראובן ונמצא של שמעון אם שכרו בדמים יקרים אין צריך לפרוע אלא כפי מה ששוכרים אחרים גם בחצר דקיימא לאגרא, והתם שייך לקרותו בעל המעות אפ"ה לא חל עליו חובת תשלום השכירות שנתחייב לשלם לראובן, שיהיה חייב לשלם לשמעון שהוא בעל החצר, אלא מוכח מזה שלענין התחייבות לא אמרינן בזה שנתחייב ממילא לבעל המעות, הוא בעל החפץ שעבורו התחייב, רק למי שהיה בכוונתו להתחייב נתחייב לו, או אם הוא שלוחו של בעל החפץ משום ששלוחו של אדם כמותו, ולכן מה שנתחייב לשלוחו כמו שנתחייב לבעה"ב דמי. גם אין לומר דהתם ה"ט שלא חל עליו החיוב לשלם לבעל הבית מפני שראובן המשכיר בתורת גזל בא על הבית ולכן אין מעשה השכירות כלום, ז"א דהא להרי"ף והרמב"ם שהבאנו לעיל גם שהשליח זקפן עליו במלוה בפני עדים וגילה דעתו שבתורת גזלנותא בא עליהן אפ"ה פסקו שהמקח של משלח וכמובא דעתם (בסי' קפ"ג סעי' ג') ודאי שבכל גוונא אמרינן דעתו של אדם להקנות לבעל המעות, וכן יהיה הדין בנתינת מעות עבור איזה דבר אמרינן שדעתו של אדם להקנות אותם לבעל החפץ וכעובדא דכיתנא דרב כהנא, אבל במקום שהמקבל לא זכה המעות עבור בעל החפץ וכההוא דשוכר בית מראובן, אם השוכר שילם המעות לראובן אפ"ה אין צריך לשלם אותם לשמעון אם לא קיימא לאגרא, או נשכר בפחות ממה שנתן אין צריך לשלם רק כפי שויה באמת, דכללו של דבר שכיון שהמעות לא נקנו בקנין אין כאן רק חיוב התשלומין שנתחייב עבור מה שקנה או מה ששכר, ולמי שהתחייב התחייב ולא לאחר. וא"כ לענין הנדון שלנו שהא"י אינו בר שליחות ולא בר זכייה ואין אנו באין רק מחמת שמשך את החפץ על דעת לשלם עבורו סכום המעות שקצב ונתחייב במשיכתו סכום המעות שקצב, וכיון שבארנו שההתחייבות אין חל במקום שבכוונתו לא היה להתחייב לו רק לאחר, וממילא בטל הקנין שקנה אחרי שהתחייבותו בטלה, ע"כ מכל הלין טעמי שנתבאר נראה לענ"ד דהמכירה בטלה ויכול לחזור בו כל זמן שלא הגיעו המעות ליד בעל החפץ בפשיטות ודוק, כן נראה לענ"ד: