באר משה (דנשבסקי) ב· רבי משה דנושבסקי
חושן משפט · סימן יא
נסתפקתי בדין שומרים בדבר שאין מתחייב עליהם מדין תורה בחיובי שמירה, כגון קרקעות ושטרות וכדומה, אם הקדים שכרו לשומר שכר והתנה עמו שיתחייב באחריות ע"ז. אם מתחייב בקבלת האחריות בלי קנין:
הנה בב"מ (נ"ח ע"א) איתא דקנו מידו מועיל וכן הובא דין זה בחו"מ (סי' ס"ו סעי' מ') גבי שטרות (ובסי' צ"ה ובסי' ש"א סעי' ד') דקנו מידו מועיל, ויש לעיין אם הקדים לו מעות עבור השמירה והתחייב ג"כ באחריות בעת שדברו עמו אם מועיל הקבלת אחריות. והנה מצינו מחלוקת (בסי' רצ"א סעי' ה') אם מתחייב באחריות בלא משיכה כשסילקו הבעלים משמירתו והשומר קבל עליו לשמור, וכן (בסי' ש"ג סעי' א') גבי שומר שכר, סתם המחבר בזה דבעי משיכה דווקא ויעויין שם בסמ"ע ס"ק א', ובזה כתב הנתיבות מפורש (בסי' רצ"א ס"ק י"ב) שבהקדים לו שכרו מהני גם בלא קנין משיכה דזה הוי כקנין יעו"ש, וא"כ יש לומר שאפשר שה"ה לענין התחייבות באחריות יועיל קנין הכסף שהקדים לו שכרו כקנין סודר. ונראה לענ"ד שדין זה יהיה תלוי במחלוקת, שלדעת הר"ן בכתובות בר"פ הנושא שגם אתם עדיי, וכתיבת שטר מהני כמו קנין כסף יש לומר שגם קנין כסף מהני לענין זה שמתחייב בדבורו על אחריות, אבל לדעת הש"ך (בסי' ש"א ס"ק ז') שהביא לדברי הר"ן אלו וחלק עליו דלא מהני אתם עדיי משום דהוה כאסמכתא, וכן משמע מדבריו שה"ה שטר ג"כ אין מהני רק קנין כי כן נאמר בלשון הש"ך שם, וא"כ נראה לומר שה"ה הקדמת מעות לא מהני דחשוב זה כעין אסמכתא, ורק קנין מועיל להסיר אסמכתא כזו. ועיין בספר שער משפט (סי' ס"ו ס"ק ל"ה) שדקדק בטעמא דמלתא דשומר שכר שנוטל שכר על שמירתו למה לא יתחייב במשיכת דבר הנשמר בההיא הנאה שמקבל שכר שמירה שיהיה על אופן זה שיתחייב לשלם עבור הפסד, ומביא לדוגמא מה שמבואר בתשו' הרא"ש כלל א' הובא בטור ובמחבר סוף (סי' שט"ו) ראובן ששכר נער משמעון [כהגהת הקצה"ח בסי' הנ"ל] שמתחייב שמעון בהבטחתו בעת השכירות להנער שישלם כל הפסדו שיפסיד לו הנער מטעם שכל תנאי בשכירות אין צריך קנין, וה"נ נימא בנידון דכל השומרים במקום שאין מתחייבים מדין שמירה, מ"מ במתנה בעת משיכת השומר שכר שיקבל שכר ויתחייב באחריות שיועיל זה, ומזה מסיק השער משפט הטעם כיון שהתורה פטרתו מדין שמירה אע"פ שסתמא דמלתא משתעבדים עצמן לכך, ה"ה נמי בכל התחייבות אין מועיל לבד קנו מידו, א"כ ממילא מוכח לפי דבריו שגם תשלום כסף אין מועיל לחייבו בזה רק קנו מידו. ומ"ם עיקר קושית השער משפט לענ"ד לא קשיא כל כך, דיש לומר דהתם כיון שבלא"ה הנער מתחייב ולכן ממילא הוא מתחייב מצד ערבות וקמ"ל שערבות כזה אין צריך קנין, ובאמת יש לעיין על לשון תשובת הרא"ש שכתב שכל תנאי שכירות אין צריך קנין מה שייך זה להתחייבות על שמעון, אך לפי מה הקצה"ח שם ראובן ששכר נער משמעון, יש לומר דמיירי שהנער היה משועבד לשמעון על משך זמן כדרך הפועלים המשועבדים לבעליהם והוא השכירו ע"ח שלו לראובן, ולכן כיון שראובן שכרו משמעון ושמעון הוא המשכיר ע"כ הוא מתנאי השכירות שעל אופן זה התחייב לשמעון לשלם דמי השכירות עבור הנער באופן שישלם הפסדו, ולכן חל הערבות שפיר עבור הנער, אך מ"מ עצם התחייבותו הוא עבור דבר שהנער מחויב ע"פ שורת הדין, או אפשר לומר שהתם היה להנער מעות ביד שמעון המשכירו וכמבואר בלשון של השאלה שבתשובת הרא"ש הנ"ל, (ובשו"ע השמיטו זה) ויש לומר שכך היה התנאי בשכירות שהמעות יהיו מונחים לשיעבוד על נזקי הנער שיזיק לראובן ולכן נחשב זה מתנאי השכירות, אבל לענין שיתחייב בחיוב תשלום אחריות במקום שאין ע"ז חיוב מן התורה יש לומר שההנאות הבאים בעת מעשה ההתחייבות ליד המתחייב בפרט על זה שפיר יכול להתחייב עבור זה, אבל ההנאות מה שהוא קונה התחייבות תשלום שכר עבור השמירה כיון שאין זה בעין רק שיעבוד לכן לא מצי להתחייב עבור זה שהרי אין זה כסף. ונביא לדוגמא שהנאת מחילת מלוה חשוב זה ככסף ומלוה גופא אין נחשב לכסף וה"נ ההתחייבות עבור השכירות לא נחשב זה נתינת מעות, שיחול עבור זה התחייבות בדבר שאין מחויב מן הדין:
ואין להקשות ע"ז מהא דאיתא בגמ' ב"מ (פ' ע"ב), בההיא הנאה דשביק כו"ע ואגר ליה לדידיה הגם שעיקר הנאה זו שהמציא לו חיוב תשלום שכירות ולא הנאה הבאה לו עכשיו, ואף שבמסקנא לא סבירא לן הכי, יש לומר שזהו משום דהגמ' סבר במסקנא דזה לא נחשב לחודא לבד השכר מלאכה וכמו דלא חשיב לר"מ תשלום שכר המלאכה לתשלום שמירה, הגם שיש לו הנאה מן החפץ שעושה בו מלאכתו ויש לו ריוח בו, ומ"מ סובר ר"מ שזה אין נחשב שכר שמירה דבעינן שכר על שמירה גופא, ומ"מ רואין אנו מן הס"ד דגמ' שמיחשב הנאה ענין שיש לו התחייבות שכירות, מ"מ אין זה סתירה לנ"ד מש"כ שזה אין נחשב לקבלת המעות שיקנה עבור זה להתחייב בו בדבר שאין מחויב מן הדין, בשלמא התם לענין שיחשב שומר שכר שפיר מהני גם מה שיבוא לו אח"כ כמו כל שומרי שכר שגם בלא הקדים לו שכרו רק שפוסק עמו שיהיה לו שכר מתהוה עבור זה שומר שכר, שכן חייבתו התורה, משא"כ במקום שהפקיעה התורה ממנו דין שומר שכר, רק שנדון מצד התחייבותו, בזה בעינן שיהיה נותן דבר בעין בעת מעשה ההתחייבות שעבור זה יחול ההתחייבות. ומ"מ לדינא שפיר מסתברא כדעת השער משפט שכיון שהפקיעה התורה קבלת השמירה עבור שכרו ממילא אין חל עליו התחייבות ע"י שום הנאה רק בקנין, ועיין עוד בשער משפט (סי' שמ"ו) שכתב גבי שאלה בבעלים שאפילו התנה מפורש שיתחייב באחריות מ"מ פטור, הגם שיש כאן הנאת שאלה שמושך הכלי על זמן שאילתו:
עוד נראה לענ"ד להוכיח מלשון הריטב"א בחידושיו למס' (ב"מ נ"ח א') שדקדק אהא דאיתא שם דבעינן קנו מידו במקום שאין בו דין שומרים מ"ש מהא דמתנה שומר חנם להיות כשואל משום דבההיא הנאה דמהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה, ותירץ הריטב"א משום שזו הסברא דבההיא הנאה אין מועיל רק להתחייב חיוב השייך על אותו הממון אם היה בא עליו בשאלה, מה שאין כן במקום שאין שייך שום חיוב שמירה על אותו הממון לכך בעינן קנין, ומוכח מדברי הריטב"א ששום הנאה אין מועיל לחייבו במקום שאין שם חיוב שמירה מן התורה כלל ה ובסברת טעם הדבר בזה שלא יהיו דברים אלו חוק בלא טעם, נראה לענ"ד לומר שעני של בההיא הנאה גמר ומשעבד נפשיה אין מועיל רק לתן עליו חיוב גמור כעת, משא"כ חיוב שאם יתהוה דבר אח"כ יתחייב אין מועיל בזה להתחייב מטעם בההיא הנאה דדמי כעין אסמכתא, ורק קנין דאלימא מלתיה דידיה, מועיל גם בזה, ולכן במקום שיש בזה עליו דיני שמירה על אותו הממון מהני חיובו מטעם בההיא הנאה שע"י זה נעשה עליו עתה שואל, וממילא מתחייב כאשר יבוא הנזק מדין שואל, משא"כ במקום שאין שם חיובי שמירה כלל וא"כ לא נוכל לומר שנעשה שומר או שואל כיון שאין יכולים לחייבו מחמת שומר או שואל שהרי פטר בו את הכל, ורק אנו באים לדון על עצם החיוב שיתחייב לשלם כשיזדמן אח"כ ההפסד, ולזה בעינן קנין דווקא ולולא הקנין הוה זה כעין אסמכתא. וכן נראה לענ"ד להוכיח כן משיטת רש"י בהא דאיתא בגמ' ב"מ (ע"ג ע"ב) מאן דיהיב זוזי למזבן ליה חמרא ופשע ולא זבין ליה משלם ליה כדקאזיל אפרוותא דזולשפיט, ורב אשי אמר אסמכתא היא כו' ופירש"י שם אפילו הבטיחו ואמר אם אינו קינה עבורו אפרע משלי אין זו אלא אסמכתא הואיל ולא קנו מידו, עכ"ל רש"י, ואם נאמר שבמקום שנותן דמים ומתחייב עבור זה חלה ההתחייבות כמו בקנין, זאת אמת שבהזוזי שנותן לו על היין לא יקשה מדוע לא חל ע"י זה התחייבות כמו קנין משום שזה אין נחשב נתינת דמים לו משום שזה היה עבור המשלח לקנות בהם עבורו יין ולא יצאו מחזקת הנותן. אך זה יקשה לנו אהא דפריך הגמ' מ"ש מהא דאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, מאי קשיא הא שם יש נתינת דמים שנותן לו השדה על שכירותו על המשך זמן שקצב עמו, ושכירות ליומא ממכר הוא וזכה בהשדה על אופן שאם לא יעבוד ישלם במיטבא, דודאי מיירי במקום שנגמר הדבר בקנין חזקה שהחזיק בהשדה שאז חלה התחייבותו על התנאים שמדוברים ביניהם שבזה נכלל הא דאם אוביר כו', וא"כ יש כאן קנין מעות היא קבלת הקרקע לשכירות, משא"כ כאן בהא דיהיב זוזי למזבן חמרא אין כאן נתינת כסף, אלא ודאי שבחיוב כזה שהוא התחייבות באם, אין מועיל רק קנין ולא כסף, והכי נמי במתנה להתחייב במקום שאין עליו חיוב שמירה רק במתנה להיות כשואל וכש"ש, משום שמתהוה עתה שומר שכ או שואל עבור הנאה שמקבל, וחיוב הממון ממילא יבוא אח"כ ודו"ק. וכתבתי כל זה יען שראיתי בספר מחנה אפרים בהל' שומרים (סי' ח') בסוף הסימן ד"ה כללא שדקדק לדעת המפרשים הסוברים שאין מחייב באיסור בל ימצא בחמץ הנפקד מא"י, רק בקבלת אחריות של גניבה ואבידה והיכא משכחת שיהיה הישראל חייב בגניבה ואבידה על חמץ הנפקד מא"י כיון שנתמעטו מדין חיובי שמירה, אם לא שנאמר דמיירי שהקדים לו שכרו, שנטילת ממון עביד קנין על מה שהתנה להתחייב בזה כפי מה שהתנה וכמש"כ הריטב"א, ע"כ דבריו. ובאמת על עיקר קושיתו הקדימו לתרץ בזה בספר חק יעקב (בהל' פסח סי' ת"מ) שמטעם ששם בדיניהם הוא מתחייב בשמירה לכן מהני קבלתו באחריות, ומש"כ בשם הריטב"א והוא ממש"כ הריטב"א ולא קבל עליו אחריות בפירוש והוכיח מזה שקבל בפירוש מועיל ומפרש דבריו בהקדים לו שכרו, יש לומר שבין כך ובין כך חסר ביאור בדברי הריטב"א, ויש פרש מה שאמר שלא קבל עליו אחריות היינו באופן שמועיל הקבלה היינו ע"י קנין, ודו"ק כי כבר הוכחנו עליל מדברי הריטב"א שלא כדעת המח"א בזה כן נראה לענ"ד:
וע"פ מש"כ שאין להתחייב באחריות במקום שאין בו דין שמירה כלל, אפי' בהתנה בפירוש כי אם בקני יש לעיין בדברי האגודה המובא בב"י בח"מ סי' ר"ז וז"ל מעשה באחד ששלח אחר חברו כתב לבוא אליו וקבל לפצותו מכל הפסדו ונתפס בדרך ופטרוהו למשלח אחריו כי לא היה מסוכן ואונסא דלא שכיח הוא עכ"ל, ויש לעיין בדבריו שמלשון וקבל עליו משמע שלא היה קנין בדבר רק בקבלה לחוד באין עליו לחייבו, רק פטרוהו משום דהוה אונסא שכיח, ואין לומר שס"ל להאגודה כדברי הר"מ המובא במרדכי פרק השוכר את הפועלים שבהלך עבורו בחנם נעשה שואל על גופו, וכמובא ברמ"א (סי' קע"ו סעי' מ"ח) דאם היו מחייבין מתורת שואל א"כ גם באונסא דלא שכיח יתחייב דהא בשואל לא חילקה התורה בין אונסא דשכיח לאונסא דלא שכיח ורק במתה מחמת מלאכה פטרה התורה. ובאמת בעיקר דינו של הר"מ הנ"ל שמחויב מתורת שואל על גופו להנך דסברי שאדם חשוב כקרקע אפילו בן חורין וכהכרעת הש"ך (בסי' צ"ה ס"ק י"ח) כשיטת רש"י בקידושין (דף ז' ע"א) ושיטת הראב"ד המובא שם א"כ אין לחייבו מטעם שואל על גופו, וא"כ נאמר שהר"מ שבמרדכי הנ"ל יסבור כשיטת התוס' בקידושין ועוד מהראשונים דס"ל שבן חורין לא הוקש כקרקע רק עבד:
אמנם עוד יש להעיר בדברי המהר"מ מרוטנבורג הנ"ל שבמרדכי פ' הפועלים הנ"ל שמעיקרא כתב מתרי טעמי, א') מהא שאב מחויב לפדות בנו כדאמר הגמ' בקידושין כופין לבני משפחה שכאן אין שייך הטעם דאזיל ומזבין נפשיה כיון שנתפס בע"כ, ב') כתב דהוה שואל על גופו, ואח"כ כתב שאם אית ליה לבן צ"ע, והנה כבר עמד ע"ז החתם סופר (סי' נ"ב בחלק חו"מ) שמתחלה כתב מצד הדין ששואל הוא על גופו וזה לא גרע מבהמתו ומחויב לפדותו בכדי דמיו (אבל יתר על כדי דמיו אין לכופו משום שאין פודין השבוין כו') ואח"כ כתב שאם אית ליה לבן צ"ע, וכי פשרה הוא כיון שע"פ הדין מחויב הוא לו הלא גם אם יש לו למה לא יפדה אותו, ועיין שם בח"ס הנ"ל שכתב הטעם שבדאית ליה כל העלילה הוא מתחלה רק על הממון ועל אונס ממונו לא נתחייב מטעם שואל, ולענ"ד נראה לומר כעין דבריו ובאופן אחר קצת ויתבאר זה היטב. הנה ידוע שכל אשר יש לו יתן האדם בעד נפשו וא"כ מתחלה כשנשבה ואפשר לפדותו זה דמי לזורק חץ וסמנין בידו שנחשב שהוא לא הרגו בהחץ שזרק עליו כיון שבידו להתרפא בעת מעשה ולזה הוא עומד, ולכן פטור בעבד סמוך לו כיון שבידו לברוח, וכן בהניח גחלת על לב עבדו, וה"נ בשיש לו להבן מעות משלו כיון שבודאי לא יעמוד עצמו מלפדות עצמו בממון שלו, ומעיקרא נחשב כפדוי והאונס הוא מתחלה רק על הממון, וחשוב זה מתחלה רק ניזוק בממונו בגרם השליחות וא"א למיתי עלה מדין שואל שאין שייך זה לגופו שנשאל לו, משא"כ במקום שאין לו לבן דלאו בירור הוא שאחרים יפדוהו ובפרט במקום שמצד מצות הצדקה ג"כ האב קודם, וא"כ מתחלה האונס על גופו בא לולא שהאב יפדה אותו וממילא מחויב הוא על פי הדין, כי אם לא יפדה אותו האב ממילא ישאר מוחלט בשביה. ומעתה אתי שפיר מה שרבינו מאיר פתח בתחלה בחיוב צדקה שמוטל על האב, ואח"כ סיים מצד שהוא שואל על גופו, ולכאורה להיפך היה להר"מ לסדר דבריו בתחלה בחיוב מצד הדין מדין שואל, ואח"כ היה לו להוסיף שגם לולא הדין יש לחייבו מצות צדקה ולזאת נראה לענ"ד שאפשר לומר שגם בזה הר"מ מסופק אולי כיון שבני ישראל מחוייבים לפדות השבוים א"כ מתחלה האונס נחשב רק על הממון וממילא אין מחויב המשלח לפדות, וע"ז כתב הר"מ שכאן אין חיוב מצד הצדקה על הציבור רק על האב וממילא הדר דינא שמחויב הוא מצד הדין מדין שואל, ובאית ליה להבן נכסים בזה מסופק ג"כ הר"מ אם נחשב האונס בגופו ובממון מתקן זה, או שמתחלה נחשב האונס רק על הממון וכמש"כ. ועכ"פ מוכח מדברי הר"מ שבמקום שהאונס הוא על הממון אין לחייבו, וא"כ צ"ע על האגודה שחייב לשלם מצד תנאו, במה התחייב בתנאו לבד בלא קנין:
ונראה לענ"ד לומר בטעם דינו של האגודה שזה ודאי סובר כיון שיש לו ממון לפדות עצמו בודאי נחשב זה אונס בממון, ואפשר שגם באין לו, באחר שלא בבן גם אין לו כיון שהציבור מחויבים לפדותו מספיקא אין לחייבו מטעם שואל כפי מש"כ בדעת הר"מ רק האגודה מתורת תנאי אתי עלה, ולכן באונסא דלא שכיח פוטר רק הכא מועיל תנאו, משום כיון שעשה עמו בחנם ועל ידו עשה מעשה בדין הוא אשר יתחייב בדיבור על כל מה שיגרום לו ע"י נסיעתו, ויש לדמות לדין זה דאיתא בחו"מ (בסי' קל"א סעי' ז') שכל הערב ביד ישראל חברו לא"י אלם שמחויב הישראל חברו להערב אפילו אם העליל הא"י על הערב מצד הערבות, וכתבו שם הטעם משום דא"י אלם דרכו להעליל ומתחלה נכנסו ג"כ על דבר זה שלא יהיה לו היזק מזה, וא"כ חזינן כל שעשה אחד לטובת חברו יכול חברו להתחייב בדבורו על כל מה שיהיה לו הפסד בסיבת דבר זה, ובערב סתמא הוה כאלו התנה שיפצה לו שלא יהיה נזק מצדו ומשום שהנזק שכיח הוא שיבא כאשר דרכו להעליל, ולכן בנידון זה שבקש שחברו יבוא אצלו וקבל עליו הפסדו מתחייב בכך בדבורו עבור הנאתו שציית לו, משום שכיון שמצד היושר והצדק ראוי להיות כן, ואין זה דומה לאסמכתא כלל כי כבר כתבנו שאין מועיל התחייבות בדבורו וגם לא עבור הנאה במקום שאין מחויב בשמירה משום שדמי זה קצת לאסמכתא, אך כל שראוי להיות כן אין בזה משום אסמכתא זהו הנראה לענ"ד לומר בדין זה של האגודה:
עוד יש לי לבאר בדינו של רבינו מאיר שכתב שחייב לפדותו עד כדי דמיו, אבל יותר מכדי דמיו אין מחויב לפדותו שאין פודין את השבוין יתר על כדי דמיהן ע"כ, ולכאורה יש לעיין הא תינח אם פדיון האב את בנו יהיה מתורת צדקה אתי שפיר דינו וכדאיתא בגיטין (מ"ה ע"א), אבל אם ההתחייבות הוא מדין שואל וא"כ שלו הוא ומשלו יכול לפדות גם ביתר על כדי דמיהם, ונראה לענ"ד ששני גדרים יש בנזקי אדם, עצם הדבר שהוא נזק ששמין אותו כעבד, שנית רפוי ושבת וזה יעלה כמה פעמים יתר מכדי שוויו של העבד רק כל שאפשר לרפאותו מחויב לרפאותו, והנה בנזקי שומרים שבאים שלא ע"י מעשיו של גופו לא מצינו חיוב רק על הקרן כפי שיוויו, וכמו שואל על בהמתו וכדומה ששם אין משלם רק קרן כפי השיווי ולא יותר, וא"כ השואל את האדם לפי סברת ר"מ הנ"ל אין לשלם רק החיוב של כדי דמיו שהוא שוה למוכרו לעבד, וזה מחויב לפדותו כמו שומר שיכול לקדם ברועים ומקלות שמחויב להצילו, ואם א"א לפדותו ישלם ג"כ שוויו של האיש שנתפס שהוא שיווי של עבד שבזה הזיקו שהוא נחשב עתה עבד של השבאים, אבל יתר על כדי דמיו אין בזה חיוב מצד השאלה שאין זה קרן, ואם שבשבת וריפוי מצינו גם על יתר מן כדי דמיו, התם בנזקי חבלה שהתורה חייבתו בחמשה דברים, משא"כ במקום שאין עליו רק מתורת שואל אין לחייבו רק קרן ולא יותר, כן נראה לענ"ד:
עוד נראה לענ"ד בדינו של הר"מ המובא ברמ"א (סי' קע"ו) אחרי שבארנו שאין לחייבו מתורת שואל בסתמא בלא התנה בפירוש רק בנזקי גופו ולא בנזקי ממונו, ולכן מסתברא לפי ענ"ד שדין זה לא יהיה רק בנתפס גופו כמו בימים הקדמונים שהשבאים היו מוכרים בעבד או שהיו הורגים אותו ובזה מחויב לקדם ברועים ומקלות להצילו הצלת גופו שכבר כתבנו לעיל שגופו הוא שאול לו, ולכן מחויב בו שיהיה חפשי כמקדם שיהיה שייך לו לעצמו בלי רשות אחרים עליו וכשהוא בשביה מקרי עבד של השבאים, משא"כ אם נתפס רק לשבת איזה משך זמן בבית, למרק עוונו וכדומה בזה אין מחויב המשלח לפדותו דהא זהו רק שבת כמו הדקיה באינדרוניא ובחיוב של שבת אין לחייב מטעם שואל, ואם שאין טוב להיות מאוסר וכלוא בבית הסוהר, ויתרצה להוציא ממון למען השיג את חפשיותו כאשר היה טרם נתפס, זהו רק נזק בממונו ולא נזק איבוד גופו, ולבד זה בעיקר הדבר יש, לדון דהא בשומרים אומרים לו הרי שלך לפניך וכאן אותו האיש הוא בעצמיותו כמו שהיה טרם אירע לו כן הוא עתה שלו הוא, ואין דומה למה שמצינו בב"ק (מ"ה ע"א) אתפסתיה לתוראי כו' שחשבינן זה להיזק ניכר, התם שאני כיון שנגמר דינו להריגה וע"י תפיסתו זה יהיה מאובד מבעליו, משא"כ בנידון דידן, ואמינא טעמא שיש לחלק זה מזה דהתם הממון מאובד מבעליו כשהוא ברשות אחרים, ולכן נתחייב אז לשלם ממון עבור השור שנחסר לו מטעם חיוב שמירתו, משא"כ כאן הוא לעצמו תמיד סמוך ונראה ולמה לא נאמר לו הרי שלך לפניך פירוש הרי אתה לעצמך, מ"מ על דברי הר"מ לא יקשה לנו מן דינא דהרי שלך לפניך משום שהתם היה כיון שנתפס ומיקרי עבד של השבאים כמו שדרכם היה למכור וכדומה נפקע ממנו רשותו ושמו, ונעשה עבד של השבאים, ולכך חשוב היזק ניכר על גופו, משא"כ בעת שהיה רק מאוסר וכלוא שאין עליו שם עבד של אחרים ורק הוא ברשות שלו, ורק חפשיותו ניטל ממנו בזה אין לבוא מצד חיוב דין שואל שלא מיקרי נזק גופו, רק חיובו הוא מצד חמשה דברים שאין לבוא בזה מצד דין שואל ודו"ק: