באר משה (דנשבסקי) ב· רבי משה דנושבסקי
חושן משפט · סימן טז
אשר כתבתי בימי עלומי בשנת תרי"ט לכבוד הגאון מו"ה אברהם שמואל זצ"ל לק' ראסיין שהיה אז אב"ד דשם על גופא דעובדא שנשאלתי אז וכתבתי אז בזה להגאון הנ"ל והשיב לי על דברי וחזרתי וכתבתי לו ע"ז, ותוכן הענין יובן מתוך דברי שכתוב כאן:
ראשונה השיב מר על מה שכתבתי דהפלגא מלוה יכול להשתמש לעצמו (עד שיבורר שמת ואז יומסר להצדקה כפי מה שצוה) מהא דקיי"ל כרבא (ב"מ ק' ב' להכי יהבי לך לעסוקי כו'), לענ"ד יש לדון בזה לענין נ"ד, והוא שיש לחקור בסברת הטעם דאין לו רשות להשתמש בהמעות לעצמו כיון שמ"מ הפלגא מלוה הוא ומעות שלו הן ובאיזה איסור יעבור עליהם, אם איסור גזילה היאך יהיה חל איסור גזילה על מעות שלו. ולכאורה היה נראה לומר הטעם כמו שאמר בגמ' להכי יהבי לך לעסוקי כו' וא"כ נמצא שעל זה לא הלוה והרי הן מעותיו של הנותן בעיסקא, אך עדיין יש לחקור הא תינח קודם שעסק בהמעות שפיר נוכל לומר שלענין זה הם מלוה לעסוק בהם אבל לא לענין אחר, וכל שרוצה לעשות בהם דבר נתבטלה המלוה וחוזרים המעות להיות של נותן העסק, אבל לאחר שעסק ונתחלף המעות של הנותן לדבר אחר ונעשה פלגא מלוה מהו האיסור שאסור להלוה להשתמש בהם בהפלגא מלוה, ונראה שצריך לומר שזה נחשב כאלו התנה שיהיה בידו רק בעסק וכל שישלח בו יד יתבטל שם הפלגא מלוה למפרע והרי נעשית כולה של הנותן, אך זה צ"ע חדא שא"כ יתחדש לנו דין חדש, שאם ישלח יד בהמחצה מלוה לעצמו יתבטל למפרע וכל הריוח שהיה מקודם יהיה שייך להנותן, וביותר קשה לי דברי הגמ' דבתר הכי דאמר רבא דלהכי קרו לה עיסקא שאם מת לא יעשה מטלטלין אצל בניו, ופירש"י כיון שצריכה שתהיה קיימת סמיכתו עליה וכמו קרקעי דמיא, ולמה לנו להוסיף כל זה הא רבא דסבר לעיל דאמרינן להכי יהבי לך לעסוקי, וכל שלא לעסוק אין עליה שם מלוה והכל נחשב מעות של הנותן, והיאך יעשה מטלטלין אצל בניו כיון שאינן מעות שלו, ומדברי רש"י נראה שבאמת טעמא דרבא הוא שמעות של הלוה הם נחשבים רק משום שצריכה להיות קיימת כמקרקעי דמיא, ולכן נראה לענ"ד לומר בטעם הדבר דאין הכי נמי דחשובה מלוה, אך כיון שלענין זה לא הלוה לו, הוה ליה כמלוה שהגיע זמנה לפרוע ואיסורו לא משום לא תגזול הוא, רק משום שאין מקיים המצוה של פריעת החוב והמלוה יכול להוציא ממנו המעות כדין גביית חוב, ואין חילוק בזה בין שהוציא המעות על סחורה ובין שהמעות עדיין בעין דהא אנן קיי"ל במלוה שתיכף שקבל הלוה המעות אין רשות לבעלים לחזור גם קודם שהוציאן הלוה, כדאיתא בקידושין (מ"ז ע"ב):
אמנם מדברי הרי"ף לא משמע הכי דהא כתב דאי עבר ופליג ורווח בפלגא דיליה שייך הריוח ג"כ לשותפות, ולמש"כ שמטעם פריעת מלוה אתינן עלה הכי נאמר שאם ירויח במעות מלוה אחר שהגיע הזמן פרעון יהיה שייכים להמלוה, וא"כ ע"כ צריך לומר משום דהמלוה מתבטלת ונעשה פקדון, ע"כ נראה לומר הטעם שבאמת כל דבר שהוא של שותפות כל פרוטה ופרוטה שייך חציו לזה וחציו לזה, ואין לברר שזהו של זה וזהו של זה, וכל שותפות הנחלקים יש לבוא ע"ז מצד שני טעמים, או מחמת שכל שחולקין הוי כאלו מוכר כל אחד לחברו חציו שיש לו בחלק חברו עבור חציו של חברו שיש לו בחלק שהוא עתה לוקח לעצמו, או מצד ברירה שנתברר מעיקרא שזהו חלק שלו מתחלה ובממון אמרינן ברירה, (וכן כתב מהרי"ט (בסי' כ"ג בחלק חו"מ) בהא דתשו' הרא"ש בדין של שטר שכתב בו כל המוציאו], ואם נאמר בחלוקה מטעם מכירה לכאורה הדבר צ"ע היאך יכול לחלוק שלא מדעת חברו כיון שאין כאן חברו לפנינו המקנה לו, מיהו הדבר הנחלק ע"פ ב"ד שפיר י"ל שיש רשות ביד ב"ד למכור לו חלקו של חברו שיש במחצה שלו, כיון שהדין נותן שיש לו רשות לחלוק, אבל הא קשיא לי בהא דקאמר הגמ' זוזי כמאן דפליגי דמי' ויכול לחלוק גם שלא בפני ב"ד היאך יקנה לו חלק חברו שלא מדעת חברו, מיהא בזה יש לומר כיון שבאמת יכול לחלוק ע"פ ב"ד, ולכן בדבר שאין לו היזק כלל אמדינן סתם דעת אדם כי אין מקפיד בזה אם יקח מעותיו המובלעים בחלק שיקח חברו כיון שמשלם לו במעות וזה דומה למפקיד מעות אצל חברו שמותר להשתמש בהם, אך הא קשיא מהא דאיתא בב"ק (קט"ז ע"ב) דבמקום פסידא שותף חולק שלא מדעת חברו ופירש"י אפילו לא ירצה חברו ואין צריך ב"ד, והיאך יקנה חלק חברו בעל כרחו של חברו, ע"כ צריך לומר שמטעם ברירה אתינן עלה והיינו טעמא לפי שכל שותפות לחלוקה עומד ולכך נשתתפו מקודם שהחלק שיבורר אח"כ בעת חלוקה לאחד מהם יהיה שייך לו, ולכן במקום פסידא כיון שאז הוא זמן החלוקה יכול לחלוק שלא מדעת חברו והחלק שלוקח לעצמו מתברר שלמפרע לכך נשתתפו שיהיה זה חלק שלו, ובזה יהיה אתי שפיר דברי הרי"ף לפי שכאן הדין שאין לו רשות להשתמש במעות הפלגא מלוה יכל זמן שאין רוצה לעסוק עבור חברו נגמר ההלואה ומחויב לפרוע לו, ונמצא שלא ניתן רשות מעולם לו לחלוק את העיסקא, ועל כן דינא הוא כמו שהוא קודם שנתחלק שבכל פרוטה ופרוטה יש חצי של חברו נותן המעות בעיסקא, זהו הנראה לענ"ד בביאור דברי הרי"ף:
ומסופק אני לפי זה בעיסקא שנזדמן לו הפסד פתאום אם יכול מקבל העסק לחלוק להציל מחצה ולומר לעצמי הצלתי חלק המלוה שלי במקום שאי אפשר להציל חלק חברו, מי אמרינן כיון שעצמות העסק לא עמד לחלוקה ותמיד אמרינן בכל פרוטה נמצא מחצה מלוה ומחצה פקדון, או שאנו אומרים כיון שיש כאן הפסד גם כאן אמרינן שהגיע זמן חלוקה ויש רשות לחלקו שלא מדעת חברו, ויראה מפשטות לשון הגמ' דרב אידי ב"ר אבין דאמר אם מת נעשה מטלטלין אצל בניו לא פליג ארבא דאמר שלהכי יהבי לך לעסוקי ביה ולא לעשות בו דבר אחר, דאם דברי רב אידי הוא דוקא לפי דברי נהרדעי הו"ל למסמך מימרא זו למימרא דנהרדעי, ומימרא דפלוגתא דרבא ג"כ אתרווייהו לומר להכי קרי לה עיסקא לעסוקי ושאם מת לא יעשה מעטלטלין, וא"כ הרי מוכח דלרב אידי ב"ר אבין אם מת יכולין לחלוק השותפות כדין כל השותפין וימסרו לו להנותן מחצית הפקדון ומחצית המלוה ישאירו לעצמם, ולפ"ז נראה שכן במקום פסידא ג"כ יכול לחלוק לעצמו חלק המלוה. מיהו אין זה ראיה דשם כיון שיש חלק המלוה השייך לבניו לאחר מיתת מקבל אליבא דרב אידי ע"כ צריכים לחלק, אבל לענין פסידא כיון שלא ניתן רשות לחלק ומעולם לא עמד בשעת השותפות ע"ד לחלק, גם במקום פסידא אי אפשר לחלוק. אך כד מעיינינן בה שפיר אשכחן דין חלוקה בעיסקא שאם היה סחורה שקנה בהעיסקא אם ירצה המקבל לקח חצי סחורה לעצמו ולסלק עבור זה הוא חלק המלוה במעות וחצי הסחורה ימסור להנותן ודאי שיהיה ביכולתו, וא"כ כיון דאיכא גוונא דמשכחת חלוקה בעיסקא שפיר יכול להציל לעצמו חלק המלוה ויאמר לעצמי אני מציל, ואם שהעסק בטל מעכשיו, צריך לפרוע תומ"י להמלוה חלק המלוה שהציל אחרי שנתבטל חלק הפקדון לעסוק עבור הנותן, ויפרע לו עתה מה שהציל. ובזה נראה להסביר סברת הרבוותא שהביא הרי"ף שפסקו דמהני מה שחלק בדיעבד דאינהו סברי כיון דאיכא גוונא דמשכחת חלוקה, כל שחלקו הוברר חלקו, ואם שאין לו רשות להשתמש במעות המלוה מפני שמחויב לפרוע תיכף כיון שאין עוסק בחלק חברו, מ"מ הריוח שייך לעצמו שמ"מ מלוה היא, וזולת זה לענ"ד אין מקום לדינא דרבוותא שמטעם שליחות יד אין שייך כאן כיון שסבר ששלו נוטל דמלוה שלו היא, וזה דומה למה שאמרו בגמ' יבמות (נ"ב ב') עודר בנכסי הגר וקסבר שלו הן לא קנה משום דלא מכיון למיקנא, וה"נ לא מכוון לקנות חלק חברו רק שלו:
ומעתה אשובה לנ"ד בעיסקא שלנו שידוע הוא אשר המעות של העיסקא אין מונחים מפורשים בפני עצמן, רק מובלעין בתוך ממון של המקבל העסק ורשות נתונה לו לסלק הקרן עם הריוח הקצוב בכל עת שירצה, גם כשיש בידו סחורה הקנויה ממעות העיסקא שכן הוא התנאי, וא"כ בנ"ד שהמקבל רוצה לסלק עצמו מהעסק והנותן אינו לפנינו שיקבל ממנו וא"כ למה לא יוכל לחלק, אותו המחצה פקדון יהיה מופקד בידו עד שיבא המפקיד או יתברר ע"י בירור גמור המועיל ע"פ ד"ת שמת ויתנו לב"כ כפי צואתו, והמחצה מלוה אין תקנה שתהיה מונחת שע"י זה לא יפטר מן האחריות אונסין וגניבה, וא"כ אין כאן משום עיכוב פרעון שהוא אין מקיים פריעת חוב שהגיע זמן, שהרי אין מי שיקבל ממנו, ומטעם שלא נתברר לו חלקו ג"כ אין אנו יכולים לומר כיון שכאן אין המעות של העיסקא מונחים בעין רק הוא מסלק מכיסו שהרשות בידו, ויכול לסלק עבור הפקדון והמלוה ישאר אצלו, וע"כ צריך להיות כן דהא גם אם יפריש כל המעות של העיסקא מ"מ לא יהיה סילוק רק למעות הפקדון שהוא עליהם שומר אבל לא לחלק המלוה, וא"כ למה יצטרך זה להפריש מעות המלוה זהו הנראה לפי דעתי הקלושה.
עוד כתב כבוד מר בענין נידון דילן שטעה שסבר שמותר להשתמש, וכל שמחמת טעות הוא הדר והוי לבעלים ולא חשיב שליחות יד, ורצה כ"ג לומר שבזה כו"ע מודו גם הדיעה הראשונה שבסימן קפ"ג, גם ציין כבוד מר לדברי השו"ע חו"מ (סי' קע"ו ובסמ"ע ס"ק מ"ז), הנה באמת כן הדבר שבמקום טעות כ"ע מודו להרי"ף והרמב"ם גם הדיעה הראשונה (שבסי' קס"ג סעיף ג'), וכאשר הביא כבוד מר מהמרדכי שדעת רש"י כדעת הרי"ף והרמב"ם. אך מ"מ נראה לענ"ד שרק במקום טעות סובר רש"י דלא הוה שליחות יד וכבר האריך הרשב"א בחידושיו לב"ק (בדף ק"ב) בסוגיא דהנותן מעות לשלוחו, דשליחות יד מהני רק באם גילה זה בפני עדים אבל בלי עדים אין נאמן והוכיח כן מסוגיא דשם ודבריו נכונים וכן מטין דברי הרא"ש בפסקיו שדווקא משום דלא נתכוון השליח לקנות לעצמו לכך קנה המשלח יעו"ש, וכבר הביא הד"מ בח"מ שם כמה דעות הסוברים כן, ובאמת המעיין בדברי המגיד (בפ"ז מהלכות מכירה) יראה שכתב שם שקרוב לזה הוא דעת ההלכות בפסק דהמקבל יעו"ש, והיינו שעיקר הפסק דהמקבל בעיסקא שחלוקתו אין מועיל, אין ראיה לדין זה שלא יועיל מה שהשליח משנה ואומר לעצמו הוא עושה, דהתם מדין טעות הוא, רק מלשון הרי"ף דשם יתבאר מ"מ שגם בשליח ששינה נמי הדין כן דמוכח שם שגם אם שינה בכל המעות, אין מועיל תנאו, וכלשון זה הוא ג"כ לשון הרשב"א בחידושיו שם בב"ק יעו"ש, ע"כ נראה לומר שגם הרשב"א וכל סייעתו החולקים בשליח, בפסק דהמקבל בעיסקא מודים דלא מהני תנאו, וטעמו משום דבטעות הוא שכסבור ששלו הוא נוטל, ולא נתכוון מעולם לגזול, אבל מ"מ בנ"ד אין סברא לומר שמחמת טעות הוא נחשב ולכן יבטל מה שאמר שיעשה שמסלק עצמו מהעסק וחוזר העסק מחצה להנותן שאין זה דומה לזה, שהרי נתכוון לשלוח יד שהרי ידע שכל העסק שהיה אינו של המקבל וידוע הוא לו שמחצה הוא של הנותן רק כסבור שמותר להשתמש במעותיו ואומר מותר הוא, אבל בעיקר הדבר אין כאן טעות, וראיה לזה מדברי הג"א בפ' הגוזל קמא דמביא שם בשם אביו, דנאמן לומר לעצמו עשה שלפי דעתו שרצה לשלם לראובן מעותיו היתירא עבד עכ"ל, הרי ששם אין מגרע לנו הסברא דטעות שסבר היתירא הוא ואדרבא אלומי קא מאלם בזה לטענתו, ומ"מ גם מדברי הג"א הנ"ל אנו למדין שדעת הריב"ם שהובא שם ודעת אביו של הכותב שם סוברים ג"כ שתנאי מועיל, אם היה משנה לפני עדים לעצמו. **([ויעוין במל"מ בפ"ד מהלכות שותפין שמביא בשם הפמ"א ודבריו לא נראו לו ומביא בשם מהרשד"ם ומהראנ"ח שחולקים על דינו של הרב פ"מ ולענין דינא נראה מדבריהם שפוסקים שכשאומר לפני עדים שמועיל]:)** גם מה שמבואר (בסימן קע"ו סעי' י"ח) שאין מועיל החלוקה שחולק שלא מדעת חברו וגם הריוח שייך לשותפות ודעת החולקים גם בהפסד, הוא ג"כ מטעם זה כיון שסובר ששלו הוא נוטל את חלק המחצית שלו לכן לא קנאן בתורת גזילה ושליחות יד:.
והנה כבוד מר הביא בהגה"ה דברי רבינו ירוחם שמחלק בין שליח לשותף שגבי מקבל עסק בנתיב כ"ז במישרים כתב ואם אמר בפני עדים לעצמי אני קונה נעשה גזלן על המעות והכל שלו, ובנתיב כ"ח גבי שליח כתב דאם אמר בפני עדים לעצמי אני קינה דאם לא שינה לא מהני תנאה, ונתפלא כג"ת על חילוקו, אמינא מטיבותיה דמר נראה לענ"ד לתרץ ומקודם אכתוב מה שאמרתי בעת לימודי שם בסוגיא (ב"ק ק"ב) על מה שהביא הרשב"א בחידושיו שם בשם בעל מתיבות דלא מהני מה שהשליח גילה דעתו בפני שנים ואומר לעצמו הוא קונה, ותמה מן הסוגיא דשם שהוכיח הרשב"א שם בדבריו היכא שקנה לפני עדים בפירוש לעצמו, שהריוח אין שייך למשלח, יעוין שם היטב, ובאמת דעת הרי"ף והרמב"ם ג"כ כדעת בעל מתיבות, וראשית אומר בכוונתם דזה ודאי מודו שנעשה גזלן על המעות במה שאומר שקונה לעצמו, אמנם זה ידוע שגזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר ונטלו רצה מזה גובה, ורצה מזה גובה, וא"כ המעות הם עדיין של הנגזל גם שהמה ברשות המוכר וא"כ להלוקח ודאי לא נקנה הסחורה שהרי מקח טעות הוא שנתכוין להקנות עבור מעות והוא לא קבל מעות, אמנם אם זה נקנה להמוכר נראה לומר לפי דעתו של הבעל מתיבות ז"ל כיון שקיי"ל לפי המסקנא שדעתו של מוכר להקנות לבעל המעות וכמו שהעלה השרב"א ז"ל שזהו סברת המסקנא, ולכן כאן כיון שבעל המעות עשה שליח על סחורה אחת ידועה ואותה קנה השליח לעצמו וכיון שבעל המעות רצונו בזה הסחורה והמקנה הקנה לו ג"כ קנה לא מיבעיא בקרקע כעין עובדא דקידושין ודאי שקונה הבעל המעות לגמרי אלא שגם במטלטלין דבעינן משיכה והשליח משך לעצמו מ"מ כיון שהמשיכה נתבטלה מפני שבטעות היתה נתינת המעות וכדכתיבנא והקנין מעות נשאר שייך להמשלח, ובאמת היה יכול לחזור בו ולקבל מי שפרע אבל בסתמא שאין חוזר בו יכול הבעל המעות לגבות את גופו של הסחורה מן השליח. ועוד נראה לומר שכל בכה"ג המעות קונות לגמרי לדידן דקיי"ל כר' יוחנן שמעות קונות מה"ת, בהאי גוונא דלא שייך לומר נשרפו חטיך בעליה שהרי השליח חייב עליהם באונסין מדין שליחות יד שהוא כגזלן, וגם כל כה"ג הוה מלתא דלא שכיחא:
אך לפ"ז יסתעף דין חדש שבמקום שהמקנה ידע שמעות הללו של המשלח הן ששלח בהן יד וקנה לעצמו, והוא הקנה להשליח שיהיה שייך לו, וכן אם קנה סחורה מן א"י יהיה זה, שייך להשליח, משום שמן א"י משיכה קונה ולא מעות, להרבה מרבוותא, והמוכר כיון דמטי זוזי לידו אסתלק ליה ורק על השליח מוטל לשלם המעות שמסרן להא"י בשליחות יד, אמנם בשמעתא דב"ק שהשליח שינה מן דעת משלחו אם שדעת המקנה לבעל המעות מהני ע"י אמצעית השליח, אבל כשהשליח חושב לעצמו בטל הקנין לגמרי, וכן לר' מאיר שאמר שבשינוי נעשה גזלן, וכאן לא שייך לומר מש"כ משום דהמעות עדיין של הנגזל, דמ"מ הסחורה א"א שיוקנה לבעל המעות אחרי שאין רצונו בזה ובמה יקנה לו, ואין הכי נמי אם היה המוכר חוזר ודאי שיכול לומר שמקח טעות הוא לפי שהמעות שקבל אינם של הלוקח והיה יכול לחזור, אבל מסתמא יכול השליח הקונה לתן מעות שלו להנגזל הוא בעל המעות ולשלם לו עבור מעות שלו שביד המוכר וממילא יופטר המוכר מתשלומין, ונשאר הקנין שייך להלוקח ממילא אחרי שנשאר מעותיו של השליח ביד המוכר, והמוכר לא הדר ביה ממכירתו כי מסתמא לא חזר בו ממכירתו ודבריו, כל כמה דלא חזינן חזרתו, ויעויין תוספות ד"ה מי הודיעו ודבריהם צ"ע לפ"ז:
ומעתה יש לומר שזהו שיטתו של רבינו ירוחם שהטעם שבעיסקא ששלח יד בכל המעות ואמר לעצמי אני קונה שכתב ששייך להמקבל שקנה אבל לא בשליח משום דאיהו ג"כ סובר כמש"כ לסברת בעל מתיבות משום דכיון שהמשלח רוצה בזה הסחורה שקנה מהמוכר והמוכר מקנה לבעל המעות ע"כ נעשה שלו כל שלא שינה ממה שאמר לו לקנות עבורו, אך במקבל העסק לשותפות ששלח יד וקנה בכל המעות לעצמו לא נוכל לומר שהמוכר מקנה כולו לבעל המעות שהרי אין רצונו של בעל המעות כ"א במחצה מזה שקנה, והמחצה של המלוה שהוא למקבל העסק, אין רצונו בהקניה להיות שותף עם הנותן וזה לא נוכל לעשותו בעל כרחו לשותף עם בעל המעות, לכן כיון שנעשה גזלן על המעות וכוונתו לקנות לעצמו, ע"כ לא נוכל לומר שבעל המעות קנה מחצה, מפני שזה נחשב לשינוי לגביה שהוא צוה שיוקנה חלקו על ידו של המתעסק דוקא ולא להיות שלו בפ"ע וע"כ יכול השליח הוא מקבל העסק לסלק לבעל המעות עבור המעות שמונחים ביד, המוכר והסחורה תישאר של השליח, זהו הנראה לענ"ד לומר בשיטת רבינו ירוחם. אמנם הרי"ף והרמב"ם ההולך בשיטת הרי"ף לא ס"ל הכי רק גם במקבל העיסקא נקרא זה כלא שינה וקנה מחצה וחשבינן סתמא שניחא ליה להנותן לקנות מחצה כי בודאי יתרצה אח"כ לעסוק בהעסק הנ"ל:
עתה אדברה במה שחקר כבוד מר אם שיהיה זה השבה מעליא מה שקונה אח"כ עבור השותפות היינו להמקבל ולבעל המעות כפי העיסקא מתחלה. והנה נאמר בדבריו הק' שזה חשוב השבה מה שחוזר לסחור עבורו ולא שייך בזה כלתה שמירתו משום דניחא ליה שיהיה בידו בכדי שיגיע לו ריוח ודומה זאת לדברי המבי"ט שהביאו הש"ך (בסי' קפ"ג ס"ק ט' זהו תורף דבריו הק'. ואני אומר לפענ"ד שיש לדון על דבריו הק' על עיקר הדין שכתב שהטעם בשומר שכלתה שמירתו משום שכיון ששלח בו יד אין הבעלים רוצים בו, אבל כאן רוצים ורוצים, ולענ"ד לא מן השם הוא זה. וגם אם זה זכות להבעלים, מ"מ לא נעשה השבה מעליא ולא נפטר מאונסין, וראיה לזה מהא דאיתא בגיטין (י"ד ע"א) בהולך מנה פקדון לפלוני דאם בא לחזור אין חוזר ומוקי הגמ' בהוחזק כפרן שזכות הוא להמפקיד, ואפ"ה לא נפטר מאחריות הרי שכל שלא הגיע ליד בעלים אין נחשב השבה מעליא, ושומר שאני שכל זמן שלא כלתה שמירתו כיד בעלים הוא, אבל בששלח בו יד נתבטלה השמירה ראשונה ואח"כ אינו יד בעלים גם דניחא ליה וזכות הוא לו כל זמן שלא עשאו לשומר בפירוש, וזהו הלשון כלתה שמירתו שעתה אין לו דין שומר, אמנם יש לדחות ראיה זו דהתם נהי שזכות הוא להבעלים מה שמונחים ביד זה הנאמן ממה שמונחים ביד הנפקד, מ"מ אין מזה טובה לבעלים יותר ממה שאם יבא זה הפקדון ליד הבעלים ממש ועל הנפקד הראשון מוטל החיוב להמציא ליד הבעלים ע"כ לא קיים בזה השבה ליד בעלים, משא"כ כאן אדרבה טוב יותר מה שיהיה מונח ביד זה בעסקא שיגיע לו עי"ז ריוח, ומתחלה לכך נמסר לידו שירויח בהם, ודאי דזכות הוא לו וידו נעשית כיד הבעלים ונתקיים השבה מעליא:
ומ"מ נראה שגם בעיסקא להרויח לא חשוב השבה וראיה לזה מהא דאיתא במרדכי בב"ק פרק הגוזל קמא סי' קכ"ב בשם תשובת רבינו ברוך שהצריך לנותן לעיסקא להתנות שיהיה לו רשות להוציא לצורכו ולזכות לו ע"י אחרים, ואם לא לקח רשות להוציא כשיצטרך ולהחזיר, הרי שלח יד בפקדון והרי הן מלוה עליו ואינן ברשות הבעלים, ע"כ. הרי שגם בעיסקא יש הדין של כלתה שמירתו, ואין כאן השבה מפני שנתבטל שמירתו על המעות ואין לו עליהם שם בעלים והשבה בעינן ליד בעלים דווקא ולא במקום שזכות הוא לו והובאה ג"כ בתשו' מיימונית ספר משפטים סי' כ"ט, וכן מצאתי שהב"י הביא בסימן קע"ו תשובת הרשב"א [באות ל"ו] שפסק שם דמהני התנה בפני עדים שקונה לעצמו, וכתב שם ועוד מסתבר לי שאפילו החזיר למקום שנטל אותו מקצת ששלח בו יד והרויח בו מה שהותיר בו הותיר לבעל המעות או לאמצע כמו שאמרנו, ומוכח מדבריו שאילו הפסיד שייך להשליח הגם שלא שינה מחטים לשעורים רק עשה כפי מה שצוה המשלח, אפ"ה כל ששלח בו יד מקודם באחריותו עומד לענין הפסד, הרי מוכח מכאן שזה לא מיקרי השבה מעלייתא שיפטר לגמרי כן כתב הרשב"א בחידושיו, ואם נחלק בין דינים אלו לנ"ד משום דבנ"ד אין יכול למסור לבעל המעות בחזרה, משא"כ בהני דינים מיירי במקום שהיה יכול למסור לבעל המעות לכן לא הוי זכות זה שעושה לטובת, בעל המעות, שיכול להחזיר לו המעות, משא"כ בנ"ד א"א להחזיר לו ולכן אפשר דהוה זכות באופן כזה, אמנם הראיה שהבאתי מגיטין יוכיח שגם שם אין הבעלים לפנינו ואפשר לומר שהכא שאני דתרווייהו איתנהו שיש לו זכות בריוח ואין הבעלים לפנינו, אך מאין נמצא לחלק אחרי שעיקר הסברא לא מצינו שזכות מועיל להחשיב כהשבה גמורה ומה מכריע לנו בין זכות קטן לזכות גדול
והנה לכאורה פליגי הרשב"א עם תשובת רבינו ברוך שהבאנו לעיל, שהרי רבינו ברוך סובר שמן הדין לא קנה הריוח גם אם מחזיר המעות ששלח בו יד וקונה עבורו את הסחורה שאלו היה סובר שהריוח שייך לאמצע רק לגבי הפסד אין נחשב להשבה, למה יאסר זה מטעם ריבית הא קיי"ל שמקבל העסק מותר לשנות מציווי של הנותן הגם שמן ההפסד לא יהיה על הנותן עבור השינוי, מ"מ מותר לו לקבל ריוח משום שהריוח מגיע לו מצד שהרויח במעותיו, ומעיקרא בעת הנתינה היה קרוב לשכר ולהפסד, והוא פשע זאת בשינויו וה"נ דכוותה, שהוא פשע במה ששלח יד בהמעות ומחמת זה ההפסד עליו הוא, ומ"מ הריוח שייך להנותן מפני שמזכה המעות או הסחורה עבורו, א"ו שדעת רבינו ברוך הוא שכל ששלח יד בהמעות כמעות שלו הן נחשבים לגמרי וכיון שדעת המוכר לבעל המעות הוא מקנה לכן לא שייך הריוח להנותן, ואם יתן הריוח הרי הוא ריבית אחרי שלא נקנה הסחורה במעות של הנותן רק המה חוב עליו, אמנם הרשב"א סובר שכל שהניח המעות שייך הריוח להנותן. ואולי יש לישב דבריהם שלא יחלוקו זה על זה שאין הכי נמי כדעת הרשב"א שהמעות של ריוח שקנה הסחורה עבור הנותן שיהיה לו חלק בו שייך להנותן מן הדין, ויהיה זה הריוח לאמצע, אך מ"מ איסורא איכא בזה כיון שכל ההפסד שייך על המקבל ואין דומה לשינוי דבר אחר שהאחריות הוא מחמת זה על המקבל ומותר לעשות כן ששם הדין שבהפסד שאין השינוי גורם לזה הוא מן הדין על הנותן וכמבואר בסמוך, ועוד ביארתי בעז"ה במקום אחר, ועוד שם בעת קניית הסחורה היה באפשרו לעשות שלא יגיע לו הפסד להמקבל שהיה קונה את הדבר שציווהו, משא"כ כאן בעת קניית הסחורה עבורו לא היה לו שום אפשרות לעשות שיהיה בהפסד מחצה על הנותן כמו הריוח ולכן גרע זה:
הגה"ה [אחר כותבי זאת מצאתי שהגאון ר"ע איגר ביו"ד (סי' קע"ז) ששם הובא ברמ"א בסעי' ה' הדין של תשובת מיימוני הנ"ל שאחר לעצמו גם אם יעסוק אח"כ לשותפות אסור ליטול והוה ריבית, וכתב שם הגרע"א, שהרשב"א שהביא הב"י בפחו' ל"ו בסי' קע"ו בחו"מ (הוא הרשב"א הנ"ל) הוא חולק על דין זה של תשו' מיימוני, ודבריי שכתבתי אז להגאון הנ"ל היה זה קודם שנדפסו הגהות רע"א על יו"ד, ולענ"ד נראה נכון שאפשר להשוות הרשב"א עם ד' רבינו ברוך הנ"ל וכמש"כ]:
ומש"כ כבוד מר להביא שמטעם זכות חוזר לדין שומר גם ששלח בו יד מקודם מהא שכתב הש"ך בשם המבי"ט (בסי' קפ"ג ס"ק ט') שאין חייב. באונסין בשליח ששינה, לא אוכל להבין דבריו, הא זה מבואר בכל הסוגיא (דב"ק ק"ב) שכל הטעם שאם הותירו הותירו לאמצע הוא משום דאתיא כר"י דאמר ששינוי במקום שלא נתכוין לגזול, לא ירד עליו שם גזלן, ואלו כדברי כתר"ה שמטעם זכיה הוא אפילו לר' מאיר נמי כיון שקונה עבורו את השעורים וזכה בזה. אבל עיקרן של דברים יראה המעיין בסוגיא במה דמדמי הגמ' שינוי דשעורים לשינוי דצבע, גם ששינוי השעורים הוא הוא בחילופם של המעות, ושינוי דצבע הוא בגוף הדבר של הבעלים, והיינו טעמא שחילופם של המעות כמעות עצמן דמי במקום שלא נתכוין לגוזלם בפירוש, רק לר"מ שגוף ענין השינוי מחשיבו לגזלן גם שלא נתכוין לגזול, ולכן כאן נמי מה שקונה את השעורים בזה נעשה גזלן על המעות ויוצא מרשותן של הבעלים, משא"כ לר' יהודה מעולם לא נעשה עליהם גזלן ולכן שייך הריוח להנותן הוא בעל המעות אמנם ההפסד מחמת שהוא גרם ע"י שינוי שלו שייך זה עליו, וכבר העירותי בגמ' שמוכח שכל הטעם שמחויב השליח בפחת הוא מחמת הטעם דלתקוני שדרתיך וכו', ומטעם זה ין שייך רק בפחת שהיה בעת מעשה הקנין שעיוות השליח בשליחותו בלקיחתו, אבל לא בהנעשה אח"כ מיהו גם בהנעשה אח"כ חייב מטעם תחלתו בפשיעה וסופו באונס כל שע"י מעשה פשיעתו אז נעשה אח"כ האונס, ובעז"ה מצאתי כדברי בחידושי הרשב"א וזה לשונו שם "ויש לומר דהאי פחתו דברייתא בתרייתא אינו כפחתו דברייתא קמייתא דברייתא קמייתא דמוקי לה כר' מאיר אפילו בפחתו באונס, וברייתא בתרייתא דאוקי לה כר' יהודה לא קנה אלא כשינוי דצבע אבל לא בפחתו באונס עכ"ד. כל זה כתבתי אז בשנת תרי"ט להגאון מה"ר אברהם שמואל זצ"ל ועיין לעיל (סי' א') שהארכתי בתשובה אחרת ג"כ בענין זה של המבי"ט שהובא בש"ך בעזר"ה: