אור ברסלב
באר משה (דנשבסקי) ב חושן משפט › סימן טו

באר משה (דנשבסקי) ב· רבי משה דנושבסקי

חושן משפט · סימן טו

סימן יד

אשר כתבתי מכבר בשנת תרכ"ג לפ"ק נסתפקתי הלכה למעשה בתביעות מחובות ישנים במקום שהתובע נשבע ונוטל האם יש לגלגל בתוך שבועתו שלא מחל לו בלבו (וכגון שהנתבע טוען זה), האם המחילה שבלבו הוה מחילה מן הדין שלא יכול התובע לחזור אחרי שגמר למחול:

הנה המסגרת השולחן (בסי' י"ב אות ח') הביא בשם מהרש"ל שכשאומר שבלבו היה למחול רק עתה מחמת כעסו עליו רוצה לתובעו, אין יכול לתבוע כי מחילה בלב הוי מחילה. אמנם השער משפט (סי' צ"ח ס"ק א') מביא דברי (מהרי"ט בחלק חו"מ סי' מ"ה) שפוסק להדיא דמחילה שבלב לא הוי מחילה משום שדברים שבלב אינם דברים, אם לא דאיכא אומדנא דמוכח שמחל לו אז הוי מחילה, ולכן חילק הא דשהתה כ"ה שנים ולא תבעה כתובתה שאבדה כתובתה משום דאמרינן שברור שמחלה בלבה, משום דשם הוה הוכחה ברורה שמחלה, משא"כ במקום שמהימן לומר שלא מחל בלבו, גם אם באמת מחל בלבו לא הוה מחילתו כלל, אמנם הוכיח שם מדברי הרשב"א שמחילה בלב הוה מחילה, אך השער משפט האריך שם להקשות על דברי הרשב"א והכריע לדינא כדעת מהרי"ט. והנה יסוד דברי הרשב"א בקידושין שהא דאמרינן דברים שבלב אינם דברים, הוא רק במקום אשר הדברים שבלב באים להיות נגד מה שאמר בפיו סתם וכו', ומייתי הרשב"א ראיה מהא דמהני מחשבה בתרומה כו', ומהא דאומר אהא הרי זה נזיר, והשער משפט הקשה על הרשב"א בתרתי, חדא דא"כ למה בעינן שיהיה נזיר עובר לפניו כיון שמחשבתו שבלבו אין סותר לשום דבר, ועוד הקשה איך יליף הרשב"א מהא דתרומה ניטלת במחשבה, הא בהדיא אמרינן בשבועות (כ"ו ע"ב) דתרומה וקדשים הוו שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים, אלו דבריו בקצרה:

ולענ"ד נראה שדברי הרשב"א נכונים, ומקודם נבאר על הקושיא השניה אשר היא לכאורה חזקה מאוד, והוא דהא ודאי במקום שבעינן מצד שורת הדין דיבור כגון בנדרים ושבועות שנאמר בתורה מוצא שפתיך, ובזה נעשה חלות הדבר ובלעדי זאת אין במה לחול הדבר, ולכן הגם שדברים שבלב במקום שאין סותרים להדיבור ומעשה הוו דברים, מ"מ אין יכולים לעשות חלות הדבר בחיוב מפני חסרון המוצא שפתיו, כי היכי שבדיבור אין נגמר דבר הצריך קנין, וה"נ לגבי שבועות ונדרים הדיבור הוא הקנין שלהם, וכפי קנין להדברים הצריכים קנין, והוא כמו שאמרו בגמ' אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט שהאמירה נחשב כמעשה, וע"ז אמרו בגמ' שתרומה וקדשים הוו שני כתובים הבאים כאחד, לענין ששם נחשבת המחשבה לחייב אותם ולעשות גמר וחלות הדבר כמו אם הוציאו בפיהם, ולאפוקי בכל הנדרים ושבועות אין נחשב לחול הנדר ע"י המחשבה עד שיוציאו בפיו, אבל הרשב"א בא לדון במקום שהדברים אינם באים לעשות חלות דבר, רק שבאים למעט הדבר, כמו בהא דאמר הגמ' שם בקידושין (דף נ') דברים שבלב אינם דברים שבאין הדברים שבלב למעט המכירה שלא תהיה רק על אופן זה וכל הני דמייתי שם, שכל הענינים האלו אין הדברים שבלב עושין מעשה רק ממעטין להמעשה שעשה, ובזה אין מקום לומר דבעינן דוקא דיבור פיו וזולת זה אינו, כי מה מקום להדיבור לפעול יותר מהמחשבה אם מחשבה נחשבת, וא"כ כוונת הגמ' בזה דאמרינן דברים שבלב אינן דברים, שהדברים שהמה רק בלב אין נחשבים כלל, והמה כמו שאינם כלל בעולם, ולכן שפיר דקדק הרשב"א כיון שאין נחשב כלל המחשבה למה מועיל זה בתרומה וכו' וכמו שדקדק הרשב"א שנילף משם דהוה דברים, ואין לומר ע"ז דהוו תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד ואין למדין מהם, משום דכל ענין חידוש השני כתובים אינם רק לענין שמועיל המחשבה שיחול התרומה וההקדש ע"י זה, משא"כ בשארי נדרים ושבועות, אבל בעצם הדברים שבלב שיש להם חשיבות ואינם בטלים לגמרי בזה שפיר אמרינן למה לא נילף מינייהו זהו כוונת הרשב"א לענ"ד:

ועתה ניישב גם הקושיא הראשונה של השער משפט שהקשה על הרשב"א דא"כ שבמקום שאין הדברים שבלב הותר לדיבור וכדומה הוו דברים למה בעינן כלל שיהיה נזיר עובר לפניו, ויש לומר דהא ודאי אם אין כאן נזיר עובר לפניו ואמר אהא לבדו כיון שאין כאן משמעות לנזירות בדבריו, רק מה אשר במחשבתו, זה דומה לגמר בלבו בנדרים ושבועות שאין מועיל מטעם שאין במה לחול עליו ואין שם נדר עליו, רק באומר אהא ונזיר עובר לפניו יש כאן משמעות נוטה שכוונתו לנזירות וחשוב כהוציא בפיו, ואפ"ה אם מחשבתו אהא בתענית אין חל עליו נזירות, ורק בעינן שמחשבתו יהיה לנזירות, וע"כ אם נאמר שדברים שבלב אין נחשבים כלל ובטלים המה, למה יועילו כלל להכריע את אהא שיהיה לנזירות, וכן יראה סיגנון לשון הרשב"א שהעיר מהא דנדר בחרם וכו' ונודר בקרבן וכו' שכל עיקר מה שדן הרשב"א שלא נאמר שדברים שבלב אין אנו חוששין עליהם כלל, גם במקום שאינם מתנגדים לשום דבר כלל. גם מש"כ השער משפט שהר"ן בקידושין שם חולק על דברי הרשב"א, לענ"ד נראה שאין כל כך הכרח וקצת נראה להיפך, שהרי על קושיא דנדר בחרם תירץ הר"ן דכי אמרינן שדברים שבלב אין דברים הני מילי שמה שבלב סותר דבורו יעו"ש, ואי משום שכתב הר"ן על הא דקשה מהא דאהא הרי זה נזיר דשם אין זה דברים שבלב כו' האמת קמשני שכך הוא סברת הר"ן, אבל באמת הוה מצי לשנויי כמו דמשני אהא דנודר בחרם, ומה שהביא השע"מ מהא דכתב הר"ן פ"ק דפסחים דהפקר בלב לא מהני משום שדברים שבלב אינם דברים ושם אין סותר הדברים שבלב את דיבורו, נראה לענ"ד לומר שלשון מושאל כתב הר"ן וכוונת הר"ן דשם בהפקר הא דחל בדבור בעלמא, כתבו הפוסקים דענין הפקר הוא מעין נדר שחל בדבור וזהו כוונת הר"ן שדברים שבלב אינם דברים, פירוש לענין הפקר לפי שבעינן לענין חלות הדבר דבור דוקא, וא"כ מצאנו בדברינו שדברי הרשב"א נכונים, וגם דברי הר"ן הולכים ונוטים לשיטת הרשב"א, ודאי דאית לן למיזל בשיטתיה של הרשב"א ז"ל בזה:

ומעתה נחקור לענין מחילה שאין צריכה קנין, אם הוא מהדברים הצריכים דיבור כמו הפקר ונדר ושבועות, או שהוא מהדברים אשר גם מחשבה מועלת בהם, והדעת נוטה שענין תועלת המחילה שהיא מועלת גם בלא קנין אינה מצד הדיבור רק שמחילה מועיל מצד סילוק התובע את עצמו, ובאמת מצינו בכמה דוכתי שמועילה מחילה גם בלא דיבור רק מצד הוכחת המחשבה שהיה כאן מחילה, כמו הא דשהתה כ"ה שנים שאבדה כתובתה מטעם מחילה כדאיתא (בכתובות ק"ד) וכמו מה דמועיל בשהה יותר מכדי שיראה תגר גבי אונאה דאמרינן דהוי מחילה כדאיתא (בב"מ נ'), איברא דמהרי"ט המובא בשער משפט הנ"ל כתב ששם שאני משום דהוה אומדנא דמחל, ומ"מ מוכח זה בהחלט שאין מחילה חשובה מטעם הדיבור וכמו בהפקר ונדר וכדומה, דהא (בנדרים דף ז') בעי הגמ' אם יש יד להפקר ופי' הר"ן דביד מוכיח קבעי הגמ', ולכאורה למה בעי הגמ' הא לו יהא שידים מוכיחין ג"כ אין ידים בהפקר מ"מ למה לא תועיל מצד הדברים שבלבו אשר יש אומדנא דמוכח שכן הוא בלבו אלא ודאי דבהפקר ונדר בעינן דיבור דוקא וכל שבלא דיבור אין מועיל כלום לחול הדבר, ולכן בעי הגמ' על ידים אם הוה זה כמו דיבור במקום שהן מוכיחות או לא, ובמחילה לכו"ע סגי היכא דמוכח הדבר. והנה לפי שיטת מהרי"ט וההולכים בשיטתו שאימתי מהני מחילה שבלב היכא שאיכא אומדנא ברורה, וא"כ צ"ע בהא שכתב ההגהת אשרי והביאו הש"ך (בסי' רכ"ז ס"ק ד') שאם המתאנה לא נתן מעות יכול לעכב עבור אונאתו, מטעם מיגו שיכול לומר נתתי לך המעות יכול ג"כ לומר שלא נתרציתי, והנה לפ"ז ע"כ צריך לומר שהיכא שהמעות בידו אין זה אומדנא ברורה דמחל, שאם היה זה אומדנא ברורה למה היה מועיל המיגו דהוי מיגו במקום עדים. וא"כ ע"כ צריך לומר שכיון שיש לו מיגו סומך ע"ז ואין חושש לתבוע מהר (ועיין נתיבות בסי' רל"ב ס"ק א' בביאורים) וא"כ במקום שלא נתן מעות הלא צריך להיות שגם אם אין אומר שלא נתרציתי, מ"מ יהיה יכולת בידו לחזור ממחילתו ולתבוע לעכב עבור אונאתו משום שבכה"ג אין כאן אומדנא ברורה, ממילא הוה זו המחילה דברים שבלב ואינם דברים ואין מועלת מחילתו בלבבו, וזה אין במשמע, וכן יש לדקדק בשהתה כ"ה שנים דאמרינן שודאי מחלה ואמרינן בגמ' שאם באת שעה אחת קודם חלות כ"ה שנים יכולה לגבות כתובתה, וא"כ אם נימא שמחילה בלב לא הוה מחילה רק היכא דאיכא אומדנא דמוכח וא"כ עד שעה אחרונה של סוף כ"ה שנים אף אם תודה שמחלה בלבה, מ"מ יהיה הדין שיש לה כתובה וא"כ יקשה לנו על תקנת חז"ל שתיקנו בשהתה כ"ה שנים שאבדה כתובתה מי מכריח לנו שהשעה אחרונה חשבה אודות כתובתה ועלתה אז על רעיונה מזה ומחלה אז כתובתה, ואטו אין מצוי הדבר ששעה אחת יתעלם ענין כתובתה מרעיונה, בשלמא אם נאמר שמחילה בלב הוה מחילה תמיד אתיא שפיר, שיש לומר ששתיקה כ"ה שנים מכריח לנו שפעם אחת מחלה בלבה את הכתובה, ושתיקה פחותה מכ"ה שנים אין מכריח על מחילה כלל, וכך שיערו חכמים וכל מדות חכמים כך הוא, אבל שזה יכריח לנו לומר שבשעה אחרונה מחלה היאך יכריח לנו, וזה אין סברא לומר כן:

ולכאורה יש להקשות לפי מה שכתב הר"ן שם בפ' הנושא דאמרינן דמה שהזכירה כתובתה מועלת לבטל המחילה לגבי היורשים, וגם אם לא הזכירה רק בפני היורשים בינה לבינם לבד הוא מבטל ג"כ להמחילה, כמש"כ הבית מאיר שם באה"ע (סי' ק"א), וכתב שם שגם בהכחשה שהיא אומרת שהזכירה והיורשים טוענים שלא הזכירה היא נאמנת, משום דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום,. והנה יש להקשות לפ"ז למה לא תהיה נאמנת לומר שלא מחלה במיגו דהיתה יכולה לטעון שהזכירה להם בתביעת הכתובה, וכן הקשה הבית מאיר שם, ותירץ משום דהוה מיגו להוציא, אך דבריו תמוהין שהא במקום שמוחזק שטר בידו קיי"ל דאמרינן מיגו להוציא כמבואר בש"ך בכללי מיגו (בסי' פ"ב ס"ק א') וא"כ מאי קמיבעי להגמ' שם (בדף ק"ד ע"ב), בשטר כתובה יוצא מת"י או באין שטר כתובה יוצאת מת"י, הא מוכרח לומר שמיירי באין שטר כתובה יוצא מת"י, דאי בשטר כתובה יוצא מת"י תהיה נאמנת לומר לא מחלתי במגו דהזכירה להם הכתובה, שבמקום שטר אמרינן מיגו להוציא [ובאמת אם נאמר שמחילה בלב במקום שאין הוכחה אין מועיל יהיה אפשר לתרץ קושיא זו דיש לומר שבעיא של הגמ' יהיה גם במקום שמודית שמחלה בלבה, ורק אם נאמר שגם בשטר כתובה יוצאת יש דין הוכחת שהיית כ"ה שנים שלא תבעה שודאי מחלה מועילה המחילה שבלבה, אבל אם במקום ששטר כתובה יוצאת מת"י אין דין הוכחת מחילה בשהתה כ"ה שנים, ממילא גם אם היא מודה שמחלה בלבה אין מועיל זה, אך זה דוחק הוא לומר שמיירי הגמ' במקום שהיא מודה שמחלה ודו"ק] אמנם באמת בלא"ה תמוהין דברי הב"מ שכתב שמטעם מיגו להוציא לא מהימנא לומר שלא מחלה במגו שהזכירה, דהא היא הוה ברי והיורשים טוענים שמא מחלה ובמקום ברי ושמא סוברים הראשונים דאמרינן מיגו להוציא. ומצאתי בספר הפלאה שהעיר ג"כ בקונטרס אחרון שלו (בהל' כתובות בסי' ק"א) להאי דינא כפי דעת הבית מאיר שהיא נאמנת לומר שהזכירה בתוך כ"ה שנים, והקשה ג"כ דלהימנא במגו שלא מחלה, ורצה לתרץ מטעם מיגו להוציא, ורצה לומר שמזה הטעם אמרינן בגמ' שבשטר כתובה יוצאה מת"י לא אבדה כתובתה בשהיית כ"ה שנים, ואח"כ הקשה שם בהפלאה דהא במקום ברי ושמא אמרינן מיגו להוציא עד דמסיק אח"כ שמטעם דזה הוה חזקה אלימתא שמחלה, ע"כ לא מהני ע"ז מגו, והוה כעין מגו במקום עדים דלא אמרינן ועפ"ז תתחזק לנו הראיה דע"כ המחילה בעת שמוחלת בלבה בתוך כ"ה שנים חלה אז, דאם לא כן שנאמר שרק בסוף כ"ה שנים כשהוא אומדנא דמוכח אז חלה המחילה ומקודם לא חיילא משום שהיא מחילה בלב ודברים שבלב אין דברים, א"כ למה לא תהא נאמנת במיגו לומר שבשעה האחרונה לא עלה אז על דעתה מענין כתובתה ולא מחלה אז, הכי נאמר שגם זה נחשב לחזקה גמורה כמו אנן סהדי שבאותה שעה האחרונה הסכימה אז למחול הכתובה, ועיין בספר בית יעקב להגאון מהר"י מליסא שהוא הכריע בפשיטות שלא מהימנא האשה לומר שתבעה או הזכירה להיורשים לתבוע מהם הכתובה בתוך כ"ה שנים (ונסתר הוכחתי הנ"ל), וחולק על ההפלאה והבית ב מאיר, ולא הביא לדעתם בזה, ולדינא למעשה צ"ע איך לפסוק אם כדעת הבית יעקב או כדעת ההפלאה והב"מ, ומ"מ מסברא קשה לומר אם שבתוך כ"ה שנים לא מהני מחילה שבמחשבתה, שיחזיקו הדין על השעה האחרונה כמש"כ למעלה:

אמנם נראה דאפשר לומר שמחילה שבלב שאין מועילה משום דדברים שבלב אין דברים כדעת מהרי"ט והשער משפט, רק במקום שמתגלה הדברים שבלב לאחרים שאז חלה המחילה, ונאמר שגם אם הגילוי הוא אח"כ מהני שהמחילה היא בעת מחשבתו. פירוש הדברים שכל שהדברים עתידים להתגלות לאחרים אז חל הגילוי למפרע מן עת שהיה הדבר בלבו, רק כל זמן שלא נתחרט ממה שגמר בלבו טרם שנתגלה הדבר, ולכן בשהתה כ"ה שנים, וכן בשהה בכדי שיראה לתגר או לקרובו המחילה שבלב שהיה קודם התגלות מועילה אח"כ בעת שהוא מתגלה, וע"כ שפיר מועיל המחילה גם שהיה בתוך כ"ה שנים אח"כ כשנגמר הכ"ה שנים, מ"מ הראיה מה שדקדקתי מהאי דינא של הגהת אשרי ומדברי הפוסקים שהביאו לדין זה נראה שהוא הוכחה שמועיל גם במקום שאין כאן הוכחה ברורה והגה סברא זו שכתבתי להנך דסברי שמחילה בלב אין מועיל, רק היכא דאיכא הוכחה וכתבתי שההוכחה שבסוף מועלת למפרע, יש להעיר ע"ז מדברי התוס' (גיטין ל"ב א') ד"ה מהו דתימא שכתבו שלרבא דאמר גילוי דעתא בגיטא מלתא היא הוא דוקא אם נודע הגלוי דעת קודם שבא הגט לידה, אבל אם לא נודע אותו הגלוי דעת עד אחר שהגיע הגט לידה לאו כלום הוא, כגון דהוה רהיט בתר שליח לבטוליה אך השליח חשב שמה שרהוט בתריה למימר אשור הב לה כו', וכי מבטל אחר שבא הגט לידה לפי שסבר שביד שליח הוא אגלאי מלתא למפרע דלבטולי רהיט, קמ"ל מתניתין דלאו. כלום הוא, משום דכיון שבאותה שעה שהוא רץ לא נודע לו להשליח ולא לאשה ולא לב"ד והוו להו דברים שבלב ואינן דברים כו' עיי"ש, הרי מוכח שאף שנתגלה לבסוף הדברים שבלב מ"מ אין מועיל לעשות להדברים שבלב דברים למפרע, מיהו יש לחלק ולומר דהתם בא הגלוי דעת מן הדברים שבלב בעת שאי אפשר לבטל היינו לאחר שנמסר הגט ליד האשה ע"כ בטלים המה הדברים שבלב, משא"כ כאן במחילה שבא הגילוי דעת מן הדברים שבלב המוקדמים בעת שראוי למחילה מועיל למפרע מן עת שהיתה המחילה בלבו, וכיון שאנו רואין שסברא זו עלה להגמ' לומר דמהו דתימא דאגלאי מלתא למפרע דבטולי בטליה, א"כ יכולים לומר היכא שבא הגלוי דעת מן המחשבה בעת שחזי לחול הדבר מהני גם למפרע:

ובעצם הדין לענין מחילה בלב אי הוה מחילה נראה שזה היה מסופק להר"י בעל התוס' שאיתא בגיטין (ל"ב ע"א) בתוס' ד"ה מהו דתימא לאופן האחד שהביאו שם בשם ר"י אהא דלא מהני מה שבמחשבתו היה לבטל קודם הנתינה, וכתבו שם שזה הוה משום דברים שבלב אינם דברים, וכתבו שם אע"ג שאין דומה להא דקידושין משום דשם מדלא חשש לפרש כו' אבל כאן עושה כל מה שיכול לעשות מ"מ עשאוה כדברים שבלב, וא"כ נראה מדבריהם שבאמת מן הדין ראוי שביטולו בלב יהיה נחשב לביטול רק עשאוה מדבריהם וביטלו חכמים להביטול, וא"כ נראה שמן הדין הוא כל שאין מנגד להדברים שבלב מדיבורו בע"פ הוה דברים מן הדין, וא"כ לפ"ז מחילה שבלב שפיר הוה מחילה, עוד כתבו שם התוס' ועוד נראה לר"י שדברים שבלב אינם דברים אפילו היכא דקיימא לן שנאנס מלפרשה כו' הרי סוברים התוס' שדברים שבלב אינם חשובים כלל רק היכא שידוע לן דעתו מעצמינו, וא"כ המחילה שבלב אינה כלום, כמו דאמרינן שביטול הגט היינו שאין חפץ בהגט אינה כלום מה שבלבו למנוע הגירושין. והנה מסיגנון דברי התוס' לקמן (דף ל"ג ע"א) משמע שם מדבריהם בד"ה רבי, שגם בביטלו בפני ע"א אין מועיל מן הדין משום דאין דבר שבערוה פחות משנים, וא"כ כש"כ במקום שהוא רק בלבו ולא נתגלה הדברים ודאי דאין כלום מן הדין דהא אין כאן עדים, ונראה לענ"ד לומר שזה יהיה הסבר שלישי לבעלי התוס' לא כמו שכתב הר"י בתירוצם הא' שהוא רק שחז"ל עשאוה כדברים שבלב, ולא כתירוצם השני שדברים שבלב אין ביכולתם לפעול מאומה, רק לענ"ד נראה שזהו כעין מה שכתב הפני יהושע (בדף ל"ב) על דברי התוס' שם שחקרו בהטעם שאין מועיל הביטול בלבו שכתב שם ולולא דבריהם נראה לו טעם אחר, שגם אם היה הדין בהא דקידושין שדברים שבלב הוי דברים, שם בעת מעשה מחליש הדברים שבלב את מה שנעשה ע"י שהוציא בפיו ובזה חוקרים אם דברים שבלב דברים או לא, משא"כ כאן כיון שמתחלה היה פיו ולבו שוין לעשות השליחות, אין כח אח"כ להמחשבה לבטל הדיבור המוקדם, וכי היכי שמצינו שאין דיבור מוציא מידי מעשה, וכמו דאמרינן שלענין טומאה לא אתי מחשבה היינו דיבור ומוציא מידי המחשבה הקדומה משום דכמעשה דמי, וריש לקיש סבר שגם דיבור לא אתי לבטל דיבור הקדום ור"י דפליג עליה רק הוא שדיבור מבטל דיבור, אבל מחשבה אין מבטל דיבור, וסברא זו תהיה בכוונת דברי התוס' (בדף ל"ג ע"א) שס"ל שביטול בפני אחד מן הדין אין מועיל משום דאין דבר שבערוה פחות משנים, הוא ג"כ כעין זה שהדיבור שהוא שלא בפני עדים בדבר שבערוה, אין חשוב ואין יכול לעקור הדיבור הראשון שנעשה בפני שנים, או במסירת הגט החתום בעדים, שזה ג"כ כנעשה בפני שנים הוא, ולכן אין מועיל לבטל זה מה שנעשה שלא בפני שנים, וממילא מחשבה שבלבו או גלוי דעתא לאביי אין יכול לעקור המעשה הקדומה שעשה לשליח או שנתן הגט על לאחר זמן הגם שזה לא נחשב מעשה רק דיבור למאי דקיי"ל כר' יוחנן, וא"כ לפ"ז גם דברים שבלב חשובין הם באמת במקום שאין עוקר למעשה הקדום ע"י הדיבור, ולפ"ז מחילה שבלב יהיה נחשב למחילה וכמו דאשכחן גבי שהתה כ"ה שנים ולא נצטרך לחלק בחילוקים הנ"ל, ואין לומר שגם במחילה מיקרי ג"כ עקירת דבר הקדום היינו השיעבוד שהיה לו על הלוה וכדומה, ז"א דא"כ גם דיבור לא היה ראוי שיועיל דהא השיעבוד נעשה מעיקרא ע"י מעשה קנין והלואה וכדומה, אלא ע"כ צריך לומר שזה מיקרי עוקר דבר הקדום שמתחילה נעשה השיעבוד לטובתו שכל זמן שירצה המלוה להחזיק השיעבוד, אבל לכשימחול ויסלק מהשיעבוד משם ולהלאה אין לו שיעבוד, וא"כ ה"ה מחילה בלבו צריך להיות כן, וא"כ מראין הדברים שמחילה בלב ג"כ הוה מחילה לפי שיטות הרבה פוסקים, ולכל הפחות הוה זה ספיקא דדינא:

ומה שהעיר בשער, משפט שם (בסי' צ"ח) להביא ראיה דמחילה בלב אין מועיל מסוגיא (דב"ק צ"ג ע"א) יש לאו שהוא כהן, והקשה על מה שאמרו שם בגמ' שגבי קרע את כסותי באומר הקורע ע"מ לפטור, והוא אומר לאו מפרשינן הלאו כהן, מה אמרינן גבי ממון שלאו כהן כיון שאפשר לפרש כלאו ממש למה עדיף זה ממה שאמר קרע את כסותי לחוד שגם כן יש להסתפק בכוונתו אם בלא תשלום דמים כוונתו, או קרע ושלם קאמר ומחייבינן ליה ובאומר לאו תלינן שבתמיה קאמר כמו הן, וע"כ החליט מזה שבקרע את כסותי סתם שלא זכר אודות תשלום כלל גם אם כוונת לבו בלא תשלום הוה מחילה בלב, ובאומר לאו שיש להסתפק בכוונת דברו חל הספק עכ"ד, ולענ"ד אין מזה ראיה דבקרע את כסותי סתם כיון שלא הזכיר כלל אודות פטור, מהימן לומר שהיתה כוונתו ע"מ לשלם לו ולא ע"מ לפטור, משום דהזיקו ודאי והפטור ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי, אמנם במקום שאמר ע"מ לפטור הלא גילה הקורע בדעתו לפני בעל הכסות שאין רצונו לקרוע ולשלם רק ע"מ ליפטר ולכן אם איתא דאין כוונתו של האומר ע"מ ליפטר היה לו לענות דבר ברור, ומדאמר לאו לשון נבוך, נשאר דבריו שאמר ע"מ ליפטר, ובראשי אברים אמרינן להיפך ודו"ק, ובלא"ה צ"ע לענ"ד מה שמדמי זה למחילה בלב הא כאן אין ענין למחילה רק הוא נתינת רשות לעשות בממונו דבר זה, ואין זה דומה כלל לענין מחילה. היוצא מכל האמור שנראה לענ"ד שענין מחילה בלב הוא ספיקא דדינא וסעד גדול יש שהעיקר לדינא שמחילה בלב הוה מחילה, ולכן יש לגלגל עליו שלא מחל בלבו או לתן ח"ס ע"ז במקום שיש להסתפק לפי הענין על שתיקתו שהיה כאן מחילה בלבו כן נראה לענ"ד:

תוכן העניינים

באר משה (דנשבסקי) ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה