אור ברסלב
באר משה (דנשבסקי) ב חושן משפט › סימן ט

באר משה (דנשבסקי) ב· רבי משה דנושבסקי

חושן משפט · סימן ט

סימן ח

ראובן ושמעון נתעצמו בדין בדבר שהיה עומד אצל א"י אחד פרה של רעהו א"י אחר, ולהא"י הנפקד ניתן רשות מהא"י בעל הפרה למכור איתה במקח קצוב ולקח ראובן מאת הנפקד הא"י הנ"ל את הפרה במקח שקצב לו בעל הפרה ושילם עבורה ולקחה לרשותו, ושמעון הלך אצל הא"י בעל הפרה בעצמו וקנאה ממנו ונתן לבעל הפרה את הדמים עבורה, ושמעון טוען ואומר שקנייתו קדמה מאת קניית ראובן מאת הא"י הנפקד וראובן טוען שאין מאמין לו בזה:

ונראה לענ"ד לדון בזה שהדין עם מי שהפרה ברשותו וא"א להוציא ממנו, אם לא בראיה שיתברר שהא"י בעל הפרה מכרה לשמעון קודם שהיה מכירת הנפקד לראובן, כיון שזה שניהם מודים שהיה נתינת רשות להא"י הנפקד למכור וכשמכרה המפקיד קודם אז נתבטל השליחות כדין המבואר גבי קידושין מי שנתן רשות לשלוחו לקדש בתו והלך הוא וקדשה, אבל בלא ראיה אין להוציא מהמוחזק כי הוא תופס ברשות, ולא מיבעיא כמו שהעובדא בא לפנינו שלא בא הא"י לתבוע לבטל את מכירת הא"י הנפקד, ודאי שאין מחויב המוחזק ראובן למסור לשמעון את הפרה שמכרה לו הא"י הנפקד, כי יאמר לו לאו בעל דברים דידי את כל זמן שלא ביררת בעדים כשירים שהיא ניקנית לך קודם שבא לידי, אך גם אם הא"י בעל הפרה בא לתבוע ולכאורה יש לו כח בידו להפקיע מכירת הנפקד שמכרה לראובן בטענתו, כאשר יאמר שיודע אני בבירור שאותו השעה שמכרתי לשמעון היה זה קודם לקנייתך, והגם שלאחר שיצא מת"י אין נאמן מ"מ יהיה נאמן במיגו שהיה אומר שלא נתן רשות כלל להנפקד למכור כי הפרה בחזקתו עומדת בחזקת מ"ק, וע"כ יהיה נאמן לומר שביטל להנתינת רשות למכור במה שהקנה מקודם לשמעון. מ"מ נראה לענ"ד דהכא לא היה יכולת גם ביד הא"י בעל הפרה להוציא מיד המוחזק דהא הא"י שהפרה אצלו שמכר לראובן יש לו מיגו לומר שלקח מאת המפקיד במגו דהחזרתיה, שהרי בעת קנייתו ומסירתו ליד ראובן הקונה לא היה על זה עדי ראיה בעת מעשה וא"כ היה נאמן בעת מעשה לומר שניתן לו רשות למכור במיגו זה, והגם שעתה אין להא"י הנ"ל המיגו שהרי אינה ת"י וגם להקונה ממנו אין לו טענת ברי שהוא לא היה בעת נתינת הרשות שנתן להא"י למכור, מ"מ הא"י הנפקד דין שליש יש לו כיון דהוחזק בפרה ברצון המפקיד ודאי דהימניה בזה במה שאומר, ואין זה דומה למה שאמרו בגמ' (ב"ב ל' ע"ב) בהאומר מפלניא זבנית דאמר לי דזבנה ממך שצריך להחזיר לו הקרקע, דמטלטלין שאני כיון שהיו ביד הנפקד והוא נאמן במיגו דהחזרתי ואין לו עדי ראיה אז גם להקונה מידו טוענין בזה כמו שכללא הוא שטוענין ללוקח, ועיין בש"ך (בסי' קמ"ו ס"ק י"ג) ודו"ק. אך זה צ"ע מצד דאין שליחות לא"י וא"כ מטעם זה יש להא"י בעל הפרה להוציא מיד הקונה ראובן שקנה מהנפקד, והנה בזה יש מחלוקת לרבותינו הפוסקים המשאת בנימין החליט בפשיטות שא"י לא"י יש שליחות, ועיין במג"א (כי' תמ"ח ס"ק ד' והב"ש באה"ע סוף סימן ה') שהביאו החולקים בזה, והמג"א הביא ירושלמי מפורש שא"י לא"י ג"כ אין שליחות, אמנם הגאון ר' עקיבא איגר הביא שם בגליון בשם הריק"ש ובשם מהר"ם מינץ שפסקו ג"כ דא"י לא"י הוה שליח, והמחנה אפרים והמשנה למלך (בפ"ב מהלכות שלוחים ושותפים) הביאו להירושלמי הנזכר שהובא במג"א, מ"מ כיון שדין זה במחלוקת שנויה נראה שאין להוציא מיד המוחזק.

והנה אם כי על מדוכת ספק דין זה ישבו רבותינו האחרונים גדולים חקרי לב רבינו המג"א והמחנה אפרים והמל"מ וכולן הביאו הירושלמי, ובודאי קשה לילך נגד הירושלמי במקום שאין לנו ראיה מגמ' דילן שחולק על הירושלמי, אך נראה לענ"ד לתת מקום לדעת רבותינו המשאת בנימן ומהר"ם מינץ והריק"ש שלא יקשה עליהם האיך המה מנגדים להירושלמי, והוא דמשמע להו שפיר שגמ' בבלי דילן חולק על הירושלמי, והנה קצת משמע מלישנא דגמ' (ב"ק קי"ג ע"ב) גבי דינא דמלכותא דינא דקאמר שם הגמ' שלוחא דמלכא כמלכא, והנה מעיקר הדין שמהני ששליח ההלך נוטל הדקלים בע"כ הגם שאין זה הזכות לו רק להמלך, וא"כ אם אין שליחות לא"י מא"י לכאורה יחשב זה כגזל וכעין זה מצינו גם (ב"ב נ"ה ע"א) הני זהרורי דזבין ארעא לטסקא זבינייהו זביני ופי' רשב"ם שם שקונין השדה מעבדי המלך עבור הטסקא והכרגא והחוב הוא למלך לבדו, והמה באים בשליחותו למכור ומהני ואם אין שליחות לא"י מא"י מדוע מועיל המכירה, הא אף גוף הנכסים היה נכסי המלך האיך היה מועיל מכירת עבדיו כיון שאין שליחות לא"י בכה"ג, מיהו יש לומר על כל זה שזהו גופא בכלל דינא דמלכותא דינא, שכן הוא דינא דמלכותא שמכירת עבדיו ומה שהמה עושים בהורמנא דמלכא יהיה עשוי, שהרי א"א להמלך לעשות לבדו, אך מלשון הגמ' שליחא דמלכא כמלכא קצת משמע שמדין שליחות הוא.

עוד יש להעיר להביא ראיה מהא דאיתא בזבחים (קט"ז ע"ב) גבי שא"י אין מצווין על שחוטי חוץ דאמר שם הגמ' ולאורינהו שרי, ומייתי הגמ' דאיפרא הורמיז שדרא קורבנא לקמיה דרבא שצוה להקריב ע"י תרי עולמי גולאי, והנה בכהנים המקריבים קרבנות דייק הגמ' (קידושין כ"ג ע"ב) דשלוחי דרחמנא נינהו משום דמי איכא דאנן לא מצינן למיעבד ושלוחי דידן מצי עבדי ובקידושין (מ"א ע"ב) דייק הגמ' מהא דשחיטת הפסח ששלוחו של אדם כמותו, ובזה אין אנו אומרים שהשוחטים את הקרבן שלוחי דרחמנא נינהו מפני שאפשר ע"י הבעלים ולכן אנו באים בזה מתורת שליחות, ובזה לא יקשה מהא דא"י נודרים נדרים ונדבות כישראל וזה ודאי ששחיטת קרבנותיהם צריכה להיות ע"י ישראל דווקא דשחיטת א"י נבלה ואין שליחות לא"י, אך ע"פ מש"כ שכיון שא"א להא"י לשחוט בזה גם על השחיטה הוו שלוחי דרחמנא השוחטים להנדרים והנדבות של הא"י, וכעין זה מצאתי להפני יהושע בקידושין שם (מ"א ע"ב) בחידושיו, אמנם לענין הקרבה בבמה דאפשר להם להא"י לשחוט בעצמן למה יועיל השליחות שיצוו לאחרים, כיון שאין שליחות לא"י וא"כ לכאורה נראה מוכח מזה שאינו יהודי לא"י יש שליחות. מיהו יש לדחות דאימתי בעינן בקרבן שליחות בדבר שאפשר לו לעשות בעצמו, דווקא בקרבן. חובה המוטלת על הבעלים או בקרבן נדר שאמר הרי עלי שצריך לצאת ידי נדרו, אבל בקרבן נדבה באומר הרי זו אין על בעלים המנדבים שום יפוי כח יותר מאחר, וכל אחד ואחד יכול להקריבו, ולכן שם בזבחים מיירי בקרבן נדבה ואין כאן מקום ענין שליחות כלל. וקצת הוכחה לזה דהא אמרינן התם שמצד איסור הקרבה לחוץ אסור לסייען ולעשות שליחותן, וישראל לא"י ודאי דאין שליחות ואפ"ה משמע שלולא איסור הקרבה של שחוטי חוץ היה אפשר להיות שלוחם להקריב עבור הא"י, וא"כ מוכח מזה דע"כ צריך לומר דלא בעינן בזה שליחות, מיהו יש לדחות הוכחה זו די"ל דאין הכי נמי בא"י המקריב עבור א"י אחר הוא מטעם שליחות, ורק ישראל המקריב קרבנו כיון שבקרבנות שבמקדש שם הוי שלוחי דרחמנא דהא שם א"א להם להקריב ממילא גם בבמה לא גרע:

ומדי דברי בסוגיא זו צ"ע היאך אפשר לא"י להקריב בבמה הא שחיטתן נבלה ואנן בעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל, ואין לומר דפסולא של שאין מותר לישראל שילפינן מקרא הנ"ל הוא רק במקדש ולא בבמה, ז"א דא"כ למה מצרכינן בגמ' (מנחות ו' ע"א) הני תרי קראי ממשקה ישראל וקרא דכל אשר יעבור תחת השבט, הא איכא למימר דקרא דכל אשר יעבור דממעטינן טרפה הוא שגם בבמה קטנה לא יוכשר להקריב, מיהו זה יש לישב דע"כ קרא דכל אשר יעבור ג"כ לא קאי אבמה קטנה, דמעשר בהמה אין קרב בבמה קטנה רק בנוב וגבעון, כדאיתא בזבחים (קי"ט ע"א) עיי"ש, אך מ"מ א"א לומר דקרא דממשקה ישראל לא קאי אבמה קטנה וטריפה יהיה כשר בבמה ג"כ דכיון דהני שני הפסוקים לא קאי אבמה, דא"כ ליחשוב זאת בדברים המחולקים בין במה קטנה לבמה גדולה דחשיב בזבחים (דף ק"כ ע"א) עיי"ש, ולכן נראה לענ"ד לישב דקרא דממשקה ישראל דדרשינן מן המותר לישראל לא קאי רק כשישראלים מקריבים אבל כשא"י מקריבים לא נאמר עליהם דין זה כלל כיון שהמה מקריבים כל שמותר להם יכולים להקריב לגבוה. ובזה נראה לענ"ד לישב קושית התוס' (בזבחים קט"ז) אהא דאמר רב אסי לסייען ולעשות שליחותן, שהקשו שם בתוס' לר' יוסי דאמר קדשי א"י השוחטן בחוץ חייב לא הוה ליה לומר לשון אסור, ולמש"כ אתי שפיר דודאי כשהישראל שוחטן איכא חיובא כששחיטתן בחוץ כיון דראוי להקרבה בפתח אהל מועד, אבל כשא"י שוחטן והישראל מסייע לו דאפי' כששניהם ביחד שוחטין הלא בכה"ג הוה שחיטתן נבלה ואין ראוי שחיטה כזו להקרבה בפתח אהל מועד, ובזה ודאי דפטור משום חיוב ולכך נקט לשון אסור. ובאמת לשון הגמ' אסור לסייען ולעשות שליחותן, תמוה לענ"ד כיון דאמר שאסור אפי' לסייען כש"כ שאסור לו לבדו לעשות שליחותן עבור הא"י להקריב הקרבן, ולכאורה רציתי לומר דתרי גוונא יש בהקרבת הקרבן של הא"י, א') שעושה בעצמו הקרבת הקרבן של הא"י שלא בתורת שליחותו של הא"י ובזה קאמר דאסור לסייען דלהקריב לבדו בכה"ג שלא בתורת שליחותו של הא"י ודאי דאסור דהא בכה"ג איכא חיובא דזהו הקרבה גמורה, וע"ז אמר דאסור לסייען דהוה שחיטה פסולה שאין ראוי לפתח אהל מועד ואפ"ה אסור. ב') להיות בא במקום הא"י ולהיות עושה בשליחותו והייתי אומר דזה כיון דאיהו מותר לו להקריב בחוץ לשם שמים, מותר לישראל ג"כ שיהיה שלוחו להקריב בעדו שיחשב זה כאילו הוא עושה בעצמו ההקרבה דשלוחו של אדם כמותו, רק מצד שאין שליחותו לא"י ג"כ אסור בזה ולכן מסיים אח"כ שגם אסור לעשות שליחותן. אך באמת זה דחוק מתרי טעמי, חדא דזה מלתא דפשיטא שאין ישראל נעשה שליח לא"י שיחול ע"ז דין שליחות ולא הוה ליה להשמיענו כאן, ועוד דא"כ משמע דבאמת בתורת שליחות לולא הדין שאין שליחות לא"י היה מותר לעשות במקום הא"י שהיה נחשב כאלו הוא עושה ההקרבה, שלדידיה שרי להקריב בחוץ, וא"כ מאי קמ"ל רבה דלאורינהו שרי, הא זהו מלתא דפשיטא שמותר שמוכח מדברי רב אסי גופיה שהרי כשמורה הא"י עושה בעצמו הקרבת הקרבן. ולולא דמסתפינא לחדש דבר שלא מצינו בראשונים ז"ל, הייתי אומר לפרש דהאי ולעשות שליחותן הכוונה לעשות שליחותן לצוות לא"י אחרים שיהי' המה שלוחים של הבעלים להקריב הקרבן דזה ג"כ אסור, שהוא העושה שליח להקריב עבור בעל הקרבן בשליחותו חשוב זה כעוסק במעשה ההקרבה ומסייע לו, ונאמר בזה הגם שאין ישראל נעשה לשליח לא"י מ"מ ע"ז שהוא אומר בפקודתו לא"י אחר שהוא עושה אותו ע"י הישראל לשליח מהני, ולזה מועיל אמירתו שבא באמצעית הישראל להא"י לעשות אותו לשליח, ודוגמא לזה מצינו בשליח שלא ניתן לגירושין עיין בגיטין (כ"ט ע"ב ובתוס' כ"ד ע"א ד"ה וכי) שגם שהוא בעצמו אין יכולת בידו לגרשה ולכן אין יכול לעשות שליח אחר לגרשה, מ"מ לעשות כמו שאמר לעשות שליח יכול לעשותו וכמש"כ התוס' הנ"ל, ואמנם ע"פ שיטת התוס' אין דמיון לכאן דשם הוא בר שליחות ונתן לו הבעל כח זה לעשות שליח אחר ולענין זה הוה כמו הבעל, אבל לשנות מן כפי מה שצוה אין לו רשות אבל בנ"ד שהישראל אינו בר שליחות להא"י היאך יכול לעשות להא"י לשליח אף שנאמר שע"פ דין א"י לא"י יש לו דין שליח, אך מה שאני מדמה הוא ע"פ שיטת הריטב"א בחידושיו וכעין זה הוא דעת התשב"ץ חלק א' (סי' כ"ה) שמפרש הא עובדא דאבא בר מניומי בגיטין (כ"ט ע"ב) שכל שמיחד אותו האדם שאתה תלך ותמסור לפלוני שיהיה שלוחי מיקרי שהוא עושה אותו לשליח ולא השליח עושהו לשליח, וכל הריעותא הוא שם משום דכה"ג לא מיקרי שליח ואין יכול לומר בפני נכתב עיי"ש בדברי הריטב"א בחידושיו בשם הר"ר פנחס, ובדברי התשב"ץ בסי' כ"ה בארוכה, ועפ"ז אומר גם בביאור כוונת הגמ' שאסור לעשות שליחותן, היינו למנות עבורו של בעל הקרבן את הא"י שיהיה שלוחו ואומר בפירוש שהוא ממנה אותו לשליח ע"י הודעה של היהודי שיודיעו, ולכן כיון שכח הקרבת הקרבן נעשה בשליחות של בעל הקרבן והשליחות נעשה ע"י הודעת הישראל חשוב זה כמו שסייע לו בעת העשיה והקרבה של הקרבן, ואל תשיבני מהא דאיתא בגמ' שם בזבחים דאמר רבא לרב ספרא ולרב אחא בר הונא זילו ודברו תרי עולמי גולאי כו' ואסקוה לשם שמים הרי גם שעשו ע"י ציווי של הנך אמוראי, ומקרי זה רק לאורינהו, דנראה לענ"ד לומר שתרי גוונא יש באופן הקרבת קרבן של אחר, א' שעושה זאת מעצמו וכמו שבארתי למעלה, שכל שהקרבן הוא נדבה שאמר עליו הרי זה קרבן יכול גם אחר להקריב, ומצוות הקרבה נחשב על המקריב רק מצות נדבת הקרבן הוא על המנדב, משא"כ במקום שאותו בעל הקרבן רוצה שההקרבה תחשב עליו בזה הוא בא ע"ז מטעם שעושה שליח והוא עושה בשליחותו, וע"ז האופן אם יהיה הדין שא"י לא"י יכול להיות שליח היינו שימסור הוא דברי המשלח להשליח, הגם שבאמת אינו הוא העושה שליח רק באמת בעל הקרבן עושהו ע"י אמירת ומסירת הדברים של האמצעי הוא הישראל, מ"מ כיון שע"י אמירתו נגמר עשיית השליח של המשלח חשוב זה כמסייע בדבר ולא מקרי זה הוראה לבד שמורה לו איך לעשות, ובעובדא דרבא שמסר זה לרב ספרא ולרב אחא ואמר להו זילו דברו תרי עולמי כו' שם לא באו הני תרי עולמי בתורת שליחות של איפרא הורמיז רק מעצמם עשו זאת ההקרבה ע"י הוראת רב ספרא ודעימיה שיעלו לשם שמים, ואם נפרש כן יהיה מזה ראיה שא"י לא"י נעשה שליח ועושה שליח בכה"ג דאם אין זה בתורת שליחות הרי זה כעובדא דרבא, ונאמר דגמ' דילן סבר כן, אך באמת האי לישנא ממש איתא נמי בירושלמי (פ"ק דמגילה הלכה י"ב) ר' בא בשם רב יהודה אסור לישראל לסייעו ואסור להעשות לו שליח, והירושלמי הלא סובר שגם א"י לא"י אין דין שליחות וא"כ א"א לפרש כמש"כ. אך לפי מה שאכתוב לקמן ואבאר בע"ה מה שאפשר לומר שיכול להיות שגם הירושלמי יסבור שבכל התורה א"י לא"י עושה שליח, ואם נאמר כן נוכל לפרש כמש"כ, ואף לשיטת התוס' ושארי הראשונים שאינם מפרשים האי עובדא דאבא בר מניומי בגיטין שמיירי שהוא עושה בדברו לשליח רק שנמסר להשליח שהוא יעשה שליח, מ"מ יש שסוברים שלדינא מודים ג"כ שאם אומר מפורש שהוא עושה לפלוני השליח לשליח ויהיה חלות השליחות בעת שיודיעו השליח ראשון הממונה ע"ז שיכול לעשות זאת, וא"כ גם אליבייהו נוכל לפרש האי ולעשות שליחותן בכה"ג ועיין ר"ן בגיטין פ' התקבל ודו"ק:

עוד נראה לענ"ד להוכיח שא"י לא"י יכול להעשות שליח לפי שיטת התוס' ב"ב (נ"ח ע"א) שהאבות קודם מ"ת אין להם דין ישראל וכן הוא שיטת חכמי צרפתים שהביא הרמב"ן בביאורו על התורה סוף פ' אמור שקודם מ"ת אין להם דין ישראל רק כבני נח, וא"כ צ"ל שבני נח יש להם דין שליחות זה לזה, שהרי הגמ' מוכיח דין שליחות מושחטו אותו כל קהל ישראל כו' וזה הוי קודם מ"ת בפסח מצרים, א"כ מוכח מזה דא"י לא"י יש להם דין שליחות רק שבעינן שיהיה מסוג אחד השליח והמשלח, הגם ששיטת הרמב"ן הוא חולק בזה עליהם וסובר דמעת שנתקדש אברהם במילה דין ישראל להם, מ"מ מסתייע לן שלשיטת התוס' מוכרח הוא שגמ' דילן. סובר שא"י לא"י יש בהם דין שליחות. ובאמת מלשון הגמ' דב"מ (ע"א ע"ב) משמע ג"כ שא"י לא"י הוה שליח דהא בירושלמי קתני תרתי מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית, אתם עושין שליח ואין הא"י עושה שליח, ר' ייסא סבר שאין הא"י עושה שליח להא"י חברו אבל לישראל עושה ומדייק מרישא כמו שאתם עושין שליח בישראל הוא כן ואין הא"י עושה שליח ג"כ אפילו בישראל ע"כ, ונמצא דלפי הס"ד של הירושלמי שרצה לומר שא"י עושה שליח אפ"ה בזה מודה וסבר לה להדרשא דאתם עושים שליח למעוטי לא"י הוא. ובגמרא דילן בב"מ שם כדבעי הגמ' למימר דישראל לא"י נעשה שליח דקאמר שם הגמ' בב"מ ה"מ אינהו לדידן אבל אנן לדידהו נעשה שליח, קאמר בתר הכי הגמ' דהא דרב אשי בדותא היא מאי שנא אינהו לדידן דלא דמה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית, אנן לדידהו נמי מה אתם בני ברית קאמר, ולדברי הירושלמי אין להוכיח מהא דאתם בני ברית דאנן לדידהו לא, דהא גם אם נאמר דא"י לישראל עושה שליח דרשינן ג"כ לקרא דאתם לומר שאין א"י עושה לא"י חברו, אלא שמזה נאמר דהגמ' דילן סבר שא"י לא"י פשיטא שעושה שליח, ולכן שפיר קאמר הגמרא דהא דרב אשי בדותא היא משום שכשאנו דורשים קרא דאתם מוכח דאנן לדידהו לא נעשה שליח. ומדברי הירושלמי בעצמן יש לדקדק, והוא דלפי מה דסבר ר' ייסא דאין הא"י עושה שליח לחברו אבל לישראל עושה, וא"כ גריעותא שאין נעשה שליח הוא מצד שהא"י אין לו יכולת להעשות שליח, א"כ למה לי קרא למעוטי היינו קרא דאתם שאין עושה שליח לאין יהודי חברו הא מקרא דגם אתם דדרשינן דבעינן שיהיה שלוחכם בני ברית ידעינן ליה שאין ראוי הא"י להעשות שליח מי שאין בן ברית, כיון דזה סבר הירושלמי דמה ששניהם אינן בני ברית מגרע גרע:

ולכן נראה לפי ענ"ד שאפשר לומר שגם שיטת הירושלמי שלענין שליחות מגרע גרע מה שהמשלח והשליח אין שוים, ולכן ממה דאמרינן שמגם אתם דרשינן שיהיה שלוחכם בני ברית לא נוכל למילף מזה שא"י לא"י לא יעשה שליח דהמיעוט הוא רק שיהיה השליח בן ברית כמו המשלח, והטעם בהא דאיתא שם בירושלמי (פ"ו דדמאי) ר' ייסא סבר דאין הא"י עושה שליח לא"י חברו אבל לישראל עושה ולפי מה שאמרנו אדרבה הא עדיפא לענין שליחות כששניהם שוים וא"כ כש"כ הוא שלא יועיל השליחות לישראל מא"י, נראה לענ"ד לומר כוונת הירושלמי מטעם אחר הוא, דאיתא במהרי"ט (בח"א סי' קכ"ז) דהאומר לחברו הקדיש נכסיי הוה זה מילי ולא ממסרי לשליח וע"ש שהעיר לחלק מ"ש מתרומה ששם מועיל השליחות אע"ג דהוה ג"כ מילי, ולענ"ד היה נראה לומר לחלק דתרומה שאני, לפי שמחויב בעל הפירות ולכן כיון שמוטל עליו החיוב לעשות תרומה יכול ג"כ לעשות שליח ע"ז, משא"כ בהקדש וכדומה אין חל השליחות על הדברים, ומעתה א"ש מה דפשיטא להירושלמי דאין א"י יכול לעשות שליח לא"י חברו יותר מלישראל משום דאין על הא"י חיוב להפריש תרומה, אע"פ שהפירות מוטל עליהם חיוב תרומה וכמוש"כ התוספות גיטין (כ"ג ע"ב ובקידושין מ"א ע"ב), ואתיא זה אליבא דרבנן שס"ל הא"י והכותי שתרמו תרומתן תרומה, ולכן כיון שעל הא"י אין מוטל חיוב להפריש תרומה הוה לגביה כמו נדבה שהוא מנדב להפריש תרומה שהרי אין עליו איסור אכילת טבל, ולכן אין יכול לעשות לא"י חברו משום דהוה זה כמילי דלא חל ע"ז שליחות, אך זה סבור בירושלמי ר' ייסא שכשעושה הא"י לישראל לתרום כיון שלגבי השליח נאסר הטבל חשוב לגבי השליח שליחות של תרומה כמו לגבי ישראל לישראל מפני שאצלו הוא נחשב הסרת האיסור מהתבואה של הא"י ולא נחשב זה מילי, ומעתה לפי המסקנא עיקר מיעוטא דאתם ולא הא"י אתי למעט שלא יהא נעשה הישראל שלוחו של הא"י, שא"י לא"י איתמעט מצד מילי וישראל לא"י נתמעט מצד שאין דומה להמשלח ומטעם זה ילפינן לכל התורה בכללא דענין שליחות זהו הנראה לענ"ד מה שאפשר ליישב דברי הירושלמי שלא יקשה לשיטת רבותינו הסוברים שא"י לא"י יש שליחות ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא ואין להוציא מהמוחזק:

עוד נראה לענ"ד שגם לדברי הפוסקים הסוברים שא"י לא"י ג"כ אין דין שליחות, אפ"ה בנידון דידן המכירה שמכר הא"י שהפרה אצלו עומדת מועילה, ולא יהיה כח ביד בעל הפרה לבטלה מטעם זה, כיון שהא"י בעל הפרה גילה בדעתו ונתן רשות להא"י שהפרה אצלו למכור אותה במקח זה, נהי שהשליחות לא חלה, מ"מ מצד הגילוי דעת שרוצה למוכרה באופן זה שקצב לתשלום מקח של הפרה חלה המכירה במשיכה שמשך הקונה, ונהי שקנין כסף אין כאן שהרי כיון שהשליחות לא חלה נמצא שלא נתן הכסף לבעל הפרה, שהרי ידו של הא"י שהפרה עומדת אצלו אין נחשב כיד בעל. הפרה מפני שלא נעשה שלוחו, אבל המשיכה ודאי מועילה כיון שניחא ליה בהכי וברשותו של בעל הפרה נעשה הדבר הזה, ולמ"ד משיכה קונה בא"י תועיל משיכת הקונה אע"פ שאין כאן דין שליחות, והרי זה דומה כמו שמצינו (ב"ב פ"ח ע"א) גבי ההוא דאייתא קרי דאתא כו"ע ושקול קרא קרא דאמרו שם בגמ' שכיון שקייצי דמיה הוה דבר שאינו של המוכר שקנו הלוקחים, אע"פ שלא אמר להם שמקנה להם במקח זה מ"מ אמרינן כיון שדמיו קצובים וניחא ליה להמוכר למכור במקח זה הוה כמו שמשכו ע"פ ציוויו לקנותם, וה"נ הכא בנ"ד כל שהא"י בעל הפרה גילה בדעתו שבמחיר מעות אלו הוא רוצה שיומכר ע"י הא"י שהפרה עומדת אצלו והלוקח משך על אופן מחיר זה שקצב קנה בזה, ואין לחלק ולומר שכיון שבא ע"י שלוחו הרי בעל הפרה אמר לשלוחו שהוא יקנה להלוקח הפרה וכל שבטלה השליחות בטלה גם הגילוי דעת, ומגרע גרע זה מהא עובדא דקרי דב"ב שהובא לעיל לפי ששם מתחלה בא בדבר ע"י הגילוי דעת, ועוד דהתם בפניו הוה אבל כאן שבא ע"י השליחות של שלוחו וא"כ אפשר שכל שהשליחות נתבטל גם הגילוי דעת בטל, נראה לענ"ד דזה אינו וראיה לזה מהא שהתוס' בב"מ (דף ע"א ע"ב) ד"ה כגון הביאו הירושלמי דאיתא התם, ישראל שמינה אותו א"י אפוטרופס או סנטר מותר ללות הימני בריבית, א"י שמינה אותו ישראל אפוטרופוס או סנטר אסור ללוות ממנו בריבית, והנה לכאורה יש לדקדק בשני הבבות הנ"ל, הנה ברישא על היתירא באפוטרופוס ישראל ללוות ממנו בריבית מעות הא"י שתחת ידו כיון דאין שליחות לא"י והרי השליחות בטלה ונמצא שלוה מישראל בריבית, ובאמת שם גופא הביאו התוס' שמעות של א"י המופקדים ביד ישראל אסור ללות ממנו בריבית, וע"כ צריך לחלק ולומר משום דשם הוה שלא ברשות בעל המעות והרי הוא על אחריות הישראל הנפקד, וא"כ הכי נמי נאמר ברישא בנתמנה הישראל לאפוטרופוס כו' כיון שהשליחות בטלה נעשה כשולח יד במעות הא"י, אלא מוכח מזה שאמרינן כל שבעל המעות גילה דעתו ומסר לשלוחו ע"פ אופן זה להלוות אע"פ שאין השליחות חלה, מ"מ כל שלקח הלוה המעות לידו חשבינן זה כאלו לקחם מיד בעל המעות. מיהו מרישא יש לדחות שהתם נהי ששליחותו בטל מ"מ לא חשוב שלוחו כשולח יד שלא ברשות אחרי שעשה זאת ברשותו, וע"כ אפשר לומר שאין הכי נמי שבכה"ג לא חשוב קניה ואם ירצה בעל המעות להתחרט ולקח בחזרה המעות יהיה ביכולתו לחזור מהלואתו לפי שבטלה השליחות, אבל מ"מ כיון שהמעות לא נכנסו ברשות הישראל השליח, לכן מותר ל ות ממנו בריבית ואין זה דומה לדין של מעות המופקדים ברשות ישראל, לפי ששם שולח יד שלא מדעת בעל המעות ונעשה גזלן עליהם, לכן חשוב כאלו הוא מלוה את שלו בריבית להלוה. מ"מ מסיפא שפיר יש להביא ראיה שההלואה הבאה מידו של האפוטרופוס והסנטר חשוב כאלו לוה מבעל המעות, והוא דקתני בסיפא א"י שנתמנה לישראל לאפוטרופוס אסור ללות ממנו בריבית, והנה הריב"ש כתב בתשובה (סי' ש"ה) והובאו דבריו בד"מ וש"ך וט"ז (בסי' קס"ט), דזה הוה ריבית קצוצה והוכחת הריב"ש דאם היה ריבית דרבנן לא היה איסור זה על הלוה כמו שכתב הרא"ש בפ' איזהו נשך, ואלו הכא קתני אסור ללות ממנו בריבית משמע דעל הלוה נמי אסור וע"כ מוכח דזה הוי ריבית קצוצה אע"פ שאין שליחות לא"י, ואם נאמר כיון שאין חלה השליחות ממילא בטלה מעשה המשיכה וההלואה, למה יחשב זה ריבית קצוצה ואסור מן התורה הא לא חל עליו ההתחייבות בעת הלואתו על הריבית כי ההלואה בטלה והוה כמו שהלוה שולח יד מעצמו על המעות של המלוה וא"כ כשיתן אח"כ ריבית הוה ריבית מאוחרת שאין קציצה בשעת ההלואה שהרי כח הקציצה בטלה, אלא ודאי שכל שבעל המעות גילה לשלוחו לעשות באופן זה הגם, שאין חל השליחות, מ"מ מעשה המשיכה לא בטלה והוה כאלו צוה לו למשוך המעות על אופן זה, וע"כ שפיר נחשבה ההלואה כמו שהלוה היה לוקח מישראל המעות בריבית, הגם שלקח אותם מיד האפוטרופוס וכו' הא"י כיון שעל אופן זה לקח המעות ומשך אותם לרשותו וכעין זה כתב המחנה אפרים (סי' פ"ו בהלכות שלוחין) בנעשה הישראל שליח לא"י לקנות או לשכור עבורו קרקע במעותיו של המשלח שאף שאין שליחות להא"י, מ"מ קנה הא"י את הקרקע במעותיו לפי שזה חשוב כמעשה קוף בעלמא, ומדמי זאת למה שאמרו בגמ' במעילה השולח ביד חשו"ק עשו שליחותן בעה"ב מעל, דאמרינן שם בגמרא שזה דומה כאלו נתנו על הקוף והוליכו יעו"ש במחנה אפרים שהאריך בזה בתשובה הנ"ל, עכ"פ רואין אנו שכל שהועמק מעותיו של המשלח ליד אחר בפקודתו כפי מה שאמר חשוב כאלו הוא המשלח מסרן ליד האחר, וה"נ בחפץ הנמסר לשליח שיקנהו לאחר נאמר ג"כ כסברא זו שכל שהועתק ע"פ פקודתו ליד הקונה חשוב כאלו הוא מסרו לידו וקנה:

הן אמת שבנידון דידן יש קצת לחלק מהאי דינא של המחנה אפרים מפני ששם בירר המשלח למי שימסור המעות, לקנות, הקרקע או לשכור לכן שפיר חשוב זה מעשה קוף בעלמא והוה כאלו הוא בעצמו עשה זאת, ולכן לא נדרש לנו שיהיה בזה דין שליחות המועיל ע"פ חוק דין שליחות, משא"כ היכא שלא בירר המשלח למי להקנות בפרט או ממי לקנות ונתן כח זה ליד השליח לכן נחשב זה מסוג שליחות וכל מקום שאין חלה השליחות בטל כל המעשה, אלא שמסיגנון לשון דברי המחנה אפרים בתשובתו הנ"ל לא משמע שירד לחלק בכך, ובלא"ה כבר הוכחנו מדברי הריב"ש שחשוב ההלואה שהלוה הא"י האפוטרופוס מעות ישראל בריבית לריבית קצוצה, שבכה"ג נחשב כאלו הישראל בעצמו עשה ההלואה ושם משמע ג"כ שלא נתייחד בפרט מאת בעל המעות למי להלוות, רק סתם מסר הכח ביד האפוטרופוס כנהוג סתם אפוטרופסין, כי אלו היה דין זה מחולק ע"פ אופן זה, היה לרבותינו הפוסקים להזכיר חילוק זה:

ודע שדין זה המובא בתוס' ושארי הראשונים דישראל מותר להיות אפוטרופוס על מעות הא"י ולהלוותם בריבית ולהיפך אם א"י יהיה אפוטרופוס על מעות ישראל יהיה זה ריבית קצוצה, אם כי בשו"ע הדין זה מוסכם בלי חולק (בסי' קס"ט סעי' כ"ג וסעי' כ"ד) יעו"ש, מ"מ ראיתי בשיטה מקובצת שם במס' ב"מ שמביא בשם תשובת שאלה לר"י בן מג"ש, וז"ל ראובן בקש משמעון שילוה את א"י אחד ק' בק"כ ונתן אותן שמעון לראובן וראובן הוליך אותם להא"י תשובה. קיי"ל שאין שליחות לא"י וא"כ אפי' שראובן לא נכנס להיות ערב בממון זה היה זה אסור, מכיון שלא יעמידנו אצל הא"י וישא ויתן ביד דכיון דקיי"ל דאין שליחות לא"י, אשתכח דישראל קא מוזיף מיניה בריביתא, ומדמי, זאת לסוגיא דב"מ (דף ע"א ע"ב) ישראל שלוה וכו' דאם לא נשא ונתן ביד אסור מצד שאין שליחות לא"י עיי"ש, ודבריו צ"ע לענ"ד שכיון שנתבאר מהאי דינא דירוש' שכל שהועתק בפקודת המשלח לרשות אחר לא אתינן בזה מסוג שליחות, וה"נ בנידון של הר"י בן מג"ש, הרי בפקודת הא"י בא לידו מעותיו של הישראל השני, ומעולם לא נכנסו המעות ברשות ראובן שיחשב שהוא הוה המלוה להא"י והלוה משמעון, ולפי דבריו צ"ל שגירסא אחרת היה לו בירושלמי כאשר מוכח בשמ"ק שגירסאות חלוקות יש בדברי הירושלמי נראה לענ"ד לדחוק לישב דבריו של הר"י בן מג"ש שיש עוד לפקפק על דבריו למה לא יחשב ראובן שלוחו של שמעון להלוות להא"י, וישראל לישראל שפיר יכול להיות שליח, וע"כ נראה לענ"ד לומר בכוונת סברתו שודאי אם היה מוסר שמעון לראובן המעות שיהיה בתורת שלוחו על ההלואה להא"י ודאי דשרי, רק העובדא הנ"ל היה שראובן בא בתורת שלוחו של הא"י ואמר שבלקיחתו המעות מיד שמעון לידו נשתעבד הא"י בקרן וריבית, ולכן כל ששליחיתו בטלה הרי המעות ברשות הישראל המקבל המעות בתורת פקדון ואינן בתורת שליחות מבעל המעות למסור לא"י הלוה שהרי לדעת שמעון כבר נחשבו נכנסים לרשות הא"י הלוה, ולכן כשמסרן אח"כ ראובן ליד הא"י הלוה הוה כאלו הוא מוסר מעצמו מעותיו של שמעון שהיה בידו והא"י משתעבד לו והוא ממילא משתעבד לשמעון מצד שהוציא מעותיו שלא בשליחותו, זהו הנלע"ד סברת דבריו של הר"י בן מג"ש, ומעתה שפיר יש לומר שדין אפוטרופוס או סנטר ישראל במעותיו של א"י דאיתא (בסי' קס"ט סעי' ק"ג, ק"ד) גם לדעת הר"י בן מג"ש יהיה מותר כיון שלכך נמסר שיהיה בידו ע"מ להלוות לאחרים וחשוב כאלו בעצמו הלוה להם וכמש"כ מקודם שהרי כאן לא נחית השליח שיהיה חשוב המעות בבואן ברשות השליח עבור הלוים כמובן, ומתחלה ברשות בעל המעות עומדים המעות, וכמו שהביא השיטה מקובצת בשם הרמב"ן ז"ל הכא במעות הנמסרים ליד האפוטרופוס או ביד הנפקד, וז"ל שם "אע"פ שאין שליחות לא"י מעות דא"י הם ולכך מותר" הרי מבואר מדברי הרמב"ן ג"כ כמש"כ מקודם שכל שנעשה עבור מעותיו הגם שאין השליחות חלה, מ"מ חל הדבר ונעשה הריבית שלו, וה"נ כל שבא החפץ ליד הקונה בשליחות של המקנה בעל החפץ הגם שאין חלה השליחות, מ"מ חל הדבר ונעשה של הקונה אותו. והנה אף שיש לחלק הא דהלואה בריבית מזה כי יש לומר דבהלואה בריבית הגם שאין כאן שליחות, מ"מ כשבא המעות ליד הלואה והלוה רוצה להתחייב בריבית עבור ההלואה כיון שבין כך ובין כך הוציא המעות הרי זכות לו מה שהתחייב בריבית כיון שרצונו בכך, אבל בקניית חפץ יש לומר כל שלא חל השליחות שפיר יכול בעל החפץ לחזור מהקנין ולקח החפץ בחזרה שהרי הזכות אין ברור כי שמא טוב יותר להמוכר אם לא היה נקנה להקונה, ורק מחמת אמירתו אנו באים לקיים הדבר לכן שפיר יש לומר שכל שהשליחות בטלה הקנין ג"כ בטל. אך באמת מ"מ אין סברא זו נכונה לחלק מהא דא"י המלוה מעותיו של ישראל בפקודתו שחשבינן זה לריבית קצוצה כל שמתחייב הלוה מיד הא"י מעותיו של ישראל, הגם שאין כאן זכות כי בודאי לא זכות הוא לו שעושה איסור דאורייתא של הלואה בריבית, ואפ"ה מועיל גילוי דעתו שמסר המעות בשביל זה ליד האפוטרופוס הא"י שיחשב זה הלואה של ריבית קצוצה, כש"כ בקניה ומכירה שדרך המסחר בכך וכל שגילה דעתו דניחא לו בזה ודאי שמחשבינן רצונו בכך וכאילו הוא מקנה לו. הפוסקים הסוברים היכא שהרשה אחד לשלוחו למכור בכך וכך שיוכל לעכב גם לעצמו בסך שצוה למכור והמקח קיים, עיין בש"ך (סי' קפ"ה ס"ק ג') ועיין במחנה אפרים בהל' שלוחין סי' כ') שהאריך בזה וחיזק דעת הסוברים כך (וכבר כתבתי בענין זה בארוכה בתשובה אחרת) ויסוד סברתם שכל שגילה דעתו שרצונו למכור במקח זה חשבינן כאלו הוא בעצמו מקנה לזה, א"כ מלתא דמסתברא הוא שמועיל הקנאתו של הא"י שעמדה הפרה אצלו שמכר להאיש שמשך מאת הנפקד הפרה במחיר שקצב לו בעל הפרה, ולכן מכל הלין טעמי נראה ברור שאין ביכולת להוציא מהמוחזק הוא הקונה שקנה מהנפקד ברשותו גם אם אין שליחות לא"י מא"י. כל זה העליתי ביום ה' י"א מרחשון תרל"ט לפ"ק פה סוויר:

ודברי המחנה אפרים (בהל' שלוחין סי' ט"ו) שהבאתי לעיל הואיל ואתא לידן אכתוב בזה אשר דבריו צ"ע לענ"ד, שכתב שם על הדבר שנסתפק בא"י ששלח לישראל שישכור לו בית מישראל, וזה לשונו אבל כד דייקינן נראה דלא צריך בזה שליחות וזכות, ואמינא לה מהא דאמר רבא בקידושין (פ"ק דף ז') הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני ואמר רבא וכן לענין ממונא, ובעבד כנעני קאמר רבא בפירקין (לקמן כ"ג) דכסף קבלת רבו גרמה לו ואפילו שלא מדעתו, הרי אנו רואין שכל שזה נותן הכסף למוכר כדי שיקנה לאחרים קנה אותם האחרים ולא משום שליחות וזכיה, וא"כ בנ"ד גם דאין שליחות וזכיה לא"י קנה כדאמרן עכ"ד. ולענ"ד דבריו הק' נפלאו ממני דפתח בדבר אחר שאין סיום דבריו מתאימים עם זה, דהא משמעות דבריו שגוף המעות המה של הא"י המשלח וכן מוכח בסוף דבריו בתשובתו הנ"ל שכתב שם בד"ה וכל זה "שאע"פ שאין הישראל נעשה שליח הא"י, מעותיו של משלח קונות לו". וכיון שכן הוא מה ענין זה לדין עבד כנעני, דהא ודאי אם אחד יגביה מעות מהפקירא ואמר שעבור זה מקנה חפץ שלו לפלוני דלא מהני ולא מידי, ובעינן שאחד יתן מעות ובזה אנו אומרים שכמו שהמקבל יכול להקנות בהמעות לנותן המעות בעצמו כן יכול המקבל להקנות בזה לאחר ע"פ פקודת נותן המעות, וא"כ הכא בנ"ד שהמעות של הא"י המשלח ממ"נ אם אנו חושבים זה כמו שהמשלח בעצמו נתן המעות ליד המשכיר ומה שהגיעו לידו ע"י השליח הישראל חשבינן כמעשה קוף בעלמא, א"כ אין אנו צריכים בזה לדין עבד כנעני כלל, שהרי הוא כמו שהמשלח בעצמו נתן המעות, ואם נסתפק שמא מ"מ בעינן בזה שליחות ובלעדי זאת לא יקנו המעות להמשכיר א"כ אין כאן מקום מדין עבד כנעני, שהרי שם יש שנותן המעות הוא מקנה לבעל העבד והוא עבור זה מקנה העבד אבל הכא אין כאן נתינת מעות כלל:

אמנם כד מעיינינן בדברי המחנה אפרים אשכחינן טעמא שדבריו נכונים ומכוונים לעומק סברת הענין, והוא ששני אופנים אפשר לומר בענין המוסר ממונו לשלוחו שילך וימסרם לאחר לקנות איזה דבר, א' מטעם שליחות שחשוב שלוחו וכאלו הוא בעצמו עושה הדבר הזה והממון שנמסר לשלוחו חשוב כאלו הם ברשות המשלח וכאילו הוא נותן אותם ליד מי שנשלח לתן לו, וכן יש לומר בא"י המוסר מעות לשלוחו ישראל לקנות עבורו אם שזה חשוב מעשה קוף בעלמא ודמי כאלו הוליכן הא"י המשלח בעצמו ומסרן ליד האיש שנדרש לקנות ממנו בהמעות האלו, ולזה לא היה צריך המחנה אפרים להביא מדין עבד כנעני. אך יש אופן שני באם שנאמר שכל שניתן מיד אחר שלא מבעל המעות, וכל שאין חל בזה שליחות ע"פ דין תורה לא חשוב כאלו הוא המשלח נתנן ליד האיש שנצרך לקנות ממנו, מ"מ זאת הוא פשוט להמחנה אפרים מצד הסברא הישרה שאם הא"י ישלח ע"י שלוחו לאחר המעות הגם שאין כאן שליחות, מ"מ יכול להקנות המעות להמקבל ע"י שלוחו מפני שבמה שנותן המעות לשלוחו הרי הוא קונה המעות לענין זה שיעשה בהם הדבר שנמסר לידו המעות לצורך זה והוא כענין קני על מנת להקנות, ואך זאת יש לחקור אם יהיה יכולת ע"י זה לקנות הדבר שרצונו לקח בהמעות ועל זה שפיר בא המחנה אפרים לדון מדין עבד כנעני כמו שמצינו שם דאמרינן קבלת רבו גרמה גם שלא בתורת שליחות, והכי נמי יכול שלוחו של הא"י בנתינת המעות הנמצאים בידו להמשכיר להקנות בהם להא"י עבור זה הגם שאין לו דין שליח כמובן. וע"כ בתר הכי כדשקיל וטרי המחנה אפרים היכא שמסר המעות להמשכיר ולא הגיד לו שעבור הא"י הוא נותן לו, ובזה א"א לבא מדין עבד כנעני וגם לא מדין שליח שהרי אין שליחות לא"י, וע"כ כתב בזה הסברא כמו שכתבנו באופן הראשון לפי שאנו דנין כאלו המעות המה של המשלח ודעתו להקנות לבעל המעות, וע"ז כתב המחנה אפרים מקור לדין זה מהא דאמרינן במעילה בשלח ביד חשו"ק שהיכא שלא שינה בשליחותו מעל המשלח מפני שהוא כמו שנתנו לקוף והוליכו ודיינינן כאלו הוא בעצמו עושה הדבר הזה, ודו"ק בזה היטב כי הוא נכון לענ"ד בביאור דברי המח"א:

עוד ראיתי בתשובה הנ"ל של המח"א שמביא דברי הטור בסי' ק"צ שכתב וכן אם אדם אחר אומר למוכר כסף השדה קח ממני ומכור שדך לפלוני ואותו פלוני עשהו לשליח אלא שהנותן נתן מעות משלו או אפילו לא עשהו שליח ואמר הוא למוכר שדך קנויה לי בכסף שנתן לך פלוני קנה, ותמה המחנה אפרים בשני דברים, חדא דאמאי בעינן שעשאו שליח אפי' כי לא עשהו לשליח נמי הרי זה קונה דזכין לאדם שלא בפניו, עוד דמדין עבד כנעני ילפינן לה וגבי עבד כנעני קיי"ל בכסף ע"י אחרים אפי' שלא מדעתו של עבד ונשאר בצ"ע. ולענ"ד נראה לישב דברי הטור, וראשונה אישב קושיא השניה שאין דומה לעבד בזה דבעבד באמת יכול לשחררו גם בלא דעתו כמו שמשחררו בע"כ, רק בשטר בעינן שיהיה אתא לידו או ליד שלוחו, ושלוחו א"א להיות בלתי דעתו ולכן בכסף כיון שעל עצם נתינת הכסף אין אנו צריכים שיהיה העבד נותן הכסף ולכן השיחרור שקונה העבד עצמו יכול להיות בלא דעתו, אבל בשדה וכדומה שגם עצם הקניה אין יכולים להקנות לו בע"כ אם אין רוצה לקנות לכן בעינן דעת הקונה, והקושיא הראשונה שהקשה המח"א למה בעינן שיהיה שלוחו הא זכין לאדם, נראה לענ"ד דאין הכי נמי אם נותן המעות כוונתו להקנות להאחר בלא מעות ומה שנותן עבורו יהיה זה מתנה ודאי דיכול לזכות עבורו שלא בפניו, אך הטור מיירי בסתמא דמלתא שכוונת נותן המעות לקבל אח"כ מאת המוכר דהא סתמא המהנה את חברו יכול לתבוע ממנו כדאי' בסי' רמ"ו ולכן לא נחשב זה לזכות ובעינן דעתו ודו"ק:

תוכן העניינים

באר משה (דנשבסקי) ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה