באר משה (דנשבסקי) ב· רבי משה דנושבסקי
חושן משפט · סימן ח
תרכ"ה לפ"ק סוויר
בענין מי שמכר לחברו סחורה וקבל מעות עבור סחורתו במקום שעדיין הקנין לא נגמר בקבלת המעות מה"ת או מדרבנן אם מותר המוכר להשתמש באותן המעות ואם הוא חייב על המעות באונסין.
ראשונה אמרתי לבאר את כוונת התוס' בפ' המפקיד (מ"ג ע"א) ד"ה מאי בסוף דבריהם, שכתבו דלר' יוחנן ולרב הונא דאית, להו דבר תורה מעות קונות מותר להשתמש בהן, ולריש לקיש אסור להשתמש בהן וכו', מהו הדין לענין חיוב אונסין אליבא דמ"ד מעות קונות מה"ת, לפי מאי דקיי"ל כרב נחמן דהיתר תשמיש בהמעות אין מחייבו רק כשומר שכר. ולענ"ד נראה משמעות דברי התוס' דלר' יוחנן דאית ליה מעות מה"ת קונה חייב גם באונסין שהרי כתבו בלשונם דלר' יוחנן ולרב הונא כו' לא הפקיעו כחו שיש לו למוכר במעות דיכול להשתמש בהם כיון דקונות מה"ת והוה שואל עלייהו, ומדכתבו התוס' סתמא והוה שואל עלייהו, ולא כתבו דלרב הונא הוה שואל עלייהו משמע דס"ל דלכו"ע הוה שואל עלייהו כיון דאית לן מעות קונות מה"ת ולכך לקחן שיהיה המעות שלו, עדיפא זה מהיתר תשמיש דהכא בפקדון, וכמו שנבאר עוד בזה. ומצאתי הוכחה לזה בשיטה מקובצת ד"ה ומה טעם, שהעתיקו דברי התוס' שאנץ והרואה בעינא פקיחא יראה שהן הן הדברים של התוס' בפ' המפקיד, שכתבו מפורש אחר שכתבו התירוץ דלר"ל אין יכול להוציאן ולר' יוחנן אלים טפי שיכול להוציאן, וכתבו דהא דאמר הגמ' בעובדא דשומשמי לא מיבעיא דלא הוה שומר שכר לאו דווקא אלא דכשואל ממש הוא לחייבו באונסין רק כלוה לא חשיב יעו"ש היטב, ואמנם יש לדקדק בהא דרבא בהא עובדא דשומשמי דקרי ליה שומר שכר ואמאי קשיא להו בזה הא רבא סובר כריש לקיש דאמר שם (בדף מ"ט) קרא ומתניתא מסייע לריש לקיש, ויש לומר דהתוס' שהובא שם בשיטה מקובצת סוברים כשיטת הסוברים דרבא באמת סבר כר' יוחנן, אמנם דברי הרא"ש לכאורה נוטה שגם אליבא דר' יוחנן אין לו רק תורת שומר שכר על המעות שהרי כתב הרא"ש (פ"ד דב"מ סי' י"ג) שלדידן אין נפקא מינה בזה לפי מה שפסק כר"ת שאנו חשובין כשולחני, ואם נאמר שלדעת ר' יוחנן אליבא דשיטת התוס' חייב באונסין הרי יש חילוק בדבר, מ"מ אין זה מכריח לעשות מחלוקת בזה, שיש לומר בכוונת הרא"ש שאין נ"מ בפסק זה הייני בענין אם מותר להשתמש במעות, אבל מ"מ לענין אונסין יש נ"מ. וכן מוכרח לומר בדברי התוס' שאנץ המובא בשמ"ק שהבאנו לעיל שבסוף דבריהם כתבו ז"ל, ובמה שפירשתי אם יכול להוציא המעות אע"פ שלא נגמר הקנין לא נ"מ מידי לדידן לפי מה שפוסק ר"ת שאנו חשובין כשולחני דתנן בפ' המפקיד מותרין ישתמש בהן, ע"כ מתוס' שאנץ, והרי הם כתבו בעצמם שחייב גם באונסין כדין שואל וא"כ הרי יש נ"מ, וע"כ צריך לומר בכוונתם שאין נ"מ לענין אם מותר להשתמש, ולכן כן נאמר גם בכוונת הרא"ש שכל זה הוא מדברי התוס' [אך ההגהת אשר"י כתב בהדיא בפ' המפקיד דלא הוה רק שומר שכר]:
ב) ובשיטת הרי"ף ורב האי גאון שהובא בדברי הרי"ף, נראה לענ"ד ג"כ שהוא מחוור לומר שהוא כשיטת התוס' בתירוץ השני הנ"ל כמו שבארנו לעיל דהוה שואל אך בכדי לבאר היטב דבריהם נקדים לחקור באיזה דינים בזה ונבאר שיטת רש"י בעז"ה:
והנה יש להסתפק בהא דקיי"ל כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות ורק רבנן תיקנו קנין משיכה מהו הדין אם קנה במעות ואח"כ גמר ועשה משיכה, אם הקנין חל למפרע מעת קבלת המעות שאז חל הקנין מה"ת, כי רק חכמים נתנו לו כח שיכול לחזור כל זמן שלא נגמר ע"י משיכה אבל אם לא חזר נקנה למפרע, או שאחרי תקנת חכמים כל הקנין הוא רק בהמשיכה ומקודם אין שום דבר, ונ"מ בזה אם קודם המשיכה הקנה לאחר הלוקח, במעות או בק"ס או הקדיש אם חל הקנין וההקדש, דאם הקנין למפרע חל אחרי שמשך ממילא חל הקנאתו והקדישו למפרע, כי היכי דאמר הגמ' בפסחים (ל"א ע"א) דלמ"ד למפרע הוא גובה אי אקדיש וזבין מלוה שפיר אקדיש וזבין כשנתברר בסוף שגבה, וה"נ יהיה הדין כן אם נאמר שהקנין חל למפרע, גם שהיה ביד המוכר לחזור. ונראה לענ"ד לומר שזה יהיה דעת רש"י (בדף מ"ל ע"א) שכתב דנ"מ לענין איסורא אם קידש בו את האשה דלר' יוחנן הוה קידושין דמדאורייתא קניה ודידיה הוא ולר"ל לא הוה קידושין ע"כ, ולכאורה נראה דעת רש"י דהוה קידושין לפי שמה"ת הוא שלו הגם שמדרבנן אין זה שלו מ"מ אין כח תקנת חז"ל להפקיע קידושי תורה, ובאמת הוא דבר פלא מה בכך הא מ"מ לא הוה ממון שלו, כיון שחכמים הפקיעו ממנו הממון אין נתינתו כלום, ובפרט בממון שיש כח לחז"ל להפקיע דהפקר ב"ד הפקר, וכמו דדריש הגמ' מקרא דמה ענין ראשים אצל אבות מה אבות כו' אף ראשים מנחילים את העם כל מה שירצו כדאיתא יבמות (פ"ט ע"ב), וכבר הקשה כן הריטב"א ז"ל על רש"י, והנה באמת על כוונת רש"י אם דקאי על הלוקח, אם קידש בו את האשה, לכאורה יש לעיין כיון שקידש בו הלא יש משיכה ג"כ, מיהו יש לישב זה כגון שהקנה לה החפץ בק"ס ובעבור זה מקדשה, אך זה תלוי ברבוותא, עיין באה"ע (סי' כ"ט בב"ש ס"ק כ') שמביא בזה שתי דעות שהרש"ך כתב שבכה"ג הוה קידושין ובשם הש"ג כתב דלא הוה קידושין ויש לעיין בזה ואין כאן מקומו, ואם נאמר כן בד' רש"י יהיה ראיה מכאן לשיטה אחת, מיהו יש לומר באנפא אחרינא, דהיה לקיחת החפץ שלקח הלוקח שלא בפני הבעלים וא"כ אין כאן משיכה שמשיכה צריך לומר לו לך משוך וקני, או שיהיה זה בפני המוכר:
אך זה קצת דוחק שלקח חפץ שלא מדעת חברו שלא בפני בעלים, מיהו יש לומר שמכר לו כור בשלשים והוא לקח סאה אחת וקדשה בו שמצד משיכה כיון שלא משך בשלימות אין כאן משיכה, וכי היכא דאמר בגמ' ב"מ (מ"ז ע"א) באמר לו חמורך בפרה וטלה ומשך את הפרה ולא משך את הטלה דלא הוה משיכה מעליא, ובכה"ג יהיה תלוי הקידושין רק על הקנין מעות שיש לו ע"י שקנה מהמוכר. אמנם הריטב"א מביא בשם רש"י אם קידש בהן את האשה ומפרש זה שהמוכר קידש בהמעות את האשה, ובזה חלוק הדין בין ר"י לר"ל, דלר"י המעות המה שלו היינו של המוכר כיון דמדאורייתא קניה ולר"ל לא הוה קידושין, וע"ז כתב הריטב"א ואינו מחוור דכיון דמדרבנן מעות אין קונות הפקר ב"ד הפקר ואף לר"י אינה מקודשת למ"ד דלית ליה למוכר רשות לאפוקינן ע"כ ל' הריטב"א המובא בשיטה מקובצת, ובאמת אם היה כוונת רש"י בהמעות היינו יכולים לומר שבזה גופא הדבר תלוי שאם מדאורייתא קונה מותר להשתמש במעות וממילא הוה קידושין ולר"ל אסור להשתמש במעות, אך להריטב"א אין זה במשמע, דאל"כ לא הו"ל לרש"י לומר הואיל ומדאורייתא קניה כו' אך לפי הגירסא שלפנינו ברש"י אם קידש בו את האשה נראה מלשון בו דקאי על החפץ, וצריך להבין איך תהיה חלין הקידושין אחרי שמדרבנן נעקר הקנין לכן נראה לענ"ד שדעת רש"י ז"ל שלמ"ד מעות קונות מה"ת גם שעקרו הקנין מדבריהם, מ"מ הדבר תלוי ועומד וכל זמן שלא חזר בו ונגמר אח"כ הדבר ע"י משיכה חל למפרע, וא"כ הקידושין חלין ג"כ למפרע שנעשה שלו מן אז שקנה בכסף להמטלטלין, אבל לריש לקיש דמשיכה קונה מה"ת ואז הוה הקנין ומקודם אין חל שום דבר לכן אין הקידושין כלום, וא"כ לפ"ז באמת גם לרש"י אם המוכר החפץ חזר בו קודם שמשך הקונה נתבטלו הקידושין מלמפרע, אבל כל זמן שלא חזר תלוין הם ועומדים שיחולו הקידושין דמסתמא בודאי לא יחזור המוכר כי קרוב הדבר שמסתמא לא ירצה לקבל עליו עונש מ"ש:
ג) אמנם דין זה במחלוקת שנויה ולדעת התוס' (בע"ז ס"ג ע"א) מוכח דלא ס"ל הכי, דאיתא שם בגמ' גבי אתנן דפריך הגמ' אהא דבא עליה ואח"כ נתן לה תני חדא אתננה מותר ותני חדא אתננה אסור, דמשני הגמ' הא דאמר הבעלי לי בטלה זה, והא בטלה סתם, ופריך שם בגמ' טלה זה נמי הא מחסרא משיכה, ולכאורה למש"כ אין קשה כלל דגם כשמחסרא משיכה מ"מ אח"כ כשנגמרה המשיכה חל הקנין למפרע בעת שבא עליה שזהו הכסף שעבור הטלה ולכן הוה אתנן. אמנם הגמ' יש ליישב דבעי הגמ' לשנויי שלא יקשה גם אליבא דריש לקיש מברייתא דקתני אתננה אסור, ובזה יהי' מדוקדק מה דמשני הגמ' בזונה כותית וכו' דלא אתי זה אליבא דר' יוחנן וכמו שכתבו התוס' שם דלר' יוחנן לא מתרצא מידי, ולמש"כ לפי שיטת רש"י אתי שפיר דכל הקושיא אינה רק אליבא דריש לקיש וכנ"ל. אך התוס' שם כתבו דהקושיא גם אליבא דר' יוחנן, ונדחקו שם לומר דלר' יוחנן קאי התירוץ האחרון כגון שקאי בחצרה, וא"כ מוכח דעת התוס' שהקנין אין חל למפרע גם אליבא דר' יוחנן, רק מעת המשיכה, רק מקודם יש עליו עונש מי שפרע לפי שנתן מעות כמו לריש לקיש, ועתה ניחזי אנן לשיטת רש"י דהקנין חל למפרע בעת נתינת הכסף וא"כ כיון דהמעות אהני שיקנה עבורו החפץ א"כ מוכרח לומר שהמעות המה קנוין להמוכר לגמרי בעת שנתן אותם הקונה להמוכר, דאם לא נקנו במה יקנה התמורה להקונה כיון שאין כאן נתינת מעות כלל אחרי שהמה רק בתורת פקדון ביד המוכר עד המשיכה שיוגמר אז המקח, דהא כל קנין מעות כך הוא שעבור המעות שקנה המוכר הקנה התמורה לבעל המעות, וא"כ בודאי קנה המוכר את המעות קנין גמור וע"כ נתחייב גם באונסין:
ומ"מ גם לדעת רש"י נראה לומר שאם חזרו בהם וקבל החוזר בו מי שפרע שנתבטל הקנין למפרע, והמעות אם המה עדיין בעין שלא הוציאן המוכר המה בתורת פקדון, כי הוא גילוי מלתא למפרע שאין קנוין לו להמוכר שלא נעשה בהם קנין ובזה מדוקדק לשון רש"י ז"ל (דף מ"ט ע"א) גבי והא בעי לקבולי מי שפרע "ודלמא לא הוה מקבל ואשתכח דזוזי דידיה הוא" ונמצא לפ"ז כן הוא לשיטת רש"י ענין נתינת המעות שמתחלה בעת נתינתן לקנות את המטלטלין סתם ניתן שלא יהיה חזרה ויש כאן קנין המעות להמוכר והמקח להלוקח, וע"כ יש רשות להמוכר להשתמש בהם ואין צריך לחוש לכתחלה לחזרה שיתבטל הקנין למפרע ויהיה המעות פקדון, ואם חוזר אח"כ החזרה מגלה למפרע שנתבטל הקנין מהמעות, ומ"מ נתינת רשות להשתמש במעות עד החזרה נשאר שהרי היה רשות לו לקח המעות בחזקת שהקניה תשאר, וגם כשהמוכר חזר בו, אם בעת שלקח המעות להשתמש בהם אז היה דעתו לחזור ודאי דיהיה נחשב ההשתמשות בהמעות גזל ושליחות יד, אבל אם אז לא היה בדעתו לחזור רק שאחר כן נשתנה דעתו יהיה מאיזה סיבה שיהיה אם בפשיעה או שלא בפשיעה, מ"מ בעת הלקיחה נחשב שלקח ברשות, ולכן שפיר כתב רש"י גבי הא עובדא דשומשמי אם שהיה האונס אחרי חזרתו מהמכירה, ואז בודאי דאסור לו להשתמש אחרי שעומד לחזור ויהיה המקח בטל מתחלתו והמעות יהיה פקדון מתחלתו, אך זאת הקשה הגמ' דילמא לא ירצה לקבל מי שפרע ואז תשאר הקניה מתחלה ויהיה המעות של המוכר מתחלה כי הקניה תתבררה למפרע והמעות המה של המוכר מן עת הקניה:
ד) ובזה נראה לענ"ד לומר בביאור דברי הגמ' (דף מ"ז ע"ב) דקאמר הגמ' בשלמא לריש לקיש היינו דאיכא בין ר"ש לרבנן אלא לר' יוחנן מאי איכא בין ר"ש לרבנן ומשני הגמ' איכא בינייהו דרב חסדא דאמר ר"ח כדרך שתיקנו משיכה כו' רבנן אית להו דרב חסדא ור"ש לית ליה דר"ח ודברי הגמ' מוקשים ע"פ דרך הבנה הישרה, דהא ניחזי אנן הגמ' גם מעיקרא ידע דפליגי רבנן ור"ש דרבנן סברי דלוקח יכול לחזור ג"כ, ור"ש סובר דלוקח אין יכול לחזור, רק דהגמ' פריך מאי איכא פירוש באיזה סברא הוא טעם פלוגתתן, ומשני הגמ' בדרב חסדא קמיפלגי ובמה יצאנו חובת התירוץ על השאלה באיזה טעם פליגי דהא זה ידע הגמ' גם מעיקרא דלרבנן יש תקנת חכמים גם על הלקוחות וביותר קשה לפי מה שכתבו התוס' לקמן וכן הוא מוכרח לומר שגם אליבא דר"ש יש תקנת חכמים בלוקח לחזור א תרע וכדאיתא לקמן (ע"ד ע"ב) וא"כ הקושיא היא רק במה פליגי בחד תרעא ר"ש ורבנן ובאיזה סברא הוא, ומה תירץ לנו דפליגי בדרב חסדא, ועוד דלפי מה שנראה מסוגיא דלקמן (מ"ט ע"ב) דרב חסדא אמרה גם אליבא דר"ש גבי הא דפרזק רופילא ששם גם ר"ש מודה וכמו שכתבו התוס' לכן נראה לענ"ד לומר בביאור דברי הגמ', והוא דניחזי אנן גדר קנין מעות של קנין וכן בקידושין הוא כן, שנותן המעות מקנה המעות להמקבל שיהיה שלו ועבור זה שנהנה שמקבל מעותיו הוא מקנה לו הדבר או האשה מתקדשת לו עבור ההנאה שנתן לה המעות, וא"כ כיון שהקונה מקנה לו להמוכר המעות ועבור זה מקנה לו החפץ ולכן סברת ר"ש הוא נהי דתקינו רבנן שיכול לחזור מקניית החפץ מ"מ מהקנאת המעות אין יכול לחזור שהרי הקנה לו מקודם המעות ונהי שקנין החפץ נתבטל מ"מ בחד תרעא שהחפץ לא הוזל יכול לשלם לו עבור המעות בהחפץ הנ"ל דהא הוא לא התחייב לו לתן לו מעות בתשלומין זהו סברת ר"ש, ורבנן סברי כיון שנתבטל הקנין ע"י חזרתו מן החפץ נתבטל הקנין ג"כ ממה שהקנה לו המעות והרי הוא נעשה ככל בע"ח שאם יש לו מעות אין יכול לסלקו בשוה כסף, וכן אם אותן המעות המה בעין מחויב להחזיר אותן המעות דווקא, וזהו כוונת הגמ' דמעיקרא ס"ד להגמ' בסברא הפשוטה שתקנת חכמים הוא שיכול לחזור בדבר הקנין היינו בהדבר שקונה, אבל במעות תשלומי המכר לא היה תקנת חכמים בחזרה, ולכן כיון שהמעות נקנה לו מקודם המה שלו ואין מחויב להחזירם, ולכן פריך הגמ' מאי איכא בין ר"ש לרבנן פי' מ"ט דרבנן, ולבסוף מסיק הגמ' דרב חסדא איכא בינייהו, וזהו פירושו במלתא דרב חסדא כדרך שתקנו משיכה במוכרים פי' בדבר של המוכרים היינו הדבר שקונה תיקנו בו משיכה שכל זמן שלא משך ישנו בדין חזרה, כן תיקנו בלקוחות היינו במידי דלקוחות היינו המעות שנותנים הלקוחות גם בהם תיקנו החזרה, רבנן אית להו דרב חסדא ור"ש לית ליה דרב חסדא, וכן הכוונה (בדף מ"ט ע"ב) גבי הא דפרזק רופילא דאמר רב חסדא כדרך שתיקנו משיכה במוכרים כו' היינו ששם אמר הלוקח הב לי זוזי לא בעינא חמרא, וע"ז אמר רב חסדא שני דברים א' בעיקר הדין שיכול לחזור בקניית היין, ושנית שיכול לתבוע מעותיו בחזרה ושפיר טען הב לי זוזי, זהו הנראה לענ"ד לומר בביאור הגמ' (ויעויין בשיטה מקובצת בדף מ"ז ע"ב אהא דמאי איכא בין ר"ש לרבנן בשם תלמיד הר"פ בשם מהר"פ וקרוב הוא לדברינו יעו"ש):
ח) והנה גם לשיטת התוס' הגם שלדעתם הוא שהקנין נגמר בעת המשיכה, מ"מ כיון שיש כאן קנין מה"ת שמעות קונות מה"ת, נראה לומר שמתחיל אז והמעות לשם קנין ניתנו ועבור זה מחייבינן במי שפרע, דסברת דברים ואיכא בהדייהו מעות הוא רק לריש לקיש, אבל לר' יוחנן המי שפרע הוא עבור הקנין מה"ת, ולכן מוכרח לומר שהמעות מקנה לו ועבור זה יהיה החפץ הנקנה קנוי לגמרי בעת המשיכה ע"פ תקנת חכמים שכל זמן שלא נמשך לא חל עליו הקנין מעות, ומצינו קנין כזה במעות, בקידושין ד' נ"ט האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום דמקודשת אע"פ שנתאכלו המעות דהני זוזי לא למלוה דמו ולא לפקדון דמי, רק לשם הקנין ניתנו שבשביל זה הוא מקנה לו את המעות שיקנה לו התמורה לאחר ל' יום וכדומה לאחר שיהא כן, (גם אפשר לפרש כמש"כ לעיל בהא דאיתא בגמ' כדרך שתיקנו משיכה במוכרים כו' ונאמר כן, גם לפי שיטת התוס' ודו"ק), ולכן כל זמן שלא חזר בו המעות קנוין לו לגמרי ומותר להשתמש בהם וע"כ חייב באונסין עליהן כל זמן שלא קבל מ"ש, ולא נתבטל הקנין מהמעות שניתנו לו ע"ז שיקנה לו אח"כ בעת המשיכה להחפץ. וזהו הנראה לענ"ד ג"כ כוונת דברי הרי"ף ז"ל דקאמר מאן דיהיב זוזי אזבינא אדעתא דלית ליה גבי חבריה אלא ההיא זבינא בלחוד הלכך קיימו הנהו זוזי ברשותא דמזבנה כו', הוא ג"כ ע"פ מה שכתבתי דכיון דקיי"ל מעות קונות מה"ת א"כ המעות ניתנו לקנין שיוקנה לו עבור זה התמורה, ולשיטת רש"י הקנין בעת מעשה ולשיטת התוס' הקנין יהיה אח"כ מ"מ המעות לקנין ניתנו שיוקנה לו עבור זה התמורה, ולכן המעות קונים לו מעכשיו והתמורה נקנה לו עבור זה לשיטת רש"י מעכשיו אם לא יחזור עד המשיכה, ולשיטת התוס' הקנין ע"י מעות אלו יחול בעת המשיכה [ואל תשיבני ע"ז אימתי נדרש לומר שבכסף זה יקנה אח"כ, במקום שאח"כ אז נדרש להקנין כסף שניתן עכשיו כמו בקידושין שבלעדי זה א"א שיחול הקידושין או בקניית קרקעות, אבל הכא במטלטלין כיון שהמשיכה לבדה תקנה אז ולא נצרך צירוף המעות, וא"כ למה לנו לומר שניתן לקנין של מעות בעת המשיכה כיון שהמשיכה לבד קונה, יש לומר שסברינן שאדם רוצה שיהיה הקנין חל גם מה"ת ע"י המעות, ויש לזה סמוכין מהא דאמרינן בגמ' (ב"ק דף ק"ב) דעתו של אדם להקנות לבעל המעות], ולכן כיון שהמעות נקנו לו קיימי ברשותיה כל כמה דלא הדר ביה שנתבטל אז הקנין למפרע, וזה אזלא אליבא דר' יוחנן שהמעות עושין פעולת קנין ולכן דקדק הרי"ף לכתוב מאן דיהיב זוזי אזבינא פי' שהזוזי עושים זביני, אבל לריש לקיש לא נתברר לנו לדעת הרי"ף אליביה, דאפשר לומר כיון שהקנין הוא רק המשיכה והמעות לא ניתנו לשום קנין במטלטלין המה רק בתורת פקדון בידו עד עת הגמר שיהיה אז הקנין ע"י המשיכה, ולפ"ז שפיר כתב מרן הרב"י שדעת הרי"ף הוא כתי' הב' של התוס':
ו) ובדעת הרמב"ם יש לחקור איך שסובר בענין זה הא דמעות קונות מה"ת, הנה (בפ"ט מהל' תרומות הל' י') כתב נראה לי שאם מכר הכהן פרתו לישראל ולקח הדמים ועדיין לא משך הלוקח הרי זה אסור להאכילה תרומה שדין תורה מעות קונות כו', ואם מכר ישראל לכהן אע"פ שנתן הדמים לא תאכל בתרומה עד שתמשוך עכ"ל, והנה יראה דעתו שלענין הנוגע לאיסור דאורייתא חוששין לקנין מעות וצריך להתבונן בטעמו, ועוד שלשיטת הרמב"ם שבמקום שנוגע לענין דאורייתא אין לנו להקל ע"פ קניני דרבנן, א"כ היה להרמב"ם גם לכתוב דין זה שאם ישראל מכר פרה לכהן ומשך הפרה, אך שעדיין לא נתן דמים שאין להכהן להאכילה תרומה עד שיתן דמים לפי שמדאורייתא עדיין אינה שלו. מיהו זה יש לתרץ, די"ל דבמקום שבעינן שיהיה שלו ממש אין מועיל מה שמדרבנן הוא שלו כיון שמה"ת אין שלו, אמנם בענין תרומה קיי"ל שכהן ששם פרה מישראל, היינו שקבל עליו אחריות אונסא וזולא וכן יוקרא הכל הוא שייך לכהן אף שאין שלו באמת והישראל יכול לקח גוף הפרה בחזרה כשירצה, מ"מ כיון שלענין השומא הוא ברשות הכהן יכול להאכילה כרשיני תרומה כדאיתא ביבמות (ס"ו ע"ב), וא"כ הקונה במשיכה הגם שמדאורייתא אין שלו מ"מ כיון דמדרבנן הוא שלו וממילא כל האחריות עליו הוא מצד תקנת החכמים, א"כ ממילא הוא מותר להאכילה תרומה שהרי האחריות ממנה עליו, ולא גרע זו המשיכה מאלו קבל עליו אחריות אונסא וזולא. משא"כ בהא דקנה בכסף הלא לא קבל עליו אחריות המוכר שאם לא ירצה לקבל מ"ש אינה על אחריותו, ולכן אין יכול הכהן המוכר להאכילה תרומה מפני שמדאורייתא אין שלו ואינה באחריותו, אך מ"מ יש לעיין על סברא זו אם הרמב"ם יסבור להאי כללא שלענין דאורייתא אין מועיל מה שמדרבנן הוא שלו, והנה הרבה מרבותינו האחרונים הביאו מדברי הרמב"ם אלו שדעתו שבמקום דאורייתא אין מועיל קנין דרבנן, ולענין הנוגע לדאורייתא אנו חוששים איך שהוא הממון ע"פ ד"ת, וכן הביא המחנה אפרים דעת הרמב"ם בהל' לולב שביום ראשון אין לתן לקטן מפני שאין מקנה מה"ת, ומשמע דמיירי שהגיע לעונת הפעוטות שמדרבנן יכול להקנות ואפ"ה כיון שמה"ת אין יכול להקנות, אין יוצא בזה.
ובאמת מהא דגבי תרומה חושש לאסור להאכיל הפרה שמכר הכהן לישראל בכסף קודם המשיכה משום שדבר תורה מעות קונות אין להביא ראיה לזה, די"ל דסבר כמש"כ לדעת רש"י שחוששין שמא לא יחזור בהמקח ונמצא המכירה חלה מעיקרא מעת נתינת המעות שקנה אז מה"ת, והקנין ישאר בתוקפו ונמצא בהמת ישראל אוכלת תרומה.. אך איך שנאמר בדעת הרמב"ם אם שמטעם שבמקום שנוגע לאיסור תורה אנו דנים כמו שהוא מה"ת דין הממון, או שנאמר שבקנין מעות הוה הקנין מעיקרא כשלא חזר בו והיה משיכה לבסוף, קשה טובא מהא דאתנן בבא עליה ואח"כ נתן לה גם בהבעלי לי בטלה זה שפסק הרמב"ם כדאיתא בגמ' (ע"ז ס"ג) דבזונה ישראל אין אסור משום אתנן רק בדקיימא בחצירה משום דמיחסרא משיכה, והא מה"ת מעות קונות וזו ההנאה חשובה כמעות, וא"כ מדאורייתא הוה אתנן ואם משום שיכול לחזור בנתינת הטלה ולתן דמים תחת הטלה, מ"מ כשלא חזר בו ונתן לה הטלה למה לא תחול האתנן למפרע, וגם אם נאמר ששיטת הרמב"ם הוא כשיטת התוס' שהקנין הוא לבסוף, מ"מ כיון שהוא סובר שלענין איסור תורה דנין כפי מה שהוא מה"ת באמת, א"כ כיון שמה"ת קניה להטלה בביאה והוה אתנן, ולמה פסק הרמב"ם (פ"ד מהלכות איסורי מזבח הלכה י"ג) דאין אסור רק או בזונה כותית או בזונה ישראלית וקיימא הטלה בחצרה, אבל בזונה ישראלית ולא קיימא בחצרה אין איסור משום אתנן הא אתנן איסור תורה הוא והיה צריך לחוש למה שמה"ת מעות קונות והוה אתנן:
ז) והנראה לענ"ד לומר בזה, דענין אתנן שאני מכל הני דאמרינן בהו שהיו בקנין מעות לבד, והוא דהרא"ש והר"ן כתבו שמהא שמעינן שהשוכר פועל והבטיח לתן בשכר פעולתו חפץ זה בשכרו שיכול לתן דמי החפץ בשכרו שודאי נתחייב לו החפץ או הדמים, אבל גוף החפץ א"א לו לקנות אלא במשיכה או שיהיה ברשות הפועל בשעת המלאכה, ומסתימת לשון הרא"ש יראה שאין צריך לקבל מ"ש על זה רק קאמר שיכול לתן לו דמי החפץ בשכרו, ועיין בקצה"ח (סי' של"ב ס"ק ז') ועיין בספר ראשי בשמים להגאון מוה"ר מ"י זצ"ל הגאב"ד דק"ק אניקסט בסי' פ"ד שהאריך בענין זה הרבה בענין דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף שדבר בזה הקצה"ח. ולענ"ד נ' לומר בזה דאימתי אמרינן שקנין מעות הגם שעקרו אותו חז"ל בתקנתם שדווקא משיכה קונה מ"מ יש עליו דין מש"פ וכן יש עליו לתא דקנין מה"ת, או ע"פ מש"כ לדעת רש"י שהקנין יחול אח"כ בעת משיכה למפרע מן עת נתינת המעות, דוקא במקום שנותן המעות לשם קנין, ושום תועלת אחר לא יצא לנותן המעות ע"י נתינתו הנ"ל, שהרי אם יתבטל הקנין כגון אם חוזר בו מה יהיה לו על נתינת מעותיו ליד המוכר, לכן אמרינן דהוה זה קנין לענין מש"פ או שהקנין יחול למפרע כשלא יחזור ויהא אח"כ משיכה, משא"כ בנידון זה של שוכר פועל ועבור הפעולה הבטיח לו לתן חפץ פלוני, שאמרינן ע"ז כיון שמעות אין קונות, ע"כ יכול לתן דמי החפץ בשכר פעולתו, וא"כ נשאר פעולתו, לעשות ממנו התחייבות על תשלום הדמים, ולכן אמרינן ששתי פעולות לא יעשו העשיות של הפועל להשוכרו, שיעשו התחייבות על תשלום דמים, וגם יעשה קנין למש"פ או שיעשה קנין לכשימשוך אח"כ את החפץ שיקנה למפרע זה אין אנו עושים ע"י דבר פעולתו, בשלמא אם היה מעות קונות לגמרי או כגון בזונה כותית שאצלה מעות קונות לגמרי שפיר אמרינן שהפעולה עושה לקנות הדבר, ובזה נגמר הקנין ואין כאן התחייבות כלל, אבל במקום שאין כאן קנין שיוגמר לגמרי לפי שמעות אין קונות, ורק הוא בא לעשות התחייבות על שילום הפעולה בהחפץ או בדמיו, כיון שעושה התחייבות אין עושה קנין כלל, הגע בעצמך אם היה להקונה פקדון שהיה ביד המוכר וקנה ממנו חפץ ואמר לו שכאשר ימשוך ממנו את החפץ יקח התשלום מהפקדון שיש אצלו הכי נאמר בזה שיש לו ע"ז קנין מעות אחרי שלא ניתן המעות לקנין, וה"נ בנידון זה כיון שהפעולה עושה התחייבות על תשלום שיווי של החפץ שמבטיח לו לתן, הגם שאומר שכאשר יתן לו החפץ יופטר בזה מהתחייבות תשלום פעולתו, מ"מ אין כאן נתינת דמים על קנית החפץ, שהפעולה שנחשב כנתינת דמים הוא נעשה על התחייבות התשלום עבור הפעולה ממילא אין כאן קנין תורה כלל אחרי שרצונו עתה בהתחייבות מפני שעל הקנין הרי יכול לחזור ע"פ תקנת חז"ל, ונצרך שיעשה התחייבות וכיון שעושה התחייבות ממילא אין כאן קנין כלל.
ח) וכיון שישבנו בעז"ה שמסוגיא דע"ז אין כאן קושיא לענין הדין שמעות קונות מה"ת, נבוא לבאר שיטת הרמב"ם בענין זה והוא שהרמב"ם פסק (בפ"ו מהל' מעילה הל' י') קנה בה חפץ ולא משך אם מישראל לא מעל, והנה הכ"מ כתב יש לתמוה דהתם אליבא דר"ל קאמר דאמר משיכה קונה מה"ת, ואנן קיי"ל כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות, ונשאר בתימא ובאמת גם הראב"ד לא השיג כלל על הרמב"ם וראוי למשכוני נפשין לבאר שיטת הרמב"ם איך יפרנס הסוגיא. והנראה לענ"ד לומר בשיטת הרמב"ם לישב דבריו והוא דיסוד דעתו שמדאמר רבא קרא ומתניתא מסייע לריש לקיש ולא קאמר דמתניתא הוה תיובתא לר' יוחנן, משמע ליה דגם לר' יוחנן יש לישב באמת את הברייתא, רק דלריש לקיש מרווח יותר, אבל באמת גם לר' יוחנן יהיה מיושב דינא דברייתא, שנית, קצת ראיה יש שגם למ"ד מעות קונות מה"ת יש לישב האי דינא דברייתא דהא מרא דשמעתא דאמר דווקא בלן כו' הוא רב, וזה דחוק לומר דרב יסבור מעות אין קונות מה"ת כיון דרב הונא תלמידיה אית ליה בפירוש מעות קונות מה"ת כדאיתא (ב"מ דף מ"ז), ובשבת קכ"ח, ובביצה מ' ע"א פריך הגמ' מרב הונא אדרב משום דרב הונא תלמיד דרב הוה, ולכן מזה הוכיח הרמב"ם שהוא רק מסייע לריש לקיש אבל באמת גם לר' יוחנן ניחא דין זה דבמקום שצריך משיכה לא מעל עד דמשך, רק דרבא אמר דסברא הפשוטה נוטה לומר כיון שאנו אומרים מעות קונות מה"ת מסתבר לומר שהקנין חל למפרע, וכמש"כ מקודם ולכן מוכרח הוא להקנות המעות להמוכר בעת קניתו בהמעות מהמוכר ונותן לו המעות ע"ז, וכן הוא אליבא דר"ש באמת, וגם הוא מתחייב באונסין ולכן מסתבר ליה לרבא דלשיטה זו שמעות קונות מה"ת צריך להיות דין מעילה תומ"י גם קודם משיכה, מ"מ באמת יסבור ר' יוחנן וכן רב דליכא מעילה קודם המשיכה אף אם מעות קונות מה"ת, משום כיון שאפשר בחזרה והקנאת המעות מתלא, תלי וקאי וכל שיחזור מהמקח יחזור ג"כ מקנין המעות, ואם המעות בעין צריכים המה להיות חוזרים להלוקח נותן המעות, לכן א"א לחייבו ע"ז עתה במעילה:
והנה הרמב"ם (פ"ז, מהל' מעילה הל' ט') פסק במפקיד מעות אצל שולחני מעות מותרין, שניהם לא מעלו אפי' כשהוציאן השולחני, וכתב ע"ז הכ"מ בשם הר"י קורקוס משום דהנך ברייתות, דקתני דווקא בלן והא דקתני נתנה לספר לא מעל פליגי אהך דלעיל בפ' המפקיד וס"ל דבהיתר תשמיש אין מתחייב במעילה, ולכאורה הוא קשה לענ"ד מנ"ל לעשות פלוגתא בין הברייתות ולדחות ברייתא דאיתא בפ' המפקיד מהלכה, הא איכא למימר דהא דקתני הכא דווקא בלו היינו דבזה הוא מעל מיד, ובהנך לא מעל עד דמשך, היינו בלא הוציאן המוכר, דאילו משום היתר תשמיש אין מתחייב משום מעילה עד שהוציאן המקבל המעות וכדאיתא לעיל (בפ' המפקיד דף מ"ג) אליבא דרב נחמן דהלכתא כוותיה, ועוד קשה לענ"ד אם נאמר שגם לריש לקיש מותר להשתמש במעות ורק שבהיתר תשמיש אין מועל הנותן גם כשהוציאן המקבל כפי שיטת הרמב"ם הנ"ל, א"כ יקשה האיך קתני באידך ברייתא נתנה לספר וכו' לא מעל עד דמשך משמע דבמשך מעל בודאי הא גם זה לאו מלתא פסיקא הוא דהא אם הוציאן המקבל טרם המשיכה של הקונה נותן המעות אז שניהם לא מעלו לפי שיטת הרמב"ם, וא"כ למה ימעול בשעת המשיכה כיון שהמעות אז אין בעין אצלו, ומה מוציא אז מרשות הקדש, ואין לומר דמעילתו יהיה מצד שנהנה בקנייתו את החפץ תמורת המעות של הקדש, זה א"א לומר כן כיון שהמעות אז אין בעין ליכא למימר ע"ז דשקיל חליפי ההקדש כי אין להלוקח עליו רק חוב, וכי היכא דאיתא בגמרא (ע"ז ס"ב ע"ב) גבי חליפי שביעית, ושם (ס"ג ע"א) גבי אתנן בבא עליה ואח"כ נתן לה לא הוה אתנן גם שנתחייב לתת לה בעת המעשה, והוא נותן עבור החוב שנתחייב עבור הנאת הביאה ואפ"ה לא הוה אתנן, וה"נ בנ"ד בהקדש מה שלוקח החפץ עבור המעות שהוציא אין זה עבור המעות גופא כשאינם בעין, כ"א רק עבור חוב של המעות שהוציאן ואין לו במה שיחול עליו דין מעילה.
ט) ולכן נראה לענ"ד לומר בשיטת הרמב"ם דלר' יוחנן מותר להמוכר להשתמש במעות וגם חייב באונסין כשיטת הרי"ף, אבל לריש לקיש אסור לו להשתמש במעות, ולכן לריש לקיש ניחא הברייתא דקתני גבי ספר לא מעל עד דמשך וכשמשך מעל בודאי, משום דמסתמא הוו המעות בעין כיון דאסור להמוכר להשתמש במעות, ולכן אליבא דריש לקיש אין כאן שום ראיה לדחות הברייתא דהמפקיד, רק הראיה היא אליבא דר' יוחנן דהא למש"כ לדעת הרמב"ם הנך ברייתות אתיין גם אליבא דר' יוחנן, ואיהו סובר דמותר להשתמש בהן וכדעת הרי"ף והגאונים, וא"כ איך אתיין אליביה הא דקתני לא מעל עד דמשך, הלא לכל הפחות כשהוציאן המוכר היה לו למעול, ולכן הכריח מזה הרמב"ם לדינו דלא קיי"ל כברייתא דהמפקיד משום דמשמע ליה דסתמא קתני לא מעל עד דמשך גם כשהוציא המוכר את המעות, דלא משכחת לדין מעילה אלא כשמשך, וגם קושיא השניה שהקשינו האיך פסקה בברייתא דכשמשך מעל, גם אם הוציא המוכר המעות מקודם ואינם בעין, יהיה ניחא לשיטת ר' יוחנן וכמש"כ לעיל שאליבא דר' יוחנן שהמעות ניתנו לקנין, ובאמת הקנס להמוכר בעת שנתן אותם לידו, רק בעת מעשה א"א לו למעול שמא יחזור בו אח"כ ויתבטל הקנין למפרע מהמעות ולכן גם ע"י שהוציאן לא ימעול כשיטת הרמב"ם הנ"ל, אבל כשמשך נתברר שנגמר הקנין בהמעות למפרע, וחייב במעילה על מה שנתן המעות לידו. והנה מדברי הכ"מ משמע שגם לפי דעת הרמב"ם אם הדין כרב הונא דהיתר תשמיש מחייבו באונסין היה דין מעילה שכן כתב (פרק ז' הל' י') שכיון שאין אנו מחייבין אותו עד שיוציא והוציא דוקא לרב נחמן דהלכתא כוותיה שאין חייב באונסין ע"כ, וא"כ קשיא האיך פטור ממעילה לדידן דקיי"ל כר' יוחנן למש"כ שאליביה מחייבינן להמוכר באונסין, וביותר קשה לפי מש"כ שדיוקו של הרמב"ם הוא ממלתיה דרב שמסתמא לא פליג עליה רב הונא תלמידיה דסבר מעות קונות ומותר להשתמש במעות, ולרב הונא היתר תשמיש מחייב באונסין והיה ראוי להיות דין מעילה גם בספר ובכ"ד הצריך משיכה. אבל באמת אין זה קשה דלמש"כ התוס' בב"מ (דף כ"ט ע"א ד"ה והוה) דלמ"ד דהיתר תשמיש מחייבי באונסין גם אם היה המעות בעין אין מחויב להחזירן והוה לוה עלייהו ולכן מחייבינן במעילה גם טרם שהוציאן כו' יעו"ש, ולכן יש לומר דוקא התם בהמפקיד שהיתר תשמיש בא ע"י הטובה שעושה המפקיד להנפקד, ולכן סבר רב הונא דהוה כהלואה גביה ממש ואין מחויב להחזיר אותן המעות, מה שא"כ במעות שניתנים על המכר שלכך ניתן לו רשות להוציאן ומתחייב גם באונסין, משום שעומדים לקנין, אבל כשחוזר בו אח"כ ונתבטל הקנאת המעות למפרע מחוייב אז להחזיר המעות בעצמן אם הן בעין, וכן מוכח משמעתא דשומשמי ומדברי הרי"ף שם, שלאחר שקבל מ"ש המעות בתורת פקדון גם קודם שבאו ליד הקונה בחזרה, ולכן כיון שלכך פטור ממעילה משום שמא יופקע הקנין בחזרתו של אחד מהן ויתבטל דין הקנאת המעות ממילא אין לחייבו במעילה עבור חיוב אונסין גם אליבא דרב הונא ודו"ק:
י) ובענין מקח טעות אם מותר להשתמש בהמעות וכבר האריכו בזה הרבה רבותינו הפוסקים [וכאשר ידידי הרב הגאון כו' מו"ה שלמה מרדכי ברודנא נ"י מ"ץ דסמרנאן שהיה הגאב"ד דק' ספופצי העריך אז ג"כ בענין זה קונטרס ארוך, ובאיזה דברים שהעירותי על דבריו יובא כאן בדברינו] ועל מש"כ כתר"ה בזה שלדעת הרמב"ן והרמב"ם אתי שפיר כל הני דוכתי דמוכחי שגם במקח טעות זוזי הוי כהלואה לגביה וחייב באונסין שפיר שגם אליבא דריש לקיש חייב באונסין ומותר להשתמש עכ"ד, והנה כפי שבארנו לעיל בדברינו דברי הרמב"ם נראה שאליבא דריש לקיש מלתא דפשיטא דפטור מאונסין, וגם נראה דאסור להשתמש בהן כמש"כ לעיל, אמנם גם לדעת הרמב"ן אשר מובא בשמ"ק לתירוץ הראשון שלו דמוכח שגם אליבא דריש לקיש מותר להשתמש וחייב באונסין, מ"מ לענ"ד עדיין לא נתיישב לנו לומר לענין מקח טעות שג"כ מותר להשתמש, ואדרבה מוכח איפכא, אם לא נחלק כפי חילוקי הפוסקים (הקצה"ח והנתיבות), דהא בהדיא כתב הרמב"ן דאחר שקבל מי שפרע הדר הוה ליה שומר על המעות ואסור להשתמש בהן ופטור מאונסין, לפי שנתברר ביטול המקח וממילא בטל גם קנין המעות לפי שעל דעת מקח ניתנו, רק כל זמן שלא קבל מש"פ מותר להשתמש לפי שסתמא עומד שיוגמר המקח כי שארית ישראל כו', אבל במקח טעות שנמצא מום במקח או איסורי הנאה וכדומה או עובדא דפרדיסא שהמקח עומד להתבטל בלי שום קבלת מ"ש, ואין אדם מתפייס במומין מסתמא דמלתא, מאין לנו היתר להשתמש במעות ושיבא עליו חיוב אונסין אם לא נחלק חילוקים המוזכר בדבריהם של רבותינו הפוסקים, או חילוקים אחרים במלתא דמסתברא:
ובעיקר הדבר לחלק בכל הני דהמקח בטל ואפ"ה מבואר בד' הפוסקים שמותר להשתמש כפי מה שכתבו הקצה"ח והנתיבות (בסי' ס"ו) נראה לענ"ד לומר קרוב לדבריהם, ואטעים סברת החילוקים, והוא דהכא אליבא דריש לקיש המעות לא הקנה לו כלל רק נתן שיהיה בידו ולעת שיוגמר המקח יהיה שלו וכן לר' יוחנן ג"כ כשקבל מ"ש וחזר מהמקח, למפרע לא הוקנה לו המעות כלל וכמו שבארנו, משא"כ במקח טעות שנמצא או בעובדא דפרדיסא, כיון שהוא נתן המעות לשם מקח, וכבר כתבנו שהנותן מעות על המקח הוא מקנה לו המעות וחברו מקנה לו החפץ וע"כ הקונה כשנתן המעות הקנה לו אותם באמת, רק אנו באים לבטל הקנאת המעות מחמת הטעות שיש במה שקנה, ע"ז אומרים מאן אמר לנו שדעתו לבטל הקנאת המעות כי יותר טוב הוא לו שיהיה המעות קנוין להמוכר ויהיה ברשותו להתחייב גם באונסין ולא יהיה בתורת פקדון, וזה כלל גדול בדין שכל שנעשה מעשה קנין בדבר בעינן אומדנא ברורה לבטל הדבר והכא אין לנו אומד שנאמר אשר רצונו לבטל הקנאת המעות, והלוקח הקנה לו המעות עבור התמורה שנותן לו או שצריך לתן לו, ואם שאין כאן תמורה שנתבטל המקח מן התמורה ישלם מעות תמורתן כפי מה שקבל ממנו אמנם בהכיר בו שאינו שלו אין שייך טעם זה רק שם נלע"ד לומר טעם אחר משום כיון שנתן אותם בתורת מקח ואין לעשות קנין אחר שהרי יודע שאין לו אפשרות שיועיל קנינו, על מה נתן לו, אם לא שיהיה בידו כמו כל המעות אשר ניתנים על מקח שמשתמש בהם, ויתחייב באונסין עליהם עד עת שיהיה המקח ת"י. אמנם בהני עובדי המבוארים בבעה"ת גבי מה שאירש ומכר באסמכתא שיש בחזרה עד מת שיהיה גמר הדבר שיומסר הדבר ליד הקונה, בזה צ"ע למה מותר להשתמש במעות, וחילוקו של הקצה"ח והנתיבות לא נתבררו לפענ"ד, ואם שבמוכר באסמכתא יש מקום לדברי הנתיבות, אך בהא דמה שאירש מאבא לענ"ד צ"ע לחלק זה מהא דר"ל דמעות אינן קונות דאמרינן שנתן המעות בפקדון עד עת המשיכה, וה"נ דכוותה שיהיה המעות ת"י עד עת שיבא לידו ירושת אביו וימסור לידו, ונראה דהבעה"ת אזיל בשיטת הרמב"ן רבו וסובר כפי דעת הרמב"ן בתי' הראשון שלו שבשמ"ק הנזכר לעיל בדברינו, שגם לריש לקיש כל זמן שלא חזר מהמקח מותר להשתמש וחייב באונסין, ועוד אפשר לומר דהא דמה שאירש מאבא מכור, והא דמוכר באסמכתא מיירי שעשו קנין לבד נתינת המעות א"כ כיון שסבורים היו שנגמר הקנין, ונתן לו המעות נתינה גמורה ולכן גם שבאמת אין כאן קנין מ"מ הקנאת המעות לא נתבטל, משא"כ במעות לריש לקיש שלא עשה שום קנין רק מסירת מעות אמרינן שיודע שגמר הקנין יהיה המשיכה והמעות נתן לו בתורת פקדון עד עת המשיכה שיהיה אז גמר המקח. עוד יש לחלק הא דמה שאירש מאבא מהא דריש לקיש, משום דבהא דמשיכה שיכול להיות שהמשיכה לא תתאחר אמרינן שנתן המעות שיהיה בפקדון עד עת המשיכה שאז יהיה שלו, משא"כ בהא דמה שאירש מאבא, שאין ידוע הזמן ולמה מכר אם לא שיהיה לו המעות לצורכיו:
והנה זה שכתבנו הוא לדעת הפוסקים שסוברים שמה דאיתא בירושלמי בקידושין גבי מכרן וקדש בדמיהן אינן לפי גמרא דילן, אבל הרא"ש פוסק שם כהירושלמי, ומה שלכאורה דעת הרא"ש בריש פ' הפרה בב"ק נגד זה שכתב שם דהוה כבע"ח בהא דמקח טעות, יפה כתב כת"ר שדברי הרא"ש לא באו לענין היתר תשמיש בהמעות לכתחלה, רק אם הוציא את המעות דשם מיירי דליכא בעינייהו חשוב כבע"ח ולא כמזיק. גם מה שהביא כת"ר בדבריו מד' חידושי הרשב"א בקידושין שהוא כדעת הרא"ש (גם כתב שלא ראה להירושלמי שלא הזכירו), הנה כת"ר ראה בדברי הרשב"א שם בד"ה מכרן וקידש בדמיהן הראשון, ולא עיין שם בסמוך בד"ה מכרן וקידש השני ששם בסוף דבריו מביא הירושלמי דאמר זאת אומרת שמקדשים בגזילה, וכתב דלדידן מוקמינן בידע או בא"י, וכתב שם א"נ אפילו לישראל כיון דלאפקינהו יהבינהו ניהליה לאו גזל הם בידו וכעין הלואה הוא, ואע"ג דמקחו בטל הוא כי אתא למיהדר ביה ישלם מביתו, הרי שגם הרשב"א מסתפק בדין זה, ודקדוקו של כת"ר שעיקר כוונת הרשב"א הוא משום דאיסורי הנאה נינהו ולית ליה דמי כלל אין זה מוכרח דהאמת קאמר שמחמת זה הוא מקח טעות, ועוד נראה לומר משום שאם היה בהם דמים, הגם שהיה מקח טעות הוה ניחא דהוי קידושין, משום שגם שאסור להשתמש בהמעות, מ"מ הא משועבדים המה הדמים על החזרת החפץ הנמכר ולא יהיה גרע זה ממקדש במשכון דאחרים דאמרינן (בקידושין ח' ב') דמקודשת, ולכן כתב הרשב"א דלית ליה דמי, והוי גזל גמור הדמים שאין לו עליהם שום זכות. ומש"כ כת"ר בהא עובדא דפרדיסא שגם אם נאמר שאסור להשתמש בהמעות מ"מ חייב באונסין דלאו כל כמיניה למשקל זוזי דחבריה ולא יתחייב באונסין, והוה ליה כגנב וגזלן, לענ"ד לא כן הוא ואיפכא מסתברא כיון דחברו עשה לו שלח כהוגן ודאי דמותר לו לעשות זאת וכי היכי דאמר הגמרא בב"מ (ק"א פעב) גבי ההיא איתתא דאגרה שקולאי מחמרא דחבריה ואנחיה בשבילא מפני שגמולו ישיב בראשו, וה"נ להאי גברא שרצה לקח קרקעו בעל כרחו שלא כדין, וע"ז קאמר ועם עקש כו' ואם אין רצונו להשתמש בהמעות של הקונה ודאי דלא הוה רק שומר חנם עלייהו ולא יהיה זה עדיף מתופס ממון חברו למשכון דאמר הגמ' בב"ק (ל"ו פ"ב) דנעשה שומר שכר לניזקין, אבל באונסין לא מתחייב משום דברשות קעביד דמותר לו לתפוס וה"נ ברשות קעביד. והתם לפי שתופס למשכון נעשה שומר שכר והכא מסתברא שלא הוה רק שומר חנם, אך לכל הפחות באונסין ודאי דאין מתחייב. עוד הביא שם כת"ר בשם גיסו ידידי הרב החו"ב שי' (הוא הרה"ג מוה' יצחק כהן ז"ל מסטארנאן), ראיה מתוס' (ב"ק ק"ב ע"ב) ד"ה מי הודיעו לצבע כו' שהקשו התוס' אם אין שבח סמנין ע"ג צמר מאי פריך, ותירצו כיון דאין הצבע מקנה צבעו להאשה א"כ הצבע יכול לתבוע שכרו מהאשה א"כ ליהוי הקדש המעות שנותן הבעל להאומן, והוכיח מזה שאם נימא שהמעות הניתנים עבור מקח טעות הוה הלואה לא הוה קשה מידי, דעל המלוה שביד חברו אין חל ע"ז שום הקדש, וכת"ר כתב ע"ז שיפה כיון, ולכאורה היא ראי' נפלאה. אך באמת לענ"ד אין כאן ראיה, דבאמת דברי התוס' לכאורה הוא פלא איך כתבו דהמעות הם הקדש דאינן שכירות כיון דהאשה חייבת השכירות, הלא הבעל ג"כ מחויב לשלם דהא זה לא גרע משוכר פועל לעשות בשלו והראהו בשל חברו דנותן לו שכרו משלם ונוטל מבעה"ב מה שההנהו, וא"כ מחויב הוא הבעל לשלם מן הדין להאומן כיון שהאומן לא ידע שהוא עבור האשה, ולהבעל אין על האשה כ"א חוב מה שההנה אותה, וע"ז אין חל הקדש, ועוד אחרי שדעת הבעל להנות אותה בחנם וע"כ אין על מה לחול ההקדש, וקושיא זו הקשיתי מכבר, ולחומר הקושיא נראה לענ"ד לתרץ דבריהם שכוונת התוס' דסתמא קתני בברייתא אין לו בצבע שצבע לשמן, וגם בשלא שילם עדיין עבורן להצובע ואפ"ה מחויב הבעל לשלם להאומן מפני שחיובו קדם לההקדש, וזהו כוונת התוס' דהכי פריך הגמ' שאם האשה לא קנתה, א"כ יכולין לתבוע מהאשה מפני ההנאה שההנה אותה, וא"כ אין לו להבעל לשלם ממעות הקדש כיון שאפשר שישלם ממקום אחר, והצובע ביכולתו לתבוע מהאשה ההנאה, אבל זה ודאי אם כבר שילם הבעל להצובע לא הוה מקשה הגמ' מידי ונסתר הראיה הנ"ל ודו"ק: