אור ברסלב
באר משה (דנשבסקי) ב חושן משפט › סימן ז

באר משה (דנשבסקי) ב· רבי משה דנושבסקי

חושן משפט · סימן ז

סימן ו

שאלה ראובן ושמעון אחים נשאר מאביהם זכות חזקת הארענדע שהיה אביהם מחזיק אותה תמיד ואחר מותו לקח ראובן הארענדע מהאדון, ואח"כ היה בין ראובן ושמעון האחים ד"ת בכמה טו"ת וסיכסוכים שהיה ביניהם וגם עבור חלק חזקתו בארענדע הנ"ל תבע ממנו ויצא פס"ד וכן כתוב בו שקבלו ראובן ושמעון בקגא"ס לקיים כפי מה שיצא ממנו ע"פ ד"ת, וזה אשר יצא ממנו כו',, ובסוף הפס"ד כתב וע"ד תביעת שמעון מראובן בחזקתו בארענדע הגדנו ע"פ פשר קרוב לד"ת שכל זמן שיחזיק ראובן את הארענדע ישלם לשמעון ארבעים רו"כ לכל שנה ושנה, ואחר משך כמה שנים תבע שמעון הסך ארבעים רו"כ לשנה מהשנים שעברו וראובן השיב שסילק לו שנה בשנה כפי מה שהוטל עליו אם יש לחייב לראובן לשבע שבועת היסת על תביעה זו שתובע שמעון ממנו או לא:

תשובה בעז"ה

הנה מצד הפס"ד שנכתב בו שקבלו בקגא"ס לקיים היוצא מב"ד ואח"כ גמרו ב"ד שיתן ראובן הס"ך הנ"ל לשנה שנדון זה כחוב גמור שהתחייב בחיוב זה עליו כל זמן שיחזיק ראובן הארענדע, ז"א, חדא דהא בהפס"ד נאמר בתחלה "שקבלו בקגא"ס לקיים היוצא ע"פ ד"ת" וא"כ לא היה הקנין רק שלא יחזורו מפסק הדין שיאמרו הדיינים כמו שהביא הש"ך (סי' כ"ב ס"ק ד') בשם הנימוק"י ומד' רש"י בפרק זה בורר, ואף שהביא שם בשם הראב"ן שכתב שצריך לעשות הקנין שיעשה כמה שיעיד הפסול כו', לעיקר נראה דנקטינן כדעת רש"י והנימוק"י נגד הראב"ן דיחידאה הוא, הן אמת שבאו"ת ס"ק ז' תמה על הש"ך למה העלים עין מדברי המרדכי בפ"ק דסנהדרין גבי פשרה צריכה קנין שכתב שצריך להקנות החפץ דאל"כ הוה קנין דברים, והביאו לעיל הרמ"א בסי' י"ב, עכ"ד. ולענ"ד צדקו דברי הש"ך שאין ענין זה לזה, דודאי בפשרה שהקנין על דבר שאין מחויב ע"פ דין שם בעינן שיהיה קנין בחפץ שיהיה כמו כל הקנינים הנעשים בין אדם לחברו שמקנים איזה דבר, משא"כ בנידון שמקבל אותם לדיינים, שבחדא ריעותא גם בלא קנין בקבלה לחודא מהני לאחר גמר דין, בזה מהני הקנין לעשותם כדיינים גמורים שגם קודם גמר דין לא יוכל לחזור בהם, והקנין בא לחזק הדבר לעשות אותם כדיינים גמורים עליו, ואף שבחידושי אנשי שם כתב ג"כ על דברי הנימוק"י הנ"ל ומיהו במרדכי פ"ק כתב דהחפץ צריך להקנות כו' עכ"ל, מ"מ נראה דשפיר יש לחלק כך כמש"כ דהכי עדיף למעט המחלוקת ולהשוות דברי המרדכי גם עם דברי הנימוק"י ושלא נאמר דהש"ך העלים עין מדברי הרמ"א. ועוד נראה לענ"ד שבנ"ד ע"כ צריך לומר כדברי הנימוק"י ורש"י, דניחזי אנן שיש חילוק גדול בין שתי השיטות דאם קבל פסולים לדיינים ודנו בדינו שצריך לשבע שע"ז לא שייך קנין שזה ודאי הוי קנין דברים שהרי אין כאן חפץ להקנות, אמנם לדעת רש"י והנימוק"י שהקנין מחזק שלא לחזור וממילא יש עליהם תורת דיינים גמורים ומה שדנו דיניהם דין גם בשבועה וכל דבר, וא"כ בנ"ד ע"כ צריך לבוא בזה מתורת דיינים שהקנין עשו להם כב"ד גמור שמה שידונו יהיה דיניהם דין, שאם נאמר שהקנין שמתחייב לדבר זה שיאמרו הדיינים והוה כהתחייב מעצמו בחיוב גמור על הסך שאמרו אח"כ הדיינים, הא בנידון זה גם אם התחייב בפירוש מעצמו בקגא"ס לא היה מועיל, שהרי ההתחייבות הוא שישלם כל שנה ושנה שיחזיק הארענדע ואימתי חל בכל שנה ושנה שמחזיק חל החיוב ולא קודם וההיא שעתא כבר הדר סודרא למריה, כדאיתא בנדרים (דף מ"ח ע"ב), ואין לומר בזה כיון שעשה קנין וכל קנין מעכשיו הוא הוה כאלו התחייב מעכשיו ולכשיחזיק, ז"א דהא עשה הקנין להתחייב בד"ת כפי שיגידו הדיינים הדין והדיינים לא אפשר להם להטיל החיוב קודם שבא השנה שמחזיק, וא"כ איך יחול הקנין על גוף הממון וא"כ אין הקנין רק שיהיו כדיינים גמורים שלא יכול לחזור הבע"ד קודם גמר דין. ואם כי זה פשוט לענ"ד ואין צריך לראיה שאין לומר בזה קנין מעכשיו, מ"מ אביא ראיה לזה ג"כ ממה שהובא בספר שיטה מקובצת (במס' ב"מ צ"ד) בשם תלמיד הר"פ גבי מתנה שומר שכר להיות כשואל, דפריך במאי קנה בדברים אמר שמואל בשקנו מידו והקשה הא קנין דברים בעלמא הוא, וי"ל דחל הקנין על גופו להיות כשואל, ולכאורה צ"ע למה הצריך לזה הא כל ענין של שואל חיוב ממון הוא הלא נוכל לומר שמתחייב בתשלומין לכשיארעו האונסין, אלא ודאי שלכן לא אמר כן משום כיון שכל שואל דינו שחיוב התשלומין בא בשעת האונס כדאיתא בב"ק (קי"ב א' ובכתובות ל"ד ע"ב) ואז כבר הדר סודר למריה, ומדין מעכשיו אין לומר כמוש"כ כיון שכל קנינו הוא להיות כדין שואל ודין שואל הוא שלאחר זמן בא החיוב, וע"כ הוצרך לומר וליישב שבקנין נעשה גופו כשואל. עכ"פ מכל הנזכר מוכח ומבואר שהקנין הנעשה על קיום היוצא מב"ד אינו מחזק יותר מאלו היה פסק דין גמור מב"ד של ג' בלא קנין, ונדון ע"פ עיקר הדין בחיוב התשלומין אשר הוא עבור חזקתו:

ב) הנה החתם סופר בחלק חו"מ (סי' ק"ד) בעובדא דידיה באחד שהשיג גבול חברו בכפר שהוחזק יהודי שם ודר שם בו כו', וז"ל כי לפענ"ד יפה דקדקו בלשונם שיחוש לנפשו מהלכד במצודה כו' משמע שלא פסקו אלא דיני איסור והיתר שיחוש לנפשו מחומרת חר"ג, אבל לא פסקו שלא הועיל קנינו כו', כי פשוט שר"ג לא הפקיר נכסים ולא ביטל קנין אלא החרים שלא לעשות כו' יעו"ש מש"כ בארוכה בענין זה, וא"כ הכי נמי בנ"ד מה שדנו ב"ד שיתן לו ראובן סך... לשנה הוא שבזה ינצל מאיסור השגת גבול ואין זה ממון גמור שנתחייב ראובן עבור חלקו בארענדע, כי באמת הארענדע שייך למי ששוכר אותה מהאדון רק בכדי להנצל מאיסור ח' של השגת גבול צריך לשלם כפי מה שדנו ב"ד שיווי חלק חברו, וא"כ זה דמי לנשבע לחברו שלא יעשה דבר פלוני אם לא מדעתו ואח"כ לא נתן לו רשות כי אם שיתן לו כך וכך ואח"כ עשה הדבר שמחויב מצד שבועתו לתן לו כך וכך, שאם לא יתן יהיה עובר על שבועתו, והיה זה תובע ממון זה ממנו והנשבע אומר שכבר סילק לחברו שקיי"ל דפטור ע"ז משבועת היסת, כמבואר בחו"מ (סי' פ"ז סעי' ל"ד) ברמ"א ורק ב"ד יזהירו לו על שבועתו, ואף שבקצה"ח (ס"ק ל') שם שדי ביה נרגא בדין זה ודעתו נוטה לומר שבאמת יש כאן שבועת היסת רק טעם הפטור הוא משום שנעשה כבר חשוד בשבועה דלהבא וע"כ אין להשביעו משום ממה נפשך, מ"מ לדינא מסתימת דברי הרמ"א וכן דעת הגר"א ז"ל (ס"ק ק"ו) דהפטור מן השבועה הוא משום שאין כאן חיוב ממון ורק מוטל עליו האיסור לקיים שבועתו, ודעת התומים להכריע לכל הפחות שמשבועת היסת פטור כגון זה, וה"נ בנ"ד כיון שאין כאן רק איסורא דח' קדמונים שגזרו בהשגת גבול דארענדע ומחמת זה מחויב לקיים לתן הסך שפסקו הב"ד שיווי חלקו ע"כ אין עליו שבועת היסת בהכחשתו, רק יזהירו עליו שאם לא נתן לשמעון המעות כפי הגמר של הב"ד, יש עליו ח' קדמונים של השגת גבול:

אמנם יש לדון שמדברי הח"ס מוכח שלא נתפשט במדינתו תקנות של חזקות בארענדע המובא בתשו' הב"ח המובא במסגרת השלחן, שהרי הוא מסתפק שם אם יש בארענדע תקנת ר"ג כלל, ואלו בתשו' הב"ח נאמר בפירוש שתקנו וגזרו על הארענדעס וא"כ יש לומר שמש"כ הח"ס שאין בזה רק איסורא לחוש לנפשו הוא רק על חדר"ג, אבל תקנת החזקות הנעשה מרבותינו הגאונים חכמי מדינת פולין המובא בתשו' הב"ח הנ"ל, אפשר דהיא עדיפא והוה לה דין ממון גמור ושפיר משבעינן עלה היסת. מ"מ נראה לענ"ד שהיא היא וכמו שיסד הח"ס סברתו על תקנת הר"ג שודאי לא הפקיר הר"ג הנכסים ולא ביטל קנין רק החרים שלא לעשות, וה"נ ג"כ נאמר בתקנת חכמי המדינה במדינת פולין המובא בב"ח בתשובתו שנאמר שם ג"כ בזה"ל "שגזרו והסכימו שכל שהחזיק ג' שנים בארענדע כו' שוב אין רשות לישראל אחר להשיג גבולו כל ימי חייו" וא"כ לא נאמר בתקנתם רק שלא להשיג גבולו כמו שהוא בתקנת ר"ג, וכי היכי שבתקנת ר"ג כתב החת"ס שאין כאן רק איסור והיתר, ה"נ דכוותה בנ"ד לפי תקנת מדינתינו אין כאן רק איסור והיתר שמוטל על המשיג גבול חברו לאפרושי מאיסורא ולהשיבו למי שהחזיק בה, אבל מנא לן להמציא שבכלל תקנתם היה שמחויב המשיג גבול חברו לשלם מה שהזיק להמחזיק הקודם כפי שהיה לו ריוח אם היה נשאר בחזקתו על מקומו. ואין לומר, שמוכרחים אנו לומר שתקנתם הוסיפו על תקנת חדר"ג, ואולי זאת הוסיפו שעשאום כממון גמור דאל"כ למה הצריכו לעשות תקנות להחזקות תיפוק ליה מחדר"ג המובא בשו"ע, זה לא קשיא מידי דאולי חששו הגדולים לאותם הסוברים שבארענדעס אין שייך תקנת חדר"ג, או אולי לא נתפשטה תקנת חדר"ג בכל המדינות והקילו בה, וע"כ חזקו הדבר והסכימו וגזרו בזה, ובאמת נראה לענ"ד שדעת הגאונים היה שתקנת ר"ג אינה בארענדעס כלל וכן מורה לשון תשובת הב"ח מתחלתו המובא בס' מסגרת השלחן יעו"ש, וכן מצאתי מפורש דעת מהרש"ל בספרו יש"ש קידושין (פרק ג' סימן ב') שכתב מפורש שתקנת ר"ג לא נתפשטה, ועוד שתקנת ר"ג היה רק דווקא בבתים וחנויות אבל לא בסחורה ומכסים עכ"ד, ופסק שם לדינא שאין תקנת ר"ג בארענדע והוא היה במדינת פ', וע"כ מטעם זה גזרו ועשו תקנה גם בארענדעס כאשר ראו הצורך לכך, ובאמת נפלאתי על הגאון בעל חת"ס אשר ערוכים לפניו כל ספרי הפוסקים, שלא הביא מאומה מדברי מהרש"ל שתקנת ר"ג אינה בארענדעס והוא מסתפק בזה:

ג) ובאמת מצד שורת הדין לפי דעתי הקלושה אין מקום לומר שיהיה חיוב ממון על המשיג גבול חברו דהא ודאי גוף הממון של האדון הוא בעל הנכסים, והשוכר אין לו קנין בה רק כפי שמקנה לו בעל הנכסים על אותו המשך זמן ומהו הקנין שיש לו על להבא בדבר שבעל הנכסים לא הקנה לו, ואם מפני שתיקנו שאין רשאי האחר להשיג גבולו ואלו לא השיג גבולו היה נשאר בזה העסק אין זה רק מניעת ריוח, והלא גם נועל בית חברו ומונע פרנסתו פסקו התוס' והרא"ש בפ"ק דב"ק דפטור מלשלם לו, כש"כ בנדון כזה, ואין לומר דזה הוה כמו דינא דבר מצרא דמסלקינן להלוקח ומצד תקנת חז"ל דיינינן אשר הלוקח שלוחו של המצרן הוא, שהרי העדים לבדם כותבין שטר על זה בשם המוכר להמצרן ונותנים לו וה"נ נימא בנדון זה, שנדון את השוכר המשיג גבול שיהא נחשב כשלוחו של המחזיק הראשון וע"כ יהיה השני משלם כאלו אכל חסרונו של זה ויהיה לזה דין ממון גמור, ז"א לענ"ד, חדא דמנלן להמציא דבר חדש, אם מצינו כן בדינא דבר מצרא הלא לא מצינו כזה בשארי מקומות כמו בעני המהפך בחררה שהקונה האחר נקרא רשע, ולא אמרינן שהקנין יהיה שייך לעני המהפך, וכן בעני הנוקף בראש הזית שיש בזה גזל מפני דרכי שלום, ואפ"ה הדין הוא שאין מוציאין בדיינים מן השני שזכה בזה ולא אמרינן שהשני הזוכה יהיה הוא זוכה עבור המנקף, ובאמת הא דבר מצרא גופיה חידוש הוא שאנו דנין דהוה כשלוחו של המצרן גם שלא עלה על לבו ולא חשב עבורו ואין לנו אלא חידושו ולא ללמוד ממנו למקום אחר. ועוד נראה לענ"ד שבנידון של השגת גבול הארענדעס א"א לדמותו לבר מצרא כלל שיהיה נחשב כאלו לקח עבורו בשליחותו, והוא שראיתי בתשו' מיימונית לספר קנין סי' ל"ב שכתב דטעמא דאמרינן בגמ' דזבן לנכרי לית ביה משום דינא דבר מצרא משום דנכרי לאו בר שליחות הוא דאין שליחות לנכרי עכ"ל, וא"כ מעתה נראה לענ"ד שכאן אין לומר שזה הלוקח חזקת חברו חשוב כאלו לוקח עבור בעל החזקה משום דהא אף אם היה מחשב להדיא עבור בעל החזקה לא היה מועיל דהא מי הודיעו להאדון המקנה שיקנה עבור השני, וכדאיתא (ב"ק ק"ב ע"ב) וכהכרעת הרא"ש דהא דמהני באומר לחברו זיל זבין לי במעותיך עבורי כשהשליח לקח עבורו גם שהמעות הוא של השליח משום שכמאן דאוזפינהו דמי וכמש"כ הטור (סי' קפ"ג ובש"ך שם ס"ק א') יעו"ש, והכא אפילו אם נאמר דהוה כשליח של המחזיק מ"מ הא לא חשוב כמאן דאוזפיה המעות שהרי המעות אינם באחריות הראשון ואם לא ירצה לקיים המקח לא יקנה, וא"כ לא נוכל להחליטו להראשון מסברת בר מצרא, וכמו ששם הוה דינא שמוחלט להראשון, דהא כאן כיון שאפי' אם כיון במחשבתו להראשון לא היה מועיל ולכן א"א לחכמים לתקן שיהיה כשליח של הראשון, וכמו שכ' התשו' מיימונית שהבאתי לעיל דזבין לנכרי משום דאין שליחות לנכרי אין שם דינא דבר מצרא, אמנם לכאורה לפי זה מדוע בעי גמ' למימר בטעמא דזבן מנכרי לית ביה משום דינא דבר מצרא משום דאריה אברחיה ממצרך תיפוק ליה משום כיון שהנכרי מכוון להקנות להלוקח אין מועיל השליחות להיות של המשלח, אך יש לומר דהגמ' קאמר הטעם דאריה אברחיה ממצרך שיהיה מועיל אפילו היכא שהנכרי המוכר יודע שיש כאן מצרן, ובדיני ישראל פעמים שהמצרן מוציא מיד הלוקח וא"כ הוה כיודע שיש כאן משלח:

ד) ועוד נראה לענ"ד שיש לומר ששני דברים יש במצרנות א') המצוה של ועשית הישר והטוב שגם לולא שאנו דנין כשליחות מוטל עליו לקיים המצוה להחזיר השדה להמצרן במקום שאין שום פסידא ללוקח קודם שירד הלוקח להקרקע, ב') שחכמים בתקנתם עשאוהו כשליח וממילא בע"כ נעשה של המצרן גם אם יאמר לא בעינא למיעבד מצוה, והנה על טעם השני הוצרך התשו' מיימו' להוסיף שבנכרי א"א לדונו כשליח המצרן משום דנכרי לאו בר שליחות, ושנאמר שיהיה על הנכרי מוטל המצוה דועשית הישר והטוב לקיים המצוה הזו ובמקום שיד ישראל תקיפה עליהם נצוה לו לעשות אותה, ע"ז אמר הגמ' משום דנכרי לאו בר ועשית הישר והטוב הוא. וע"פ זה יתיישב ג"כ מה שהנתיבות כתב (סי' רל"ז ס"ק א') על תקנת ר"ג שלא להשיג גבול בשכירות בתים שהוא על שלא להוסיף בדמים, אבל על המקח הראשון או על מקח חדש אם השני רוצה ג"כ לתן מקח זה מחייב השני לתן לו באותו המקח משום דינא דבר מצרא, ובזה גם בזבין מנכרי אית דינא דבר מצרא משום דלא שייך כאן הסברא דאריה אברחיה ממצרך עכ"ד, ולמש"כ הא בא"י המוכר א"א לדונו מטעם שליחות משום מי הודיעו, אך יש לומר שמ"מ מצד המצוה שאחר מכירה מוטל עניו לקיים ועשית הישר והטוב לבד השליחות, אך בלא זה יש לישב ג"כ דברי הנתיבות דמיירי שא"י המשכיר יודע ג"כ שאפשר שיקח השוכר הראשון ממנו, אך שהוא דוחק, ומסתברא יותר לומר כאופן הראשון שכתבתי שאין במשמעות דבריו כן מפני שכתב שלא נצרך תקנת ר"ג רק באופן זה כו'. ואין להשיב על יסוד זה שהיכא שא"א לדון מתורת שליחות לית ביה משום דינא דבר מצרא וא"כ להאי פירושא שהביאו התוס' בב"מ (ק"ז ע"א) גבי המחזיק ביני אחי וביני שותפי שמפרשים שם דמיירי במחזיק מן המלך, וא"כ איך מסלקינן ליה בדינא דבר מצרא, הא כאן א"א מטעם שליחות לפמש"כ כיון שהמלך מקנה להמחזיק ולא להמצרן, יש לומר דבחזקה הבאה מן המלך לטסקא אין זה כקונה רק כזוכה מן ההפקר, שהמלך מתרצה לכל הקודם וזכה בהשדה לאכול הקרקע ולפרוע הטסקא, וא"כ בזה מהני דעת הלוקח אם הוא שליח מאחר, וכיון שחז"ל בתקנתם עשאוהו כשליח ממילא זכה הוא בחזקתו עבור המצרן. עכ"פ מבואר מכל האמור שבמשיג גבול חברו גוף הממון שזיכה לו האדון הנכסים בלקיחתו ממנו הוא להשני, רק שמוטל עליו לתקן האיסור שלא יהיה עוד עומד באיסורו בהשגת גבול להחזיר להראשון בעל החזקה, אבל לאחר שיצא השנה ואכל הלוקח המשיג גבול את הארענדע אין להראשון עליו תביעת ממון ואיסורא הוא דעבד, הגם שיש לומר שאפשר להיות שכך תיקנו הגאונים חכמי הדור ההוא בפירוש שהמשיג גבול חברו ישלם לו כל מה שנהנה מגבול חברו כפי מה ששוה ההנאה, ואז ודאי יהיה לזה דין ממון, או שתקנו שישלם לו כל מה שגרם לו היזק אפי' בגרמתו שביטלו מעסק זה וחזקו בזה יותר מאלו מבטלו מגוף ממון של חברו ממש שלא נהנה מזה, והוה לזה דין ממון על פי תקנת חז"ל ככל דיני ממון שחכמים זיכו לו, מ"מ כל זמן שלא מצינו בפירוש שכך תיקנו, מאין לנו לחדש זה וכל ספק בתקנה מוקמינן אדינא, וע"כ נראה שעל תביעה זו אי אפשר לחייבו שבועת היסת רק להודיעו ולהזהירו שאם לא ישלם כפי ההשואה יש עליו חומר גזירת חז"ל עד שמשלם:

ה) עוד נראה לענ"ד שגם אם כן היה תקנת חז"ל שגם אשר המשיג גבול חברו בחזקת ארענדע וכדומה מחויב לשלם, מ"מ נראה לענ"ד לומר שאין כאן שבועת היסת, וטרם כל אקדים הא דאיתא בגמ' שבועות (ד' מ"א) גבי מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן, איכא בינייהו דבדאורייתא נחתינן לנכסיה ובדרבנן לא נחתינן לניכסיה, ולר' יוסי דאמר בדרבנן נמי נחתינן לניכסיה דתנן מציאת חשו"ק יש בהם גזל מפני דרכי שלום ר' יוסי אומר גזל גמור מדבריהם למאי נפקא מינה להוציאו בדיינים כו' יעו"ש, והקשו שם בתוס' קצת תימא דרבנן נמי לא איירי אלא בההיא דלא הוה גזילה אלא מפני דרכי שלום, אבל היכא דהוה גזל גמור מידו דנחתינן לניכסיה, וה"נ היכא דאיכא שבועה דרבנן עכ"ד, והנראה לענ"ד לומר בביאור כוונת ד' הגמ' והוא דהגמ' סבר שכל תקנות חכמים כלל אחד להם, אך בזה יהיה חלוק שכל שעיקר תקנת חכמים היה על גוף הממון שע"י דבר זה יתהוה זה הממון של פלוני ע"פ תקנתם, כמו קנין משיכה והגבהה וכמו מתנת שכ"מ וכדומה, כו"ע מודו אפי' רבנן דמתקנת חכמים צריך למסור הממון למי שהוא לו ע"פ תקנתם ומוציאין בדיינים, ורק יסוד המחלוקת שבין ר' יוסי לרבנן הוא על דבר שתקנתם היה על אופן אחר, כמו בהני מציאת חשו"ק ועני המנקף בראש הזית ומצודות חיות ועופות שהתם לא באו חז"ל לתקן שדברים האלו המה קנינים מדרבנן, שלזה לא נצרך להם לעשות קנינים חדשים מדרבנן כי ממילא יהיה שלהם אחרי שאחר לא יזכה אותם, א"כ ישאר ביד החשו"ק והעני המנקף יזכה בהם אח"כ וכן בעל המצודה יקח אותם לידו, ע"כ היה בזה התקנה רק שאחר אין רשאי לקח מהם מפני דרכי שלום, ובאמת תקנתם שמפני דרכי שלום הוה תקנה ככל התקנות יהיה מה שיהיה שמחויב לקיים תקנת חכמים, אך כיון שעיקר התקנה לא היה על זכיית הממון רק איסור על הלוקח מאת החשו"ק ומהעני המנקף וכו' וכן נכלל בהתקנה שגם אחר שלקח יש עליו שם גזל מפני דרכי שלום ממילא מוטל עליו חיוב לתקן גזילו ולהחזיר להנגזל מפני דרכי שלום, מ"מ כיון שעיקר מטרת תקנתם לא היה זה שחייבו להחזיר למי שעבר וזכה מידם, ממילא אין ע"ז שם גזל גמור להוציאו בדיינים רק שיש עליו מצוה לקיים דברי חכמים ולהחזיר להם הממון, ור' יוסי סובר שמחמת מצוה קיום תקנת חכמים נחשב זה לגזל גמור מדבריהם, וע"פ יסוד סברא זו מדמי הגמ' הא דשבועת היסת להא פלוגתא דר"י ורבנן, דבאמת זה כלל גדול בשבועות התורה שכל שאין נשבע צריך לשלם הממון שעליו צריך לשבע, שכן נאמר בכתוב ולקח בעליו ולא ישלם שהשבועה שבעלים לוקחים פוטר מתשלומין, וה"נ בשבועת היסת דכל דתקינו רבנן כעין דאורייתא תיקנו באם הוא איש החפץ להיות מקיים תקנת חכמים ולא יהיה עובר על דבריהם, אם רוצה להחמיר על עצמו שלא לשבע גם שיודע שהאמת אתו מ"מ מחייב לשלם כדי לקיים תקנתם ודבריהם וזה נכלל בתקנת השבועה, רק כיון שעיקר התקנה היה על השבועה ולא על תשלומי הממון ע"כ סברי שהתשלומין אין מוציאין בדיינים רק שעליו מוטל לקיים דברי חכמים) ור' יוסי סבר שמ"מ מוציאין זה בדיינים, זהו הנראה לענ"ד בביאור סברת הגמ' שמדמה שבועת היסת להא דמציאת חשו"ק וכדומה. וכיון שזכינו לדון שבאמת חכמים השוו בתקנתם וע"כ מדמינן בגמ' שפיר תקנת שבועת היסת וכל שבועות שמדרבנן, להא דמציאת חשו"ק וכל הני דתנינן התם שמפני דרכי שלום, וא"כ ה"ה בהאי תקנתא דהשגת גבול גם אם נאמר שמצד קיום התקנה מחויב להחזיר לו מה שהשיג גבולו וגם שויו של הריוח שהשיג גבולו, מ"מ כיון שעיקר תקנתם היה שלא ישיג גבול חברו ואז ממילא היה נכנס ברשותו הריוח, כל כה"ג לרבנן לא נחתינן לניכסיה ורק עליו מוטל לקיים תקנת חכמים שלא יהיה על ידו השגת גבול, וממילא לא נחשב זה חיוב גמור בממון רק חיוב לקיים תקנת חכמים:

ו) ומעתה נחקורה נא בהני דאמרינן דלא נחתינן לניכסיה אם יש בזה הכחשה בין הבע"ד אם יש בזה דין שבועת היסת, ולכאורה כיון דממון זה לא ניתן להוציאו בדיינים מה ענין ב"ד כאן לחייבו שבועה אחרי שבודאי רק משמתינן ליה על שעבר תקנת חכמים, ומספק א"א לשמותי ליה, אמנם ראיתי להקצה"ח (סי' פ"ז ס"ק ק"ד) שכתב מפורש אהא דמציאת חשו"ק שיש בזה שבועת היסת, והוכיח מדברי רבינו ירוחם במישרים (נתיב א' חלק ח') שכתב מי שחייב שבועה משום דבר מדבריהם כגון מציאת חשו"ק דיש בה גזל מפני דרכי שלום ואינו רוצה לשבע אין מוציאין בדיינים ואין יורדין לנכסיו אלא מנדים שלשים יום ומלקין לאחר ל' יום ע"כ, ולענ"ד הדבר תמוה שעיקר הדין שבשבועת היסת לא נחתינן לניכסיה דאיתא בגמ' לא הביא רבינו ירוחם, רק כתב להאי דינא על שבועת גזל מציאת חשו"ק שאפילו בממון ברור שאין בהם הכחשה אין בזה רק לנדות שלשים יום ולא נחתינן לנכסיה, ועוד שרבינו ירוחם סיים ע"ז (שבועות פ"ו) ואלו בשבועות לא הוזכר שבועה שעל מציאת חשו"ק וכדומה, ע"כ נראה לענ"ד שקצת ט"ס בחילוף הדברים וכן צ"ל מי שנתחייב שבועה משום דבר מדבריהם [פירושו כל שבועה דרבנן] ואין רוצה לשבע כגון מציאת חשו"ק שיש בהם גזל מפני דרכי שלום, [פירושו שדין זה של אינו רוצה לשבע בשבועה דרבנן הוא כגון מציאת חשו"ק פי' שדין אחד הוא כמו במציאת חשו"ק] שאין מוציאין בדיינים ואין יורדין לנכסיו כו', וזהו דאיתא בגמ' בשבועות פ"ו דמדמינן הא להא, אבל אם יש הכחשה במציאת חשו"ק גופא יש לומר שאין כאן שבועה. עוד נראה לענ"ד להביא ראיה שאין על מציאת חשו"ק שבועת היסת מהא שהביא הש"ך (סי' פ"ז ס"ק ס"ה) שפסק רבינו האי גאון שאם יש הכחשה בשבועה דאורייתא שמשביעין ע"ז היסת משום דשבועה ג"כ ממון הוא דאתיא ע"י זה ממון, ואילו בשבועת היסת גם רבינו האי גאון מודה דפטור בהכחשתו משבועה משים דתקנתא לתקנתא לא עבדינן, א"כ קחזינן דעל תקנתא א"א לחייב ע"ז שבועת היסת, וה"נ מציאת חשו"ק דמדמינן בגמ' זה לזה א"א לחייבו ע"ז שבועת היסת, ואחרי שבארנו בעז"ה שכל כה"ג א"א לחייב ע"ז שבועת היסת, וכבר בארנו שהא דנ"ד האי תקנתא דמי ג"כ למציאת חשו"ק שאין בזה דין גזל גמור מדבריהם, וממילא יהיה פטור ע"ז ג"כ משבועת היסת:

ז) וע"פ מש"כ בהא דמדמי הגמ' שבועת היסת להא דמציאת:

חשו"ק לענין דלא נחתינן לניכסיה, נראה לענ"ד לומר בהא דאמרינן בגמ' בב"ק (קי"ג ע"א ובב"מ ק"ח ע"ב) דזבין לאנס אמצרא דישראל חבריה משמתינן ליה עד דקביל עליה היזיקא, שכתב שם הרא"ש בב"מ והא דאין ממתינים לו עד שיבוא לו היזק וינדוהו אז עד שיפרע לו, משום שהחמירו חכמים לקונסו שיכתוב שטר שיעבוד על נכסיו ויחול השיעבוד מעתה, עכ"ד הרא"ש. ולכאורה דברי הרא"ש צ"ע אחרי שדעת הרא"ש שגם בלא קבל מקודם צריך לשלם, [שלא כדעת הראב"ד והרשב"א, וההולכים בשיטתם וכמו שפסק הרמ"א בסי' קע"ה] א"כ למה אמר הרא"ש והא דאין ממתינין עד שיבוא היזק וינדוהו כו', כשיבא ההיזק למה לנדות הלא אפשר לירד לנכסיו ולגבות ממנו, וכי השתא כשקבל עליו ושיעבד נכסיו אם לא ירצה לשלם אז כשיבוא ההיזק מאי עבדינן ליה, הלא נחתינן לניכסיה ואם יבריח נכסיו או שלא יציית דינא אז ויהיה אלם, אז מנדינן לי' לשלם, ומלשון הרא"ש משמע שאותו הנדוי שמשמתינן ליה עתה מקודם אם לא היינו עושין זאת נצטרך לנדות לבסוף כשיבא ההיזק שהרי כן כתב הרא"ש והא דאין ממתינים לו כו', וגם תירוצו של הרא"ש שכתב שקנסוהו בחומר זה שיכתוב שטר שיעבוד על נכסיו ויחול השיעבוד מעתה, מה תועלת יותר להישראל שיהיה לו שיעבוד מקודם, ואם נאמר שהוא לענין לגבות גם ממשועבדים למה חששו על נזק זה יותר שיהיה גובה ממשועבדים מכל היזקות שאדם ניזק מחברו, הלא די לנו שכך יהיה עליו הדין שכל שיהיה נצרך לשלם עבור הניזקין שיגע לו מהאנס, ככל הנזקין שאדם עושה בעצמו. ע"כ נראה לענ"ד שזה יסוד הדבר של דעת הרא"ש שזה ודאי מוכח מדעשו תקנה לנדות אותו עד שיקבל עליו שיסלק כל ההיזקות, לכך הסכימו חז"ל שכל המוכר לאנס אמצרא דישראל חברו שצריך לשלם כל גרמי היזיקותיו שבאו עי"ז אמנם תקנה זו אחרי שעיקרה באה מצד שאין רשאי למכור לאנס לגרום היזק לישראל חברו וע"כ חייב בגרמי היזיקיתיו, בתקנה כזו לא נחתינן לניכסיה רק מנדין אותו עד שיקבל עליו לשלם מעצמו ונידויו יהיה שלשים יום, וכן בגמ' שאמר משמתינן ליה עד דקבל עליו כל אונסא הוא ג"כ כזה שמנדין אותו שלשים יום בכדי שיקבל עליו, וע"ז שפיר כתב הרא"ש הלא אותו הנדוי יכול להיות ג"כ אחר שבא ההיזק שישלם אז אבל לירד לנכסיו א"א כנ"ל], ע"ז כתב הרא"ש שהחמירו עליו לנדות מקודם עד שיקבל עליו בשיעבוד נכסים ואז נרד לנכסיו כשיהיה היזק, ומש"כ ויחול השיעבוד מעתה, פירושו שיהיה כשיעבוד נגמר מעתה שלא יהיה יכול לחזור בו אח"כ, וע"כ יהיה אפשר לירד לנכסיו, מיהו אם יקבל עליו הנדוי ולא יקיים תקנת חז"ל לא נוכל לירד לנכסיו, ורק עליו מוטל החוב לקיים תקנת חז"ל לשלם כשיהיה ההיזיק אבל אין יורדין לנכסיו:

ויעויין בספר מחנה אפרים (הל' נזקי ממון סי' י"א) שרצה להשוות דעת הרא"ש עם דעת הנימוק"י, שכתב שאם לא קבל אין צריך לשלם, וכל יסוד דבריו ממה שהביא הנימוק"י בשם הרא"ש פ' הגוזל בתרא שאם לא קבל אין צריך לשלם, וע"כ משוה דברי הרא"ש שבב"מ עם דברי הרא"ש שבנימוק"י, ולא ראה המחנה אפרים את דברי היש"ש בב"ק שכתב שמה שהביא הנימוק"י בשם הרא"ש דב"ק שאם לא קבל אין צריך לשלם הוא ט"ס, וצריך להיות בשם הראב"ד עיי"ש, והמחוור שהראב"ד וההולכים בשיטתו דעתם שתקנת חכמים לא היה לענין תשלומין בדיעבד כלל רק שיקבל עליו, ואולי יזהר עי"ז מלמכור או יפדה את השדה, ואם רצונו לקבל עליו הניזקין ממילא יתחייב, אבל להתחייב בעצמותן של הניזקין לא היה תקנה כלל, והרא"ש סובר כמש"כ למעלה שיש עליו חיוב תשלומין וכמו שנתבאר בדברינו. היוצא מכל האמור שנלפע"ד שאין לחייבו היסת מטעם הא' שנראה שאין זה תביעת ממון רק תביעת איסור, והממון הוא רק להנצל מן האיסור, ע"פ מה דמשמע מדברי הח"ס, וסתמא דמלתא גם תקנת הגאונים של חכמי מדינת פוילין היה ג"כ באופן זה, ועוד שנית לסניף שגם אם יש כאן דין ממון ג"כ יכול להיות שאין בזה שבועת היסת וכמו שהראתי בע"ה יסוד ומקור מסוגיא דשבועות הנ"ל:

תוכן העניינים

באר משה (דנשבסקי) ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה