אור ברסלב
באר משה (דנשבסקי) ב חושן משפט › סימן ו

באר משה (דנשבסקי) ב· רבי משה דנושבסקי

חושן משפט · סימן ו

סימן ה

אשר כתבתי להשיב לרב אחד על שאלתו לענין דינא ובארתי איזה דברים בענין פעולה.

א) הרא"ש בתשובותיו כלל (ק"ד סי' ו') המובא בחו"מ (סי' של"ג סעי' ח') כתב אמר לאומן עשה לי דבר פלוני ואקחנו ממך ועשאה האומן כו' והוא דבר שאם לא יקחנו יפסיד חייב המצוה לפרוע לאומן כל הפסדו, ומדמי זה להלכו חמרים ולא מצאו תבואה שהפסיד על ידן מלאכת היום כו'. והנה מדברי הרא"ש מוכח שהתשלומין הוא רק מטעם דיני דגרמי ולא מדין שחייב לשלם לפועל עבור פעולתו כדאיתא בב"ק קט"ז, דהתם אין לבוא מצד דיני דגרמי שהרי לא פשע השוכר להפועל שהרי מצאו שמת או שהבריא ורק מצד שעשה את שליחותו כמבואר בגמ' שם, וצ"ע למה מחולק זה העובדא שנשאל הרא"ש מהא דב"ק, וביותר קשיא לענ"ד דברי רבינו הגר"א ז"ל שם (סי' של"ג ס"ק מ"א) שציין שני מקורות על דין זה, א') שע"פ דבורו הפסיד וחייב מדיני דגרמי כמו הלכו חמרים ובב"ק קי"ו השוכר את הפועל, עוד הוסיף בליקוט שם, כמש"כ בתוספתא ולקמן (של"ה ס"ג) שכרו להביא תפוחים, לחולה כו' והרי שני המקורות סותרים זא"ז שלטעם האחד אין חייב רק מה שהפסיד ואם בעת הזאת שעשה לא היה לו להרויח במקום אחר הלא יפטר על שכר פעולתו שלבד הפסד הקרן, וכן אם אירע לו אונס שאין צריך להכלי ג"כ יפטר, ולטעם הב' משום דעביד שליח שליחות והוה חייב בכל גוונא והיאך כתב שני מקורות אשר אינם שוים לדינא:

והנה הנתיבות שם (ס"ק ט"ו) הקשה על זה הא גם בשכרו לעשות בשל הפקר ואמר שכרך עלי חייב לשלם ואין יכול לומר טול מה שעשית בשכרך, ותירוצו שזה לא בגדר פעולה רק בתורת קנין לפי שויו, ובאמת הגדר מה נקרא קנין ומה נקרא פעולה הוא בלי יסוד נכון לגדר בזה, כי באמת לענ"ד נראה שגם לשון ואקחנו שמשמע שהוא רק הבטחה לקנין מה בכך מ"מ כיון שעבור פעולתו מבטיח לו לקנות ממנו, יכנס זה בגדר התחייבות עבור פעולתו לקנות ממנו הדבר הזה וכמו כל תשלום שמתחייב לשלם עבור הפעולה שהפועל עושה לצורך המצוה לו לעשות, וניחזי אנן למ"ד אומן קונה בשבח כלי, וכל אומן נחשב כמוכר השבח שלו לבעל החפץ הכי נאמר שאין עליו חיוב מצד פעולתו לקח השבח שהשביח האומן ולשלם כפי מה שקצב עמו, אלא שזה בעצמותו בחיוב תשלום הפעולה שמחויב לקנות ממנו כפי מה שקצב עמו, וה"נ בנידון זה של שאלת הרא"ש ג"כ אכתי ישאר הקושיא למה לא נאמר שמצד חיוב תשלום פעולתו מחויב לקנות ממנו כפי מה שקצץ עמו בעת שציווהו, וע"כ לא כתב הר"ן (בפ"ה דע"ז) גבי הבעלי לי בטלה זה דפריך הגמ' והא מחסרא משיכה שמזה למדנו שהשוכר את הפועל ופסק עמו לתן לו כור חטים עבור פעולתו שלא קנה החטים רק יכול לתן דמיהם, זהו הטעם משום שחיוב הונח סתמא על המעות שויו של הדבר הזה, אבל כאן איך שייך דבר זה דהא אין דורש רק דמים דמי החפץ, וא"כ הכא למה לא יתחייב לקנות ממנו ולשלם לו דמי המכירה כפי מה שקצב עמו. אמנם שותא דרבינו הנתיבות לא ידענא, במה שכתב בקושיתו הא גם בשכרו לעשות בשל הפקר ואמר שכרך עלי חייב לשלם כו', היכן נמצא דין זה שבשכרו בשל הפקר ואמר שכרך עלי שחייב לשלם ואין יכול לומר לו טול מה שעשית כו', אם מהא (דסי' של"ה סעי' ב') בשכרו ללקט בשל הפקר, הלא כיון שמלקט עבורו הרי נקנה לו הדבר כדין המגביה מציאה לחברו וא"כ עשייתו הוא בדבר שהוא של השוכר להפועל, ושם בסעי' ג' בשכרו לשמור הלא שם באמת הדין הוא שיכול לומר טול מה שעשית בשכרך:

ב) וראיתי בשיטה מקובצת (בב"מ דף קי"ח) שמביא בשם הרשב"א שהקשה למה פטור בשל הפקר מאי שנא מהשוכר לעשות בשל חברו ואמר שכרך עלי שחייב לשלם אע"ג דלא קנה מידי ובשל הפקר סתמא כאומר שכרך עלי הוא, ותירץ דבשוכר לעשות בשל חברו כיון דחברו נהנה חייב מדין ערב וחייב כאלו הוא נהנה ממנו, משא"כ כאן לא נהנה לא הוא ולא אחר כיון שלא קנה החפץ ע"י שמירתו, וא"כ מעתה אין שום קושיא של הנתיבות על נידון של האומר להאומן עשה לי כלי כו' שאין כאן חיוב שכירות לולא דינא דגרמי שהרי לא עשה לו שום דבר שעדיין הוא של האומן ולא נעשה לו מאומה, והא דשכרו לעשות בשל הפקר שאני שקנה עבורו בהגבהתו, אבל דבר של האומן אין יכול להקנות בהגבהתו עבורו שהגבהת המוכר אין מועיל להקונה כ"א כשנעשה ע"י אחר ולכן אין לדון מצד שכירות פועל בזה רק מדין קני' וכל זמן שלא בא לרשותו לא קנה, ורק מצד דינא דגרמי אתינן עליה. ומעתה תתורץ הקושיא על הרא"ש שהוצרך לטעמא מן דינא דגרמי, מאי שנא זה מהא דשכרו להביא תפוחים לחולה ומצאו שמת שחייב, דשם מיירי שקנה עבור המשלח מאחר, וא"כ הפעולה הוא בשל המשלח, משא"כ בהא דעשה לי דבר פלוני שם עשה לו משלו, ובזה נראה ליישב דברי רבינו הגר"א ז"ל ששני המקורות המה מתחלקים כפי שהיה בהעובדא זה, שאם הדבר שעשה היה משל הפועל האומן אז אין לחייב רק מדינא דגרמי, אבל אם הדבר שעשה החומר שהוא נעשה מזה קנהו מאחר אחרי שציוהו לעשות עבורו וקנה עבורו המצוה, בזה ניתי עלה מדין פועל דעביד שליחותו וכמו הא דתפוחים:

והנה כת"ר כתב לתרץ קושית הנתיבות, והוא שעל חומר הכלי שנפסד ע"ז אין לבוא מצד פעולה רק מצד דינא דגרמי, ועל טורחו ועשייתו בזה נבוא מצד פעולה, והרא"ש שהצריך לומר מצד גרמי הוא על הפסד החומר שנעשה מזה הכלי. והנה בתחלת ראותי את דבריו, עלה ברעיוני שבזה יתורץ דברי רבינו הגר"א ז"ל ששני המקורות והטעמים שניהם נצרכו, שטעם גרמי יהיה על הפסד חומר של הכלי, וטעם השני שהביא מהא דתפוחים מב"ק קט"ז יהיה על שכר הפעולה, אמנם אחרי שנתישבתי ראיתי אשר מוכח מגמ' שא"א לומר כן, ובאמת גם הפסד החומר שנעשה מזה הפעולה נכלל ג"כ בשכר פעולה, והוא דאיתא שם (קט"ז) בבעיא דירד להציל ולא הציל אין לו אלא שכרו ופריך הגמ' מהא דהשוכר את הפועל להביא כרוב ודורמסקין כו' ומצאו שמת או שהבריא נותן לו שכרו משלם, וא"כ לפי הקושיא בעיא הגמ' למימר שישלם עבור הפסדו ג"כ שהפסיד את חמורו או ששפך יינו ומדמי זה הגמ' להא שהביא כרוב ודורמסקין שמשלם עבור מה שעשה עבורו גם שלא הגיע לו תועלת, ומאי דמיון הוא הא ההיזק שנעשה לו אין זה נכנס בפעולה רק שמזיק דבר שלו בפקודתו וצריך לשלם מצד שגרם נזק לו בפקודתו, ואפ"ה חשיב זה הגמ' כפעולה ורק משום דלא עביד שליח שליחותו נפטר עבור זה ורק טרחתו משלם לו, וה"נ בנדון של העושה כלי עבור המצוה גם הפסד החומר שעשה מזה הכלי נכנס ג"כ בשכר הפעולה וכיון דעביד שליח שליחותו יתחייב לשלם כל הנעשה עבורו, וזאת דוחק לחלק בין היכא שהנזק בפני עצמו הוא לצורך שיהיה לו יכולת לעשות הפעולה, ובין הפסד של גוף החפץ שקנה ממנו לצורך הפעולה רק שלא נגמר קנין שנאמר שזה לא יוכנס בשכר הפעולה:

ג) והנה במה שכתבתי לחלק הא דתשובת הרא"ש מהא דשכרו להביא תפוחים או הא דכרוב וכו' לחולה מפני ששם מיירי שקנה עבורו וחשוב עושה בשלו, ובהא דהרא"ש הוא משל בעל המלאכה, יש לעיין דהא הברייתא סתמא נקט שכרו להביא כרוב ודורמסקין, ומשמע שזה הדין גם אם היה שוכרו להביא משלו שיש לו במקום שהוא נמצא שם ואפ"ה אמרינן שנותן לו שכרו משלם משום דעביד שליחותו, וא"כ מה יש לחלק הא דהאומר לאומן עשה לי דבר פלוני מזה עד שאנו צריכין בזה לבוא רק משום דינא דגרמי. לכן נראה לענ"ד לומר בביאור הדבר שגדר פעולה מיקרי כל שעושה דבר לתועלת חברו הן שהשביח ממונו או שעשה רצונו לתועלת איזה ענין ודבר כמו שאדבר עליך לשלטון, או שחוק לפני רקוד לפני כדאיתא בקידושין (ס"ג ע"ב) וא"כ לכאורה צריך להבין מדוע באומר לו לשמור דבר של הפקר לא מיקרי זה פעולתו, הלא עשה לו בזה את רצונו ובקשתו, ולכן נראה לענ"ד לומר שגדר החילוק הוא כך, כל שהוא תועלת לממון שראוי הוא בין לו ובין לאחר) ע"כ הדין כל שהממון לא נעשה שלו לא מיקרי זה עשיית פעולתו, ולכן בשכרו לשמור דבר הפקר זה לא מיקרי פעולתו שהרי שמירה זו היא תועלת להממון שראוי בין להמצוה בין לאחר, משא"כ בהא דכרוב ודורמסקין, וכן בהא שירד להציל שאין בזה שום תועלת רק להמצוה בזה יש לבוא מדין פעולה שפועל לתועלת המצוה, ולכן בהא דהרא"ש באומר לעשות דבר פלוני שאותו דבר ראוי גם לאחר לקנותו בזה לא מיקרי פעולתו כל שלא זכה בו וזה דמי כמו שכרו לשמור דבר של הפקר:

והנה בהא דאיתא בגמ' בשכרו לשמור בשל הפקר שיכול לומר לו טול מה שעשית בשכרך ומוכח מדברי הרשב"א המובא בשמ"ק שם שאין על השוכר להפועל שום חיוב לשלם כלל, ומשמע שגם אם מה שעשה אין שוה, כפי מה ששכרו אין עליו חיוב לשלם אחרי שלא עשה לו מאומה בעבורו, ונראה לענ"ד שזה יהיה תלוי במחלוקת הפוסקים הראשונים אם אחד אומר לחברו השלך חפצך לים ואשלם לך אם חייב מדין ערב על זה, ומובא זה בר"ן (בפ"ק דקידושין) גבי תנם ע"ג הסלע שלדעת הרמב"ן ז"ל כשאומר לו מפורש זרוק מנה לים ואתחייב לך מתחייב מדין ערב, אמנם שיטת הרשב"א ודעת קצת חכמי צרפתים שחיוב דין ערב הוא רק כשבא לרשות בין דעת יעו"ש וכן הוא שיטת הרא"ש (בקידושין פרק א' סי' י"ג), ומעתה נאמר שלדעת הרמב"ן יש לומר גם בשכרו בהבטה בהפקר ואומר שהוא ישלם לו שמחויב לשלם מדין ערב גם דלא אתא לידו דלא גרע זה מאומר השלך לאיבוד, ולפי שיטה זו של הרמב"ן וסיעתו נצטרך לפרש שם בסוגיא הנ"ל (בב"מ קי"ח) שבאמת יש חיוב עליו לשלם על השוכר לשמור בשל הפקר אם לא ישוה מה שעשה כדי חיוב שכירותו שקצב עמו רק שיכול לומר לו טול מה שעשית על חשבון התשלום שכרך כיון שלא נעשה הפעולה לעצמו, אמנם לשיטת הרשב"א והרא"ש ושארי הראשונים הסוברים שעל זה אין עליו חיוב ערבות כל שלא קבל בר דעת ע"י אמירתו בזה הוא פטור לגמרי, וכיון שכתבנו לעיל שענינו של תשובת הרא"ש באומר לו עשה לי ואקחנו ממך דמי כשכרו לשמור בהפקר, ולדעת הפוסקים הנ"ל והרא"ש בכללם כל שלא אתי לידי בן דעת אין כאן התחייבות עליו, ולכן בזה אין עליו חיוב תשלומין על מה שאמר לו לעשות רק מצד דינא דגרמי שגרם לו היזק במה שחזר ולא לקחו ממנו, אמנם לשיטת הרמב"ן דלעיל שכל שאומר עשה דבר זה גם שהולך לאיבוד מתחייב מדין ערב אפשר שיש לומר גם בזה שציוה לו לעשות גם דלא אתא לידו מתחייב מדין ערב על כל מה שהבטיח לו שעל פיו עשה את פעולתו, ומעתה נראה לענ"ד שאפשר לומר ששני המקורות שציין רבינו הגר"א ז"ל בשני הטעמים מטעם גרמי, ומטעם ההיא דב"ק בשכרו להביא לחולה כו' יהיה טעם האחד לשיטת הרא"ש הנ"ל והשני יהיה לפי שיטת הרמב"ן

ודברי הרא"ש בתשובתו הנ"ל הואיל ואתא לידן אעיר מה שצ"ע לענ"ד דבריו הק' שכתב שחייב מצד גרמי ומייתי ראיה מהא דהלכו חמרים ולא מצאו תבואה, וקשה לי בזה דהא בהלכו החמרים משמע מדברי התוס' (ב"מ ע"ו ע"ב) שכל החיוב מצד גרמי הוא, שגרם להם נזק שנתבטלו על פעולת היום, ולפ"ז אם גם אתמול בעת ששכרם לא היה להם מקום אחר להרויח להשכיר היה פטור, או אם שארי פועלים מתגרי בתלתא ואיהו שכר בארבעה אין צריך לשלם רק שלשה שלא גרם להם יותר היזק, אמנם הרא"ש בעצמו כתב בפ' האומנין שהלכו חמרים מתחייב בשכר פעולת היום גם אם אתמול לא היו מוצאים להשכיר עצמם וכן אם פועלים נשכרים בג' ואיהו שכרן בו' והמה ימצאו להשתכר בג' שמשלים להם עד ו', וא"כ לדעת הרא"ש מוכח שהא דהלכו חמרים חשיב כהתחילו במלאכה שמתחייב בכל שכרן גם לולא דינא דגרמי, וא"כ לדינא של הרא"ש בתשובה דלא אתא עלה רק מצד גרמי אין להביא ראיה, מהא דהלכו חמרים,, ששם יש התחלה שחייב מדינא גם לולא טעמא דגרמי, ונראה לענ"ד לתרץ מצד ההכרח שהרא"ש מייתי מקור לדינא מן דעת הסוברים שבהלכו חמרים החיוב הוא רק מצד גרמי, הגם שלפי שיטתו בעצמו אין ראיה משם לחייב מדינא דגרמי, רק באמת הרא"ש דן בזה מצד הסברא שיש כאן דינא דגרמי וראייתו משיטת הפוסקים הסוברים כן דהלכו חמרים החיוב הוא רק מדינא דגרמי:

ד) ומה שהעיר כת"ר בשכרו לשמור של הפקר למה לא נתחייב לו לשלם מצד דינא דגרמי כמו, עובדא דהרא"ש באומר לו לעשות לו כלי מה לי אם הוציא ממונו על פיו או הוציא טרחתו על פיו (לשון הנתיבות של"ה ס"ק ב') עכ"ד. והנה לא ביאר כת"ר היטב כוונתו, אם מיירי באופן שאם לא שכרו היה נשכר לאחרים בזה ודאי שיש לחייבו מדינא דגרמי שהרי על ידו הפסיד מלעשות ולהשתכר וזה דמי ממש להלכו חמרים ולא היה לי לומר משום שהוציא טרחתו על פיו רק שהפסיד מלהשתכר, אלא מסיגנון ד' כת"ר יראה דעתו שיש לבוא עליו מדינא דגרמי גם שלא היה מוצא להרויח אצל אחר רק שעל ידו הטריח עצמו וע"ז ישלם לו מצד גרמי, ובזה נראה לענ"ד כיון שבכלל דינא דגרמי לשיטת רוב הפוסקים הוא קנסא או תקנתא דרבנן ולא מצינו רק בהפסד ממון שהפסיד ע"י גרמתו או במקום שהפסידו מלהשתכר בפעולתו, וכאשר כתב הקצה"ח בזה לפי שמצינו בתורה חיוב תשלום שבת על ביטול מלהשתכר במלאכתו ולכן גם גרמי חייב בזה, ויעויין בקצה"ח (סי' של"ג) שהאריך בזה אבל גרמי על טורח שגרם לו לא מצינו חיוב על זה. ונראה לענ"ד להביא ראיה לזה מהא דאיתא (ב"מ ע"ו א') דמשני הגמ' הא דהטעו זא"ז דאטעו פועלים אהדדי דבעה"ב אמר בתלתא ואיהו אמר להו בארבעה, דמסקינן בגמרא דבבעה"ב עסקינן דאמרי ליה אי לאו דאמרת לן בארבעה זילא לן מלתא לאיתגורי, ואפ"ה ממון אין להפועלים לתבוע מהשליח הוא הפועל ששכרם מפני שלא אמר שכרכם עלי, ומ"מ למה לא יתבעו מן הפועל שגרם להם במה ששיקר להם שבעה"ב אמר בארבעה ועי"ז הטריחו עצמם לעשות הפעולה ובפחות מזה אין רצונם לעשות, ואצלם פעולתם וטורחתם יקר, אלא אנו רואין שכל שלא הפסיד להם ממון אין לחייב מדינא דגרמי, וכן בהא דאמר בגמ' דאיכא דמתגרי בתלתא ואיכא דמתגרי בארבעה דאמרי אי לאו דאמרת לן בארבעה טרחינן ומתגרינן בארבעה, ג"כ אין לבוא על השליח מדינא דגרמי שאין זה נזק ברור אולי לא היו משיגים מי שישכיר אותם בד' ולכן אין לחייבו מצד דינא דגרמי מספק. והנתיבות שכתב האי סברא מה לי אם הוציא ממון מה לי אם הוציא טרחתו, הוא רק לחייבו מדין פועל בחיוב שכר פעולתו וע"ז שפיר קאמר שכך לי אם הוציא על פיו ממון או הוציא פעולתו, אבל במקום שחיובו רק מצד דינא דגרמי אין לנו שום מקור בתשלום טורחו במקום שאין עליו חיוב תשלומין מצד עצמות הפעולה, ובזה אני אומר ג"כ כדבריו במקום ששכרו ג"כ לשמור בשל הפקר ואמר לו שהוא ישלם לו והוא היה יכול להשתכר במקום אחר, אם לא היה נשכר לכאן, שגם להרשב"א שאין מחייבו משום פועל שיש לחייבו מצד דינא דגרמי, ובזה שפיר אמרינן שיוכל לשלם גם בשוה כסף במטלטלין, ואם נאנס גם שלא בפשיעת השומר יפטר השוכר לשומר מלשלם לו דהגרמי הוא רק שהבטיח לו לשלם ולקבל הדבר הנשמר על ידו וכשאינו רוצה לקבל יש עליו חיוב גרמי, אבל כשנאבד הדבר גם שהוא שלא בפשיעת השומר, מ"מ כיון שא"א לו לקבל הדבר אין לחייבו מצד דינא דגרמי. ובאמת בהא דשכרו לשמור בשל הפקר שיכול לומר לו טול מה שעשית בשכרך, שכתבתי לעיל (באות ג') שלשיטת הרשב"א אם מה שעשה אין שוה כפי שכר פעולתו שהשכיר אותו אין צריך להשלים לו, מ"מ זה נראה לי שאם היה יכול להרויח במקום אחר והוא סמך עליו שישלם לו כפי מה שקצב בשכרו והוא יזכה בההפקר, יתחייב לשלם מדינא דגרמי, אך אם לא היה לו במה להרויח במקום אחר לא יתחייב לו להשלים לפי שיטת הרשב"א, ודו"ק:

עוד העיר כת"ר למה בהא דזרוק מנה לים ואני אשלם לך גם למאן דלא מחייב מדין ערב למה לא יתחייב מדינא דגרמי, וכת"ר תירץ ע"ז דיכול לטעון משטה אני בך לענ"ד לא כן עמדי ואפי' שאמר לו מפורש שהוא בלא השטאה מ"מ יכול לחזור בו לשיטת הסוברים שכל שהולך לאיבוד אין בזה דין ערבות, דאילו היה בזה חשש משטה גם בפעולה לעצמו שיש ע"ז דין התחייבות כמו טול דינר והעבירני יכול לומר משטה אני בך ויפטור, וא"כ מטעם משטה היה לפוטרו גם מדין ערב גם למ"ד שיש ע"ז דין ערב, אלא ע"כ צריך ומר שמחלוקתן של הפוסקים אם מתחייב באומר זרוק מנה לים גם במקום שאין מטעם משטה, וא"כ צריכין ליישב מדוע לא יתחייב מטעם גרמי, ונראה לענ"ד לומר בטעם הדבר שאין כאן גרמי משום דאין יכול לבוא מטעם חיוב גרמי רק במקום שהוא גרם שיפסיד חברו מפני שהוא סמך עליו, אבל במה שהניזק גרם לעצמו ההיזק אין כאן חיוב גרמי, ולכן בהא דזרוק מנה לים הוא גרם לעצמו, כי מי הכריחו לזרוק ולתבוע מחברו הנזק לא תזרוק ולא תתבע, וכיון שחיוב מדינא על זה מטעם אמירתו אין כאן, ממילא אין יכול לבוא עליו מתורת גרם ההיזק, משא"כ בהא דהרא"ש בעשה לי דבר פלוני הוא סמך עליו שלא יצטרך לתבוע ממנו נזק כי לא יהיה בזה נזק כי הסחורה תהיה נצרכת לו כפי אמירתו שיקנה מאתו רק נעשה הנזק מצד שינוי דבורו, לכן יכולים לבוא עליו מטעם גרמי, וכן היכא שמצוה לכתוב שטר לעשות הלואה, או האי עובדא דהגרע"א בתשובתו במקום אשר הסוחרים הביאו הסחורה למי שהבטיחם לקח מאתו ואמרו לו שיביא להם הסחורה, בכולהו לאמירתו לא היה נזק אם היה מקיים דבריו, ולפ"ז יתיישב האי עובדא דתשו' הרא"ש באומר לחברו שחוט פרה זו ואם תמצא טרפה אתן לך כך וכך בעד הבשר טרפה וחזר בו הקונה שפטרו הרא"ש שם, שהקשו הב"י והמל"מ בהל' טוען והגרע"א והנתיבות למה לא יתחייב מטעם גרמי כמו עובדא דהרא"ש בעשה לי כלי פלוני, ונראה לענ"ד לומר בסברתו של הרא"ש שאין הכי נמי אם היה כוונת האומר שנצרך לו הבשר טרפה והוא ישלם לו כפי המקח שקצב ועל סמך זה שחטה ודאי דהיה מתחייב לשל מצד גרמי אם היה חוזר בו, וכדינו של הרא"ש בהא דעשה לי כלי פלוני ואקחנו ממך, אך הכא בתשו' הרא"ש מיירי ששמעון הקונה מעולם לא היה צריך לבשר טרפה, וכן משמע בעובדא הנ"ל שהבשר נמכר לאחרים ושמעון גבה המעות, רק כוונת שמעון היה שמקבל עליו להעמיד לו סך המעות מבשר הטרפה היינו שאם לא יהיה כפי סך הנ"ל שיסלק לו משלו, והוא כמו שכתבתי שבמקום שאומר לו עשה היזק בשלך ואני אשלם היזיקך שאין לבוא בזה מטעם גרמי לחייבו, כי על מה סמכת לעשות היזיק בשלך שאני אשלם לך, לא תעשה ולא תקבל תשלומין, כי הוא לא הכריחו לזה, ולכן כל זמן שמן הדין אין כאן גמר קנין וחיוב אין לחייב ג"כ מטעם דינא דגרמי, רק דין זה תלוי בהא דאומר זרוק לים ואתחייב אני לך אם יש על זה דין ערב, והרא"ש לטעמו שסובר שבזרוק מנה לים אין כאן דין ערב:

ה) עוד אמרתי לבאר בעיקר הדבר בענין הא דשכרו בשל הפקר, והנה מש"כ לעיל (באות ג') שלשיטת הרמב"ן וסייעתו שס"ל שגם בזרוק מנה לים חייב מדין ערב וא"כ בשכרו להבטה בהפקר דלא קנה, שמתחייב לשלם באומר שכרך עלי, מ"מ יכול לומר לו טול מה שעשית בשכרך מפני שהפעולה לא נעשה לעצמו רק שמוטל עליו להשלים לו מה שנחסר משויו לכל תשלום השכירות שקצב עמו, עתה הדרנא בזה, כי מוכח מדברי הרמב"ן המובא בשמ"ק שם בב"מ שמפרש הגמ' דלכך בשכרו לשמור בשל הפקר דפטור, משום דמיירי שידע שהוא הפקר, ולכן כל ששכרו לשמור בשל הפקר דהבטה בהפקר לא קנה, הוה כשכרו לעשות בדבר שאין שלו. נמצא לשיטת הרמב"ן כל ששכרו לשמור בשל הפקר, דמיא ממש כשכרו לעשות בשל חברו שאם ידע שהוא של חברו או שהוא של הפקר אז אין עליו חיוב כלל, ואם אמר שהוא שלו אז דמי כמו אם אמר שכרך עלי שחייב לשלם, וכן מדברי הר"ן המובא בשמ"ק נראה ג"כ שמפרש הטעם דשכרו לשמור בשל הפקר הוא ג"כ בהראהו לעשות בשל הפקר בפירוש יעו"ש בדבריו, והנה הרמב"ן לשיטתו אזיל דסבר שבזרוק מנה לים חייב מדין ערב ודאי דא"ש שאילו שכרו בשלו והראהו בשל הפקר דהוה זה כאומר שכרך עלי שאין יכול לומר לו טול מה שעשית בשכרך שנחשב כפועל שלו, ואין חילוק בין של הפקר ובין של חברו, אלא בדברי הר"ן נבוך אני שבאמת הר"ן בקידושין הביא שתי השיטות באומר זרוק מנה לים אם יש לזה דין ערב שתוכל היא להתקדש בזה ולא הכריע, וא"כ יש לומר בדברי הר"ן שבב"מ המובא בשמ"ק או שדבריו סובבים רק לשיטת הסוברים שזרוק מנה לים יש על זה דין ערב ורוצה ליישב הסוגיא דב"מ כוותייהו ג"כ, אבל לדעת הסוברים שאין על זה דין ערב יסבור ג"כ כהרשב"א שגם באומר שכרך עלי בשל הפקר בהבטה אין עליו חיוב תשלומין, או שיהיה חולק בזה על דברי הרשב"א שגם למאן דסבר שבזרוק מנה לים אין עליו חיוב תשלומין מדין ערב, מ"מ זה עדיפא שיתחשב כאילו שוכר פועל לעשות לתועלתו לפי שמצפה לזכות בזה אח"כ. ומ"מ איך שיהיה, לא היה להנתיבות להקשות בפשיטות על דברי הרא"ש מאי שנא משכרו בשל הפקר ואמר שכרך עלי, אחרי שמפורש לא נאמר זה בטור וברא"ש, ודלמא יסבור הרא"ש ג"כ כהרשב"א דהא בזרוק מנה לים ואתחייב לשלם לך סובר הרא"ש כהרשב"א, וא"כ לא יקשה עליו מה שהוצרך הרא"ש לבוא בזה מדין גרמי. ובעיקר הדבר שהרמב"ן והר"ן מפרשים להסוגיא דב"מ שהא דשכרו לעשות בשל הפקר היינו לשמור דלא קנה עבורו], בידע שהוא של הפקר ולא אמר שכרך עלי וע"כ שכרו מוטל על מה שעשה ולא עליו וכמו ששכרו לעשות בשל חברו, יש לענ"ד לדון בזה ע"פ הסברא הישרה, בשלמא בשכרו בשל חברו ולא אמר שכרך עלי יש לומר שסובר הפועל שבעל הדבר בקשו לשכור עבורו, או שסובר שהוא מכירו ואוהבו וכל שיעשה עבורו וישכור למענו ימלא הבעה"ב דבר זה וישלם, ולכן יש מקום למעשיו ששוכרו וקוצב שכרו, אמנם בשכרו לשמור בשל הפקר גם שידע שהיא של הפקר וגם ששכרו סתם ולא אמר לו שכרך עלי, הלא ראוי לומר שהוא כאומר שכרך עלי, דאם שהוא אין מתכוין להתחייב בתשלומין למה בא לשוכרו ולקצוב לו שכר על האופן שיזכה בשל הפקר לטול מה שיעשה בשכרו, מה לו להפועל לשכור עצמו ולדבר עמו ע"ד קצבה להשכר ומה לו להשוכר להיות אדון ושוכר על ההפקר, הלא כמוהו של השוכרו כן הוא בעצמו, וגם בלעדו יכולת בידו לזכות בההפקר ולקבל את את שכרו מזה, והא אין זה אלא עצה טובה ומראה לו מקום שיש כאן דבר שיש כאן דבר הפקר שיוכל לזכות ולהרויח בזה שכר פעולת שמירתו ולא לשון שכירות, וא"כ ראוי לומר בזה שגם בסתם שכוונת השוכר להפועל שהוא ישלם שכרו עבור פעולת שמירתו לפי שיחשוב לזכות אח"כ בזה:

ונראה לענ"ד לומר שודאי כוונתו של השוכר להפועל להבטה בשל הפקר שהוא יזכה אח"כ את הדבר הנשמר וישלם לו שכר הפעולה כפי הקצבה שקצב לו, ומ"מ לא חשוב זה כשכרך עלי אחרי שנודע להפועל שלע"ע אין הדבר של השוכרו ולע"ע לא זכה עדיין, אין עליו חיוב תשלום פעולתו רק אח"כ כשיזכה בזה אז יתחייב בתשלום פעולתו, וביותר הסבר יש לומר שכל כה"ג אין מתחייב השוכר להפועל עכשיו בתשלומין רק כשיזכה אח"כ, דהא הפועל בעצמו יש ביכולתו לזכות בהדבר ששמרו וא"כ איך יחליט להתחייב לו בזה עבור שמירתו, ולכן כל כה"ג אין מתחייב בשכר פעולתו מעכשיו רק כשיזכה את דבר המופקר ויהיה לו תועלת מפעולת שמירתו של הפועל, רק אם יאמר בפירוש שכרך עלי שהוא מתחייב בעצמו מעכשיו בין אם יזכה או לא יזכה, בזה יהיה תלוי במחלוקת של הרשב"א והחולקים עליו:

ו) ומעתה על פי מה שכתבתי גם אם נאמר שהרא"ש לא יסבור כהרשב"א, רק יסבור שגם בשל הפקר אם שכרו לעשות בשלו והראהו בזה ולא אמר לו שהוא של הפקר או שאמר בפירוש שכרך עלי מעתה שיתחייב לשלם עבור פעולת הפועל וכפי שכתבנו למעלה כשיטת הר"ן, מ"מ בזה העלינו מן הסוגיא דב"מ שכל ששוכר לעשות דבר עבורו שיבוא אח"כ לרשותו אין עליו חיוב תשלומין עבור הפעולה קודם שיזכה ויבוא לרשותו, כל שלא אמר בפירוש ששכרו עליו מעתה, וא"כ ה"נ בדברי הרא"ש בדינו של האומר עשה לי דבר פלוני ואקחנו ממך, כיון שגוף החומר שיהא נעשה מזה הדבר שאמר להאומן הוא של האומן, וכל הפעולה של האומן הוא, רק אח"כ כוונתו שיבוא לרשותו ויהיה פעולתו לו, וא"כ כל זמן שלא בא פעולתו ליד המצוה הלא הפעולה נעשה בשל האומן ולא עדיף זה מאלו שכרו לעשות בשל הפקר שאין עליו חיוב תשלומין כל זמן דלא אתא לידו בשכרו סתם וידע שהוא של הפקר, וכמש"כ מקודם בהסבר הדבר, בשכרו בשל הפקר שלפי שהפועל יכול לזכות בעצמו אם ירצה, אין כאן חיוב תשלומין בהחלט כל זמן שלא זכה השוכר להדבר הנעשה ע"י הפועל, א"כ ה"נ בעובדא דהרא"ש אחרי שגוף הנפעל הוא שלו, וא"כ ממילא הדבר הנעשה לא נקנה להמצוה לעשות, ואם יזדמן להאומן קונה אחר שיתן לו ביוקר עבור דבר הנפעל, הלא ביכולתו של האומן לחזור מזה ולא יהיה עליו רק לתא דמחוסר אמנה כי אין בזה שום קנין לא מעות ולא משיכה, וגם אם ירצה האומן למכור זה שעשה במחשבתו עבור המצוה ולעשות לו אחר שישלימו לזמן הנדרש להמצוה ג"כ יהיה רשות בידו ולא יהיה אפילו מחוסר אמנה, וזה עדיף מכל אומן קונה בשבח כלי, דהתם מ"מ אם ירצה האומן אח"כ כשהשבח נעשה בהכלי למכור השבח לאחר או שיעכב זה לעצמו ודאי שאין רשאי, ומחויב למסור להבעה"ב את הדבר הנעשה ואין יכול לדרוש יותר עבור שבחו גם שיתייקר וישוה שכרו ביותר, ולזה יש להביא ראיה מגמ' מפורשת ב"מ (ע"ו ב') שרו לעשות בב' סלעים כו', דאל"ה יקשה מזה למאן דאמר אומן קונה בשבח כלי, וע"כ צריך לומר שנהי שיש לו קנין בזה להאומן בשבח הדבר שעשה, מ"מ יש עליו לענין התחייבות גמורה בשיעבוד גמור על הדבר הנפעל שכל שישלם לו כפי מה שקצב מחויב למסור לו את הדבר, ומעתה דברי הרא"ש נכונים מאוד בטעמם שאין לבוא מצד שכר אומן מדין תשלום פעולה גם באומר אקחנו ממך, גם שכוונתו לשלם עבור חומר שיעשה מזה הכל כפי השיווי ועבור פעולתו כפי הקצבה, מ"מ אין בזה עליו חיוב תשלום כל זמן דלא אתא לידו שהרי הוא כשוכר לעשות בשל חברו או בשל הפקר, וזה עדיף משם שהרי שוכרו לעשות בשלו רק אח"כ כשיבוא לידו אז יהיה מגיע לו שכר פעולתו, ויכול לו טול מה שעשית בשכרך, רק מדין גרמי אפשר לבוא ע"ז מצד שמתחרט ואין רוצה לקח מאתו, ודו"ק בכל זה:

**(הגה"ה ומדי דברי בענין זה אכתוב מה שקשיא לי לכאורה אחרי שגם למ"ד אומן קונה בשבח כלי מ"מ מחויב הוא למסור לבעל החפץ את השבח במקח שקצץ עמו, א"כ למה אמרו בב"ק שכששבר אין משלם רק דמי עצים ולא את שבחו ששוה השבח יותר מדמי שכרו של האומן, הלא לא גרע זה ממזיק שיעבודו של חברו אשר מחויב לשלם מדינא דגרמי, והתם קאמר בגמ' אהא דהקדיחתו יורה דמי צמרו אין ולא דמי צמרו ושבחו משום דאומן קונה בשבח כלי, והתם משמע דר"מ מודה בהא ג"כ שהרי איירי בהא מתניתין בסיכא, ור"מ אית ליה מזיק שיעבודו של חברו חייב דהא אית ליה דינא דגרמי, ונראה לי לתרץ שכאן אין לבוא מצד דינא דגרמי משום דאפשר לקנות עצים אחרים ולהן לאומן לעשות כלי וישיג ריוח שבח כזה, רק במקום שמדינא מחויב בתשלומין אין יכול לומר כן, אבל במקום שמדינא אין כאן חיוב תשלום השבח לפי שאין שלו רק מצד דינא דגרמי, כל כה"ג אין בזה תשלומין מדינא דגרמי. עד כאן:)**

ז) וע"פ הצעת דברינו בענין שכרו בשל הפקר, נראה לענ"ד לבאר דברי רש"י ולישב מה שהקשה הרמב"ן והר"ן על דברי רש"י במש"כ שם (ב"מ דף קי"ו) דלא דמי לשכרו בשל חברו דהתם א"א לומר זכי בו אתה, והקשו על זה דהיכא שאמר שכרך עלי אפילו אם היה יכול לומר בו זכי בו אתה מאי הוה. ונראה לענ"ד ע"פ שכ' שלכאורה כל האומר ושוכר לעשות בשל הפקר הוא כאומר שכרך עלי שהרי אומר שהוא יזכה וישלם עבור פעולתו, וע"ז פירש"י דכאן שכוונתו רק כשיזכה אבל כל זמן שלא יזכה יכול לומר טול מה שעשית, משא"כ בשל חברו כיון שאין יכול לומר טול מה שעשית מיד נגמר עליו חיוב תשלום השכירות. עוד נראה לענ"ד לומר בשיטת רש"י ז"ל, דהנה בספר דברי משפט (סי' של"ו סעיף ב') והובא דבריו בפ"ת (סי' של"ו ס"ק א') דקדק מזה שהיכא דלא עבר בבל תלין כגון ששלח שליח לשכור פועלים ואמר להם שכרכם על בעה"ב הגם שבעה"ב מחויב בתשלומין מ"מ כיון דלא עבר בבל תלין יכול לומר טול מה שעשית בשכרך עכ"ד, וא"כ לפ"ז למאן דסבר אומן קונה בשבח כלי דאין עובר בבל תלין כדאיתא (ב"מ קי"ב) יכול לתן לו גם שוה כסף. והנה יש לדקדק בלשון רש"י שכתב בד"ה בשל הפקר כו' "נמצא שאין פעולתו עליו ואין כאן בל תלין" למה הוצרך רש"י להוסיף כאן "ואין כאן בל תלין" אחרי שאין עליו חיוב תשלומין כלל, לכן נראה לומר בדעת רש"י דסבר דאין הכי נמי שיש עליו חיוב לקיים דברו שהבטיח לו לקבל המעשה שעשה שהגביה של הפקר או ששמר הדבר ולשלם לו פעולתו כפי מה שהתנה עמו וע"ז סמך ופעל עבורו, אך מ"מ כיון שעדיין אין עליו חיוב יכול לומר לו זכי בו אתה כי הדבר משועבד לו לגבות ממנו שכרו, וכיון שבידו לקנות הדבר לצורך שכרו עדיפא זה מאומן קונה בשבח כלי שאין בזה בל תלין שלע"ע אין פעולתו אתך, ורק הפעולה מוטלת על הדבר הפקר שיזכה בו הוא לצורך שכרו, ובשל חברו לפי שאין מה לזכות לכן הפעולה מוטלת על השוכר באומר שכרך עלי, או בסתמא שזה נחשב כאומר שכרך עלי, ומה שכתבנו בדברי רש"י שמשמע מדבריו שכל שאין עובר בבל תלין יכול לשלם גם בשוה כסף אין זה מוסכם וכמש"כ הדברי משפט בשם הרשב"א דלא ס"ל כוותיה:

ח) תבנא לדינא ע"פ מה שבארנו בע"ה בסברת הרא"ש שכתב בתשובתו בעשה לי דבר פלוני ואקחנו ממך, שחיובו מטעם גרמי הוא ולא מדין שכר פעולה כמה שכ' (באות ו') שהוא כעין דברי הנתיבות ולא מטעמיה, שהוא כתב שמצד הלשון ואקחנו ממך הוא לקיחה ולא לשון שכירות לפועל, ולענ"ד החילוק הוא משום שצריך קנין ולכן דמי זה לשכרו בשל הפקר בהבטה, שסתמא דמלתא אמרינן שאין דעתו להתחייב בתשלום השכירות כל זמן דלא אתא לידו והוה עשייתו בשלו ולא בשל השוכרו, ומ"מ מחוור לי כפי מה שכתבתי לעיל (אות ג') שכל שהפעולה אין ראויה רק להשוכר המצוה לעשות ולא לאחר, בזה יתחייב מצד תשלום פעולה גם העושה בשלו, וא"כ באחד שמצוה לכתוב עבורו כתובה או שט"ח וכדומה גם בנייר של הסופר ודאי שמחויב לשלם כפי מה ששכר ולא מצד גרמי. ומה שהביא כת"ר מדברי מהר"א ששון המובא בקצוה"ח (סי' של"ט) ראיה לדברי הנתיבות, לענ"ד אין כוונת מהר"א ששון שאין עליו חיוב לשלם כפי מה שקצב, לא כן הוא ודאי מחויב לשלם, רק שהוא כעין מכר לענין איסור בל תלין, מפני שכמו למ"ד אומן קונה בשבח כלי אף שהוא מחויב לשלם להאומן הקבלן גם לולא דינא דגרמי, מ"מ לענין בל תלין חשוב זה כהלואה, ה"נ הא דכתוב לי כתובה בדבר של הכותב הוא כעין מכר לענין בל תלין דבזה כו"ע מודו שקונה האומן אחרי שהכל שלו, אבל לענין חיוב תשלומין מוטל עליו לשלם מצד שכירות פועל וקבלן שמתחייב לשלם כפי מה שקצב עמו

ומה שדקדק כת"ר בהא דאם אמר אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי שחייב לתן לו, למ"ד בזרוק מנה לים אין חייב מדין ערב למה יתחייב כאן, ועל מש"כ שהוא נכנס בשכר פעולה שחוכך כת"ר בזה, הנני לחזק דבריי הנ"ל, דכן משמע לשון הגמ' דמדמי זה לטול דינר בשכרך והעבירני, וכמו דהתם הוה זה שכר פעולה ה"נ בהא דאציל את שלך ואני מניח את שלי הוה זה ג"כ נכלל כל מה שמתנה עמו עבור הפסדו בשכר פעולה, וכן משמע מהא דמסיק שם הגמ' לדינא אם עלה שלו מאליו אפ"ה חייב לשלם כל מה שהתנה ואמרינן משמיא רחימו עליה, וזה מסתבר אם הוא שכר פעולה יכולין לומר כיון שאז חל חיובו לשכר פעולתו לפי שאז עמד להיות לו נזק, ולכן גם שאח"כ שעלה שלו מאליו הוא נס וריוח שלו, אבל אם נאמר שהוא רק מדין ערב וכיון שלא היה נזק למה יתחייב מדין ערב. מיהו זה אין כל כך הכרע, שמצאתי בריטב"א בקידושין פ"ק והובאו דבריו באבני מלואים באה"ע (סי' ל' ס"ק י"ב) שבהא דזרוק מנה לים (שדעת הריטב"א ורבו הוא הרא"ה דחייב מדין ערב וכן מהני זה לענין קידושין) שאם אח"כ זכה בהחפץ שהשליכו לאיבוד, מ"מ חייב לשלם מי שאמר זרוק ואתחייב אני מדין ערב אם כבר נתייאש היינו שהמקום היה ראוי ליאוש, מ"מ אם הדין דאציל את שלך ואני את שלי היה ג"כ החיוב מדין ערב, היה להריטב"א להביא ראיה מהא דב"ק הנ"ל לדינו ולא לומר מסברא בעלמא, מכלל ששם בב"ק מפרשים מצד פעולה וכל שבעת מעשה היה מקום להתנות ולא שייך על זה משטה אני בך מפני שהיה לו היזק, ממילא חל עליו חיובו, ועל שעלה שלו הוא משמיא רחימו עליה. ועוד נראה ראיה ברורה שאין זה מדין ערב רק משום שנחשב זה בשכר פעולה, מדבעי הגמ' שם בב"ק ירד להציל ולא הציל, ומסיק הגמ' שאין משלם לו עבור חמורו משום דלא עביד שליח שליחותו, הגם שאין לו פשיעה בזה שלא היה באפשר להציל ולמה מבטלין הערבות אשר צוה להניח חמורו, אלא ודאי שהוא מצד שכר פעולה, ולכן כל שלא עביד שליחותו ולא גמר פעולתו אין לשלם לו כל מה שפסק רק טורחו בעלמא, ולכן אין מכאן שום ראיה ולא קושיא למאן דסבר שזרוק מנה לים ואשלם לך אין על זה דין ערב:

ט) עוד אוסיף הסבר דברים בדינו של הרא"ש בתשובתו הנ"ל באומר עשה לי דבר פלוני ואקחנו ממך ובאומר לחברו לעשות בשל הפקר, והוא אחרי שזה ראינו מפורש דעת הרשב"א בשכרו בשל הפקר דלא מהני שכרכם עלי מפני שאין נהנה מזה לא הוא ולא חברו, ולכן חלוק זה מדבר של חברו דמהני שכרך עלי מדין ערב, והחולקים עליו בזה הוא הרמב"ן והר"ן שהמה סוברים שיש בדין זרוק מנה לים דין ערב, ולדידהו ודאי דראוי להתחייב בשכרו בשל הפקר ואמר שכרך עלי כמו בשל חברו כי הכל אחד הוא זרוק מנה לים ועשה פעולה לים, וכמו שזרוק מנה לים הוא כמו תן מנה לפלוני ה"נ עשה פעולה לים הוא כמו עשה פעולה לפלוני, וזה ידוע כלל גדול שכל שאנו יכולים להשוות מחלוקת אין אנו צריכים לעשות מחלוקת חדשה, וכיון שזה מצינו שחלוקים מכבר בדין דזרוק מנה לים, אם נאמר שיש עוד מחלוקת שגם אם זרוק מנה אין בזה התחייבות על האומר, מ"מ באומר עשה פעולה להפקר לפי שמחשב לזכות, הו"ל כעושה פעולה בשלו ויתחייב מדין שוכר פועל בשל חברו ואומר שכרך עלי ושלא מטעם ערבות, הלא יהיה זה עוד מחלוקת חדשה, ומנ"ל לעשות מחלוקת, ואם מצאנו לדעת רש"י וכן התוס' שמשמע מדבריהם שמתחייב בשל הפקר באומר שכרך עלי, הלא בדעת התוס' יש לומר שס"ל גם בזרוק מנה לים יש ע"ז דין חיוב ערבות, דהא הר"ן בקידושין שהביא דעת הסוברים שאין בזה דין ערבות כתב שם שכן דעת קצת חכמי הצרפתים והרשב"א, משמע מזה שרוב חכמי הצרפתים דעתם לא כן הוא, וא"כ שפיר יש לומר שדעת התוס' בב"מ יהיה כדעת הסוברים שגם בזרוק מנה לים יש ע"ז חיוב מדין ערב (ואפשר שגם רש"י סובר כן), אבל הרא"ש שסובר כהרשב"א בדין זרוק מנה לים שאין ע"ז דין ערב כמבואר בפסקיו בקידושין (בפ"ק סי' י"ג). למה נאמר שחולק על הרשב"א בדינו בשכרו בשל הפקר... והגה בשכרו בשל הפקר ואמר לו ואקנה ממך, היינו שהבטיחו מפורש שיזכה בההפקר וישלם לו עבור פעולתו, אם חל עליו החיוב לקח את הדבר המופקר ולשלם להפועל כפי מה שקצב עמו, הנה לדעת הרמב"ן ברור הדבר שסובר שבזרוק מנה לים חל עליו הערבות כן חל עליו תשלום הפעולה וכלשון הנתיבות שהוא לעיל, מה לי אם הוציא ממונו על פיו כן הוא אם הוציא את פעולתו על פיו וחל עליו החיוב לזכות בהפעולה ולשלם לו כפי הדמים שקצב, אמנם לדעת הרשב"א לא יחול עליו החיוב של ואזכה ואשלם, כמו שלא חל החיוב של ואשלם תשלום הפעולה עבור העשיה בשל הפקר. ומעתה נראה לענ"ד שיש לומר שבדינו של הרא"ש באומר עשה דבר פלוני ואקחנו ממך, וכפי מה שהוכחנו שהוא כמו בהפקר סתמא שאומר ואקח הדבר של הפקר, וא"כ יש לומר שבזה גם הרמב"ן וסיעתו יודו בזה כדעת הרא"ש שאין לבא בזה מדין שכר פעולה שהוא מצד ערבות, שאימתי חל ערבות על האומר זרוק מנה לים שהוא הולך לאיבוד בהחלט, משא"כ בהא דעשה לי דבר פלוני אין הולך לאיבוד, ולא דמי לעשה לי בשל הפקר במקום דלא קנה הגם שיכול גם הפועל לזכות ולקנות הדבר ההפקר, מ"מ כל זמן שלא קנה דבר ההפקר פעולתו הולכת לאיבוד, לכן שייך ע"ז דין ערבות להרמב"ן וסיעתו, משא"כ באומר לו עשה דבר פלוני ואקחנו, לע"ע אין פעולתו הולכת לאיבוד שהרי נכנסת לרשותו ושלו הוא מושבח, ולכן כיון שאין על זה דין ערבות נראה שגם לשיטת הרמב"ן וסיעתו לא נחשב עושה לו פעולה ולא נתחייב לו מדין תשלום פעולה, ואתיין דברי הרא"ש אליבא דכו"ע, ודברי הגר"א שציין שני המקורים נצטרך לומר להיכא שקנה האומן עבורו את החומר שמזה נעשה הכלי שאז יבוא עליו מדין פועל. ודו"ק:

תוכן העניינים

באר משה (דנשבסקי) ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה